Archives

now browsing by author

 
Posted by: | Posted on: מרץ 21, 2016

קניה אהובתי – פרק 22

קניה אהובתי

אלמנתו של דידן קינאת'י ובנותיו, מקבלות את המסמך ההיסטורי

 

בעוד כל הדברים הללו נכתבים, מתוך מאמץ לאגד יחד זכרונות מקניה-אהובתי, ולנסות לעמוד מקרוב על המשמעות הגלומה בזהויות אישיות כפולות וסותרות, מצאתי עצמי יושב, כהרגלי בקודש, צופה בשעת בוקר במהדורת החדשות של ,Sky News סוג של עניין כמעט לא-רצוני שאני מגלה בחדשות. המהדורה הזאת סוקרת אירועים שונים ברחבי העולם, רובם ככולם כלל אינם ידועים ולא מוזכרים באמצעי-התקשורת בישראל ובתוך כך, מציגה מהדורת-החדשות גם סקירה מתומצתת של עיתונים מכל העולם.

והנה, בעודי לוגם את כוס-הקפה של הבוקר וצופה במהדורת-החדשות, הספקתי ללכוד בחצי-מבט כותרת של עיתון היוצא-לאור בניירובי קניה ושמו  Daily Nation אשר סיפר על חשיפת מסמכים היסטוריים הקשורים למנהיג מרד ה'מאו-מאו'!

מרוב התרגשות, נטשתי את החדשות ואת הקפה גם יחד ומיהרתי למחשב-האישי שלי. נכנסתי כמובן ל'גוגל' ולאחר שכתבתי את שמו של העיתון  Daily Nation עברו שניות אחדות, ועל צג-המחשב התנוסס העמוד הראשון של העיתון ועיני גמאו במהירות את הידיעה המרעישה. נזקקתי לעוד שעה ארוכה ולעוד מספר פעמים, בהן קראתי שוב-ושוב את הסיפור, עד שהצלחתי איכשהו לעכל את העובדה לפיה, בעודי עוסק בכתיבת "קניה אהובתי", הנה משמים, הזדמנה לי ידיעה חדשותית המחברת בין מרד ה'מאו-מאו', שגרם למנוסתי מקניה, עם משפחתי, לבין הפשעים נגד האנושות, שביצעו הבריטים בקניה ואשר עליהם הרחבתי לא מעט בכתיבתי.

בחזיתו של העיתון התפרסם תצלום, במרכזו נראתה קשישה קנייתית ולצידה שתי נשים נוספות, במשהו שהוגדר על-ידי כותב המאמר "כטקס מסירת המסמכים ההיסטורים" לידי האלמנה ובנותיה ולרגע ממושך, נראה היה כאילו קפא הזמן וכמו לא חלפו כמעט 60 שנה, מאז התחולל אחד האירועים המסעירים בתולדות קניה-אהובתי:

דידן קינאת'י Dedan Kinathi בן Wachiuri היה המנהיג המבוקש ביותר של מרד ה'מאו-מאו' בקניה. הוא עמד בראש המורדים שהציבו לעצמם מטרה, לסלק את השלטון הבריטי מאדמת קניה והנהיג את לוחמיו, כשהוא מארגן אותם לפעילות מחתרתית ומנצח עליה. הבריטים יצאו מכליהם להניח עליו את ידיהם, מתוך אשלייה שאם ילכדוהו, ישימו קץ למרד ה'מאו-מאו'.

קינאת'י עשה בשנת 1956 במחתרת, לא הרחק מן העיירה 'ניירי' ( Nyeri ), כשהוא תר אחר מזון. סביב לעיירה חפרו הבריטים תעלה עמוקה, סוג של מיכשול שנועד להקשות על לוחמי ה'מאו-מאו' להגיח מתוך הכפר, או להיכנס אליו ואחר-כך למצוא מקלט ביער הסבוך שסביב העיירה. המחפורת הזאת גם בודדה את Nyeri מהר-קניה ולכל אורכה, הציבו הבריטים שומרים, רובם ככולם אפריקנים, שלא נימנו על מורדי מחתרת ה'מאו-מאו' ושרתו את הצבא הבריטי תמורת שכר.

בוקר אחד, זמן קצר טרם הזריחה, זיהו שני שומרים, דמות חשודה, סמוך לכפר ובידה קנה-סוכר. השומרים Ndirangu ו- Njogi הורו לדמות החשודה לעצור, אלא שהיא טיפסה מתוך המחפורת העמוקה ונסה לכיוון היער הקרוב.  לשני השומרים הללו, הצטרפו עד מהרה זוג שומרים נוסף,  Mwangi ו- Wanjohi והם החלו במרדף אחריה וירו לעברה מספר יריות, שבדיעבד התברר כי פגעו באיש הנמלט בירכו ובמפשעתו. הוא המשיך במנוסתו ורק כאשר הגיע סמוך לנהר, התקרבו אליו השומרים והורו לו לזחול מחוץ לשיחים בהם הסתתר והשתלטו עליו. בחיפוש שערכו עליו, גילו השומרים אקדח טעון ועוד 6 מחסניות מלאות כדורים וכן חרב ,Simi בה נהגו לוחמי ה'מאו-מאו' להשתמש.

רק לאחר שהשתלטו ארבעת השומרים על החשוד הפצוע, התברר להם לתדהמתם, כי עלה בידם ללכוד את הלוחם-המורד המבוקש ביותר על-ידי הבריטים, דידאן קינאת'י בן וושייורי  Dedan Kinathi .

השומרים הובילו אותו אחר כבוד והסגירוהו לידי הבריטים, שלא ידעו נפשם מרוב שמחה.

מנהיג ה'מאו-מאו' נכלא בבית-הסוהר ובמהלך הזמן שחלף עד העמדתו לדין, עבר עינויים קשים מידי שוביו הבריטים, למרות שסבל מכאבים נוראים עקב פציעותיו מן הירי בו נורה ובדיעבד אף התברר, כי היה חולה ב'מחלת-הנפילה'. בעודו ממתין למשפטו, העניקו הבריטים סכום-עתק של 3000 שילינג לכל אחד מארבעת השומרים שלכדו את שנוא-נפשם.

המשפט של דידן התנהל במהירות רבה, והוא הואשם באחזקה בלתי חוקית של נשק, לפי סעיף (1)A 8 בהתאם להוראות למצב-חרום משנת 1952.

ב-27 בנובמבר 1956, נמצא דידן אשם ונדון למוות בתלייה. גזר-הדין נחתם בידי השופט הבריטי  K.K.Oconnor והוא ערער, באמצעות עורך-דינו Ralph Milner  בפני בית-המשפט העליון של מזרח-אפריקה, אלא שכצפוי, ערעורו נדחה על-הסף. זמן קצר אחר-כך, הגיש דידן בקשה לחנינה, בפני בית-המשפט הגבוה לערעורים במחוז Privy, אבל גם בקשה זאת הושבה ריקם.

בחודש פברואר 1957 נחתם גזר דין-המוות של מנהיג ה'מאו-מאו' בידי מושל קניה Sir Evelyn Baring שכתב בצו:" אני Evelyn Baring אביר-הצלב, מושל ותובע של קניה, מורה על כך שדידן קינאת'י בן וואשיורי, ייתלה בצווארו עד מותו". בהמשך הוסיף וכתב:" אני מורה שגופתו של הנ"ל תקבר או תשרף במקום שיקבע לשם כך". על התליין היה להגיש דין-וחשבון "ללא דיחוי" להוכיח כי הצו אכן בוצע.

קצין-הרפואה K.E.Robertson  כתב בדו"ח שלו:" אני מצהיר בזאת שהייתי נוכח בהוצאתו להורג של דידן קינאת'י בן וואשיורי, בערך בשעה 06.00 בבוקר ואחרי ההוצאה להורג, בדקתי את גופתו של המת ולא מצאתי בה רוח-חיים. המוות נגרם כתוצאה מהתלייה".

קינאת'י נתלה בצווארו ומיד לאחר ביצוע התלייה, כתב מנהל בית-הסוהר, בו היה כלוא, H.M.Whitehall :" יש לי הכבוד לדווח לך שבצעתי את גזר-דין המוות של דידן קינאת'י בן וואשיורי בבית-הסוהר של ניירובי, בשעה 06.00 בבוקר ב-18 בפברואר 1957".

זמן מה לאחר מכן שולם למשרד עורכי-הדין Cumming&Milner  שכר-טירחה של 4,450 שילינג, על ההגנה-המשפטית שהעניקו לדידן.

גופתו של קינאת'י, מעולם לא נתגלתה.

דידן קינאת'י, מי שנולד באוקטובר 1920 בכפר Thege על-יד  Nyeri  ומי שהיה למנהיג מרד ה'מאו-מאו', נתלה על-ידי השלטון הבריטי בקניה. הבריטים סברו אולי כי תלייתו תשים קץ למרד הגדול, אבל האשלייה שלהם התנפצה לרסיסים עד שבהנהגתו של ג'ומו קנייטה, הצליחו ה'מאו-מאו' לגרש את הבריטים מקניה-אהובתי. במרכז ניירובי, ברחוב קינאת'י ניצב פסל-ברונזה של המנהיג הנערץ, דידן קינאת'י שהקדיש את חייו לעצמאות ארצו וחיסול השלטון הבריטי.

בטקס חגיגי ומרגש נמסר הדין-וחשבון הזה לאלמנתו של דידן Muhami ולשתי בנותיו, על-ידי השופט Willy Mutunga

                          *   *   *

הסיפור הזה, כפי שקראתי בגיליון של Daily Nation החזיר אותי בבת אחת לפרק הזמן בו עדיין התגוררתי עם הורי ואחי הגדול, בחווה הגדולה, סמוך לנאקורו ולאווירה המתוחה ששררה אז, נוכח השמועות בדבר מעשיהם של לוחמי ה'מאו-מאו' נגד המתיישבים הלבנים בקניה. רק שנים מאוחר יותר, הצלחתי להבין ולהשכיל, כי הייתי אז שבוי באווירה שייצר השלטון הבריטי בדבר הצורך לדכא את המורדים ועדיין לא נחשפתי לפשעים החמורים נגד האנושות, שביצע השלטון של 'הוד מלכותה' בקניה-אהובתי.

כשקראתי את דבר מסירת המסמכים ההיסטורים, שנשמרו ב'אוניברסיטת לונדון' כמעט 60 שנה, חשתי סיפוק גדול ורב: הנה, גם אחרי כל-כך הרבה זמן, עדיין נמצא מי שזוכר, כיצד התעללו הבריטים ה'נאורים' במי שנחשבו בעיניהם נחותים וגם קניה עצמה, לא שכחה את גיבוריה. רק הצטערתי על כך שג'רוגה אם-בויה, לא זכה להיות עד לטקס המרגש לזכרו של מנהיגו הנערץ.

וכיצד קרה שדווקא בעת הזאת, בעודי עסוק בכתיבת פרקי "קניה אהובתי", צצה ועלתה הפרשה הזאת, מתהום הנשייה?

רק לשי"ת הפתרונים…

Posted by: | Posted on: מרץ 13, 2016

קניה אהובתי הפרק ה-21

-RjMJlROBdzkljw_lE9dl5rQQAt7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIwRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]

המלכה אליזבת' שהוכתרה בקניה

 

במהלך מרבית השנים שעברו, מאז המנוסה מקניה והחיים בישראל, חי תמיד בתחושה לפיה, הינו קשור בעבותות ל"בריטניה-הגדולה" וגילה הזדהות מוחלטת וגורפת, עם כל הקשור לממלכה-הבריטית, שהרי נולד וגדל במדינה שעד מנוסתו ממנה, הייתה חלק בלתי נפרד מהכתר-הבריטי.

במרוצת הזמן היה לסוג של "אנגלופיל", כזה שמעריץ את התרבות הבריטית, נימוסי-השולחן שלה, השיח והשיג המאופק של נבחריה, שלא לדבר על המוסיקה, הספורט ובמידה לא מבוטלת, גם את בדלנותה המתנשאת של הממלכה. הקשר הנפשי שלו עם בריטניה, התחזק והעמיק, ככל שבגר ובעיני רוחו, ראה עצמו נתין-אנגלי המתגורר במזרח-התיכון המיוזע ואולי-אולי, יתמזל מזלו, להעתיק את מקום מגוריו לאי-הבריטי ולהיות תושב מקומי מקובל.

הביקורים שלו באנגליה, היו לו חוויה מתקנת וככל שהאריכו והתמשכו, חש כיצד מעמיקים שורשיו בלונדון ואפילו בסקוטלנד, שהלך שבי אחריה. התגאה בעובדה לפיה, כאשר הגיע לארה"ב, סברו הכל, כי מוצאו אנגלי, הודות לשפה האנגלית השגורה בפיו ואשר לא הסגירה את מוצאו האמיתי. במקביל הצליח לנתק עצמו, עוד בנערותו, מכל סימן או רמז, לכך שבעצם נולד למשפחה 'ייקית' והשקיע כל מאמץ נדרש, להתרחק מהשפה-הגרמנית, השגורה בבית הוריו, וטיפח בקרב חבריו דווקא את ה'קשר-האנגלי' שלו, על פני כל רמיזה לעצם היותו 'ייקה' מלידה.

במשך כל השנים הללו, הצליח איכשהו, גם להתגבר על ההיסטוריה הבריטית, אשר הדחיקה את מעשיה הנפשעים ברחבי-תבל ובכלל זה כלפי פליטי-השואה, שביקשו לעלות לארץ-ישראל ונתקלו במחסומים בריטים, שלא לדבר על מעשי ההרג-ההמוני שביצעו האנגלים, כמעט בכל מקום אליו הגיעה ה'אימפרייה נאורה'. התעלם מבחירה מכל אלה, והעדיף תמיד להתייחס ביראת כבוד, לשאר סימני-ההיכר של ה'ממלכה המאוחדת' ובכלל זה, לפרקים שרשמה באפריקה וכמובן גם בקניה.

יכול להיות, שהיה מתפתח גם בעתיד, להיות מעריץ גדול עוד יותר של 'בריטניה הגדולה', ויתכן כי בנסיבות מסויימות אכן היה עובר לגור בכפר קטן סמוך ללונדון, או אפילו באדינבורו המדהימה. שנים ארוכות סירב בכל תוקף לטוס לגרמניה או לאוסטריה, גם כאשר מקומות-עבודה שלו, ביקשוהו להיות חבר במשלחות שיצאו לברלין או לווינה, ולנצל שליטתו בגרמנית, נענה להם בשלילה מוחלטת, מתוך עקרון, ולפיו אין לו כוונה לשום קשר עם המקומות הארורים בהם צמחה המפלצת הנאצית.

לעומת זאת, קפץ על כל הזדמנות להגיע לאנגליה, במסגרת עבודתו או לחופשותיו, אף ששם התקבל תמיד בסוג של  חשדנות סמויה: ישראלי יליד קניה, אינו בריטי או אנגלי מלידה! הייחס הזה תמיד עטה נימוס בריטי מהוקצע אבל מאחוריו, יכול היה לחוש בגישה החשדנית כלפיו, אלא שגם עליה הצליח להתגבר, מתוך הבנה ואהבה, למי שנראתה בעיניו, מולדתו-המאמצת.

אלא שאז התרחש השבר הגדול שהביא עמו לשינוי הקיצוני.

בשנת 1976 הגיע ללונדון, במסגרת עבודתו העתונאית, לשהות בת 10 ימים, וכהרגלו בקודש, הציג בנמל-התעופה בן-גוריון את הדרכון-הבריטי, שנשא בגאווה ואשר חש תמיד, כי  חצץ בינו לבין הנוסעים הישראלים. כך היה גם כאשר נחת יום אחד בנמל-התעופה הית'רו בלונדון, ועד מהרה הצטרף, דרך רגילותו, לתור של הנוסעים בעלי הדרכון-הבריטי והמתין בסבלנות להגעתו לדלפק ביקורת-הדרכונים, בעוד מימינו ומשמאלו, משתרכים תורים ארוכים, של מי שאינם 'בריטים' ובהם כמובן הישראלים.

כמו משום מקום, ניגש אליו לפתע אחד ה'בובים' הגדולים, וביקש ממנו לראות את דרכונו. הושיט לשוטר גדל-המימדים את הדרכון וכעבור רגעים אחדים, הביט בו השוטר בחשדנות גלויה והורה לו באופן מאוד לא-מנומס, לעזוב את התור בו עמד, ולהצטרף לתורים האחרים. ניסה תחילה להסביר לשוטר, כי אין לכך סיבה, שהרי בידיו דרכון-בריטי וכי בתור שכזה, הוא אכן ניצב בתור הנכון. ה'בובי' נעץ בו מבט חודר והסביר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין בידיו דרכון-בריטי, אלא דרכון של 'האומות', כאלה שהיו פעם תחת הכתר-הבריטי, אבל לא אנגליות! השוטר אף טרח להצביע באצבע מגושמת על האות  C, הניצבת קוממיות לפני מספרו של הדרכון, אות וסימן לכך שאין זה דרכון-בריטי מקורי, נטול סימנים נלווים.

חש כיצד לחץ-הדם שלו מרקיע שחקים, וזיעה קרה כיסתה את מצחו. הבושה, ההלם, העלבון, היו קשים מנשוא. הרגיש כמי שבבת אחת, נלכד ערום ועריה לעיני כל, כמו קרע מישהו מפניו את המסיכה, שעטה שנים כה רבות, והודיע לו במפגיע, קבל-עם ועולם, שהגיע הזמן להכיר בעובדה שהוא אינו בריטי! לא רק זאת, אלא שהמעבר לתור 'הרגיל' של הנוסעים, הוכיח לו, כי לא זו בלבד שכבר אינו נימנה על צאן מרעיתה המובחר של 'הממלכה המאוחדת', אלא שבתוך העדר-הבריטי הזה, הוא מתוייג כסוג נחות!.

כעס, חרון ועלבון מילאו אותו וגדשו את רוחו. האסוסיאצייה הראשונה שעלתה במוחו, נוכח האירוע, הייתה אותה 'סלקציה', הזכורה לדראון-עולם, אותה הנהיגו הנאצים במחנות-ההשמדה, כאשר קצינים-גרמנים, קבעו בהינף אצבע, מי-לחיים ומי-למוות ואף שביקש אחר-כך, למחוק ממוחו את תמונות-הזוועה הללו, לא עלה בידו להשתחרר מהן, ופרצופו הקשוח של ה'בובי' הבריטי, שקע למשך שנים בתודעתו.

סיים את שליחותו בלונדון וכאשר שב ארצה, שיגר מכתב מחאה חריף ביותר לשגרירות בריטניה בישראל, אליו צירף את דרכונו ה'בריטי' והודיע לנציגי המלכה אליזבת' השניה, זאת שהוכתרה בשנת 1952 כמלכת-אנגליה, בעת שהותה בקניה-מולדתו-אהובתו, כי הוא מוותר על 'הכבוד' המפוקפק להמשיך ולהחזיק את הדרכון שהיה בעיניו מקולל.

איש לא טרח להתייחס למחאתו, אבל זרע השינאה כבר ניטמן בנפשו.

מצא עצמו מאז דוחה בבוז, כל גילוי של הזדהות עם כל דבר בעל ניחוח בריטי, והקדיש זמן לא מבוטל ללמוד מקרוב ולעומק, על אודות מעלליה הנפשעים של ה'ממלכה-המאוחדת' בעולם כולו, ובכלל זה כמובן בישראל. הקולוניאליזם הבריטי נחשף לעיניו בכל כיעורו ואכזריותו ובהדרגה אף מצא עצמו מזדהה, עם לוחמי המחתרת-האירית, שביקשו מהאנגלים להסתלק מאירלנד וכך גם תמך בגלוי במשאל-העם שנערך בסקוטלנד, בו נחלו לצערו הרב, תומכי העצמאות הסקוטית, מפלה.

כאשר גילה יום אחד, כי בת-דודתו האהובה, דאגה להוציא לילדיה דרכון-גרמני, כזה שנקרא 'אירופי', לא ידע נפשו מרוב כעס וכאשר ניסה מי מילדיו לבדוק עמו אפשרות, להנפיק עבורם דרכון-בריטי, או 'אירופאי', הבהיר להם כי הדבר עלול להביא לניתוק מוחלט ביחסיו עמהם. אחר-כך, נחשפה לעיניו פרשת מחנות-הריכוז הבריטים בקניה, ועמה מסכת העינויים שביצעו חיילי 'הוד מלכותה' באנשי השבטים בקניה, ערב מרד ה'מאו-מאו'. הגילויים הללו, לא הפתיעו אותו, שהרי היו המשך לאופן בו התנהלו הבריטים בכל מקום בו שלטו, אבל עיקר חרונו וקצפו יצאו על כך, שאיש מהפושעים הבריטים, מעולם לא הועמד לדין בגין ביצוע פשעים נגד-האנושות, ואפילו ההתנצלות הפומבית של ראש-ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, כלפי ממשלת קניה, ותשלום הפיצויים הסמלי של בריטניה, לחלק מניצולי המחנות בקניה, לא הרגיעה את כעסו.

לימים הגיע לידיו ספרו האחרון של הסופר המנוח והאהוב עליו, אמיר גוטפרוינד. בספר "הר האושר", כתב גוטפרוינד המנוח בין השאר:

"אני זוכר שבילינו בלונדון, רינה ואני. הלכנו למצודה, ה"טאוור", וביקרנו בתצוגת אוצרות המלכה. עברנו מחדר לחדר, מסונוורים מהרצף הבלתי נגמר של אבני-חן, חרבות וכתרים משובצים אבנים טובות. התיירים בקבוצה הדחוסה שלנו התלהבו, נדחסו עוד יותר זה לזה, בניסיון לשמור על ממשות קיומם אל מול האוצר חסר-הסוף הזה. ופתאום חשבתי, את זה האנגלים עוד יכולים להחזיר… הרי האבנים האלה לא נכרו מתוך אדמת אנגליה. הן הובאו מהודו, מסין, מאפריקה, ממקומות כנועים וכבושים. האנגלים, המתחרטים באופן הולם כל-כך על שנות הקולוניאליזם ומטיפים לנו, אינם יכולים להשיב לחיים את מיליוני הרצוחים, הנטבחים, המושמדים. הם אינם יכולים להחזיר את כבוד הנאנסים, המשועבדים, המושפלים, הנרדפים, הנכלאים, המעונים. מאות מיליוני אנשים שסבלו כל-כך כדי לפאר את אנגליה ורצונותיה. אבל האבנים, היהלומים, האזמרגדים… אותם שיחזירו! אם הם באמת מתחרטים- שיחזירו, קדימה עכשיו!".

כשקרא את הפיסקה הזאת, ב"בהר האושר" של אמיר גוטפרוינד ז"ל, חש כאילו נכתבו הדברים מתוך קרבו ונפשו.

"קניה אהובתי" היה לא רק מסע בעקבות עברו וזהותו האבודה, אלא גם בבחינת סיכום-ביניים, שחייב היה לעצמו וידע כי המסע האישי הזה לא יסתיים, אלא אם כן, יצליח לממש עוד צעד, אחרון, בדרכו להשלמת הדרך הארוכה לתיקון זהותו.

באותו יום החליט לפנות לשגרירות קניה בישראל.

Posted by: | Posted on: מרץ 7, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-20

s0VPP7aP89Q6OeBes5vfY7jS7VZ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIyRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[2]T16G2O-_5wvGFLWTOLg731Ol84Z7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYwRTNDOSIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]

 ריקוד הפרידה מנוף מולדתי

 

לפנות בוקר הגיחה האוניה "מסאפייה" לעבר מפרץ-חיפה וכל נוסעיה עמדו כבר שעה ארוכה על סיפונה, בוחנים את האורות הקרבים ובאים של עיר-הכרמל. המסע המטלטל מנאקורו לניירובי וממנה לנמל-מומבסה ומשם, בהפלגה מסיוטת לנמל-עדן ומשם, דרך תעלת-סואץ, עד לעיר נאפולי באיטליה וממנה, אל הלא-נודע שהתגלה לעיני על הר-הכרמל, עמד סוף-סוף להגיע לקיצו.

אימא פאולה, אבא מקס ואחי הגדול טומי, התקשו להסתיר את התרגשותם נוכח ההגעה הצפויה של "מסאפייה" לעבר רציפי נמל-חיפה והתחושה היחידה שמילאה את קרבי ההפוכים, הסתכמה אותה השעה, ברצון לא נשלט, לרדת מהאונייה ולעולם לא להפליג יותר, נוכח המסע הנורא שעבר עלי. שעה קלה מאוחר יותר, התגשם חלומי, כאשר ירדנו אט אט במורד הכבש, שחיבר בין הסיפון לבין המזח ורגלי נגעו סוף-סוף באדמה יציבה.

חיש קל עברנו את תהליך הרישום והביקורת ועד מהרה הגיחה משפחת יוסף לתוך המציאות החדשה של מדינת-ישראל.

מחוץ לשער, ציפו לנו כל בני המשפחה ואחרי רגעים ארוכים של חיבוקים, נשיקות וים של דמעות,טרח מישהו להכיר לי את המתגודדים לקבל את פנינו: רייזי, מיטה, מרגוט, אחיותיה של אימא פאולה ובעליהן גאורג, לאו ופרדי ולצידם בנות דודותי יהודית ורותי. רק בדיעבד ואחרי זמן לא מבוטל, השכלתי אל נפשי כי עבור הורי, היה במיפגש הזה משהו סמלי וגדול ממידותיו, שהרי לראשונה נפגשו כל ארבע האחיות לבית משפחת פנטיל, אחרי השואה, במהלכה ניספו עוד חמישה אחים ואחיות. מצד אבא מקס, לא הגיע איש לנמל-חיפה לקבל את פניו, חלק ממשפחת יוזף, הצליח איכשהו למלט נפשו מגרמניה ואילו ארבעה אחים ואחיות מהמשפחה, הושמדו במחנות הריכוז. איש מהשורדים לא הגיע לישראל, אלא לניו-יורק, צ'ילה ואורוגוואי, אבל גם אבא נסחף בהתרגשות הכללית ולא עצר את דמעותיו.

אחר-כך נטלה רותי, בת-הדודה שלי את ידי והחלה להוביל אותי מחוץ לשטח הנמל, שם חיכו לנו ברונו ואסתר קונס, חברי המשפחה, אליהם נסענו במכונית 'קונטסה' מקרטעת, לשעת מנוחה-וקפה, טרם המשך המסע.

כל הדרך במעלה הכרמל, עד לבית משפחת קונס, הבטתי סביב באדישות ובעייפות כבדה וכבר לא עמדו כוחותי להכיל עוד נופים חדשים ומראות מוזרים, בעיקר לאחר שהות של שבוע ימים בעיר נאפולי באיטליה, שם ראיתי לראשונה בחיי, בית-מלון רב-קומות וטעמתי בפעם הראשונה טעמם של ענבים…

רותי בת-הדודה שלי, גילתה כלפי סבלנות והתחשבות ראויים לציון ולקחה עלי חסות מגוננת מפני שאר המבוגרים. אלא שעד מהרה נפרדתי ממנה ונדחסתי ל'קונטסה' הצמוקה של ברונו קונס, בדרך הארוכה והמפותלת לירושלים, כשלפנינו נוהג פרדי מיכלסון, לצד מרגוט רעייתו, לביתם היו פנינו מועדות. אחרי מסע, שנראה היה כאילו לעולם לא יסתיים, הגענו בשעה טובה לביתם ברחוב הרב-ברלין 35 בירושלים וכאשר עלינו במדרגות לקומה הרביעית בבניין, הבחנתי במספרים על דלתות הדירות וסברתי לרגע, ששוב הגענו לבית-מלון. שעה קלה לאחר מכן, הגיעה כל שאר המשפחה ואז הבנתי כי 'בית-המלון' של משפחת מיכלסון המארחת, הסתכם בסלון, מרפסת וחדר-שינה בלבד, מה שהפך להיות לנו סוג של מלון-דרכים ארעי.

לאורך כל השעות הארוכות, מאז הגענו לחיפה, שמתי לב שאחי הגדול טומי שותק ועדיין לא היה לי ברור אם מחמת העייפות, ההלם או הדיכאון, ממלא הוא את פיו מים. רק כעבור זמן מה, הבנתי כי אחי שרוי במה שניתן להגדיר 'דיכאון-קליטה', שהרי מצא עצמו נוחת, לפתע פתאום, במקום זר ומוזר, למי שגדל והתחנך על ברכי הנימוס והחינוך הבריטי, שלא לדבר על כך, שלכולנו נשמעו האותיות-הגרוניות של השפה העברית, כסוג של מחלה. טומי נאלץ גם להסתגל מהר למדי לעובדה לפיה כבר לא יצליח לממש את חלומו להיות "ג'וקי", רוכב-סוסים מקצועני…

האוכל ה'ייקה' אצל הדודה מרגוט ודוד פרדי, היה מוכר לי פחות או יותר, אבל כעבור ימים אחדים, מצאתי עצמי עומד על המרפסת הגבוהה של הדירה, משיקף על קבוצת ילדים המשחקת להנאתה כדורגל, ברחבה שלמרגלות הבניין והרגשתי זר, נכרי, דחוי, עצוב ולא שייך לשום דבר שסביבי וכל שרציתי, באותה העת, היה לחזור הביתה, למיטה שלי בנאקורו, לכלבים האהובים שלנו ולדמותו המגוננת והאהובה של ג'רוגה אם-בויה.

זמן קצר אחר-כך, החמיר המצב, כאשר מצאתי את עצמי בכיתה-א' בבית-ספר ירושלמי, מוקף ילדים זרים שצחקו וצעקו בשפה בלתי מובנת. המורה רשמה דברים משונים על הלוח בכיתה ולא הבנתי תחילה מדוע היא מציירת בכיוון הפוך, מימין לשמאל, עד שקלטתי את הרעיון שכך כותבים בשפה העברית. רוני אורן, האחיין שלי, מי שהתגורר לא הרחק מבית משפחת מיכלסון, נטל על עצמו את האחריות להוביל אותי לבית-הספר ולהחזיר אותי בתום יום הלימודים, חזרה לדירה וכאשר כבר הצלחתי להתרגל לסדר-היום הקבוע, הגיע שינוי נוסף: המשפחה ה'ייקית' חיפשה מקום בעל צביון 'ייקה' להתגורר בו, ובסופו של דבר נפל הפור על נהריה, עיר ה'ייקים'.

בדרך לצפון, שהינו זמן מה אצל משפחת פוטרמן ברחוב ברטינורא 19 בתל-אביב, שם עמדתי שעות כמו גולם בכניסה לבניין וכאשר פנה אלי מישהו באקראי, עניתי כמו תוכי מאולף, כמיטב ההדרכה שקבלתי מהדודה מיטה, אחותה של אמי ואמרתי:" אני לא מבין לדבר עברית!".

נהריה קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות ועד מהרה היינו חלק בלתי נפרד מהקהילה ה'ייקית' בשכונת 'רסקו', שם רכש אבא מקס 'משק עזר' ובטבורו בית-קרקע מרווח. מצאתי את עצמי בכיתה-ב' בבית-הספר היסודי 'דוד רמז' וככל שעבר הזמן, הצלחתי להתאקלם בסביבה החדשה שהקיפה אותי בחיבה ובסקרנות, בעוד אחי הגדול טומי, ממשיך להיות שרוי באלם ובדיכאון וחולם על מעבר אפשרי לאנגליה ואפילו לאוסטרליה, אלא שמשמים, נקבע מסלול חיינו להתנהל אחרת.

הזהות הלא-ברורה שלי, הציקה לי מאז הגענו לישראל ולא תמיד ידעתי להגדיר לעצמי מי אני ומה אני. בתוך כך גם חל שינוי מהותי כאשר החלטתי, משום סיבה הגיונית, לשנות את שמי ממוריס לדוד, מה שהגביר במידה רבה את פיצול-האישיות שלי: רציתי להרגיש שייכות ולהיות חלק בלתי נפרד מהסביבה החדשה שלי ואפילו שאפתי להיות סוג של 'צבר' מקומי, אבל בתוכי פנימה, עדיין חשתי לפיתה חזקה למקור שלי, כמי שנולד וגדל בקניה ונשא בשמחה את השם מוריס.

נהריה הייתה עד מהרה לבית נוח ונעים וכל מאמצי להשתלב בחיי הילדים, נשאו פרי והניבו הצלחה לא מבוטלת, גם כאשר סיפרתי לילדים, שתהו מהיכן באתי לארץ, וכאשר השבתי להם בבושה כי נולדתי בקניה שבאפריקה, נתקלתי לא פעם בהבעת תמהון, נוכח העובדה ש"אני לא נראה כושי"…

אבא מקס הועסק מטעם הקק"ל כפועל-דחק, שעסק מבוקר ועד ערב בנטיעת עצים, אי-שם על-ידי קיבוץ חניתה ולכן, לא פלא שאט אט נשבר, שהרי מצא עצמו כאחרון הפועלים שעבדו למחייתם בחווה הענקית שלו בנאקורו ואף שלא התלונן ולא גילה את המתרחש בנפשו פנימה, סיפרו לי חושי כי הוא מתמודד בקושי רב עם עולמו החדש.

אימא פאולה ניהלה בחצר שלנו סוג של מכבסה שכונתית, אליה הביאו השכנים והמכרים את הכבסים שלהם למכונת-הכביסה שלה ועד מהרה התברר לנו שטומי אחי הגדול, צפוי עוד מעט להתגייס לצה"ל, אף שהספיק להיות חייל בצבא הבריטי בקניה למשך פרק זמן לא מבוטל.

התגעגתי לנאקורו, לחיות-הבר, לג'ונגלים, לפירות, לצבעים והטעמים ולריח האדמה החומה-אדמדמה. ביקשתי להיות שוב בחצר שלנו, ללטף את הכלבים, להסתובב במטבח של אימא, לנסוע עם אבא מקס למקומות שונים בסביבה ולהיות שוב בחברתו של ג'רוגה אם-בויה, אבל כל חלומותי הכמוסים, נותרו לכודים בקרבי ומעולם לא העזתי לתת להם ביטוי, כי ידעתי שעלי להסתגל ולהתקבל לחבורה שהסכימה לקלוט אותי בחיקה, למרות היותי עולה-חדש, בעל זהות מאוד לא ברורה.חלק ממני המשיך להיות מוריס, אלא שבהדרגה נעלם ודהה ופינה את מקומו לדוד, אף על-פי שמוריס, נותר עמוק בתוכי פנימה ומפעם לפעם, ביקש לשווא, לפרוץ החוצה.

אלא ששוב נקבע משמים, כי העניינים יתנהלו אחרת ויום בהיר אחד, נפלו עלי השמים והתרסק עולמי, כאשר זמן קצר לפני בר-המצווה שלי, הלך אבי מקס בן מוריס יוסף, לבית-עולמו.

החל מאותו יום ובמשך עשרות שנים, גברו געגועי לחזור הביתה ל"קניה אהובתי", אף שדחיתי עד אין-קץ, את הרעיון הלא-מציאותי, לנסות לסובב את גלגל-החיים לאחור, ונותרתי עם המכאוב הפנימי שסירב לקבל מזור ועם זהות חצויה שפצעיה, מעולם לא הגלידו.

 

                                      *   *   *

ג'רוגה אם-בויה המתין לי באולם-הנוסעים בנמל-התעופה של ניירובי.

הבטנו זה בזה ארוכות מבלי אומר ודברים. הבטתי בו כתלמיד אל מורו ואחרי רגע ממושך, סימן לי שאושיט אליו את זרועי הימנית. אחז בה בכף ידו הגדולה ובחיוך רחב, תחב לזרועי צמיד שחור, שזור משערות זנבו של פיל, החיה האהובה עלי ביותר. בקשתי ממנו, בתנועת ראש, להתכופף אלי והוא הנמיך את קומתו הגבוהה ואיפשר לי לענוד על צווארו את שרשרת-הזהב ועליה תליון של מגן-דוד, אותה קבלתי כשי ליום הולדתי ה-30.

המשכנו לעמוד עוד רגע ארוך, זה מול זה ואחר-כך התחבקנו ארוכות, מבלי לומר מלה. ג'רוגה אם-בויה, האיש שגידל אותי וטיפל בי מיום שבאתי לעולם ואף הציל פעמיים את חיי, הסתובב ונעלם ביציאה מאולם-הנוסעים וידעתי שלא אראה אותו עוד בחיי.

כשהמריא המטוס מנמל-התעופה של ניירובי, בדרכו חזרה לישראל, סגרתי את תריס-החלון לצידו ישבתי. סרבתי לראות שוב, כיצד אני נפרד, בפעם השניה והאחרונה מ"קניה אהובתי".

Posted by: | Posted on: מרץ 2, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-19

פיליםeddoCmZijGYrbDqNN3x_v3pXcWd7ImkiOiAiKjU2MzQ0MkE5RDFFRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=

החיות הצמחוניות של קניה

 

לילה אחרון בקניה, שעות ספורות לפני החזרה ארצה ואני מסתובב בחדר בית-המלון, חסר מרגוע. ראשי עמוס מחשבות טורדניות וליבי פועם בחוזקה, בהתרגשות מהולה במנה גדושה של צער וגעגועים, נוכח הפרידה הצפויה מארץ-מולדתי ובעיקר מג'רוגה אם-בויה. הכל מתערבב לעיסה דביקה של תחושות מבלבלות וכבר ברור שאזדקק לזמן לא מבוטל, להכיל כל שעבר עלי מאז חזרתי לקניה ועד לרגע הזה.

משום מקום, מצאתי עצמי מהרהר לפתע דווקא בדברים ששמעתי מפי ד"ר ג'וזף אראמו, באוניברסיטת-ניירובי ומאליזבת' מוזומה, העיתונאית הבכירה שפרשה לגמלאות ומועקה שחורה הציפה אותי. נזכרתי בתאוריהם הלא-מחמיאים אודות מה שהתרחש בקניה ומשום מה, התחברו הדברים, עם מה ששמעתי בפגישתי עם הצ'יף הזקן של שבט הקיקויו, מי שלא יכול היה להסתיר את צערו נוכח גורלה של קניה מולדתנו המשותפת.

עד מהרה מצאתי עצמי יושב מול המחשב שלי, בחדר הקטן של בית-המלון ומתוך החלטה לא מושכלת, מתחיל לחפש ולאתר הפרסומים אודות אוהורו קנייטה, נשיא קניה המכהן, וככל שנברתי במקורות שריצדו מעל הצג המהבהב של המחשב, גברה תחושת ההזדהות שלי עם האנשים שהציגו לעיני את פניה הפחות מרהיבות של קניה-אהובתי.

הדברים כולם התנקזו לשנת 2007 והתמקדו באוהורו קנייטה, אז בתפקיד שר-האוצר וסגן ראש-הממשלה בקניה. על-פי כל המקורות המתועדים, נוצר חשד מוצק כי קנייטה, בנו של ג'ומו קנייטה, נשיאה הראשון של קניה, שילם למיליצייה מקומית כספים רבים, על-מנת שאנשיה יבצעו פשעי-נקם ביריבים פוליטיים, מה שהציב את קניה על סף מלחמת-אזרחים.

קנייטה, על-פי החשדות נגדו, חבר לאנשי ה-'מונג'יק', צבא בריונים משבט הקיקויו, שבתרגום-חופשי פירוש שמם:'המונים'.  ה'מונג'יק' הטיל אימה, על ידי סחיטות קשות ועונשים אכזריים ובכלל זה, עריפת ראשי מתנגדים פוליטיים ופורשים ממחנהו של קנייטה. מספר חברי ה'מונג'יק' אינו ידוע והוא נע בין 100 אלף לבין מיליון אנשים, בהתאם למי שנשאל עליהם.

העניין כולו קיבל מימדים גדולים, כאשר הוגש נגד אוהורו קנייטה, כתב-אישום בבית-הדין הבינלאומי בהאג, בעוון ביצוע פשעים נגד האנושות.

ב-1 בדצמבר 2011, הוגש תצהיר חתום לבית-הדין, וממנו התברר כי יחד עם קנייטה, נאשמים עוד שישה אזרחים קנייתים בביצוע אלימות אכזרית, במערכת הבחירות של שנת 2007 ובארגון מהומות בחסות הממשלה. במערכת הבחירות השנויה במחלוקת, נהרגו לפחות 1000 בני-אדם, על-ידי אנשי ה'מונג'יק', מי שכונו בעיתונות-המקומית,'הכת הבלתי חוקית'. מעשי הרצח והנקם, התרחשו בעיקר בעיירה נאייבשה ולתדהמתי הגדולה, גם בעיר-מולדתי, נאקורו! המהומות הרצחניות, כוונו במיוחד נגד אנשי שבט ה'לואו' ועל-פי החשד, אורגנו ומומנו בידי אוהורו קנייטה.

בספטמבר 2011, טען התובע-הכללי בבית-הדין בהאג שאוהורו קנייטה נשבע אמונים ל'מונג'יק' וקיים קשרים הדוקים עם אנשי הכנופיה הרצחנית. לדבריו אף נפגש עם מנהיגי ה'מונג'יק' במעון-הנשיאותי, לתכנן יחד את ההתקפה נגד יריביו הפוליטיים ואף חילק להם סכום של 3.3 מיליון שילינג, שווה-ערך באותה העת, ל-36 אלף דולר, וזאת כמקדמה למימון הוצאתה אל הפועל של המתקפה הנוראה.

בהמשך התברר, מתוך כתב-התביעה, כי המשטרה איפשרה לתוקפים לעבור מבית לבית ולתקוף למוות את תומכיו של ראיילה אודינגו, בן שבט ה'לואו', אשר טען כי הניצחון בבחירות נלקח ממנו במירמה.

יחד עם קנייטה, הואשם גם פרנסיס מוטאורה, מי שכיהן בתפקיד ראש השירות-הציבורי ואשר על-פי החשדות, הורה לשוטרים לא להתערב במהומות. במהלך שלבי טרום-המשפט, הופיע קנייטה כעד והכחיש כל מעורבות בפרשה ואת השתייכותו ל'מונג'יק' ואף טען כי בעבר שרפו אנשי הכנופיה בובות בדמותו. התובע הראשי, לואיס מורנו-אוקמפו, טען בחקירה-הנגדית, כי אוהורו קנייטה הינו החוליה המקשרת היחידה, בין ה'המונג'יק', לבין הקואליציה של ממשלת קניה.

בינתיים נדחה המשפט המתוכנן, מחודש אפריל לחודש יולי ובתוך כך הוגש גם כתב-אישום דומה נגד וויליאם רוטו, סגנו של קנייטה. אלא שעד מהרה התברר, כי מאחורי הדחייה הזאת, מצוי המשך מזעזע לפרשה: משחאב ייבי, אזרח קנייתי שהתכוון להגיע להאג ולהעיד נגד וויליאם רוטו, סגנו של קנייטה, נחטף על-ידי שני אלמונים וזמן קצר לאחר מכן, נתגלתה גופתו בנהר הזורם בחבל נאנדי, שבמערב קניה. החוטפים עקרו את עיניו של העד ייבי, שיספו את לשונו, הסירו את אוזניו, סירסו אותו, חתכו את חזהו ולבסוף אף ירו בו.

האכזריות הזאת, הטילה מורא כבד על מי שבדעתו עלתה האפשרות להצטרף לעדים נגד קנייטה וסגנו, שלא לדבר על כך שעוד קודם לכן, לא נחשפה זהות העדים, מחשש מוצדק לחייהם.

בית-הדין הבינלאומי בהאג, דרש לקבל מממשלת קניה חומרי חקירה לקיום המשפט נגד אוהורו קנייטה, אבל בניירובי סירבו לשתף פעולה וכך נסגר בסופו של דבר התיק נגד קנייטה. משרד-החוץ של קניה, ממשיך עדיין במאבק לבטל גם את משפטו של וויליאם טורו .

צג המחשב המשיך לרצד עוד ארוכות מול עיני, בעודי מהרהר במשמעותם של הדברים.

 

                                                                                    *   *   *

קניה נוצרה כגן-עדן של ממש ורק כאשר הגיע אליה בן-האדם, החל תהליך מתמשך של הריסתה. האדם השחור, זה שקיבל לידיו את נחלת גן-העדן, הצליח איכשהו, במשך אלפי שנים, לשמור על גן-העדן ואף להשתלב בחיים שדרשו ממנו לחיות בשלווה עם החיות הרבות,למרות שנהג לצוד חלק מהם, להשביע את רעבונו.

האדם היה לחיית-הטרף הגדולה והתאוותנית ביותר בטבע, בניגוד לחיות הבר, הרג ורצח וצד, לא רק לצרכי השגת מזון, אלא לסיפוק תאוותו האישית כצמא-דם ואחר-כך המשיך להרוג לצרכי מסחר וכלכלה. עד מהרה החל האדם השחור בקניה, להפנות את יצריו , כמיהתו ושאיפותיו לשלוט בחלקות-אדמה, נגד בני-מינו, יריביו משבטים לא-לו. האדם השחור בקניה, לחם על שטחי-מרעה ואחר-כך על שלטון במאגרי-הכח של המדינה והתרחק יותר ויותר מהתנהלותו הראשונית בגן-העדן בו זכה.

כשהגיע האדם-הלבן לקניה, החמיר המצב. הוא בא לקניה על-מנת לנצל אותה, לסחוט מתוכה את אוצרותיה ולהרחיב בה את שלטונו, כשהוא נלחם בילידים השחורים, בני המקום ובמנהגיהם ומסורתם, באש ובחרב. האדם הלבן התייחס לבני קניה, כאל נחותים הזקוקים ל'תרבות נאורה' וידע כיצד להפנות אותם איש כנגד רעהו. הוא לימד אותם והנחיל להם את הצייד לצרכי מסחר, ולימים אף התעמר בהם, רצח אותם, עינה ואנס ובזז וניהל מחנות-ריכוז המוניים ועל כך, מעולם לא נתן את הדין.

קורותיו של אוהורו קנייטה, כפי שהשתקפו אותו לילה מהמחשב שברשותי, מקורם בשילוב הנורא, שבין שיטות השלטון של האדם הלבן בקניה, לבין היריבות הבין-שבטית העתיקה ב'גן-העדן'.

לפתע עלה בדעתי לחשוב על עדרי-הפילים בקניה, בקרבתם גדלתי ואת חלקם זכיתי לראות שוב, בבואי לארץ-מולדתי: פיל אפריקני, פיל-יער או פיל-סוואנה, חי בטבע כ-70 שנה. עדר הפילים מונהג על-ידי נקבות בוגרות, בעוד זכרים נודדים בזוגות, עד שהם מצטרפים לעדר. החיה הזאת שוקלת בממוצע כ-10 טון והיא זקוקה ל-150 ליטר מים ליום ול-140 ק"ג עשב, להשביע את רעבונה היומי וכן, הפיל הזה, לא זו בלבד שהינו חיה חברתית המקיימת גם טכסי-אבל, כאשר מישהו ממשפחתו מת, החיה הזאת צמחונית!

האדם השחור חי בקניה במשך אלפי שנים עם עדרי הפילים, עד שבא האדם הלבן והחל לצוד את הפילים, כי חמד את השנהב שלהם וחיסל בנשקו עדרים שלמים.

המחשבה על אודות הפילים בקניה, על רקע כל שהתרחש בין האדם השחור לבין האדם הלבן ואחר-כך, בקרב ילידי קניה שזכו בעצמאות, הסבה לי סוג של דכאון עמוק, אולי בגלל חוסר התקווה לעתידה של קניה-אהובתי, ואולי משום שלמדתי להכיר גם את פניה המצולקות, פנים שדאגתי תמיד להתכחש לקיומם, מתוך כמיהה ילדותית לשמר בקרבי את יופיה וזכותה של קניה-אהובתי.

מבעד לחלון החדר, הצלחתי להבחין בגוונים בהירים של צהוב וכתום, אות-וסימן לכך שבאופק כבר זרחה השמש על קניה והחל יום חדש, יום של פרידה מקניה-אהובתי ומג'רוגה אם-בויה.

 

Posted by: | Posted on: פברואר 23, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-18

הר קניהפילי בהר קניה

מבט על הר-קניה                                           עדר פילים על רקע הר-קניה

 

יותר מחמישים-וחמש שנים שלא דיברתי סוואהילית והנה מצאתי את עצמי משוטט ברחבי קניה ובכל מקום אליו הגעתי, בקעו מתוכי מילים ומשפטים בשפה הסוואהילית, כמו גוזלים שבקעו מתוך ביצים שמורות היטב, זמן כה רב.

סוואהילית הושפעה באופן טבעי, במשך אלפי שנים, מכל הכוחות הזרים שפלשו לאדמת קניה ושהו בה די זמן, להוסיף לשפה המקומית, משהו מלשון הכובשים. אפשר למצוא בסוואהילית השפעה ערבית ופרסית למכביר כגון: kitabu (ספר), waziri (שר), miskiti (מסגד), bandari (נמל), bahari (ים), וכמובן  alla (אלוקים). גם הפורטוגזים, אשר שהו בקניה במאה ה-15, הותירו את רישומם על השפה הסוואהילית: pesa (כסף), meza (שולחן), leso (מטפחת) ואילו הגרמנים העניקו לסוואהילית את  shule (בית-ספר). האנגלים תרמו את חלקם במספר רב של מילים ומושגים ובהם basi (אוטובוס), maskime (מכונה) ואפילו מושג מהדור הטכנולוגי החדש komputa (מחשב).

עד כמה הייתה לערבית השפעה על השפה הסוואהילית, ניתן לראות כאשר בוחנים למשל את הספרות והמספרים וכל היודע ערבית בסיסית, יזהה מיד את המניין בסוואהילית: sita-6 , saba-7,tisa-9, ishrini-20 ,thelatini-30, arubani-40, hamsini-50,sitini-60, sabini70,mia-100, ו-elfu 1000 .

עד מהרה מצאתי את עצמי אומר, ללא היסוס: שלום, מה שלומך? habari, או משיב לאותה שאלה ואומר, תודה, טוב: nzuri asante ואחר-כך מברך את מי שפגשתי בבוקר באמירת "בוקר טוב"- habari za asubuhi או "צהרים טובים"- habari za machana ו"ערב טוב"- habari za jioni ו"לילה טוב"- lala salame וכאשר זכיתי לתגובה על הברכות הללו, הסתכמה היא במלה אחת: nzuri.

בכל פעם שנפרדתי לשלום מג'רוגה אם-בויה, אמרתי לו tutaonana (להתראות אחר-כך) או tutaonana kesho (להתראות מחר), בעוד ברכת הפרידה הייתה kwaheri. זכרתי גם כי neda salama או safari salame פירושה "נסיעה טובה" וכאשר אמרו לי karibu או karibuni הבנתי שמדובר ב"ברוך הבא" או ב"ברוכים הבאים".

גם מילות נימוס בסיסיות , מתברר כי לא נמחקו מזכרוני: בבקשה- tafadhali (כמעט כמו בערבית!), תודה- asante asante וסליחה- samahani (גם כאן, בדומה לערבית!).

אט אט ובהדרגה, חזרו אלי המילים שהיו שגורות בפי לפני יותר מיובל שנים: אני- mimi,אתה-wewe, אנחנו- sisi, הוא/היא/זה- yeye,הם-wao, איפה- wapi, מי- nani, מה-nini,מתי- lini, איך- vipi, מאוד- sana ואחר-כך גם: אני רוצה- mimi ninataka או : לא רוצה- sitaki ו-אני יודע- ninajua.

כעבור ימים אחדים כבר הצלחתי לשחזר במוחי הרכב של משפטים, כמו למשל: jina lako nani (איך קוראים לך?) jina langu morris (השם שלי מוריס), mimi mwisraaili (אני ישראלי), mimi myahudi (אני יהודי) mimi mwandiski (אני סופר) או mimi wa habari (אני עיתונאי)  וכאשר שאלו אותי una miaka mingapi (בן כמה אתה?) השבתי mimi nina miaka tatu (אני בן 63). כששאלו אותי: una watoto wangapi (כמה ילדים יש לך?) השבתי בשמחה nne watoto (ארבעה ילדים) וכמובן שזכרתי גם כי baba זה אבא, mama זאת אמא,babu זה סבא' bibi זאת סבתא ו- ndugu זה אח.

רק בשלב מאוחר יותר, הבנתי שאני לא כל-כך מעודכן בעגה המקומית שהתפתחה במרוצת השנים ולמדתי מפי ג'רוגה אם-בויה ש- ala פירושו "אוי לא!" ו- ehaa bwana פירושו "היי אדון ו- hakuna mtata זה "אין בעיה" ו- je vipi פירושו "מה קורה?".

כששאלתי vipi hali ya hewa  התכוונתי לברר "מה מזג האוויר" ובהתאם למקום בו שהיתי, ענו לי:   hali ya hewa ni joto leo "מזג האוויר היום חם"

לא פעם דימיתי את עצמי, כמי שמשליך למעמקי הים רשת סבוכה, לנסות לדלות באמצעותה מילים, משפטים ומושגים, שכבר שקעו במצולות השכחה ובכל פעם שהצלחתי לאתר מנבכי הזכרון, את המלה המתאימה, בליווי צליל ההגייה התואם, הופתעתי מחדש, שהרי לא עשיתי שימוש בשפה הסוואהילית מזה עידן ועידנים.

היכולת להיזכר בשפה הזאת, הוביל למחשבות בדבר המסע שלי לקניה וככל שעבר הזמן, לא עלה בידי לעמוד יותר על משמעות הדברים: האם מדובר במסע פרידה מארץ-מולדתי, או שמא אני מצוי במסע חזרה לארץ-מולדתי? בשלב הזה, זמן קצר טרם חזרתי ארצה, עדיין לא הייתה תשובה לשאלה הזאת משמעות מיוחדת במינה, אף שבתוכי פנימה, ידעתי כי בבוא העת, אמצא עצמי מתמודד עם השלכותיה. לעת הזאת, המשכתי להתענג על השימוש ב"שפת-האם" שלי…

                                                                      *    *    *

התחושה היתה מוזרה ולא תמיד ידעתי לעמוד על פישרה. בכל מקום אליו הגעתי בקניה, חשתי כמי שחזר למחוז ילדותו, לנופים ולמקומות בהם עברה עלי ילדותי וכמעט בכל מקום, צצו ועלו טלאי זכרונות מאותה תקופה. אולם משום מה, הרגשתי במקומות רבים, כאילו היתה זו לי הפעם הראשונה בחיי להגיע אליהם, אף שכבר הייתי בהם בעבר ואז דומה היה כאילו הייתי תייר, המגלה לראשונה חבלי ארץ לא-מוכרת. היו מקומות כמו נאקורו, עיר-הולדתי או עיר-הנמל מומבסה ועיר-החוף מאלינדי, שם מילאה אותי תחושה, כאילו חזרתי הביתה במנהרת הזמן , לעומת  קיסומו, עיר-הנמל השלישית בגודלה בקניה, הסמוכה לאגם-ויקטוריה, אולי בגלל שמצאתי בה פתאום מוזיאון, בתי-מלון, שמורת-ציפורים ואפילו תצפית לאגם הגדול.

העובדה לפיה חל במקומות רבים בקניה שינוי של ממש, כזה שמחק כמעט לגמרי את המציאות הזכורה לי בהם, ובדרך-כלל מדובר בהקמה של בניינים גבוהים ואין-ספור אתרי תיירות מלאכותיים, היקשתה עלי לחוש שוב את הרגשת ה'חזרה-הביתה' ולמרות היכולת המשתפרת והעקבית שלי, לשוטט באופן חופשי כמעט, במכמני השפה הסוואהילית, היו מקומות שממש נראו לי זרים ולא מוכרים, חרף העובדה שבעבר כבר הייתי בהם עם משפחתי.

נסעתי לבקר באלדורט, בירת מחוז אסין גישו במערב, אליה הגעתי תכופות עם אבא מקס, כאשר ליוויתי אותו בנסיעותיו וזכרתי כי למדתי כבר אז, על כך ששמה של העיירה נגזר מההגדרה eldore שפירושו 'נהר הסלע' משום שקרקעית נהר הסוסיאני הסמוך, היתה מסולעת. באלדורט מצאתי להפתעתי הרבה, מיתקן-אימונים משוכלל לאצנים של קניה, בו הם מתאמנים לקראת תחרויות בינלאומיות וגם מפעל גדול לייצור גבינה והנה נמחק מתודעתי זכרונה הקודם של אלדורט.

הגעתי לערים רונגאי ואלברגן ולמרות ששינו את פניהן ללא הכר, מסיבה לא מובנת, הרגשתי איכשהו, כמי שעובר במחוזות יותר מוכרים ואותם הדברים אמורים היו בעיר קיטאלה, הנטועה למרגלות הר-הגעש אלגון בגבול קניה-אוגנדה. שם זכרתי, משום מה, כי בזמנו חברו קניה-אוגנדה-טנגניקה (טנזניה של היום) למשולש, שחסה שלא מרצונו, תחת הכתר-הבריטי ובראשי התנגן לחן של שיר-עם מוכר שלמרבה הצער, שכחתי את מילותיו…

בתוך כל אלה, זכרתי נסיעות תכופות עם אבא מקס, לעיירה החשובה ניירי, על-יד הר-קניה, למרות שלא עלה בידי לשחזר את פרטי הנסיעות הללו ואת הסיבות להגעתו של אבא דווקא לניירי. כשראיתי שוב את הר-קניה מול עיני, חשתי התרגשות גדולה ומיוחדת במינה, גדולה אף מזאת שהרגשתי בהגיעי לראשונה לנאקורו ורק בדיעבד עלה בידי לימים, לנסות ולהבין את פשר ההרגשה המוזרה: הר-קניה היה ונותר גם בעיני, הסמל המרכזי של ארץ-מולדתי והנה ניצב הוא לעיני, במלוא תפארת הודו והדרו, כשבמרחבים המשתרעים למרגלותיו, רועים עדיין באין מפריע, עדרי-פילים!

העיירה ניירי זכתה לכבוד מיוחד במינו בזכות היותה המקום המיושב הקרוב ביותר להר-קניה. ההר עצמו נשא בזמנו את השם kirinyaga שפירושו "הר היען הזכר" והמסורת של שבט הקיקויו, יודעת לספר על כך שהר-קניה הוענק, יחד עם חבלי-ארץ נרחבים נוספים, על-ידי האל מוגאי ("המטיב"), לזקן שבט הקיקויו ומאז נחשבת העיירה ניירי, לבירת השבט. לזקן השבט נולדו, על-פי המסורת, תשע בנות והן הולידו את תשעה בתי-האב של הקיקויו. כל הבתים של הקיקויו, בנויים כך שדלתות הכניסה אליהם, פונות לכיוון הר-קניה וכל עצי-השיקמה ה"מוגומה" בקניה, קדושים בעיני השבט.

אלא שלימים זכתה העיירה ניירי בכבוד מסוג אחר ודווקא ממקור לא צפוי: בבית-העלמין של העיירה נקבר בשנת 1941 רוברט באדן-פאוול, מייסד תנועת "הצופים" העולמית, שהגיע לגיל 83 וביקש שיקברוהו בניירי, למרגלות הר-קניה!.מאז פוקדים את קברו המוני תיירים, העושים דרכם בטיפוס על הר-קניה, לכבד את זכרו של אותו באדן-פאוול, אף שכלל לא בטוח, כי כולם היו אי-פעם בחייהם בתנועת "הצופים"…

ניירובי הבירה, נדחקה למעמקי השכחה שלי ולא בכדי: למרות שבאתי לעולם בבית-החולים בעיר ואחי טומי למד שם שנים ארוכות בפנימייה-אנגלית, נראה לי שבתת-ההכרה שלי, התחברה דווקא ניירובי עם הפרידה והמנוסה שלנו מקניה ועל כן, כאשר שבתי אליה, לא חשתי שום קשר רגשי אל עיר, שממילא הפכה ברבות הזמן למטרופולין-עירוני דוחה.

נסיעותי ברחבי קניה, לעיתים בחברתו של ג'רוגה אם-בויה ולפעמים בגפי, נטעו בי שמחה מהולה בעצב, כמי שחזר אחרי שנים לאהבתו הראשונה ועלץ בליבו לפגוש בה מחדש ואולי-אולי, אף טיפח בתוכו-פנימה, תקווה לחידושה של האהבה הישנה, אולם בה בעת, התמלא עצב רב על שכבר שכח חלקים מפניה.

ההרגשה הזאת המשיכה ללוות אותי והתגברה, ככל שהמשכתי בנסיעותי, אבל בהדרגה פינתה את מקומה לכאב גדול ולמועקה שחורה, שמילאה אותי ונדחסה בקרבי, בעוצמה גוברת והולכת, שהרי ידעתי כי בעוד זמן קצר, אאלץ להיפרד שוב, ואולי הפעם לנצח, מג'רוגה אם-בויה.

 

 

 

Posted by: | Posted on: פברואר 19, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-17

מומבסהמלינדי

הכניסה לעיר מומבסה                                       הים הקסום של מלינדי

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מנאקורו לכיוון ניירובי. הנסיעה עברה על ג'רוגה אם-בויה ועלי בנעימים וכעבור כשולש שעות הגענו לעיר-הבירה ונכנסנו לבית-המלון, בו השתכנתי עם הקבוצה הישראלית, עמה הגעתי בטיסה לקניה. חברי הקבוצה כבר עזבו את בית-המלון ויצאו לסיורי "ספארי" ברחבי קניה ועתידים היו לשוב רק כעבור יומיים, ערב הטיסה בחזרה לארץ, כך שג'רוגה ואני התמקמנו בחדרי ואחרי מנוחת-צהרים, יצאנו לשוטט בעיר הסואנת.

ניירובי לא הותירה אצלי רושם כלשהו, בלשון המעטה, היא נראתה לי כמהדורה אפריקנית של עיר-כלאיים, המורכבת משכם ולוד-רמלה ועד מהרה, חזרנו לבית-המלון לשנת לילה עמוקה, שהרי למחרת עם שחר, כבר הפלגנו לדרכנו, לכיוון דרום-מערב ופנינו מועדות לעיר-הנמל מומבסה. תחילה עלה בדעתי הרעיון לנסוע ברכבת-הלילה הישנה, אולם מאחר שמדובר בנסיעה של יותר מ-10 שעות, וויתרתי על החוויה והעדפתי לנהוג כמעט 500 ק"מ מניירובי למומבסה, במשך כ-6 שעות, עד שנכנסנו בשעריה של מומבסה והתקבלנו בשער-כניסה, המורכב  מזוגות חדקי-פילים משוחזרים. ג'רוגה הוביל אותי בהנחיותיו הקצובות, בכבישיה הסואנים של העיר וכאשר חלפנו על-פני הנמל הגדול, הבזיק לפתע במוחי זכרון מתעתע.

 

*   *   *

הגענו באישון לילה לניירובי הנצורה ובקושי רב חלפנו על פני מחסומים ובהם חיילים חמושים. החיילים הבריטים בדקו היטב את הניירות והתעודות שהציגה להם אימא פאולה, הביטו בחשד גלוי בג'רוגה אם-בויה, שנהג בג'יפ ולבסוף איפשרו לנו להמשיך ולנוע לתוך העיר. מקץ שעה קלה, עצר הג'יפ בכניסה ל"קפה וינה" ואת פנינו קיבלו בהתרגשות ובמאור-פנים, טינה לאויס ובנה רוברט. הם הובילו אותנו פנימה ולאחר שנפרדנו מג'רוגה, שחזר על עקבותיו לנאקורו, לנסות ולאתר את אבא מקס, נרגענו סביב שולחן עמוס עוגות, פירות וסוגים שונים של שתיה.

האווירה הייתה קשה והמתח ניכר, אף על-פי שבסופו של דבר, הצלחנו להימלט מהחווה המותקפת בידי מורדי ה"מאו-מאו". אימא פאולה ואחי הגדול טומי, ניסו להעטות על פניהם ארשת מרגיעה, כל אימת שהביטו בי, אבל הרגשתי שמדובר בניסיון סרק, להסתיר ממני את הדאגה הרבה ששררה בליבם. עד מהרה נרדמתי על הכורסא וכאשר התעוררתי למחרת בצהרים, התקשייתי לשחזר לעצמי את אירועי מנוסת-הלילה ולעכל את מצבי החדש. רוברט ואחי טומי, ניסו איכשהו להשיח את דעתי מטרדות, שלא אמורות היו להיות חלקו של ילד בגילי אבל כל אותה העת, אף שלא אמרתי את הדברים בקול רם, בקשתי לדעת מה קרה לאבא מקס ואם אזכה שוב לראות אותו.

הציפייה והמתח נמשכו עוד יומיים, כאשר לפתע פתאום נפתחה הדלת אל ביתה של טינה לואיס, ואבא שלי נכנס פנימה.

רק לימים התברר, כי ג'רוגה אם-בויה חזר לבית-החווה, שם הצליח לבוא בדברים עם אבא מקס, שכבר הספיק לירות בכלבים ולשרוף את הבית, ולשכנע אותו להצטרף אלינו בניירובי. הפגישה המחודשת והמרגשת שלנו, זכורה לי רק הודות לכך שבמשך השעות הבאות, מצאתי את עצמי נתון בזרועותיו החסונות של אבי, שואף לקרבי את ריח גופו וממאן להיפרד ממנו אף לרגע.

יומיים נוספים עברו עלינו אצל טינה ובנה רוברט לואיס, עד שעזבנו את ניירובי ונסענו לעיר-הנמל מומבסה, אליה הגענו בשעת אחר-צהרים ולאחר שריכזנו את המזוודות הספורות שהכילו את כל רכושנו, טיפסנו במעלה גרם-המדרגות, שהוביל אותנו לסיפונה של אניית-הנוסעים היוונית-איטלקית שנשאה בגאון את השם "אפריקה".

לראשונה בחיי הייתי על סיפונה של אניה, שלא לדבר על תא-מגורים שהוקצה לנו, ומרגע שעזבה האניה את רציפי נמל-מומבסה, לא הפסקתי להקיא את נשמתי, עד שעגנה בנמל-הייעד שלה באיטליה.

ההפלגה הנוראה הזאת, הובילה את משפחת יוזף, ממומבסה עד לנמל-עדן ומשם, דרך שייט איטי בתעלת-סואץ וכאשר יצאה "אפריקה" מהפתח הצפוני של התעלה, המשיכה עד הגיעה לנמל נאפולי. כעבור שהות של כשבוע ימים בעיר נאפולי, במהלך הזמן הזה התעקש אחי טומי, לבקר בעתיקותיה של העיר פומפיי, עלינו שוב על סיפונה של "מסאפייה", אניה יוונית ישנה, שהובילה אותנו עד נמל-חיפה ובכך הסתיים בעצם מסע הבריחה, מהחווה שבנאקורו ועד מדינת-ישראל.

אילו סיפר לי אז מישהו, שמקץ כ-10 שנים, אמצא את עצמי על גדות תעלת-סואץ, כחייל צה"ל, אין ספק שהייתי פורץ בצחוק.

 

                                                                               *   *   *

הדלת נפתחה ואת פנינו קיבלה אשה גדולה, לבושה שמלה פרחונית ועל פניה חיוך ענק, שחשף שיניים צחורות כשלג. הושיטה אלי יד-חמה, אחרי שהתחבקה ארוכות והתנשקה עם ג'רוגה אם-בויה ואמרה:" נעים מאוד, אליזבת', בוא היכנס ותרגיש בבית" ואחרי רגע, הוסיפה בפרץ צחוק גדול :" אתה בעצם בבית, שכחתי לרגע שזה הבית שלך!".

דירתה של אליבת' מוזומה, שכנה באחת משכונות היוקרה של העיר מובסה וכאשר הבטתי סביבי בהתפעלות, חשתי כאילו נקלעתי לספרייה-לאומית שכן, כל קירות חדר-המגורים, נשאו מדפי-עץ מהוקצעים, עמוסים במאות ספרים. פה ושם נותר מקום לריקמה ססגונית קטנה ובפינה הבחנתי בדגל-קניה בתוך אגרטל צבעוני ועד מהרה פנתה אלי המארחת החביבה ואמרה:" בואנה מוריס, אין לך מושג איך התרגשתי לשמוע מאדון ג'רוגה, על שובך לקניה ועל מה שעבר עליך מאז הגעת, לא הייתי מאמינה שמישהו יעשה את המסע הזה, אחרי כל-כך הרבה שנים".

חייכתי אליה במבוכה, בעודי לוגם להנאתי את חלב-הקוקוס המסורתי שהגישה לנו והיא המשיכה:" אדון ג'רוגה ביקש ממני שאספר לך מעט על מה שקרה לנו בפרק הזמן הממושך, מאז היית כאן בילדותך, אבל דווקא מנקודת-מבט מקצועית, אני מבינה שגם אתה עיתונאי וסופר ולכן יש לנו משהו משותף, מעבר כמובן לעובדה ששנינו נולדנו כאן" הפסיקה ופרצה שוב בצחוק מדבק.

עד מהרה הסתבר כי אליזבת' מוזומה, שימשה שנים רבות עיתונאית-בכירה וגם עורכת ראשית של היומון הנפוץ Daily Nation עד שפרשה, מוקדם מן הצפוי לגמלאות. " קוראים לי אליזבת' כי הורי התלהבו מכך שבשנת הולדתי ,1952 נמצאה בניירובי אליזבת', שהוכתרה למלכת-אנגליה, כשנודע שאביה נפטר" הטעימה אליזבת' " אין לי מושג, מה גרם להם לגלות הזדהות כזאת עם כתר-המלוכה הבריטי, אבל מאז אני אליזבת' ואין מה לעשות" אמרה בנימה מתנצלת.

"אין לך על מה להתנצל" אמרתי " לפחות לא עברת את החוויה שעברה עלי, כאשר שיניתי את שמי ממוריס לדויד".

"אז אתה לא בואנה מוריס, אלא בואנה דויד?" שאל ג'רוגה ממקום מושבו ובקולו נימה של אכזבה.

"כן, וגם במקרה הזה, אולי אין יותר מה לעשות" הגבתי.

" אני חושבת שרק בדיעבד, אנחנו מזהים את המשמעות האמיתית לשינויים שאנחנו עושים במהלך החיים" אמרה אליזבת' מהורהרת " כך קרה גם לקניה שלך ושלי".

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

אליזבת' מוזומה נשמה עמוקות ואז אמרה:" ג'ומו קנייטה, כידוע לך, היה המנהיג הראשון של קניה וגם הנשיא הראשון שלה, אחרי מרד ה"מאו-מאו". אחריו הגיע דניאל אראמפ-מואי, בן שבט הקאלינג'ין, שהיה הנשיא השני ובמשך 24 שנים הצליח לקדם את בני השבט שלו בשורות הממשלה, הצבא, המשטרה ובכל המישרות הבכירות, אחרי שכרת ברית עם מנהיגי שבט המסאי ועם חלק ממנהיגי הקיקויו. אראמפ-מואי הנהיג בקניה משטר חד-מפלגתי ולמרבית תושבי קניה הוא נודע כשליט עריץ, שהכביד ידו על כל ניסיון לדמוקרטיזציה של המדינה. הוא הנהיג צנזורה קשה ואפילו סגר אוניברסיטאות, עד שבשנת 1991 בוטל החוק החד-מפלגתי והוא נאלץ להתפטר. בבחירות הבאות, של 2002 כבר לא יכול היה להשתתף והשלטון בקניה חזר לידי שבט הקיקויו, כאשר נבחר מאוואי קיבאקי לנשיא השלישי שלנו, למשך 10 שנים. בבחירות הבאות נבחר אוהורו קנייטה, בנו של ג'ומו קנייטה המפורסם, לנשיא הרביעי שלנו והוא גבר בבחירות הללו על ראיילה אודינגה, איש שבט לואו. אביו של אודינגה היה סגן-נשיא, הוא עצמו גדל בקיסומו והיה איש משכיל שלמד באוניברסיטת לייפציג בגרמניה וכמובן שלט בשפה הגרמנית ולימים מונה לשמש ראש מכון-התקנים של קניה. אודינגה נחשד בשנת 1982 שהיה שותף לניסיון התקוממות של קציני חיל-האוויר, נכלא ל-6 שנים בכלא בתנאי בידוד קשים ולאחר שחרורו, היו איומים על חייו והוא נאלץ לברוח לנורבגיה. בדצמבר 1991 הוחלט, כפי שציינתי, על דמוקרטיה רב-מפלגתית ואודינגה חזר לקניה והיה מועמד המפלגה-הלאומית לפיתוח קניה לנשיאות, אבל כידוע הפסיד לאוהורו קנייטה. אגב, אתה יודע מה פירוש המלה 'אוהורו', נכון?".

"חופש" השבתי במהירות

אליזבת' פרצה שוב בצחוקה המטלטל ואמרה:" אני מבינה שסוואהילית עדיין לא שכחת!".

"אל תגזימי" אמרתי ובקשתי להחזיר אותה למסלול ההתרחשויות "ומה קרה אחר-כך?".

" בשנת 2007 התקיימו שוב בחירות והפעם התמודדו ביניהם מאוואי קיבאקי, איש הקיקויו, נגד  ראיילה אודינגה, איש שבט הלואו" החלה אליזבת' להשיב " הבחירות היו סוערות וצמודות ובסיומן הוכרז קיבאקי למנצח ולכאורה היה נשיא קניה, אבל בגלל האשמות חמורות על זיוף קולות בוחרים, הוכרז דווקא אודינגה כמנצח וכ"נשיא העם". בשלב הזה פרצו קרבות-דמים בין כנופיות יריבות, בעיקר בשכונות-העוני של ניירובי ובסופו של כל המהלך הזה, נספרו לפחות 1000 הרוגים משני הצדדים! בקיסומו לבדה, נרצחו 19 אנשים ורבות מהחנויות של הקיקויו בעיר, נבזזו ונשרפו ואין ספק שזה היה מרחץ-הדמים הבין-שבטי הגדול ביותר בתולדות קניה".

" איך השפיעו הדברים על המשך הממשל בקניה?" שאלתי.

"האשימו את אוהורו קנייטה כי בשנת 2007  עמד מאחורי מרחץ-הדמים, מימן וסייע לביצוע מעשי רצח ואונס נגד אנשי אודינגה ומתנגדיו ובדיעבד הביא הדבר לחקירה בין-לאומית, שבסיומה הוגש נגד אוהרו קנייטה כתב-אישום, בבית-הדין הבינלאומי בהאג, על ביצוע 'פשעים נגד האנושות', אבל הדיון הזה עדיין לא התקיים ולא נראה לי שיתרחש. רק התערבות של ארה"ב ושל קופי ענאן, מזכיר האו"ם, הביא ב-2008 ליצירת קואליציה, מה שגרם למידה של יציבות שלטונית במדינה, אבל השחיתות פשטה מאז לכל חלקה בחיים שלנו" נאנחה אליזבת'.

"שחיתות? למה את מתכוונת?" הקשיתי.

אליזבת' עטתה על פניה ארשת קשה ואחרי הפסקה של רגע ממושך אמרה:"  השחיתות היא כמו מחלה ממארת, מתפשטת בכל הגוף ואם לא מדבירים אותה, כאשר מגלים את תחילתה, זה כבר מאוחר מידי, כי היא מגיעה ופוגעת בכל הרקמות בגוף וזה בדיוק מה שקרה לנו לצערי בקניה" הפסיקה לרגע והמשיכה:"השחיתות בקניה הגיעה לשיאים חדשים, עד שהתפרסם למשל דין-וחשבון, בשנת 2012 מטעם האו"ם ולפיו התברר כי שכרו של פועל-כפרי פשוט בקניה, עמד על 777 דולר  לשנה, בעוד שכרו של חבר-פרלמנט באותה השנה, הגיע ל-145 אלף דולר, שזה פי 187 משכרו של הפועל! התברר שבקניה נהוגים לפחות 16 סוגים שונים של שוחד ומכאן נולד המושג  kitu kidogo שכפי הידוע לך, בסוואהילית פרושו "משהו קטן", שזה ביטוי סמלי לתשלומי שוחד שונים".

אליזבת' התרוממה ממקום מושבה, התנצלה וניגשה לאחד ממדפי הספרייה העמוסה שלה וכאשר חזרה, מסרה לי ספר עב-כרס ושמו:

Its our turn to Eat  ואמרה:" את הספר הזה חיברה חברה טובה שלי ושמה  Michela Wrong והוא תאור מפורט ומדוייק של היקף השחיתות בקניה. דע לך שבמשך תקופה ארוכה, פחדו בעלי חנויות-הספרים למכור את הספר ורק צעירים אמיצים הסתכנו, תמורת עמלה זעומה, למכור את הספר בצמתים מרכזיים בניירובי".

"מה כל כך מסוכן היה בספר הזה?" שאלתי.

"קודם כל, אני מעניקה לך אותו במתנה ומקווה שכאשר תקרא בו, תזכור אותי" חייכה חיוך גדול " חוץ מזה, הספר מבוסס על עדויות של ג'ון ג'יטונגו, מי שהיה עיתונאי עמית שלי, שאסף חומרים על שוחד ושחיתות ונאלץ לברוח ללונדון, שם הסתתר שבועות ארוכים בביתה של חברתי העיתונאית Michela מפחד שמא ישיגו אותו אנשי המודיעין של קניה וכך היא הצליחה לכתוב את הספר ולהפיץ אותו בכל העולם, פרט כמובן לקניה".

אליזבת' נרגעה והתיישבה בכבדות במקומה, כשהיא בוחנת את הבעת פני. לא ידעתי איך להגיב על הדברים, שהיו לי בבחינת הפתעה וגילוי חדש, אבל ג'רוגה אם-בויה, כמו ניחש את המתחולל בקרבי ואמר:" אליזבת', ברור לך שבואנה מוריס-דויד, לא העלה על דעתו שזאת המציאות שהייתה מנת חלקה של קניה-אהובתו במשך כל-כך הרבה שנים והוא יזדקק לזמן לנסות לעכל את הדברים".

אליזבת' הנידה ראשה בהבנה והחיוך חזר אל פניה ואילו אני, המשכתי לשבת עוד זמן ממושך ללא אומר ודברים עד שלבסוף הגיעה העת להיפרד ממנה, וכאשר הגענו לסף הדלת, התחבקנו בחום רב והיא אמרה, בעיניים נוצצות:" אני מקווה שנזכה להיפגש שוב בחיים האלה" וסגרה את הדלת מאחוריה.

 

 

 

Posted by: | Posted on: פברואר 14, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-16

אגם ויקטוריה 2

מבט על העופות המדהימים באגם-ויקטוריה

 

יצאתי מנאקורו ושמתי פעמי צפונה-מערבה לעבר העיר קיסומו, השוכנת ממש על חוף אגם-ויקטוריה. רציתי לבקר בקיסומו מפני שזכרתי במעורפל כי נהגתי להגיע אליה עם אבא מקס, כאשר נדרש אבי לסידורים או קניות שלא ביצע בנאקורו ופרט לכך, עלו בזכרוני הביקורים המשפחתיים שלנו באזור קסום זה, לערוך על שפת אגם-ויקטוריה, סוג של 'פיקניק' מול תפארת הבריאה.

גם הפעם לא התאכזבתי וכאשר חציתי את העיר קיסומו, שמראה רחובותיה הסואנים לא הזכיר לי מאומה, הגעתי לשפת האגם ומצאתי פינה מבודדת, ממנה נגלו לעיני אלפי עופות וציפורים בשלל גוונים ואלה ייצרו מרבד ססגוני על המים השקטים של האגם הענק. שבטי קלנג'ין, לואו ולוהו, שלטו בזמנו על חבל ארץ זה ולא הרחק מהם נמצא  שבט המסאי, אשר גם לו הייתה נחלה צרה באזור האגם וכבר ידעתי כי העופות השונים, הטיבו להסתדר בינם לבין עצמם, בצורה הרמונית יותר מן השבטים היריבים.

חזרתי לאגם-ויקטוריה אחרי יותר מיובל שנים ולרגעים דומה היה, כי הזמן קפא על מקומו ודבר לא השתנה, פרט כמובן לכל הסימנים התיירותיים-מסחריים והמכוערים, שנמצאו בעיר הסמוכה קיסומו, אבל אם אפשר היה להתעלם מהם, נותר אגם-ויקטוריה, במלוא הדר יופיו הבראשתי והמשיך לשמש משכן של כבוד למאות סוגי בעלי-כנף שעשו בו כבתוך ביתם, מאז ומעולם.

הסיבה להגעתי לאגם-ויקטוריה, לא הייתה רק ברצון לחזות שוב מקרוב בפלא הזה, אלא שאחרי כל מה שעבר עלי מאז חזרתי לקניה, חשתי צורך בסוג של פסק-זמן, ברצון לאתנחתא שתאפשר לי לנסות לעכל ולהכיל את כל הדברים שהתרחשו, בקצב כה מוגבר ואשר העמיסו עלי משא כבד של זכרונות-ילדות, לצד גילויים חדשים מעברי. כשישבתי בצל אחד העצים, בפינה מרוחקת של שפת-האגם, השכלתי אל ליבי כי הגיע הזמן לנסות ולתהות, בשקט ובבדידות האהובה עלי, בדברים ששמעתי מפי ד"ר ג'וזף אראמו, בביקורי באוניברסיטת-ניירובי, יחד עם ג'רוגה אם-בויה.

מעבר לתאור החד שלו, את תולדות שבט המסאי ומנהגיו, הדגיש ד"ר אראמו, את מה שניכר היה כעניין שהעסיק אותו באופן בולט, כשהתייחס למשבר-הזהות שלו ושל שבטו ושל קניה כולה ובתוך כך, גם שלי.

שבטי הקיקויו, המסאי, הקלנג'ין ובעצם כל השבטים בקניה, עברו מזהות שבטית, בעלת מסורת ארוכת שנים, למציאות חדשה ששינתה אותם בהדרגה וייצרה להם זהות חדשה. אלמלא הקולוניאליזם ופשעיו של השלטון הבריטי-הלבן, יתכן מאוד שבני השבטים הללו היו נותרים כפי שהיו אלפי שנים, תחת קורת-הגג של מסורת, תרבות וזהות שיירשו מאבותיהם. אלא שהמציאות הבריטית שנכפתה עליהם, גרמה להם לשינוי וקניה, על כל שבטיה, עברה תהליך מכאיב של שינוי זהות והייתה למדינה שעדיין מחפשת את עצמה, גם אחרי 50 שנות עצמאות ואף שעדיין לא ירדתי לפרטי הפרטים שמאחורי דבריו של ד"ר ג'וזף אראמו, ברור היה לי, הן ממה שאמר ובעיקר ממה שלא אמר, כי משבר-הזהות הזה, ייצר בקניה מצב מביך ומבולבל.

אבל למה התכוון ד"ר אראמו, כאשר דיבר על שינוי הזהות שלי?

נזכרתי לפתע בסבא מוריס ג'וזף, על שמו קראו לי הורי. סבא מוריס נולד וגדל במשפחה ברוכת-ילדים, שניהלה אורח-חיים דתי ואדוק, תוך הקפדה על כל המצוות האפשריות בתחילת המאה ה-17 בברלין, שהייתה עדיין כפר קטן ונידח. כך התנהלו חיי מרבית המשפחות היהודיות בגרמניה של אותה העת וזאת הייתה זהותם, מבלי להיות מוטרדים בשאלות מיותרות של זהות: יהדות דתית אדוקה, נקודה.

אחר-כך השתנו הזמנים בגרמניה והחלה להתבסס בהדרגה 'תנועת-ההשכלה', שמשכה אליה יותר ויותר יהודים. הללו כבר הגדירו עצמם כ"גרמנים בני דת-משה", כאלה שראו עצמם חלק בלתי נפרד מהעם הגרמני וארצו ורק אחר-כך כיהודים ובתוכם גם אבא מקס, מי שנולד בשנת 1895 לתוך מציאות חדשה, בעלת זהות שונה מזאת של סבא מוריס.

אני לא יודע דבר על מערכת היחסים שהתפתחה בין סבי לבין אבי, נוכח השינוי שחל באורח-החיים החדש ובגישה של אבא מקס כלפי החינוך שקיבל בבית. אפשר רק לשער שסבא מוריס, לא התלהב מהדרך החדשה שבחרו ילדיו ובהם אבא מקס, במיוחד כאשר התגייס אבי לצבא-הגרמני במלחמת-העולם הראשונה, יחד עם יהודים אחרים, שראו בכך את צו-השעה, לצאת ולהלחם "למען המולדת". הזהות הגרמנית החדשה של אבא מקס, קיבלה אז ביטוי מוחצן ונוכח הגילוי, לפיו אף זכה באותות-הצטיינות על תרומתו במלחמת העולם-הראשונה, במדי הצבא הגרמני, ברור היה שלמרות יהדותו, הוא בחר להזדהות עם ארצו-מולדתו, בדיוק כפי שעשו מרבית היהודים בגרמניה של אותן שנים.

אלא שהגורל תעתע בהם וזמן קצר יחסית מאז, נאלצה משפחת יוזף, להתמודד עם מציאות חדשה: עלייתו של היטלר לשלטון, גרמה קרע עמוק בקרב המשפחה. חלקה סבר תחילה, כי מדובר בסוג של שגעון חולף וכי גם אם יתממשו חלילה הצהרותיהם של הנאצים, הם לא יעזו לפגוע ביהודים, שהרי מדובר בחלק בלתי נפרד מהעם הגרמני, למרות יהדותם. רק בשנים המאוחרות יותר, החלו יותר ויותר מבני המשפחה להבין, כי מתרגשת עליהם שואה אמיתית ומי שעלה הדבר בידו, נס על נפשו לארה"ב, לדרום-אמריקה ואחדים אף לפלשתינה ובהם שלוש אחיות של אמא פאולה.

המשבר הנורא, הציב את אבא מקס מול המראה, מתוכה השתקפה זהותו האמיתית והמקורית. הוא נאלץ להודות ששגה בדרכו ואם חפץ חיים הוא, עליו לברוח מגרמניה, כל עוד הדבר אפשרי וכך קרה שבשנת 1938, ממש ברגע האחרון, יצא עם אמא פאולה בדרכם אל הלא-נודע והגיעו לקניה.

העובדה לפיה האנגלים סייעו להם לנוס מגרמניה ולמצוא חוף-מבטחים בקניה, גרמה להורי, כמו לכל שאר יהודי-קניה, לחוש אסירי-תודה לבריטים שהצילו אותם ממחנות-ההשמדה, לשם נשלחו אחיהם, אחיותיהם והוריהם. מכאן ועד הזדהות מלאה עם הכתר-הבריטי, היה המרחק קצר ובתוך תקופה קצרה למדי, ראו עצמם הורי, כחלק בלתי נפרד מבריטניה-הגדולה והנה נולדה זהות חדשה: לא עוד יהודים-גרמנים, אלא יהודים-אנגלים.

אבא ואמא קיבלו מהאנגלים, אמצעים חומריים שמעולם לא היו להם ובזכות כך, הקימו בקניה חווה-חקלאית ענקית ומשגשגת. אין ספק שמאז 1938 ועד למרד ה"מאו-מאו", חשו ההורים, כמי שחייבים את נאמנותם והצלחתם לשלטון האנגלי וגם אם החזיקו עדיין במנהגים         ' ייקים' ובשפה הגרמנית ותרבותה, כבר ראו עצמם נתינים אנגליים ואפילו החזיקו בדרכונים בריטיים של 'איחוד המדינות הקולוניאליות' מטעם הכתר הבריטי. הזהות הזאת התגבשה, ככל שנמשכו שנות שהותו של הזוג ג'וזף בקניה וכאשר נולד אחי הבכור טומי, ברור וטבעי היה הדבר, שהוא יגדל ויתחנך כמו כל ילד אנגלי בקניה. הוא נשלח כבר בגיל 7 לפנימייה-אנגלית בניירובי, שם עברו עליו מרבית שנות ילדותו ונערותו, הרחק מבית אבא-ואמא והיה באופן הטבעי ביותר, לבחור בעל זהות בריטית מהוקצעת ומושלמת, למרות יהודותו ושרשיו היהודים.

אחר-כך, קרה שבאתי לעולם ואיכשהו, בניגוד לתוכניותיה של אמי, נותרתי בחיים וגם המסלול ליציקתה ועיצובה של זהותי, היה מוכן: אמור הייתי ללכת, בבוא העת, בדרכו של אחי טומי ולגדול להיות נער ובחור בעל זהות אנגלית לכל דבר. אלא שהמציאות והגורל, שוב תעתעו במה שנראה היה אולי, כהתרחשות מובטחת לעתיד לבוא ובתוך לילה אחד, מצאתי את עצמי בתוך סל-נצרים, נס על נפשי עם אמי ואחי מבית-החווה, שם נולדתי, מפני המיתקפה של אנשי ה"מאו-מאו".

כשהגענו בסופו של מסע הבריחה, מקניה לישראל, לבשתי תחילה זהות חדשה: ילד, עולה-חדש בן למשפחה 'ייקית', בארץ זרה. הילדות שלי בישראל, גיבשה מהר מאוד זהות שבחרתי בה במודע: להיות ככל הילדים ה'צברים', בהחלטה נחושה לנתק עצמי מכל סימן וזהות של שייכות לצד ה'ייקה' שלי וכך אמנם קרה: סרבתי לשמוע ולדבר גרמנית, התרחקתי מכל מה שהיה בו רמז להיותי בן למשפחה 'ייקית' ועד מהרה הייתי ל'אחד מהחבר'ה', מבלי שאיש יעלה על דעתו משהו על מקורותי.

הזהות הישראלית התאימה לי ואף גיליתי הזדהות מלאה עם הדמות החדשה שלבשתי מגיל צעיר. אחי הגדול טומי, סירב להתאקלם ולקבל על עצמו את הזהות החדשה, עד שלבסוף נכנע למציאות בה חי ולמרות שנותר בעל אופי 'ייקה-אנגלי', היה ברבות הימים לישראלי, כמעט-לכל-דבר ואילו אני, הסרתי מעצמי את כל הרמזים בדבר מוצאי, אף שבמשך שנים נשארתי סוג של 'אנגלופיל', המעריץ ואוהב כל דבר הקשור לבריטניה-הגדולה ותרבותה.

אלא ששוב עשו החיים את מה שלא נמצא בתוכניות האישיות וכאשר נפטרה אמא פאולה, מצאתי את עצמי 'חוזר בתשובה' ולהפתעתי הרבה, מגלה מחדש את הזהות, ששייכת הייתה בזמנו לסבא מוריס, אף שמיד עם הגעתי ארצה, כבר שיניתי את שמי לדוד. התהליך הזה הוליך אותי אמנם למחוזות לא מוכרים, אבל ככל שחלפו השנים מאז, גברה בי התשוקה ללמוד, להעמיק ולהאחז מחדש, בכל מה שאבד לי כל השנים הארוכות שחלפו ובמידה כזאת או אחרת, נסגר מעגל בחיי והייתי דומה יותר ויותר לסבא מוריס, שמעולם לא זכיתי להכיר.

המים של אגם-ויקטוריה ריצדו לעיני ומשק כנפי העופות החזיר אותי למציאות ולדבריו של ד"ר ג'וזף אמארו.

האם זהות-אישית הינה רק הגדרה פילוסופית ארטילאית, או שמא מדובר במשהו מאוד מוחשי? האם החלפת זהויות, מבחירה או מכורח הנסיבות, יוצרת גם שינוי פנימי ובכוחה לעצב מחדש את האופי? האם הזהות, היא משהו שתלוי במתבונן בה מהצד, או שתלויה היא בהרגשה הפנימית של האדם, או אולי בשניהם גם יחד?

הבטתי במי האגם הענק וחשתי שאין לי תשובה, פשוט לא יודע.

שנוי הזהות של ד"ר ג'וזף אראמו, וגם של הצ'יף משבט הקיקויו ושל מי שגידל אותי, ג'רוגה אם-בויה ושל כל שבטי קניה, השנוי הזה לא נבע ברובו מבחירה, אלא נוצר כתוצאה מנסיבות חדשות ואכזריות. אותו שינוי אכזרי עבר על הורי, לפחות פעמיים בחייהם, בגרמניה ובקניה ובעקיפין, גם עלי. לפחות בכך נראה היה שצדק ד"ר אראמו, אבל  השאלות בדבר משמעותה של הזהות האישית ואולי גם הלאומית, נותרו, לפחות בשעה הזאת, פתוחות.

חשתי הקלה מסויימת, בזכות העובדה לפיה, מצאתי את ההזדמנות הראשונה בחיי, ודווקא כאן בקניה מולדתי, לנסות לקיים עם עצמי דיון בעניין כה מטריד, אף שכל הדרך בחזרה מקיסומו לנאקורו, המשכתי להרהר במסקנה אליה לא עלה בידי להגיע והחלטתי להמתין לשעת הכושר הבאה, שאולי-אולי תבוא.

כשהגעתי לבית-המלון בו שכנתי בנאקורו, המתינה לי הודעה מג'רוגה אם-בויה:" בואנה מוריס, להזכירך כי מחר בבוקר אנחנו נוסעים יחד למומבסה. מקווה שנהנת בקיסומו ומצאת פתרונות מול האגם…".

Posted by: | Posted on: פברואר 8, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-15

kenya

הכניסה לאוניברסיטת ניירובי

 

הנסיעה מנאקורו לניירובי התמשכה על פני שעות ארוכות וחלפה בתוך נופי-בראשית, חלקם מוכרים ואחרים זרים לי וחדשים. ג'רוגה ישב מרבית הזמן לצידי בשתיקה לא אופיינית ונראה היה לי כי שקע בהרהוריו, מה שאיפשר לי לספוג אל קרבי את ההוד וההדר של נופי ארץ-ילדותי, מבלי להיות עסוק בשיחה עמו. מרבית הדרך לניירובי עברה במרחבי ג'ונגל צפופים ואחר-כך ביערות נמוכים יותר, שעד מהרה התחלפו במישורים גדולים, עטויי עשב-סוואנה ושיחים נמוכים. פה ושם זכיתי שוב לראות מקרוב עדרי פילים, קרנפים, זברות, ג'ירפות ולהקות של אלפי עופות נודדים בשלל צבעים ושוב חשתי פליאה והשתוממות, נוכח העובדה לפיה עדיין מצויים באזור הזה מקומות בהם יכולות החיות לשוטט באופן חופשי, מבלי שיסגרו עליהן בסוגי "ספארי" שונים המיועדים לתיירים צמאי צילום.

ג'רוגה נרדם ורק כאשר התקרבנו לפאתיה של עיר-הבירה, נעור משנתו והתמתח על מושבו והחל מנווט את דרכי ברחובותיה של ניירובי. העיר הצפופה והתוססת, בשעת-צהרים מוקדמת, קידמה את פנינו במזג-אוויר חמים ובהיר ועד מהרה נכנסנו לאחת השכונות השקטות של העיר ומקץ דקות ספורות, נכנסנו בשעריה של אוניברסיטת ניירובי.

ד"ר ג'וזף אראמו, קיבל את פנינו במשרדו המרווח במאור פנים ולאחר שהחליף חיבוקים ונשיקות עם ג'רוגה אם-בויה, לחץ את ידי בחמימות רבה והזמין אותנו להתיישב בכורסאות-הנצרים שבחדר עבודתו וכפי שכבר הורגלתי, מאז שובי לקניה, ניצב מולנו שולחן עגול עמוס פירות טריים וכוסות גבוהים מלאי חלב-קוקוס. ד"ר ג'וזף אראמו, לבוש חליפה אפורה וחנוט בעניבה כחולה, המתין לבואנו וניכר היה שהקפיד לפנות את זמנו לצורך המפגש ואף הודיע למזכירתו, כי הוא מבקש שלא יפריעו לו עד אשר תסתיים הפגישה.

איש גבוה, בעל מאור-פנים, שערו מקורזל וחרף משקפי-הקרן שהרכיב, נראה לי צעיר מכפי שסברתי משום מה שיהיה, וכאשר פתח את פיו לדבר, חשף שורה צחורה של שיניים, בחיוך כובש ומגרונו בקעה נימת קול רכה ונעימה.

"בואנה מוריס ג'וזף" פתח ואמר " הרשה לי קודם כל לברך אותך על שובך לארצך-מולדתך, אין לי ספק שזהו ביקור מיוחד ומרגש עבורך ואני שותף להתרגשות שלך" היפנה מבטו לג'רוגה אם-בויה, שישב לצידנו והוסיף:" אדון אם-בויה, אחי ורעי וידידי, כבר הספיק לספר לי ארוכות עליך ועל משפחתך המיוחדת וצר היה לי לשמוע ממנו, כי הוריך כבר אינם בין החיים".

הצצתי במבוכה בג'רוגה, שהספיק כמסתבר לעדכן את ד"ר אראמו, לפחות בחלק מקורותי והוא חייך קלות, אך לא הגיב ואז המשיך ד"ר אראמו ואמר:" אנחנו נמצאים בבית-הספר לעסקים של אוניברסיטת ניירובי ואני משמש מנהל החוג למנהל-עסקים, אחד מתוך שלושה חוגים ללימודי תואר-שני ולצידו החוג לחשבונאות והחוג למדעי-הניהול. יחד אתי מלמדים כאן כ-120 מרצים ואנחנו קיימים כאוניברסיטה מוכרת, מאז שנת 1964 ועכשיו אתה יודע בערך לאן הגעת" חייך.

הנדתי ראשי לאות הבנה והוא המשיך:" אדון אם-בויה ביקש ממני לדבר איתך על מה שהתרחש בקניה מאז עצמאותה ועד היום, אבל אני לא כל-כך רוצה לשאת באוזניך הרצאה משעממת ומעדיף לדבר איתך על דברים אחרים, אם לא איכפת לך?".

" ד" אראמו, אני ממש מודה לך על שהסכמת לקבל את פני ומצאת…" ניסיתי להגיד, אבל הוא הניף את ידו הגדולה וקטע אותי בבת-שחוק ואמר:" בוא נא נסכם שאני ג'וזף עבורך, בלי תארים מיותרים" ומיד הוסיף:" חוץ מזה, ראה איך החיים מוזרים: אתה ואני נולדנו כאן בקניה ולשנינו קוראים ג'וזף!".

חייכתי נוכח הגילוי המפתיע שעלה במוחו, אבל הוא כבר הפליג הלאה:" תראה, בואנה מוריס, בניגוד לאדון אם-בויה, ידידי ורעי ואחי-בנפש, הוא בן שבט קיקויו ואילו אני בן שבט מסאי ולמרות ההבדל הזה, לפחות במקרה האישי שלנו, יש בינינו קירבה עמוקה וארוכת שנים, מה שקשה להגיד על מערכת היחסים שהייתה בין שני השבטים האלה בעבר ולעיתים גם עד לא מזמן".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

ד"ר אראמו נטל מהצלחת העמוסה שעל השולחן, פלח גדול של אננס ונגס בו, כשהוא מוחה את פיו במטפחת צחורה ששלף מכיס מקטרונו ואמר:" בוא ואספר לך מעט על שבט המסאי ואז תבין אולי, מה בדיוק התרחש כאן ואיך השפיעו האירועים על כולנו ובמקרה הזה, אם תרשה לי, גם עליך".

"גם עלי?" שאלתי בהשתוממות גלויה.

ד"ר אראמו הניד ראשו בחיוב והטעים:" קניה הייתה ייעד תמידי לספינות שהגיעו לחופיה מהאוקיאנוס-ההודי ומחצי-האי ערב ובסוף המאה ה-15, נכבשה בידי הפורטוגלים. אחריהם הגיעו לכאן הערבים וכעבור שנים החלו הבריטים להשתלט על קניה ובסביבות 1895 תקעו גם כאן את יתד הקולוניאליזם והגדירו את המדינה הזאת כ"שטח החסות המזרח-אפריקני", עד שבשנת ,1920 סיפחו באופן רשמי את קניה לכתר-הבריטי. עד אז התנהלו החיים בקניה על בסיס שבטי, כלומר לכל שבט היו השטחים שבבעלותו והוא עשה בהם כפי שנהגו אבות אבותיו במשך מאות שנים. המצב הזה, גרם מפעם לפעם סכסוכים קשים בין השבטים וייצר יריבות, על רקע הרצון והצורך לשלוט בשטחי-מרעה וכך מצאו למשל אנשי המסאי, הקיקויו והסמבורו את עצמם, משני עברי המתרס".

ד"ר אראמו בחן אותי מקרוב, לראות אם אני מצליח לעקוב אחר מהלך דבריו והמשיך:" אולי אתה זוכר, או שאתה לא כל-כך יודע, בכל זאת היית צעיר מאוד כאשר עזבתם את קניה, אבל יש לנו מנהגים שונים מאלה של הקיקויו וגם משבטים אחרים" הציץ לרגע בג'רוגה השקט ואמר:"אנחנו למשל מאמינים שכאשר נברא המסאי הראשון, הוא קיבל במתנה מהאל 'אנגאי' פרות ומכאן שכל הפרות שייכות בעצם לשבט המסאי, מה שכמובן לא מקובל על הקיקויו ועל שבטים אחרים. הבקר היה תמיד מקור החיים של המסאי ובעל מעמד מיוחד בשבט, גם במובן הטכסי וגם בכל הקשור לערכו הכלכלי. אבותינו החדירו בנו את האמונה, שלדם הפרה יש סגולות מיוחדות ומאריכות-חיים ולכן הונהג למשל הטקס בו מקיזים דם מהצוואר של הפרה, באמצעות חץ מיוחד, ושותים את הדם הזה. הפרה הייתה תמיד אמצעי תשלום וערכה של האשה נמדד לפי יחדות-פרה: קונים אשה באמצעות תשלום בפרות, ומעמדו של אדם ניכר ונקבע, בהתאם לכמות הפרות שברשותו, מה שהופך אותו לבעל כח והשפעה בשבט ובכפר.אגב, הלוחמים של השבט נהגו לשתות את חלב הפרה רק בחברותא ונמנעו מלאכול בשר בנוכחות האשה, אלא רק בהחבא בין השיחים. כל החיים של שבט המסאי, התנהלו תמיד סביב החלטות שקיבלו הצ'יפים שלהם, זקני ומנהיגי השבט והם אלה שהכתיבו מה מותר ומה אסור ומחוייב המציאות. כך למשל הנהיגו במסאי את טקס ברית-המילה, שנערך אחת לשבע שנים לנערים-לוחמים. זאת ברית-דמים משותפת לנערים בגיל 14 לערך, והטקס התקיים מול ראש-השבט שניצב באמצע מעגל הזקנים וכל נער ניגש לטקס בתורו, לעבור את הברית ואם חלילה גילה פחד, היה מגורש ומשפחתו המבויישת בגללו, נאלצה לשים עפר על הראש ועדר-הבקר שלה, לא יכול היה לעבור יותר בשער הכפר והיא הייתה מוחרמת. ילדי השבט נהגו לעבוד מגיל שש עד גיל שמונה בטיפול בעיזים ובכבשים ורק אחר-כך, הורשו לרעות את הבקר. הלוחמים נחלקו לארבע קבוצות גיל שונות, צעירים, בכירים, בוגרים וזקנים ובהדרגה, בהתאם לקידומם, הצטיידו ב'מקוקי' שזאת חנית, ב'סימי' שזאת חרב וב'רונגו' שזאת אלה. הרחבת מעגל הלוחמים, בוצעה אחת לפרק זמן שנקבע על-ידי הזקנים ולגברים לא הייתה מגבלה לשאת נשים, לפי מפתח כלכלי טהור ובלבד שלא מדובר בלוחמים צעירים שאסור היה להם לשאת נשים. נשים לא נישאו למי שהכניס אותן להריון ולפני הנישואין, עברה כל אשה את טקס ברית-המילה שלה ואחר-כך קיבלה מבעלה מספר פרות, אותן הייתה מעבירה בירושה לבניה. אשה מגולחת ראש, סימלה בכך את מוכנותה לקיום יחסי-מין ואם הצמיחה שיער, סימן היה הדבר להריונה. אשה לא נחשבה בוגרת, עד שבנה עובר את ברית-המילה ואת טקס-המילה לבנות, היו הנשים מבצעות, ללא נוכחות של גברים. מרבית נשות השבט נהגו לעקור שן-אמצעית תחתונה, כאות וסימן לכוחה להדוף את העין-הרע ובדרך-כלל היו כל הנשים גם אחראיות על הקמת בקתות המגורים בכפר מגללי הפרות שלהן".

בבת אחת הפסיק ד"ר אמארו את דבריו ונעץ בי מבט חד. לרגע ממושך השתררה בחדר דממה מעיקה, ומאחר שלא הגבתי על הדברים, שאל ד"ר אמארו ומיד גם השיב:" מדוע סיפרתי לך את תמצית תולדות שבט מסאי ומנהגיו? הנה, אגיד לך: יושב לפניך ד"ר ג'וזף אמארו, ראש החוג למינהל-עסקים באוניברסיטת ניירובי, מוקף במיטב הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, מחשבים מתוחכמים, אינטרנט-מהיר וגישה נוחה ומיידית לכל מאגרי-הידע המעודכנים בעולם! אשתי מועסקת כעורכת-דין, באחד המשרדים הגדולים בקניה, בני אקדמאים בעלי תארים באוניברסיטאות אמריקניות, אחד מהם מתגורר בוושינגטון הבירה ומשמש נציג בכיר של ממשלת קניה שם, והשני גר בלונדון ועובד בחברת מחשבים גדולה, ובתי עיתונאית מצליחה וידועה" הפסיק שוב לרגע והמשיך:" אבל בואנה מוריס, אני ומשפחתי המתקדמת והמצליחה, בני שבט מסאי! אבותי ואבותיהם נדדו בסוואנות של קניה, עם עדרי-הבקר ונהגו בדיוק כפי שתארתי לך לפני רגע, כבנים גאים של שבט המסאי ואין ספק שסבא שלי רכש את סבתי, תמורת מספר ראשי-בקר וסבא שלו נהג להוציא דם מצוואר הפרה ולשתות אותו!".

"אני לא מבין למה אדוני חותר" אמרתי בשקט.

"ברור בואנה מוריס  שאתה לא מבין" באה התשובה ולאחריה:" אני מייצג עבורך את קניה המודרנית והמתקדמת, במובנים מסויימים גם העשירה, בקנה-מידה מקומי ואני אפילו נחשב מקורב לשלטון, למרות שהוא מבוסס מרבית הזמן על אנשי הקיקויו ובכל זאת, בין תולדות השבט הפרימיטיבי שלי, כפי שתארתי לך חלק מן המסורת שלו, לבין מצבי ומעמדי היום, חוצצת תהום ענקית".

"אדוני מתכוון בוודאי לשלטון האנגלי שהיה פה" אמרתי.

ד"ר אמארו הניד ראשו לשלילה ובזווית עיני הבחנתי בחיוך על פניו של ג'רוגה אם-בוי ." לא ולא, בואנה מוריס, ממש לא" הגיב נחרצות         " האדם הלבן, האנגלי-הבריטי, הגיע לכאן לכבוש את האדמה שלנו, לנצל אותה ואת כל בני השבטים של קניה, הקיקויו, המסאי, הלוהו, הלואו, הקלנג'ין, הקמבה, הקיסי, המארו, הסומברו והננדי. האנגלי נישל מאות אלפי אקרים של אדמה, כמו למשל את כל אדמות שבט הסמבורו על-יד הר-קניה, באמצעות 'ארגון-צדקה' שגירש משם אלפיים משפחות ובהן גם משפחתו של דניאל ארמפ מוי, מי שהיה הנשיא לשעבר בקניה. המיסיון האנגלי, במיוחד הסקוטי, לחם נגד המנהג העתיק של המסאי, לקיים ברית-מילה לבנות וכאשר החלה כאן ההתקוממות שהביאה ל"מאו-מאו", ביצע האדם האנגלי-הלבן, פשעים נגד האנושות, רצח, אנס, עינה והנהיג מחנות-ריכוז ומעולם, מעולם לא נתן איש מהם את הדין על הפשעים הללו, כי בסופו של דבר, מדובר באדם-הלבן "הנאור" המתורבת שרק ביקש להביא לקניה את הקידמה והפיתוח!".

"איך זה מתקשר לכל מה שאמרת קודם?" שאלתי בשקט.

ד"ר אמארו רכן לעברי והשיב:" למרות כל מה שעוללו כאן האנגלים-הבריטים, וחרף כל הפשעים הנוראים שהם עשו בקניה, אני לא מאשים אותם במצב שלנו".

"מה זאת אומרת?"

"קניה נחשבה עד לא מכבר, לעוגן יציב במזרח-אפריקה, למדינה שמתקדמת בצעדי ענק לקראת עצמאות כלכלית ולבעלת השפעה חיובית על מרבית היבשת, אבל מדובר בסוג של תרמית עצמית, באשלייה, בהונאה-עצמית ובמצג-שווא" אמר ד"ר אמארו " מעט מאוד אנשים בקניה יודו בפניך שהחברה שלנו חיה בתוך משבר-זהות עמוק, בכך שאנחנו לא עם, אלא פסיפס של שבטים, שהתפרים ביניהם מאוד מאוד גסים! ובכלל, מי אני? ד"ר ג'וזף אמארו, בעל השכלה מערבית, או נכד ונין לשבט המסאי הפרימיטיבי, או שניהם גם יחד? ומי הוא זה, ידיד נפשי ג'רוגה אם-בויה? ממנהיגי שבט הקיקויו בעת החדשה, שרכש את השכלתו בלונדון? או נכד ונין לשבט הקיקויו, הלא פחות מפגר, ואולי כל אלה יחד?! וכיצד קרה שדווקא הוא, בן שבט הקיקויו, יוזם מרד ה"מאו-מאו", גרם להצלת משפחתך, בעודו משמש לכם 'בוי' משרת? בכך אין להאשים את האנגלים-הבריטים הלבנים, מהם למדנו דברים אחרים כמו טרור, פריצות, סחר-בסמים ושחיתות נוראה!".

"אם אני יורד לסוף דעתך, אין עם-קנייתי, אלא רק שבטים שחיים כאן יחד?" ניסיתי להקשות.

הוא חייך בשביעות רצון גלויה:" בדיוק כך, בואנה מוריס! אין עם-קנייתי, יש יותר מארבעים מקורות שבטיים שייצרו יחד מנגנון המאפשר חיים משותפים, שמפעם לפעם, מתפרקים בקול גדול ובשפיכות-דמים נוראה ובכך אין להאשים את האדם הבריטי-האנגלי הלבן. אבל אם תהרהר בדבר, תבדוק את ההיסטוריה של בני עמך ותראה שיש לנו בעניין זה הרבה מן המשותף, שהרי בני-ישראל מקורם ב-12 שבטים שאוחדו לצורך משימה מוגדרת, אבל אני לא בטוח שברבות הזמן, היו לעם אחד".

שתקתי. זקוק הייתי לזמן על-מנת לנסות להתמודד עם הטענה הזאת אבל ד"ר אמארו לא הניח לי והמשיך:" משבר-זהות אינו רק מושג הראוי לשמש פסיכולוגים, זהו מצב נפשי אליו נקלע האדם, או העם, גם אם אינו מודע לכך, או בוחר להתכחש לכך" ואחרי הפסקה שנראתה לי, משום מה ארוכה במיוחד, הביט לתוך עיני ואמר בחיוך:" בואנה מוריס, תראה ותבחן את עצמך! נולדת כאן בקניה כמוריס ג'וזף, בן למשפחה יהודית שמקורה בגרמניה, ניהלת כאן חיים של אנגלי-בריטי, עד שנאלצת לברוח עם משפחתך ושם בארצך החדשה, שינית את שמך, למדת שפה חדשה שלא הכרת, ניהלת עשרות שנים את חייך, תחת זהות חדשה לגמרי ואני מניח שכל אותה העת, הדחקת לגמרי את מוצאך האמיתי, וגילית הזדהות מוחלטת עם דמותך החדשה, ולמרות שהבנתי מאדון ג'רוגה שאתה כבר סבא לנכדים, אני לא בטוח שאתה מודע למה שקרה לך, ששרדת איכשהו את המעבר מזהות אחת לאחרת ובקיצור, שאתה בכלל יודע מי אתה באמת?!".

הדברים הללו התרסקו על ראשי, כאילו הנחית עלי הד"ר החביב, קורנס רב-משקל. המלים שלו חדרו בבת אחת לתוך הכרתי והותירו אותי לא רק חסר מענה, אלא כמי שנתגלה לפתע פתאום, במלוא מערומיו ובפרהסייה.

ג'רוגה אם-בויה הבחין, כפי הנראה במבוכתי והתרומם ממקומו ולראשונה מאז נכנסנו למשרדו של ד"ר אמארו, הביט במארחנו ואמר:" אני חושב שהנקודה הזאת הובהרה היטב ובואנה מוריס מבין עכשיו את ההסבר שלך, כפי שהשלכת אותו מתולדות שבט מסאי בקניה אל חייו הפרטיים" חייך בציניות גלויה.

ד"ר אמארו לבש הבעה מתנצלת ומיהר לומר:" אני מתנצל, בואנה מוריס, אני באמת מבקש את סליחתך! לא הייתה לי כוונה לפגוע בך או להעליב אותך חלילה!".

קמתי ממקומי והבטתי בו בחיוך כשאני מושיט אליו את ידי " אין צורך להתנצל ד"ר אמארו, לא נפגעתי ולא נעלבתי" אמרתי " ההיפך הוא הנכון, אני אסיר תודה לך על השיעור החשוב ביותר שקיבלתי מזה שנים ארוכות מאוד והודות לך, אני מבטיח לעסוק בעניין הזהות שלי עוד ככל שיתיר לי הזמן".

"אגב, אם מדברים על זמן, כדאי שנזוז כי אנחנו עלולים לאחר לפגישה הבאה שלנו" הפטיר ג'רוגה אם-בויה ונפרד מד"ר אמארו בחיבוק חם ואוהב.

רגע אחר-כך מצאתי את עצמי מתחבק בחוזקה עם ד"ר ג'וזף אמארו ויוצא את חדרו כששוב ניקוו דמעות בעיני.

 

 

Posted by: | Posted on: פברואר 4, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-14

QiwyqILViO1oHhojtCsjG12R_ut7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkY0MzcxQyIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]20160127_144635

סמלה של קניה                            חובק-מפיות מכסף על-שם מוריס

 

שכב על המיטה בחדר שבבית-המלון, ממתין לבואו של ג'רוגה אם-בויה, שהרי נדברו השניים כי יסעו יחד בבוקרו של היום לניירובי הבירה ושם יפגשו עם ד"ר ג'וזף אראמו, מרצה בכיר ב"אוניברסיטת  ניירובי". ג'רוגה הגדיר את המפגש המתוכנן כ"חשוב מאוד להבנה אמיתית של קניה" ולמרות שלא התלהב מנסיעה כה ארוכה לניירובי וחזרה באותו היום, הסכים להזמנתו של ג'רוגה.

ממקום משכבו הבחין במגן-המלחמה, שהעניק לו אתמול הצ'יף סמואל ואשר ניצב בפינת החדר. כבר למד לדעת כי המגן, עטור צבעיו של דגל-קניה ובמרכזו סמל המדינה ומפי ג'רוגה אם-בויה, השכיל ללמוד כי הדגל הוכר ב-12 בדצמבר 1963 כנס-הלאומי של המדינה וכי הצבע השחור שלו מייצג את צבע עורם של התושבים, הצבע האדום את המאבק לעצמאות ואילו הצבע הירוק מייצג את העושר הטבעי של קניה. נעץ מבטו בסמל הטבוע בטבורו של המגן והבחין בשני אריות המחזיקים חרב-מסאי ומגן-מלחמה, בדיוק כמו זה שקיבל במתנה, ובמרכזו תרנגול, אחד משני העופות הלאומיים של קניה ואשר מסמל חיים חדשים ומשגשגים. האריות והמגן, מצויים על רקע צללית הר-קניה ובבסיסו קפה,תירס, תה ואננס ובתחתית הסמל, מופיעה המלה: HARAMBEE שבתרגום-חופשי פירושה:" למשוך יחד!".

מחשבותיו נדדו, בלי שום פשר ומובן, למחוזות רחוקים ונשכחים אשר צפו ועלו לנגד הכרתו, מימים עברו. כבר הבין כי הגעתו לקניה והגילויים הרבים שנחשפו בפניו ,מאז פגישתו עם ג'רוגה אם-בויה, הציבו את נפשו הסגורה והמסוגרה, במצב שהיה לו חדש ובו התעוררו זכרונות שהיו רדומים בקרבו במשך שנים כה רבות. עד מהרה התחוור לו כי במוחו אצורים קטעים רבים מימי ילדותו בקניה ואף שאינם מתלכדים ל'סרט' שלם, אלא ממלאים אותו טלאים-טלאים, יש בהם פתאום את הכוחות לצוף ממעמקיו באופן חד, בהיר ומפתיע. כך למשל מצא עצמו משוחח עם ג'רוגה אם-בויה וגם עם צ'יף סמואל, כשהוא עושה שימוש גדל והולך בשפה הסוואהילית, אותה לא הגה יותר מיובל שנים וכך מצא עצמו משרטט בעיני רוחו תמונות-ילדות, שסבר כי כבר נמחקו מקרבו.

תחילה הדהדו באוזניו קולות רבים ומשונים: צלילים שבקעו מתוך ה'גרמופון' הגדול, עליו התנגנו תקליטים עבים, שהשמיעו מוסיקה-קלאסית האהובה על הוריו ואשר צליליה מילאו את חדר-המגורים הרחב, מתוך מגבר דמוי חצוצרה ענקית. אחר-כך שמע את קולו של קריין הבי.בי.סי. מתוך מכשיר הרדיו, שניצב סמוך למדף-הספרים, מקריא את מהדורת-החדשות היומית שהייתה כה חשובה לאבא מקס להאזין לה וברקע הדהדו באוזניו הקולות שבקעו מהמטבח, בו עסקו אימא פאולה וג'רוגה אם-בויה ואשתו, בתנופה בלתי פוסקת של בישולים ואפייה והכנות לעוד ארוחה וכאשר הקשיב היטב למתחולל בראשו, שמע מרחוק את שאגת האריות ותרועת הפילים, שהגיעו אליו מעבר למרחבי גבולות החווה.

בחדר-השינה שלו ניצבה מיטה גדולה וגבוהה, עטופה בכילה הצחורה שהגנה עליו מפני יתושי-המלרייה וזכר כיצד נפל דווקא אבא מקס למשכב, לפחות פעמיים בשנות ילדותו, לאחר שנעקץ על-ידי היתושים הללו וסבל מן ה'קדחת הצהובה' ורק לימים גילה כי נמצא בסכנת-חיים. הזכרון הזה נצמד לכל אמצעי הזהירות וההגנה שננקטו בחווה, מפני הסכנה הנוספת שריחפה על ראשם ושמקורה בנחשים הארסיים שאיימו להכיש כל מי שהזדמן בדרכם ונזכר כי נהגו הנשים האפריקניות לענוד טבעות-נחושת רבות, מגובה הקרסוליים ועד מתחת לברכיים, כאמצעי הגנה מפני הנחשים, בעיקר בעת שהלכו בנתיבים שהובילו אותן בעשבי הסוואנה הגבוהים, שם שרצו הנחשים.

לא היו לו חברים ולמעט מפגשים מזדמנים עם ילד בן גילו, ויויאן, בנם של בעלי חווה-חקלאית שכנה, שנמצאה במרחק שעתיים של נסיעה מביתו, לא חווה משחקי-ילדות עם מישהו אחר, מה עוד שרק לעיתים נדירות לקח אותו ג'רוגה אם-בויה, לבקתות-המגורים של העובדים בחווה ושם נפגש לזמן קצר עם הילדים האפריקנים בני גילו. זכה איפוא לקבל, אולי בתמורה וכפיצוי על בדידות ילדותו, ערימות של משחקים וצעצועים, אלא שזכר כי נקשרה נפשו רק ל'דובי' צהוב שלא עזב לרגע ולמשחק-הרכבה מחלקי-עץ , אותם טרח לפזר ולהרכיב מחדש עשרות פעמים עד שהצליח, כמעט בעיניים עצומות, ליצור את התמונה המלאה של בית-חווה וסביבו חיות-בית שונות ואפילו טרקטור בצבע אדום.

לא הרחק מן המרפסת הגדולה והמקורה, עליה נהגו לסעוד את ארוחת-הבוקר בלבד, נמצא ארגז-חול, בו אהב להשתעשע בניסיונות ליצור ארמונות שונים, אלא שלצורך כך נזקק למים, להרטיב בהם את החול, מה שתמיד העלה את חמתה של אימא פאולה, נוכח הלכלוך והבוץ שדבקו בו, למרות סלחנותו של ג'רוגה אם-בויה שטיפל בו.

חייו התנהלו תחת השגחתו וטיפולו של ג'רוגה, בעצם מיום הוולדו ועד שהוברח באותו ליל-מנוסה מהחווה. ג'רוגה, תמיד בסינר-לבן כמצוות אימו, הסיעו לכל מקום בחווה בעגלה, האכיל והישקה אותו, דאג להעסיק אותו במשחקים שונים שהמציא עבורו והשגיח על כל צעד ושעל שעשה. ג'רוגה שימש אומנם כעובד-החווה בתוך הבית, שם היה אחראי עם אשתו על הניקיון ועבודות-המטבח, אבל במקביל ובנוסף, שימש לו סוג של 'אומנת ממין-זכר' ומשעת בוקר מוקדמת ועד שעלה בערב על מיטתו, נמצא בחזקתו ובטיפולו של ג'רוגה. אימא פאולה הייתה עסוקה במהלך מרבית שעות היום, בעבודות שונות בתוך הבית ומחוצה לו ובעיקר נשאה באחריות למתרחש בלולים הגדולים, שם נמצאו מאות מטילות והיא ניהלה בהם את עבודת הפועלים, בעוד אבא מקס, נמצא רוב היום במרחבים הענקיים של החווה, או בנסיעות לנאקורו ולעיתים אף לניירובי ומכאן גדל והתרחב חלקו של ג'רוגה בחייו של הילד.

נזכר בשני כלבי-הזאב, שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה ובעודו שוכב במיטה שבבית-המלון ונסחף במראות שהציפו אותו, כעס על עצמו ששכח את שמות הכלבים הללו, אבל חייך לעצמו בהנאה, כאשר זכר כיצד נהג להשתובב איתם ואיך היו עוטפים אותו באהבה ובליקוקים, למגינת ליבה של אימא פאולה…

משום מקום, הגיח לעברו זכרון אישפוזו בבית-החולים בניירובי וזאת לאחר שרופא המשפחה קבע, כי עליו לעבור ניתוח להסרת השקדים. בעיני רוחו ראה שוב את המחלקה בה אושפז, את המיטה הענקית בה שכב ואשר הוסעה על-ידי האחיות על גלגליה, מקצה האולם ועד קצהו, לקול מצהלות שאר הילדים במחלקה ובעיקר את השעות בהן הושיבו אותו במרפסת-החיצונית של המחלקה והכריחו אותו ,אחרי הניתוח, לבלוע כמויות אדירות של גלידה-קרה. בכל פעם שחלפה על פניו האחות האחראית, שבאה לוודא כי הכל יאכלו את הגלידה, נהג להשליך מתוך צלחתו את מה שנותר ממנה, לשורת השיחים שנמתחה לאורך המרפסת וכך מנע מעצמו עוד כאב חד של בליעה בגרונו הצורב. שמחתו הרקיעה שחקים, כאשר למחרת הניתוח, הגיעו הוריו ואחיו טומי, לבקר אותו בבית-החולים והביאו איתם ערימה גדולה של מתנות, שהרי לראשונה בחייו, עזב את הבית ונותר לבדו במקום זר.

טומי אחיו, למד בפנימיה אנגלית בניירובי ולמעשה שב הביתה לחופשות, רק אחת לחודש-חודשיים. זכר כיצד נסע עם אבא מקס לתחנת-הרכבת לאסוף את טומי בבואו לחופשות ונצמד אליו בכל הימים הספורים בהם שהה בבית, כשהוא מאזין בשקיקה לסיפורים שסיפר אחיו על החיים בפנימיה ובעיקר התפעל ממה שתאר טומי בייחס למשחקי-הכדורגל של התלמידים, שעורי-הספורט והנוהג המוזר שחייב את כל התלמידים לשבת בחדר-האוכל המשותף, כאשר ספרים תחובים בבית-השחי של כל אחד מהם! שיטה זאת מנעה מהם להרחיב מרפקים בשעת הארוחה, שמא יפלו הספרים וכך ביקשו המחנכים להרגילם לנימוסי-שולחן ראויים ומי שהספר נפל מבית-השחי שלו, ספג בו במקום מכות על גב-ידו, באמצעות סרגלים שהחזיקו לשם כך המורים.

אהב את השעות בהן בילה עם אחיו הגדול וחש סוג של גאווה, נוכח העובדה שלימים, התגייס טומי לצבא-הבריטי ונהג לחזור הביתה לחופשותיו, כשהוא לבוש מדים ולראשו כומתא מרשימה, אבל יותר מכל, אהב להיות כמובן בחברת אבא מקס.

בכל הזדמנות נהג לשבת על ברכיו ולהתענג מחיבוקיו ומחום גופו הגדול, כשהוא שואף לקרבו את ריח הסגריות הנצחיות שעישן אבא מקס ואת ניחוח משחת-הגילוח בה השתמש ומצא עצמו מגחך נוכח זכרון חד שלפתע הציף אותו, כאשר עמד יום אחד לצד אבא מקס והביט בתמהון כיצד שורף אביו את שער חזהו באמצעות נר-דולק…אבא מקס לקח אותו עמו לנסיעות קצרות, בעיקר לעיר נאקורו, בה עשה לפחות ארבע פעמים בשבוע, בחנויות, בתי-מסחר ובדואר ובכל אשר הלך, נהג להציג בגאווה גלויה את בנו הקטן מוריס, עד שברבות הזמן הכירוהו הכל ולחייו כאבו מרוב צביטות-חיבה אותן ספג כמעט מכל מי שפגש בהם בעיר ובמקומות אחרים. אהב להגיע עם אבא מקס לדואר המקומי, בעיקר משום שבדרך-כלל הגיעו לשם חבילות, שנשלחו אליהם מבני משפחה בפלשתינה ובארה"ב ומפעם לפעם אף זכה לקבל בולים ישנים מקצוות העולם. כשחזרו הביתה, ממסע הסידורים והקניות בעיר, החלה אימא פאולה לפתוח את החבילות והוא המתין בסבלנות, שמא תצוץ עבורו הפתעה כלשהי, אלא שבמרבית המקרים, הכילו החבילות הללו מכתבים, עיתונים, תצלומי-משפחה ומפעם לפעם, סוללות למכשיר-הרגיו או 'תפוזי-יפו', ששלחו האחיות של אימא פאולה מפלשתינה.

מפעם לפעם פקדו אותם אורחים ממקומות שונים בקניה ואף מחוץ-לארץ. בכל המקרים הללו נהגו האורחים לשהות בביתם ימים אחדים והבית נתמלא קולות והמולה, בעיקר בשפה הגרמנית, בניגוד לשקט היחסי ששרר בו בימים אחרים. תאה ויוסטין שטרן היו בין האורחים הקבועים בביתם ומפעם לפעם הגיעה גם חברה של אימא פאולה מניירובי ובנה רוברט, שלימים אירחו את כל המשפחה בעיר-הבירה, בליל המנוסה מהחווה. זכר במעורפל דמויות אחרות שהגיעו אליהם, מארצות שונות וממרחקים שונים אך לא זכר את שמותיהם.

ראה לפתע, בעיני רוחו, ביקור נדיר של כל המשפחה בכנסייה בעיר נאקורו ורק זכר שמדובר היה בחתונה של אחת מבנות השכנים האנגלים שלהם, אשר התחתנה. במעומעם זכר כיצד פרץ וויכוח קולני, בגרמנית כמובן, בין הוריו, אם להגיע לטכס הנישואין בכנסייה, עד שלבסוף הוחלט בכל זאת, לכבד את השכנים האנגלים ולהגיע לחתונת בתם.

מאי-שם, בנבכי טלאי זכרונותיו, עלה לפתע באפו ריחם המשכר של המאכלים שנהגה אימא פאולה להכין: ה-"רוסט-ביף" הנפלא שרק היא ידעה איך לצלות, קציצות-הבשר ("קלופסה"), הכבד-הקצוץ, הרגל-הקרושה, הנקניקיות העבות וכמובן המנות-האחרונות, שכללו בין השאר סוגי 'פודינג' שונים, עוגות שוקולד, לימון ו'רולדה' והמון 'שלאק-זאנה' (קצפת מתוקה) על עוגות תות-שדה. עולם גסטרונומי ענק ומשכר הציף את בלוטות-הטעם שלו ואת נחיריו ובעיני רוחו נזכר כיצד נהגה המשפחה לשבת סביב השולחן, עוטים מפיות-לבנות שנשלפו מתוך חובקים כסופים, עד אשר יגישו ג'רוגה אם-בויה ואשתו את המנות ותמיד-תמיד היו שלוש מהן לפחות: ראשונה, עיקרית ואחרונה ולאחריה הצית אבא מקס את הסגריה שלו ולגם בהנאה גלויה את כוס הקפה שהוכן ב'פרקיוליטר' כמובן.

בין לבין, זכר נסיעות ושהות בחופי-הים של מומבסה ומלינדי, לשם נסעו לימי-חופשה ושם ראה לראשונה בחייו, לא רק את הים של האוקיאנוס-ההודי, אלא גילה לאורך חופי-הזהב, את עולם הדייג, בו עסקו התושבים באמצעות רשתות ענק, חכות, רומחים וסירות מיוחדות ומהירות.

צלצול טורדני נשמע ממכשיר-הטלפון הסמוך למיטתו והוא ניתק באחת ממסכת זכרונותיו.

" בואנה ג'וזף?" נשמע קולה של פקידת-הקבלה מעברו השני של הקו.

"כן, זה אני" השיב והתיישב.

" בואנה ג'רוגה אם-בויה ממתין לאדוני ב'לובי'" אמרה הפקידה.

"תודה לך, אני כבר יורד אליו" אמר והחזיר האפרסת למקומה.

ניגש לחדר-הרחצה ושטף פניו במים צוננים. כשהביט במראה, התקשה לרגע ממושך לחבר ולקשר, בין הדמות שניבטה אליו מהראי, לבין טלאי הזכרונות שחלפו והציפו ,עד לפני רגע, את מוחו.

נעל אחריו את הדלת וירד לפגוש את ג'רוגה אם-בויה.

 

 

Posted by: | Posted on: ינואר 28, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-13

pic012pic013pic014

נשים משבט הקיקויו

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מהעיר נאקורו ופנינו מועדות דרומית-מערבית, בדרך לעיירה קיסומו, לא הרחק מגבול קניה-אוגנדה. ג'רוגה אם-בויה לא הרחיב את דיבורו באשר למטרת הנסיעה לקיסומו, רק אמר שהחליט לקחת אותי לפגוש "אדם מעניין מאוד" וכאשר ניסיתי לדלות ממנו קצת יותר מידע על האיש, הסתפק ג'רוגה ואמר:" אתה עומד לפגוש את מי שהיה במשך שנים רבות אחד הצ'יפים' של שבט הקיקויו" ולא יסף עוד.

הנסיעה התארכה והתנהלה בנופי-בראשית עוצרי נשימה, כאשר משני צידי הכביש הפתלתל, השתרעו שטחים ענקיים ובהם מטעי אננס, שדות תירס ומאות עצי קוקוס, מנגו ואבוקדו. פה ושם חצו אריות, קרנפים, זברות וג'ירפות את הדרך, ולמראה החיות הללו, הבנתי לשמחתי הרבה, כי לפחות בשטחים האלה, טרם סגרו עליהם בגדרות ועדיין לא הפכו את האזור לסוג של 'ספארי' המיועד לתיירים צמאי צילומים ומזכרות. הכביש המשיך בדרכו וזכרתי כי עוד בהיותי בבית-המלון, הצצתי במפה ולמדתי לדעת כי מדובר בדרך המחברת בין נאקורו לבין קיסומו וכי היא נמשכת בצורה של פרסה גדולה ובהמשך מתחבר הכביש לעיירה קיטאלה ומשם לעיר אלדורט ובחזרה לנאקורו.

השמות הללו עלו מנבכי זכרוני: קיטאלה, קיסומו, אלדורט ואחר-כך רונגאי ומלינדי וממובסה, מקומות בהם עברתי מן הסתם במשך חיי בקניה ואשר שמותיהם נצרבו בזכרוני, אף שכעת, כיובל שנים ויותר מאז הייתי כאן לאחרונה, נותרו רק השמות המוכרים כל-כך, אבל מבלי אשר תצטייר לצידם תמונה כלשהי.

רק מקץ כשעה של נסיעה דמומה, נזכרתי בדברים שאמר לי אתמול ג'רוגה ושברתי את השתיקה בשאלה:" תגיד, אמרת לי משהו על כך שאני רגיש כמו אימא שלי, למה התכוונת?".

הוא הביט אלי ממקום מושבו בחיוכו התמידי והשיב:" ראיתי איך אתה מגיב, כשדברתי איתך על המשחטה-האזורית, ואחרי שהקאת את נשמתך, אולי בגלל זכרונות-ילדות שהיו לך, נזכרתי כי גם ממזה פאולה הייתה רגישה כל-כך".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

הוא שתק לרגע ממושך ואחר-כך אמר:" ממזה פאולה הייתה בן-אדם רגיש מאוד ולא יכולה הייתה לראות סביבה שום סוג של סבל או כאב, מבלי שהדבר ישפיע עליה באופן מיידי וניכר, לעומת אבא שלך, בואנה מקס, שמעולם לא ראיתי אותו מביע סוג של רגש".

שתקתי וחשבתי על האופן המדוייק בו תאר ג'רוגה, בתמציתיות, את אופיים השונה של הורי והוא המשיך:" ההורים שלך התייחסו אלינו כאילו היינו הילדים הגדולים של המשפחה, וזה משהו שלא היה מקובל בשום חווה-חקלאית באזור כולו, אבל חלוקת התפקידים ביניהם הייתה ברורה: ממזה פאולה מילאה את תפקיד האחות-הרחמניה ובואנה מקס היה ה'בוס', שרק כלפי חוץ התנהל בקשיחות, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב, ידע שבתוכו פנימה, הוא רחום וחנון וטוב לב".

חייכתי בהנאה, לשמע הדברים וג'רוגה אמר:" היה אירוע שמשקף את הדברים בצורה מציאותית מאוד, אבל אני מסופק אם אתה זוכר אותו".

לא השבתי ומשתיקתי הסיק ג'רוגה, שאין לי כרגע מושג על מה מדובר והחל לספר:" יום אחד נסעתם, ההורים שלך, אחיך טומי ואתה, במכונית ה'אוסטין' שלכם לכיוון ניירובי, אני לא יודע לשם מה הייתה הנסיעה הזאת, אבל בואנה מקס נהג, אחיך טומי ישב לצידו ואתה וממזה פאולה ישבתם מאחור. בערך באמצע הדרך לניירובי, התנגש בואנה מקס ברוכב אופניים שהגיח מולו והבחור נהרג במקום. לכם לא קרה דבר, פרט לרסיסי זכוכית שפגעו בכם מהחלון הקדמי, שהתרסק מעוצמת ההתנגשות וכל החלק הקדמי של המכונית התמלא דם".

התמונה הבזיקה מיד מול עיני: ראשו של הצעיר, רוכב האופניים, חדר מבעד לחלון המכונית, בעוד אבי לוחץ בכל כוחו על הבלמים וקולות החריקה נשמעו באוזני יחד עם צרחת-הכאב שהשמיע הבחור וכל הרכב התמלא פרצי-דם שהותזו מראשו המרוסק, יחד עם מטר של זכוכיות. ברגע שעצרה המכונית, משך אותי אחי טומי החוצה, כשכולו מכוסה דם וזכוכית, והושיב אותי לצד הדרך, כשאמי זינקה אלי לבדוק מה מצבי, אבל מיד הסבה פניה הצידה, למראה הנער המת, והקיאה לתוך התעלה שלצד הכביש. הייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי לנגד עיני מישהו שנהרג, אלא שאותה העת, עסוק הייתי בניסיונות להוציא מזרועותי ומפני רסיסי-זכוכית שחדרו לתוכי.

"המשטרה הגיעה למקום אחרי זמן, אבל לבואנה מקס לא נרשם אפילו דו"ח, כי התברר שרוכב האופניים המסכן התנגש במכונית שלכם כשחצה באופן פתאומי את הכביש " קטע ג'רוגה את התמונה הנוראה ששבה לזכרוני " ממזה פאולה לא התאוששה מהתאונה הזאת במשך שבועות ארוכים, אבל בואנה מקס דאג שיתקנו את הרכב ומחק את האירוע מזכרונו, כך על כל פנים התרשמתי, ונזכרתי בכך כשראיתי אותך אתמול מקיא את נשמתך".

ג'רוגה שינה משהו מהטון הרציני שניכר בדבריו והוסיף בבת-שחוק:" ממזה פאולה החליטה אז, שהיא חייבת ללמוד נהיגה ואפילו עברה מספר שעורים אצל מורה-לנהיגה בנאקורו, אבל נראה שלא הייתה מוכשרת מספיק לנהוג וכל פעם שניסתה לעשות זאת, בג'יפ או ב'אוסטין', ברחו כולם מהדרך והסתתרו ביער וגם שם הייתה 'מגלחת' את העצים בנהיגתה, עד שהתייאשה מהרעיון" צחק בקול רם ומשחרר.

קבעתי את מבטי במעלה הדרך וחשתי צורך פנימי להיות מרוכז עוד יותר במלאכת הנהיגה. המשכנו בנסיעה כעוד שעה ארוכה עד שהתגלו לעינינו הבתים הראשונים של קיסומו וכעבור דקות נוספות, בהן הדריך אותי ג'רוגה, כיצד לנווט את דרכי בין השכונות הצפופות של קיסומו, הורה לי לבסוף לעצור סמוך לבית חד-קומתי פשוט למראה, בשני צידי שער-הכניסה לחצר הבית, היו נעוצים שני מגיני-מלחמה צבעוניים שהיו בבחינת אות וסימן לכך שמדובר בביתו של מישהו חשוב.

יצאנו מהמכונית והתמתחנו. ככלות הכל, הייתה זאת נסיעה ארוכה ומייגעת ובמרכזה גם זכרון מטלטל.

ג'רוגה הוביל אותי לעבר דלת-הכניסה לבית והפטיר:" הגענו לביתו של ה'צ'יף' סמואל אם-בורו".

 

*      *       *

במשך שנים ארוכות היה שבט הקיקויו הדומיננטי מבין כל השבטים של קניה ובדרך-כלל מנה כרבע מכלל האוכלוסיה במדינה. פסיפס השבטים בקניה הורכב מעשרות שבטים שונים ובהם שבט המסאי ושבטי ה-לוהו, ה-קלנג'ין, ה-קמבה, ה-קיסי, ה-מרו, ה-ננדי ה-סמבורו ועוד. בניגוד לשבט ה-מסאי, שבעיקרו היה שבט של נוודים, ישבו אנשי ה-קיקויו בשטח שנקרא "הרמות הלבנות" ולימים מצא עצמו בעימות חזיתי עם השלטון האנגלי-הקולונויאלי, שביקש לראות בשטחים הללו חלק בלתי נפרד מהאדמות השייכות לכתר-הבריטי ונראה שכבר אז נטמנו זרעי השינאה של ה-קיקויו לאדם הלבן.

לימים מצאו עצמם אנשי ה-קיקויו, עבדים במטעי-הקפה של האנגלים, וזאת בהתאם לתקנות שהנהיג כבר בשנת 1903 השליט הבריטי סר צ'רלס אליוט, מי שהתייחס בבוז, בביטול ובהתנשאות כלפי כל האפריקנים באשר הם. במרוצת הזמן נאסר על שבטי ה-קיקויו, ה-קמבה      וה-ננדי, לגדל באדמותיהם תה או קפה והותר להם רק לעבוד, תמורת שכר זעום ומעליב, עבור האנגלים, שראו עצמם לא רק בעלי האדמות הגזולות, אלא כמי שתפקידם לחנך את האפריקנים ולהציג להם את עקרונות התרבות הלבנה "הנאורה".

היחסים בין האפריקנים של קניה, לבין הלבנים-הבריטים, החריפו בהדרגה והגיעו לשיא חדש בשנת 1915 כאשר נחקק "חוק קרקעות הכתר" שכאמור, קבע כי האדמות כולן, שייכות לכתר-הבריטי. מנהיגי השבטים ובראשם הקיקויו, לא הסתירו את זעמם נוכח החוק החדש, אבל שמרו עדיין על איפוק מסויים מול השלטון הבריטי, אף כי מתחת לפני השטח, החלה ללחוש אש המרד, העתיד להתפרץ בהנהגת הקיקויו.

מטבעם היו אנשי ה-קיקויו לוחמים בנשמתם ובהדרגה הכשירו את הקרקע למיליטנטיות, שבסופו של דבר הביאה למרד ה"מאו-מאו" נגד האנגלים. נוכח קיצוץ שכר-העבודה של הפועלים בשנת 1921, החלה תסיסה גדולה בשבטים בקניה, ובמיוחד בקרב אנשי ה-קיקויו וכך הקימו אותה השנה את "אגודת הקיקויו", שהסבה מאוחר יותר את שמה ל"אגודה המזרח-אפריקנית" ושילבה ידיים עם שבטי המסאי, ה-קמבה וה-לואו.

בראש במאבק הזה עמד מנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, שלא הסתיר את שינאתו לאנגלים וסחף אחריו את השבטים ששיתפו פעולה עם ה-קיקויו. עיקר זעמו של הארי תוקו יצא כנגד אנשי המיסיון, שהגיעו לקניה וניסו לכפות על השבטים להפסיק ממנהגם העתיק, לבצע ברית-מילה לנערות. בתחום זה ניסו בעיקר פעילי "המיסיון הנוצרי של סקוטלנד" להפעיל לחצים ואיומים על השבטים, שסירבו להנתק ממנהגם עתיק-היומין ומנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, קרא לתומכיו, בשנת 1928, "לגרש את האירופאים מארץ זו" ועד מהרה נעצר ונכלא בבית-הסוהר.

בסופו של דבר שוחרר הארי תוקו מכלאו בשנת 1931 והקיקויו עברו לשלב הבא, במאמץ לדחוק החוצה את רגלי המסיון הנוצרי. מנהיגי השבט הקימו את ה-"קארינג'א", מערכת-החינוך העצמאית שלהם, וכתוצאה מכך אכן איבד המסיון בהדרגה את השפעתו, אלא שכעבור שנתיים ימים, נפל שוב דבר במערכת היחסים בין שבטי קניה לבין השלטון הבריטי: הממשלה החליטה בשנת 1933 על הקמת " וועדת קרטר לענייני קרקעות" ולחבריה נדרשו לא פחות מ-5 שנים, לבדוק את מצב האדמות בקניה והבעלות עליהן. בסופו של דבר החליטה אותה "וועדת קרטר" כי הקרקעות ישארו בבעלות הכתר-הבריטי והקנייתים אפילו לא יזכו לפיצוי תמורתם, מה שהניח את היסודות להקמת חזית מאוחדת נגד הבריטים בהנהגת הקיקויו.

לקיקויו הצטרפו אותה העת, גם שבטי ה-קמבה וה-ננדי ,שמחו על דלול בעדרי-הבקר שלהם וזמן קצר מאוחר יותר, בדצמבר 1938 פרצה "שביתת מומבסה", שנועדה למחות על תנאי-שכר ירודים של העובדים ושוב בהנהגת הקיקויו.

לבריטים נמאס מהמצב השורר בקניה והם הוציאו מחוץ לחוק את "האגודה המזרח אפריקנית" והכשירו את הקרקע ליסודה של תנועת ההתנגדות, בראשה עמדו מנהיגי הקיקויו. בשנים 1942-1943 נקלעה קניה למחסור חמור במזון, דבר שגרם רעב המוני, ממנו סבלו בעיקר השבטים השונים. הממשל ניסה לעודד את החקלאים, להגדיל את התפוקה של גידוליהם, באמצעות תמריצים, אלא שמי שנהנה מהם, היו כמובן החקלאים הלבנים ובעלי-החוות, על חשבון הפועלים שנאלצו עקב כך, לעבוד קשה הרבה יותר, מבלי לקבל תמורה נאותה לעבודתם.

על רקע זה, נטל הקיקויו לידיו את היוזמה, שהובילה בסופו של דבר למרד ה"מאו-מאו", בניצוחו של מנהיגם ג'ומו קנייטה, מי שלימים נבחר לנשיאה הראשון של קניה. אלא שבתוך המבנה השבטי של הקיקויו, נמצאו אלה שתכננו את המהלכים הגדולים ועל-פיהם נקבע כיצד ומתי יתנהלו הדברים מול השלטון הבריטי.

ג'ומו קנייטה ועמיתיו, היו המוציאים אל-הפועל, של מה שקבעו ה'צ'יפים', אותם מנהיגים זקני-השבט.

 

                                                                                  *   *   *

בתוך הבית פנימה, קיבל אותנו הצ'יף סמואל אם-בורו, כשהוא יושב על כיסא-גלגלים ועטוף גלימה דקה וצבעונית ומאחוריו גבר גדל-מידות, שהתברר כי היה מטפלו האישי. ג'רוגה התקדם לעבר הזקן, כרע על ברכיו למרגלות כיסא-הגלגלים ונשק בחום לשתי ידיו של הצ'יף ואחר-כך רמז לי להתקדם לעברו.

נגשתי אליו בצעד כבד, נבוך מהמצב אליו נקלעתי, שכן לא היה לי כל מושג שאתקל בדמות כה ישישה הנזקקת לסעד. הושטתי אליו את ידי והוא נעץ בי מבט ממושך, כשהוא אוחז בכף-ידי וברך אותי לשלום בקול חזק ומפתיע בעוצמתו, נוכח רפיון גופו הדק. מעיניו השתקף ברק שהעיד על חיוניות רבה ומהר מאוד הבנתי, שמדובר במי שנפשו ושכלו ותבונתו, איתנים וחזקים הרבה יותר מהגוף שהכיל אותם, ורק בדיעבד הבנתי מג'רוגה, שמדובר באיש שכפי הנראה קרב ובא לגיל 100, אף שאין לכך עדויות מוסמכות ואין לאיש מושג כמה נשים, ילדים, נכדים ונינים, יש לו.

סמואל אם-בורו שחרר את אחיזתו והזמין אותי לשבת מולו, על כורסת-נצרים גדולה ובה כריות צבעוניות למכביר. ג'רוגה התיישב אף הוא לצידי ועד מהרה נעלם המטפל מהחדר וחזר כהרף-עין, כשהוא מניח על שולחן קטן שניצב בסמוך, קערות גדולות וגדושות מיני פרי שונים ולצידם כוסות ובהן תה-קר וקנקן גדול ומלא חלב-קוקוס.

הצ'יף הביט בי ארוכות וללא אומר ולרגע ממושך, הרגשתי כאילו הוא בוחן את נפשי ורוחי ומחטט בהם בניסיון לאתר דבר-מה. ג'רוגה שבר את השתיקה ואמר:" בואנה מוריס, זהו כפי שכבר אמרתי לך, הצ'יף סמואל אם-בורו, מי שהיה המנהיג הגדול של שבט הקיקויו באזור נאקודו, כאשר פרץ המרד הגדול".

הסתכלתי על האיש הרתוק לכיסא-הגלגלים ולא הצלחתי לדמיין אותו כלוחם-מנהיג המסתער על בתי האנגלים, כשחנית ארוכה בידו והמוני לוחמים לצידו, אבל ג'רוגה אם-בויה חיבר אותי למציאות שהייתה פעם מנת חלקי ואמר:" אם אתה זוכר, בפעם הראשונה שנפגשנו בביתי, שחזרתי באוזניך את המיתקפה של לוחמי ה"מאו-מאו" על בית-החווה שלכם וספרתי לך שדבר ההתקפה הזאת נודע לי מבעוד מועד, דבר שאיפשר לי להזהיר את אבא שלך, בואנה מקס, וכך בעצם הצלחתם להמלט מהחווה ברגע האחרון, בטרם הותקפה".

הנעתי ראש לחיוב, כשמבטי נעוץ בפני מארחי הצ'יף סמואל אם-בורו, בעוד ג'רוגה ממשיך ומטעים:" כאשר נודע לי כי ה"מאו-מאו" בהנהגת צ'יף סמואל, עומדים לתקוף גם את החווה שלכם, הגעתי אליו באחד הלילות ובקשתי ממנו, בעצם התחננתי בפניו, שימתין עוד יום או יומיים וישהה את ההתקפה, כדי לאפשר למשפחה שלך להימלט ולהינצל" הפסיק לרגע, כשהוא מביט בפני מנהיגו הגדול ומיד המשיך ואמר:" הצ'יף הגדול אם-בורו נענה לבקשתי ודחה את המיתקפה ביומיים ובזכות כך ניצלתם ממוות בטוח, אילו נערכה המיתקפה במועד שתוכנן, אין ספק שאתה, בואנה מוריס, לא היית יושב כאן היום!".

צ'יף סמואל אם-בורו חייך חיוך רחב למשמע הדברים והמשיך לנעוץ בי את מבטו. אחרי רגע של דממה אזרתי עוז ופניתי אליו:" למה דחה אדוני את ההתקפה על הבית שלנו? מה קרה שאדוני השתכנע מהדברים ומהבקשה של ג'ורגה אם-בויה?".

צ'יף סמואל אם-בורו גחן קדימה, אולי מתוך כך שחשש שמא לא אשמע את דבריו, חרף נעימת קולו הברורה ואמר:" בואנה מוריס ג'וזף, אני מברך אותך על שובך לארץ מולדתך ועכשיו, למרות שזקנתי ונחלשתי וגם הזיכרון שלי אינו כפי שהיה, אני גם מברך על כך, ששמעתי בקולו של אדון ג'רוגה אם-בויה, מי שהיה ה'בוי' שלכם וטיפל בך וגידל אותך מיום שנולדת ועד שעזבת".

לא הגבתי והמתנתי להמשך דבריו:" תראה בואנה מוריס ג'וזף " הטעים הזקן "אדון ג'רוגה אם-בויה סיפר לי, באותו לילה בו נפגשנו, בעצם שעות ספורות לפני ההתקפה המתוכננת על החווה שלכם, שאתם לא אנגלים ולא בריטים, אלא לבנים ממוצא אחר וממקום אחר ושההורים שלך אנשים מיוחדים, שונים ואחרים מכל בני הבליעל הלבנים שכבשו את קניה! הוא סיפר לי על הייחס החם והמיוחד של אבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, לכל מי שעבד בחווה שלכם, על כך שדאג לכל מחסורם ושילם להם בעין-יפה תמורת עבודתם ועל הייחס המיוחד של אימא שלך, ממזה פאולה ג'וזף, לעובדים בכלל ואליו ואל הממזה שלו בפרט, כאילו היו הם הילדים שלה". הצ'יף פסק מדיבורו, נטל לידיו פרוסת מנגו שהגיש לו מטפלו ונגס בפרי העסיסי בשתי שיניו הקדמיות, היחידות שנותרו כפי הנראה בפיו ובעוד מטפלו מנגב את זוויות פיו הנוטף, המשיך ואמר:" אדון ג'רוגה אמר לי שאתם יהודים, ולא לבנים מהסוג הנורא והגרוע שהגיע לקניה ובעצם ברחו ההורים שלך מהשמדה באירופה ומצאו כאן מקלט ולכן צריך לאפשר למשפחה הזאת הזדמנות לברוח מההתקפה שתוכננה להתבצע. לא ניתן היה לבטל את המיתקפה כי היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתכנון הגדול שלנו, שנועד לגרש את האנגלים מקניה, אבל הסכמתי להענות לבקשה והוריתי לדחות את המיתקפה ביומיים, כדי לאפשר למשפחת ג'וזף להמלט, לפי בקשתו של אדון ג'רוגה אם-בויה".

עוד בטרם הספקתי לעכל את הדברים הללו, מיהר הצ'יף הקשיש להוסיף, בחיוך קטן ואמר:" הצטערתי מאוד לשמוע שאבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, התעקש תחילה לא לברוח מהחווה, ורצה להישאר בה ולהילחם עליה, אבל שמחתי בשבילכם שבסופו של דבר, הספיק אדון ג'רוגה לחזור בזמן מניירובי, אליה הסיע אותכם ולשכנע את בואנה מקס ג'וזף לברוח ולהינצל ואני חושב שהדבר קשור אליך".

"אלי?" שאלתי בפליאה.

כאן התערב ג'רוגה אם-בויה והשיב:" אבא שלך, בואנה מקס, אהב אותך בצורה מעוררת קינאה, הוא היה כל-כך קשור אליך, מיום שניצלו חייך כשנולדת, עד שהמחשבה שמא כבר לא יראה אותך יותר, במידה שישאר בחווה וילחם במורדים, המחשבה הזאת כפי הנראה שיכנעה אותו, בסופו של דבר לעזוב ברגע האחרון ולהציל את חייו, כדי להגיע אליך".

דממה מעיקה השתררה בחדר. הבטתי בקירות שסביבי, כולם מעוטרים בשטיחים צבעוניים גדולים. בפינות ניצבו אגרטלים ענקיים ובהם חניתות, כידונים, רומחים ושאר כלי-מלחמה ולצידם מגינים צבעוניים, אשר שימשו מן הסתם את לוחמי ה"מאו-מאו" בזמנו ואז שמעתי שוב את הצ'יף הזקן:" בואנה מוריס, אתה צעיר ואולי לא יודע ולא זוכר, אבל המלחמה שלנו הייתה במטרה לגרש את האנגלים-הלבנים מהאדמות שלנו, אחרי כל מה שהם עוללו לנו במשך כל השנים! בוא ואספר לך משהו מעניין: פעם סיפר לי ג'ומו קנייטה, על חלום מוזר שהיה לו ובחלומו ראה את הנביא 'מונגו', והנביא הזה נתקף בחיזיון ובו ראה זרים הבאים לארץ הזאת, מעבר לימים-רבים, וצבע עורם כצבע הצפרדע הקטנה והבהירה ובידיהם מקלות-קסמים, המפיקים אש והם יטיבו להרוג בהם, אף יותר מחיצים-מורעלים. עצת הנביא 'מונגו' היתה, לפי ג'ומו קנייטה, לא לצאת לקרב נגד הזרים הקרבים ובאים. אבל בדיעבד התברר כי לא שמענו בקולו של הנביא 'מונגו' ויצאנו לקרב, אותו הנהיג ג'ומו קנייטה, בהשראת הצ'יפים שלנו ולמרות שהצלחנו לגרש את האנגלים-הלבנים, אני לא בטוח שעשינו בחכמה כשלא שמענו בקול הנביא".

"למה?" שאלתי בתמיהה.

הצ'יף הזקן נאנח עמוקות והסביר:" ראה נא, האנגלי-הלבן רק עשה לנו רע, מאז דרכה כאן כף רגלו, התייחס אלינו השחורים, כאל גזע נחות ומפגר, התערב בכל המנהגים והמסורת שלנו בניסיון לכפות עלינו את דרכיו. אחר-כך החדיר לכאן את תאוות-הדם שלו בצייד, לא להשגת מזון, אלא למשל לסחר בשנהב, ורצח לשם כך אלפי פילים וקרנפים, מהם הסיר את הקרניים והזנבות, והמשיך לצוד את החיות שלנו לשם שעשוע ולשגת עורות ומזכרות. אחר-כך יצא 'לצוד' אותנו, באמצעות שליחי-המסיון שבאו לכאן, נישל אותנו מכל האדמות שלנו, רדה בפועלים שעבדו בחוות-החקלאיות, כאילו היו עבדים, שילם שכר-רעב לעובדים וכאשר החלה ההתקוממות נגד כל הדברים הנוראים שעשה האנגלי-הלבן, הוא גייס את הצבא והקים כאן מחנות-ריכוז, בהם התעלל בעצורים, אנס, בזז, העביד-בפרך, עינה ענויי-תופת ואפילו רצח בדם-קר!". הזקן התנשף בכבדות ומטפלו הורה לנו, בסימני-ידיים לחדול מהשיחה, שגרמה לצ'יף התרגשות מיותרת ומסוכנת, אלא שהוא חפץ להמשיך ואחרי שנרגעה רוחו, אמר:" הצלחנו לגרש את האנגלי-הלבן מקניה והתגברנו על 'מקלות-הקסמים יורי-האש' שהיו לו, ועשינו זאת בחיצים-מורעלים ובשיטות-לחימה שלנו, אבל כפי שאמרתי לך קודם, אולי היינו צריכים לשמוע בקולו של הנביא-מונגו ולא לצאת למלחמה הזאת".

נעצתי בו מבט ממושך, שומר על שתיקתי והוא הבין שאני ממתין להסבר ואמר, הפעם בקול חלוש:" אחרי שגרשנו את האנגלי-הלבן, חשבנו שהמדינה הזאת תתפתח ותפרח ותשגשג, בהתאם לשאיפות ולחלומות שלנו, אבל מה שהתרחש בקניה, במהלך כל השנים האלה, הביא אותנו למצב קשה, גם בלי האנגלים-הלבנים, אבל זה כבר סיפור אחר, שלא נמצא אצלי ושגם לא אזכה לראות איך ומתי הוא מסתיים".

לא הספקתי להבחין במנוד ראשו של הצ'יף, לעבר המטפל שלו, אולם מקץ רגע הופיע הלה מולי והושיט לי מגן-מלחמה קטן, מקושט ומעוטר בריקמת-יד צפופה ומהודקת ובה דגלה של קניה ובמרכזה הסמל-הלאומי שלה. הצ'יף חייך לעברי ואמר:" זה בשבילך, בואנה מוריס ג'וזף, שתמיד תזכור שבאת לעולם מקניה-אהובתי!".

מצאתי את עצמי מתרומם ממקומי ואחר-כך, קד עמוקות כלפי צ'יף סמואל אם-בורו , ונושק בחום רב את כפותיו, כשדמעות גדולות מציפות את עיני.