Archives

now browsing by author

 
Posted by: | Posted on: ינואר 24, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-12

מימין:פועלים קוטפים את פרח ה-Perethrum באמצע: מקס יוזף על-יד באר-המים של החווה. מימין: פרח ה_Perethrum  בהדרו.

PyrithumPic_7Pic_6

 

יצאנו מתוך העיר נאקורו וכחלוף נסיעה של כמחצית השעה, נכנסנו לתוך מה שנראה היה כפרבר גדול של העיר. עד מהרה התברר כי אכן נכנסנו לשכונה גדולה ובה מאות בתי-מגורים קטנים ולהם המראה המוכר והמוזר כל-כך לעיניים זרות: מרבית הבתים לא היו אלא בקתות חד-קומתיות, בנויות מעץ וחימר כנהוג ברחבי קניה, ולחלק מהם היו גגות שטוחים ואפילו גגות-קש, אלא שכמעט על כל מבנה-מגורים, התנוססה אנטנה לקליטת שדורי-טלוויזיה ומול רבים מן הבקתות הללו, חנו מכוניות פרטיות. השילוב בין הטכנולוגיה המערבית, לבין הצביון האפריקני-מקומי, דרש הסתגלות מהירה, נוכח הפער הניכר בין שני העולמות, אלא שג'רוגה אם-בויה, לא הותיר לי מרחב תמרון להרהר במשמעות המראה המוזר וכעבור מספר רגעים, הורה לי לעצור ובלי אומר ודברים, ירד מהמכונית והחל צועד אל מאחורי שורת הבקתות הקיצונית, כשהוא נסמך על מקל-ההליכה שלו ואני ממהר בעקבותיו.

רק עכשיו הבחנתי בקווי-המתאר הנשקפים למרחוק, של 'הר מאנג'יני' שגובהו יותר מ-2242 מטרים ובלהקות עצומות של ציפורי 'פלמינגו' וורודות, העושות דרכן לעבר אגם-ויקטוריה, אבל ג'רוגה המשיך להוביל אותי אל מאחורי הבתים, ועד מהרה מצאתי את עצמי משקיף על מרבד ענק ועוצר נשימה ביופיו ובגודלו: אלפי פרחים בעלי עלי-כותרת לבנים ובטבורם גוון צהוב, מילאו את האופק!. ככל אשר ניסיתי להקיף במבטי את מימדיו של השדה הפרחוני, לא הצלחתי לאמוד את גבולותיו, ולרגע ממושך נראה היה כאילו הגיעו אלפי הפרחים האלה עד אין סוף.

ג'רוגה עמד מלכת, נשען על מקלו ואיפשר לי להתרשם עוד רגעים ארוכים מן המראה המהמם ואז הטעים בחיוכו:" מרשים מאוד, לא?".

הנדתי ראשי בחיוב והוא המשיך:" כל מה שאתה רואה, מכאן ועד קצה המבט שלך, שייך היה פעם להוריך, בואנה מקס וממזה פאולה!".

הסתכלתי אליו בתדהמה ובחוסר הבנה והוא החל להרחיב את היריעה ולחשוף בה רבדים-רבדים:" אנחנו עומדים עכשיו מאחורי שכונה, שחלק ממנה ניבנה על האדמות, שהיו שייכות בזמנו להורים שלך. אחרי ה"מאו-מאו" וקבלת העצמאות, הלאימה ממשלת קניה את כל האדמות עליהם הקימו האנגלים את החוות שלהם וכך גם קרה לחווה שלכם" הפסיק לרגע כמו ביקש לאפשר לי לעכל את המידע והמשיך:   " כפי שכבר ידוע לך, הבית שלכם נשרף, אחרי שבואנה מקס דאג לפוצץ אותו, כדי שלא יפול בידי לוחמי ה"מאו-מאו" ולכן לא נותר ממנו שריד, למרות שהוא היה בית גדול ויפה".

"יפה?" שאלתי בשקט.

ג'רוגה הניד ראשו ואמר:" הבית שלכם היה מהגדולים שבין בתי-החווה באזור כולו, והודות לסגנון המיוחד ולקפדנות של אימא שלך, ממזה פאולה, הוא תמיד היה מתוחזק היטב ונקי כמו ראי. לבית הזה היו ארבעה חדרי-שינה גדולים, אחד להוריך, אחד לאחיך טומי, למרות שבקושי רב השתמש בו, כי רוב הזמן היה בפנימיה בניירובי ואחר-כך בצבא, חדר אחד היה שלך והחדר האחרון נועד לאורחים. חוץ מזה היה חדר-מגורים גדול ומרווח, פינת-אוכל ו'הול' שהוביל ל'וורנדה' , מרפסת גדולה ומקורה. אתה צריך להבין שלכל הבית הענק הזה הייתה ריצפת-עץ, אותה היינו צריכים, אני והממזה שלי, לא רק לטאטא ולנקות בסחבה לחה, אלא פעם בשבוע למרק אותה, במשחה מיוחדת כדי שתהא חלקה ומבריקה ואימא שלך, ממזה פאולה, הייתה מאוד קפדנית בעניין זה." ג'רוגה הביט בי ארוכות והמשיך:" כמובן שהיה גם מטבח גדול ולשם מותר היה רק לי ולממזה שלי להיכנס ולא למישהו אחר מהעובדים בחווה. אימא שלך שמרה על הניקיון של הסירים, המחבתות, כלי-המטבח וכל שנמצא בו, כאילו היה המטמון של בית-המלוכה האנגלי ואני כבר לא מדבר על צלחות, כוסות, קערות, כולם מפורצלן תוצרת-גרמניה! את הכביסה עשינו מאחורי הבית, ולמרות שבדרך-כלל הייתם שלוש נפשות בלבד בבית, כל יום עמדה ממזה פאולה על כך שנכבס וכל הבגדים, הלבנים, הסדינים ומפות-השולחן שלכם, נראו תמיד חדשים והיא גם הקפידה שנגהץ הכל, לפי שיטה מיוחדת שלימדה אותנו. בחדר שלך הייתה המיטה ומן התיקרה ירדה אליה כילה-לבנה, שהגנה עליך מפני יתושי ה'מלריה' והיינו צריכים להחליף אותה לפחות פעמיים בשבוע, כי ממזה פאולה אמרה שגם אם היתושים לא מגיעים אליך, הם בוודאי נוחתים על הכילה ומשאירים סימנים, משהו שכמובן לא היה ולא נברא. היה לכם גם מכשיר-רדיו ענק שפעל על סוללה, אותה שלחו לכם כל חודש-חודשיים מלונדון ואבא שלך, בואנה מקס, הקפיד להשתמש ברדיו הזה רק כדי להאזין פעמיים ביום לחדשות של הבי.בי.סי. כי ממילא, נהגתם להאזין למוסיקה ממכשיר פטיפון, עליו הונחו תקליטים, שהייתי מנקה בזהירות ובעדינות, כל יום שישי".

ג'רוגה נשם עמוקות והמשיך:"מאחורי הבית שלכם היו לולים ענקיים ובהם מאות רבות של תרנגולות-מטילות ולצד הלולים, נמצא מחסן ענק, אליו הכניסו את כל הביצים, שקלו וסימנו אותם ואז היה בואנה מקס מוביל אותם לשוק בעיר. לא הרחק משם נמצאו כעשרים רפתות ובהן מאות פרות וראשי-בקר. משעות הבוקר המוקדמות עסקו הפועלים במלאכת החליבה ואת החלב היו מכניסים לחביות מיוחדות מנירוסטה וגם אותם היה בואנה מקס מסיע כל יום לעיר, אבל כל העבודה הזאת לא הייתה ולא כלום, לעומת קטיף הפרחים".

נעצתי שוב את מבטי באופק הגדוש ומלא פרחים, כשג'רוגה ממשיך בדבריו:" אני יודע שבשנת 1928 מישהו הביא לקניה את פרח ה- Perethrum ועד מהרה הוא נקלט כאן בצורה מוצלחת ביותר. כשאבא שלך, בואנה מקס, קיבל לידיו את החווה שלכם, הוא החליט להתמסר יותר ויותר לגידול הפרח הזה, וכאשר עזבתם את קניה, הוא היה בעל שטחי הגידול הגדולים והרחבים ביותר של הפרח הזה בכל קניה כולה!".

"מה כל-כך מיוחד בפרח הזה?" שאלתי.

" הפרח הזה, ממשפחת החרציות, התגלה כקוטל-חרקים בוטאנים, בלי להזדקק לתשומות כימיות או לדשנים וכך היה לחומר-הדברה מעולה" הטעים ג'רוגה " הוא היה בסיס לתעשייה החשובה של חומרי-הדברה וקוטלי-חרקים והגידול שלו היה קל ופשוט. הפרח הגיע לגובה של כ-15 ס"מ ואז נקטף. נהגו לבצע את הקטיף כל שבועיים בחלקה אחרת ולהעביר את ראשי-הפרחים בשקים למפעל המרכזי שהיה בעיר ונקרא אז   Board of Kenya והחוואים זכו לתשלום מיידי וגם לבונוס בהתאם לכמות המכירות. את הפרחים היו מעבדים לתמציות מזוקקות, לנוזל גולמי או לאבקה וכך מיצאים אותו. בשיא הגידולים, הצליחה קניה להגיע לששת-אלפים טונות של אבקת-הפרחים הזאת ומדובר בפרנסה למאתיים-אלף משפחות! אתה צריך להבין שמדובר ב-52 אלף צמחים לכל דונם, כמות גדולה מאוד שדרשה הרבה ידיים עובדות והכניסה למגדלים הרבה כסף ובגלל האזור הקרוב לאגם-ויקטוריה, הצליחו לגדל כאן את הפרחים באיכות הגבוהה ביותר ובעצם, אחוז גבוה מאוד של היצוא של ממשלת קניה, התבסס שנים על הפרחים האלה".

"כמה פועלים עבדו אצל הורי?" שאלתי.

"בדרך-כלל העסיק בואנה מקס כ-250 עובדים קבועים, רובם בענף הפרחים, אבל היו גם תקופות בהן הגיע מספרם ל-400 עובדים" השיב ג'רוגה אם-בויה והוסיף בבת-צחוק:" זה כלל כמובן אותי ואת הממזה שלי".

"ואיפה התגוררו כל הפועלים האלה" הקשיתי.

ג'רוגה הניף את מקלו לעבר נקודה סתמית במרחב ואמר:" הייתה לנו שכונה בתוך שטח החווה שלכם, שם התגוררו הפועלים ובני משפחותיהם, אבל רק לאחדים הייתה רשות להגיע לשטח הסמוך לבית שלכם ובראשם, אני והממזה שלי".

ניכר היה, כפי הנראה מהבעת פני, כי הערה זאת גרמה לי סוג של מורת-רוח, אבל ג'רוגה מיהר להעמיד דברים על דיוקם ואמר בהדגשה:     " שלא תבין אותי לא נכון, ההורים שלך נודעו כ'בוסים' המעסיקים הטובים ביותר באזור כולו ואני לא אומר זאת כדי למצוא-חן בעיניך, הרי כבר עברו יותר מ-50 שנה מאז ובכל זאת: בואנה מקס וממזה פאולה, היו מעסיקים הוגנים, נדיבים, אנושיים ורחבי-לב! לא רק ששילמו לנו יותר מכל מנהל חווה אחר, אלא גם דאגו למשפחות שלנו, הקימו בשכונה שלנו מירפאה וגן-ילדים וכמובן עמדו על כך שבימי שבת לא נעבוד, משהו שלא היה מקובל בחוות אחרות של האנגלים וכולם רצו לעבוד אצל משפחת ג'וזף!".

הוא הבחין שרווח לי והמשיך:" היו גם תקופות אחרות, אבל מה שהתרחש בהן, לא היה קשור להורים שלך".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי בחשש.

ג'רוגה צחק ואמר:" אל תשכח שבהתחלה נעשתה כל העבודה בחוות-החקלאיות באמצעים מאוד פרימיטיביים ובעבודת-ידיים ואפילו את החריש עשו באמצעות שוורים ואז, אם אני לא טועה, בתחילת שנות ה-50, הגיע לחווה שלכם הטרקטור הראשון. מיד כשהורידה אותו המשאית, שהביאה אותו לכאן מנמל-מומבסה, כל העובדים שראו אותו, פשוט ברחו ליערות והסתתרו שם למשך שלושה ימים! בואנה מקס נאלץ לצאת אחריהם לג'ונגל ולשכנע אותם לחזור לחווה, כי הטרקטור הזה לא היה, כפי שסברו רבים מהעובדים, איזה אליל-ברזל שנחת משמים והם השתכנעו לחזור ונרגעו, רק אחרי שראו במו עיניהם, אחד הפועלים שבואנה מקס לימד אותו, נוהג בטרקטור ולא קרה לו דבר…".

אחר-כך סיפר ג'רוגה כי באחד הימים, יצא אבי לאזור המרוחק ביותר של החווה ומשבושש לחזור הביתה, שלחה אמי שלושה עובדים נאמנים לתור אחריו. " בואנה מקס נהג לטפל בבאר-המים של החווה והיא באמת נמצאה במרחק נסיעה של יותר משעה מבית-החווה" סיפר ג'רוגה  " באותו יום הוא לא חזר הבייתה עד מאוחר והאנשים ששלחה ממזה פאולה לחפש אותו, מצאו אותו כמעט מת, סמוך לבאר-המים. התברר כי כאשר ישב לנוח בצל אחד העצים, זחל אליו נחש והכיש אותו בעורף ורק הודות לעירנות של 'בוי' שהיה לצידו, ניצלו חייו: ה'בוי' השתמש ב'פנגה' הארוכה והחדה שלו, פער חור גדול בעורפו של אביך, הוציא מתוכו את הארס ואחר-כך קשר סביב לפצע הפעור עלים מיוחדים, שקטף מאחד העצים וכאשר הגיעו המחפשים למקום, כבר לא היה בואנה מקס בסכנת-חיים והם לקחו אותו בחזרה לבית-החווה, שם התאושש לאחר מספר ימים וחזר לעבוד".

כמו מתוך סרט מרוחק, הציף אותי מראה צווארו המצולק של אבי: תמיד נראה היה כאילו מישהו נעץ סכין חדה בעומק הצוואר העבה שלו וחרץ בו שני צלבים שנפגשו במרכזם בחור גדול, שאומנם הגליד במהלך השנים, אבל נותר גלוי לעין, ורק עכשיו הבנתי לראשונה בחיי את מקורו.

ג'רוגה הסתובב על מקומו והניף את מקל-ההליכה שלו לכיוון אחר ואמר:" לא נשאר כמובן שום דבר מהחווה שלכם ומכל החוות האחרות שהיו באזור, אבל לא הרחק מכאן, היה מקום בו נפגשו השטחים של ארבע חוות-חקלאיות, ושם הייתה המשחטה האזורית ולשם הובילו כל החוואים את ראשי-הבקר והצאן לשחיטה".

ושוב, כמו מתוך סרט-אימה, ריצדו מול עיני המראות שהצלחתי לדחוק עמוק פנימה לנבכי השיכחה שלי: נסעתי יום אחד עם אבי, מבלי לדעת לאן מועדות פנינו, ורק הבנתי אז, שעליו לעבור במקום כלשהו בדרכו למרכזה של העיר נאקורו. על העגלה הרתומה לג'יפ שלנו, נמצא עגל צעיר ומקץ נסיעה של כמחצית השעה, במשעולים שביתרו את שדות-החווה, הגענו למתחם גדול ומגודר שבטבורו מבנה-אבן ענק. כבר ממרחק הגיעו לאוזני שאגות הכאב של העגלים הנשחטים ולפתע פתאום, ללא שום אזהרה מוקדמת, חזיתי לראשונה בחיי הצעירים במעשה-שחיטה של עגל אומלל! זעקות הכאב שפילחו את האוויר, מראה ראשו הנערף וזרמי-הדם שפרצו מצווארו הנעקד, הפכו לסיוט הנורא ביותר שחוויתי עד אז, אולי בדומה למראה תרנגולת שמישהו קטע את ראשה בניסיון להורגה וגופה המשיך לרוץ ולהשתולל כשמצווארה הערוף, פורץ אל-על שובל של דם, כפי שראיתי זמן קצר קודם לכן, לא הרחק מאחד מהלולים שבחווה.

דבריו של ג'רוגה החשיכו עלי את עולמי, חשתי סחרחורת עזה וכעבור רגע, הקאתי על מרבד-הפרחים שלמרגלותי.

ג'רוגה נבהל וגחן אלי בדאגה, כשהוא מושיט לי בקבוק-מים שהוציא מתרמילו ורק אחרי ששטפתי את פני ואת פי ומבוכתי, התנצלתי על התקרית המבישה, כאילו הייתי עדיין בן שבע שנים, ילד החוזה לראשונה בחייו בשחיטת בהמה. הוא טפח על שכמי וניסה להחזיר לי את עשתונותי והפטיר:" רגיש אתה בואנה מוריס, רגיש מאוד, ממש כמו ממזה פאולה".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, בעודי מוחה את שפתי מטיפות המים שלגמתי.

ג'רוגה נשם עמוקות, בחן את פני החיוורות ואחר-כך אמר:" עזוב, נשאיר את זה לפעם אחרת, אני רואה שהיה לך יותר מידי ליום אחד" ואחרי הפסקה קלה, הוביל אותי בחזרה לכיוון המכונית והפטיר:" מחר נדבר על זה, בדרך שמובילה ל'קיסומו', שם אני רוצה שתפגוש מישהו מעניין".

לא השבתי לו. התנעתי את הרכב ובחשש כבד, יצאתי מהשכונה הגדולה שהייתה פעם ביתי.

Posted by: | Posted on: ינואר 21, 2016

קניה אהובתי- פרק 11

Pic_14Pic_12

בית-הכנסת בנאקורו

 

נסענו כברת-דרך לעברה המזרחי של העיר נאקורו ומקץ נסיעה קצרה למדי, היפנה אותי ג'רוגה אם-בויה לשביל עפר, שבקצהו ניצב בניין-אבן מבודד ומוקף גדר סגורה. יצאנו מהמכונית וג'רוגה הוליך אותי פנימה ,לחצר הגדולה, לעבר פתח המבנה שדלתו נעולה הייתה במנעול כבד ונראה היה כי המבנה ריק ושומם, אף שהחצר סביבו נותרה נקיה מכל עשב, כאילו טרח מישהו לגרף אותה מעת לעת ואולי אף לנקש מתוכה עשבים שוטים.

" עיריית נאקירו ממשיכה לתחזק את הבניין הזה ולשמור עליו " הטעים ג'רוגה " למרות שהוא עומד ריק על תילו כבר שנים רבות והיו ניסיונות שונים ולא מעטים להשתלט עליו".

"מה זה המבנה הזה?" שאלתי.

ג'רוגה הביט בי בחיוך גדול ולאחר רגע הפטיר:" כאן שכן בית-הכנסת של היהודים בנאקורו!".

בשנת 1933 החלו יהודי נאקורו להשתמש במבנה שהוקם על-ידי ארגון "הבונים החופשיים" והסבו אותו לבית-כנסת, אשר שימש את 45 המשפחות היהודיות שהתגוררו בסביבה. אחר-כך, בשנת 1938, זכו לקבל מחסן-עץ ענק, תרומתה של בת משפחת רוטשילד, מי שהייתה בעלת חווה-חקלאית סמוכה לנאקורו והצריף הזה היה לבית-הכנסת המקומי, בו כבר זכו הורי להתפלל מיד עם הגיעם לקניה.

הקהילה היהודית של נאקורו זכתה בשנת 1941 לחיזוק משמעותי, כאשר הוצב בנאקורו חיל-משלוח של חיילים יהודיים מדרום-אפריקה ובהם הרב נ. מנחמסון, שהיה עד מהרה לשליח-ציבור של הקהילה. בבית-הכנסת הזה התכנסו יהודי נאקורו והסביבה לתפילות שבתות, חגים ומועדים ושם קיימו גם חופות, בריתות ולימים גם הספדים. חגי-תשרי היו כמובן בבחינת שיא לתפילות שהתקיימו בבית-הכנסת ולקראת חג-הפסח נשלחו למקום כ-145 ק"ג מצות מניירובי ואלה חולקו בין המשפחות בערבי-החג.

על רקע החרדה הגדולה לגורל המשפחות שנותרו בגרמניה במהלך השואה, התכנסו יהודי נאקורו לשאת תפילות מיוחדות בתחינה להצלת אחיהם ואחיותיהם. בשנת 1940 זכו יהודי נאקורו ברב ראשי משלהם, עם הגעתו של הרב פרידריך ליכטנשטיין מגרמניה לקניה וחל שינוי משמעותי בכל אורח-החיים של הקהילה.

הרב פרידריך ליכטנשטיין, יליד 1888, בנם של סמואל ומרתה, אח ליעקב, שהיה טייס במלחמת העולם-הראשונה בחיל-האוויר הגרמני.  בשנת  נישא הרב 1917 לסוזנה ראושך. בנם היינץ, הצליח בדרך לא-דרך,בשנת 1938, להשיג להוריו אישורי-יציאה מגרמניה לקניה, במסגרת "תכנית ההכשרה החקלאית", בזכותה ניצלו משפחות יהודיות ספורות ובהם גם משפחתי. הוא עצמו הגיע לקניה והתקבל לעבוד כמנהל-חווה, אצל משפחת אהרונס ולימים נשא לאשה את פליציה הרינגמן, פליטה שהגיעה לקניה מפולין. כך הגיעו לקניה הרב ליכטנשטיין ורעייתו סוזנה לניירובי ומשם עברו לנאקורו.

עד מהרה התברר כי הרב ליכטנשטיין, החזיק בדרכי ההלכה של רבו ומורו הרש"ר הירש, הרב שמשון בן-רפאל הירש, מי שהקים בגרמניה את ארגון ה"ניאו-אורתודוכסיה" , שנועד לשמש מענה הולם לתנועה הרפורמית. הרב ליכשטנשטיין היה אמנם אורתודוכסי בכל הנהגותיו בנאקורו, אולם בזכות אישיותו המלבבת והמיוחדת, הצליח לקרב אליו את כל המשפחות היהודיות. הוא התאים את דרישותיו ההלכתיות לתנאים הקשים והמיוחדים ששררו בנאקורו והכיר בכך שתנאים אלה מגבילים הקפדה יתירה על דרישות ההלכה, אף שלא וויתר במאומה על עקרונות היסוד שלה. מעבר להנהגת התפילות והאירועים בבית-הכנסת, הנהיג הרב בביתו, שעורים קבועים בעברית ובתורה, בהם לא הצלחתי ליטול חלק בגלל גילי הצעיר ובמקביל לימד את "השולחן ערוך" והכין את הנערים, ובהם את חי הגדול טומי, לעלייה-לתורה, לקראת טכסי בר-המצווה שלהם.

ספר-התורה הראשון הגיע לבית-הכנסת של נאקורו מהעיר גומינש הסמוכה לקלן. הוא נתרם על-ידי האחים ולטר, אריך ואלברט שוורץ, שעם הגיעם לקניה, הביאו עמם את ספר-התורה והתגוררו תחילה בישוב 'סולאי', עד שמאוחר יותר עברו להתגורר ב'אלדורט', שם ניהלו אטליז כשר.

ספר-התורה השני, הגיע לבית-הכנסת של נאקורו, באמצעות הרב הראשי של בריטניה, אשר עלה בידו להשיג את הספר מאחת הקהילות היהודיות בצפון-אפריקה, וכך זכו יהודי נאקורו בשני ספרי-תורה, האחד אשכנזי והאחר ספרדי.

עם תחילת שנות ה-,50 החלה התרמה גדולה בקרב יהודי קניה והיא נועדה לממן הקמתו של מבנה-אבן חדש לבית-הכנסת בנאקורו. בשנת 1955 ירו את אבן-הפינה של המבנה והונחו יסודותיו, בנוכחות גוסטב קרמר, ראש-העיר היהודי של נאקורו, מי שהגיע אף הוא כפליט מגרמניה לקניה בשנת 1938.

כשנה מאוחר יותר, נחנך בית-הכנסת החדש של נאקורו במבנה-האבן שהוקם, הפעם במעמד ראש-העיר ניירובי, איזי (ישראל) סומן ונכבדיו ובמקום נערכה תפילת הודייה מיוחדת. מי שהתפלל ראשון לפני העמוד בבית-הכנסת החדש, היה הרב לואיס רבינוביץ, רבה של דרום-אפריקה, שמאז שנות ה-40 עשה לעצמו מנהג קבוע, להתארח מעת לעת אצל הקהילה היהודית בנאקורו וההתרגשות באותו יום, לא ידעה גבולות.

זמן מה לאחר מכן הוקמה בנאקורו "החברה קדישא" ונפתח בית-העלמין המקומי, שם פגש בי לראשונה ג'רוגה אם-בויה ואף הוקמה בטבורו אנדרטה מיוחדת לזכר קורבנות-השואה, דומה מאוד לזאת שהוקמה בבית-העלמין היהודי בניירובי הבירה.לא הרחק ממנה הוצב צמח הקקטוס הענק, שהועבר מ"מחנה גיל-גיל" וכבר הספיק להצמיח ענפים רבים נוספים, על שבעת הענפים שעיטרו אותו במחנה-המעצר.

בפרוץ מרד ה"מאו-מאו" ועזיבת היהודים את קניה, נסגר כמובן בית-הכנסת והמבנה נמכר לעיריית נאקורו. הכספים שהתקבלו תמורתו, הועברו לידי " וועד יהודי ניירובי" ולמשך תקופה מסויימת שימשו למימון הטיפול והתחזוקה של בית-העלמין בנאקורו. ספרי-התורה הועברו לבית-הכנסת שבמרכז 'לאו-בק' בעיר מלבורן שבאוסטרליה והרב ליכטנשטיין ז"ל, שהלך לבית-עולמו, נטמן בבית-העלמין בנאקורו. בנו היינץ עזב את קניה עם משפחתו לאוסטרליה, התיישב בעיר פרת' ושם הלכה אמו לבית-עולמה בשנת 1976.

" נראה לי שמאז הגעתך לכאן, היו לך לא מעט הפתעות" שמעתי לפתע את קולו של ג'רוגה אם-בויה, שניצב לצידי, בעודי מביט במבנה הנטוש ושקוע בהרהורי.

"אפשר להגדיר זאת כך, בלשון המעטה" חייכתי לעברו.

הוא הביט בי ארוכות ובעודו שעון על מקל ההליכה המגולף שלו שאל:" מוכן לעוד הפתעה?".

"מה עכשיו?" השבתי בחיפזון.

"בוא וניסע לראות מקרוב את המקום בו גדלת, את מה שפעם היה הבית שלך והחווה של הוריך" השיב וכבר הסתובב בדרכו לעבר המכונית.

Posted by: | Posted on: ינואר 19, 2016

לזכרון-יעקב יש מניות בחגיגות טו' בשבט!

הרב יעבץ

הרב זאב יעבץ: הוגה רעיון נטיעות ט"ו בשבט בזכרון-יעקב

 

עוד מעט טו' בשבט וזאת הזדמנות נאותה להזכיר לרבים כי דווקא לזכרון-יעקב יש סוג של מניות-יסוד, בנוהג שהפך כבר למסורת ארוכת שנים, ואשר בזכותה חוגגים ילדי ישראל את ראש-השנה לאילנות בחג של נטיעות.

מאחורי הסיפור הזה מצויה דמותו של הרב המחנך זאב יעבץ, ילד שנת 1847 שעלה לארץ בשנת 1887 והשתקע ביהוד, שנוסדה רק ארבע שנים קודם לכן. הרב יעבץ כבר היה הסטוריון, סופר ובלשן ועם הגיעו ארצה, החל לשגר לברון רוטשילד תכניות-לימודים שהגה ואשר התאימו לדבריו לילדי האכרים בארץ-ישראל.

בתוך כך, הגה את רעיון טכסי הנטיעות בטו' בשבט, בראש-השנה לאילנות, אלא שהברון מעולם לא השיב לו ובמקביל, מסיבות לא ברורות, החל הרב יעבץ סובל מהתנכלויות מצד פקידי הברון, עד שהועבר מיהוד לזכרון-יעקב.

הרב יעבץ הגיע למושבה זכרון-יעקב בשנת 1889 והחל לעבוד כמורה ומחנך בבית-הספר המקומי. הוא המשיך לשלוח לברון רוטשילד את הרעיון לקיים טכסי טו' בשבט בבתי-הספר אבל לא רק שלא נענה, אלא נרדף על-ידי פקידי הברון גם במושבה זכרון-יעקב, עד שולץ לעזוב אותה, בעיקר על רקע העובדה שמפריז נשלחה מורה שהחליפה אותו בתפקידו.

סמוך מאוד לעזיבתו, בשנת 1890, עלה בידי הרב יעבץ לממש את חלומו, והוא נטע עשרות עצים עם תלמידיו בזכרון-יעקב ומיד אחר-כך עזב לירושלים.

מתברר כי גם בירושלים לא הניחו לו לנפשו ובשנת 1897 עזב את הארץ, ולאחר נדודים שונים הגיע לבסוף ללונדון. בשנת 1906 זכה הרב יעבץ לראות כיצד מתגשם חלומו בקנה-מידה ארצי, ממקום גלותו בבירה האנגלית: בשנת 1906 אימצה 'הסתדרות המורים' (שנוסדה בזכרון-יעקב!) את רעיון נטיעות טו' בשבט וכל השאר, היסטוריה!.

הרב יעבץ הלך לבית-עולמו בשנת 1924, שבע מרורים מן הייחס אליו, אבל לפחות מאושר על שלימים אימצה מדינת-ישראל את רעיון נטיעות טו' בשבט שהגה.

Posted by: | Posted on: ינואר 17, 2016

קניה אהובתי- הפרק העשירי

Pic_15Pic_16Pic_14

בית-הכנסת בנאקורו. בצילום (מימין) דמותו של הרב ליכטנשטיין ז"ל, רבם של יהודי נאקורו. באמצע: חגיגת בר-המצווה של טומי יוסף (בחזית) ובתצלום משמאל: הרב ליכטנשטיין ז"ל בכניסה לבית-הכנסת בנאקורו

 

כל אותו הלילה נדדנ שנתי.קראתי קטעים מתוך שני הספרים שהביא לי ג'רוגה אם-בויה, אודות מחנות-הריכוז שהקימו האנגלים בלב קניה ועל התעללותם האכזרית בעצורי המחנות הללו ולמשך שעה ארוכה, נעצתי מבטי בתצלומים, מהם ניבטו פרצופיהם המעוותים והכואבים של חלק מעצורי המחנות, מאחורי גדרות-תיל דוקרניים ולרגע דומה היה, כאילו הגיעו זעקות השבר שלהם לאוזני.

הסתובבתי מצד אל צד במיטה, מנסה לגרש מן התודעה את המראות והמידע הקשה, ללא הצלחה ורק מאוחר יותר, הבנתי שאני מוטרד בעיקר בשל האפשרות שכל הדברים הללו התחוללו ממש מתחת לאפם של הורי ואחי. לא הועילו דברי ההרגעה שהשמיע ג'רוגה באוזני, טרם לכתו הביתה, ולפיהם לא היה איש מבני משפחתי מעורב בהתעללות האכזרית בבני עמו. האמנתי לו, אבל עדיין הציקה לי האפשרות לפיה ידעו הורי ואחי על המתרחש, לא הרחק מנאקורו ומהחווה שלנו ולא עשו דבר לסייע לעצורים האומללים ובאופן טבעי ביותר, זכרתי את השאלות ששאלתי במהלך השנים, על אודות ידיעתם של האזרחים הגרמנים, בדבר הנעשה במחנות-ההשמדה הסמוכים לבתיהם, ונבהלתי מן הגזירה-השווה שמצאתי בין המקרים, שהרי בגרמניה מדובר היה בהשמדה המונית שיטתית של היהודים, ואילו כאן בקניה, מדובר היה אמנם במחנות-ריכוז ובהתעללות אכזרית, אבל לא בהשמדה-המונית ובכל זאת…

למחרת בבוקר נסעתי לביתו של ג'רוגה אם-בויה ואספתי אותו, כפי שנדברנו. יצאנו בנסיעה איטית ושקטה מנאקורו והתקדמנו לכיוון דרום, בנוף של צמחייה עבותה ובתוכה מאות בקתות-מגורים, שמאחורי כל אחת מהן נמצאה חצר קטנה ומגודרת, בה גידלו האנשים גידולים שונים לצרכיהם. פה ושם הסתובבו תרנגולות צבעוניות ולאורך הדרך חנו מספר מכוניות ישנות. על מרבית הגגות רבצו אנטנות לקליטת שידורי טלביזיה ובמבט ראשון נראה לי השילוב הזה מוזר ולא מציאותי: מוצרי-צריכה של המאה העשרים-ואחת, בתוך שכונה גדולה של בקתות-מגורים פרימיטיביות, אבל ג'רוגה קרא את מחשובתי והפטיר בחיוך סלחני " כן בואנה מוריס, זאת אפריקה המתעוררת…".

מקץ נסיעה של כשעה, הורה לי ג'רוגה להסיט את המכונית ולרדת מהכביש הראשי. נכנסנו לשטח מיוער וצפוף, כשאני נוהג בזהירות רבה בין גזעי העצים ומשתדל להשאר על דרך-העפר המפותלת, ואז הגענו פתאום למתחם גדול ומגודר, שבמרכזו ניצב בניין עץ ארוך ולצידו תורן רם, עליו התנוסס דגל קניה.

יצאנו מהרכב וג'רוגה הוליך אותי לכניסה למתחם ופתח לנו את שער הברזל שסגר עליו. נכנסנו פנימה והסתכלתי על מבנה העץ המוארך. ג'רוגה הוליך אותי סביבו וכאשר חזרנו לנקודת המוצא, הביט בי בחיוכו הנצחי ואמר:" בואנה מוריס, ברוך הבא למה שנשאר מ"מחנה גיל-גיל"!".

הסתכלתי שוב סביב ולא הבחנתי בדבר שיעיד על כך שאכן מדובר בסוג של מחנה. ג'רוגה המתין מעט, לאפשר לי להתרשם ממראה עיני ואחר-כך אמר:" אין לי מושג מה אתה יודע על תולדות הקשר בין העם שלך, לבין ממשלת הוד-מלכותו, אבל כדאי שתבין כי הגעת לנקודת חיבור מאוד משמעותית בעניין הזה" פסק לרגע והמשיך:" לכאן העבירו האנגלים את מי שהיו פעם "עצורי המחתרת" שלכם, כאן ישבו העצורים האלה במחנה שנקרא "גיל-גיל", ומכאן הצליחו אחדים מהם לברוח, וכאן סייעו ההורים שלך לעצורי-המחנה, בכל הזמן שהיו כאן וגם עזרו  לבריחתם!".

ליבי הלם בחוזקה וכמו מתוך מגירה נעולה היטב, נזכרתי בפרשה, אודותיה קראתי בספר שכתב אחי הגדול טומי ואשר קראו " האם היו יהודים בנאקורו?". הספר הזה יצא לאור באנגלית ובעברית, ובאחד מפרקיו סיפר טומי אחי, על מחנה "גיל-גיל" ועל אשר התרחש בו ולשמע דבריו של ג'רוגה אם-בויה, הוצף זכרוני בפיסות המידע שנאגרו במוחי:

השלטון הבריטי בארץ-ישראל, ניסה להתמודד עם פעילי המחתרות השונות, אותם לוחמים שביקשו לשים קץ לשלטון הבריטי ולגרש את האנגלים מהארץ. בתוך כך הצליחה הבולשת הבריטית לעצור 272 מלוחמי המחתרת ומפחד שמא יביא מעצרם בישראל למהומות ולניסיונות להבריחם, החליטו הבריטים להגלות אותם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. תחילה הובאו העצורים הללו למחנה "סמבל" באריתריאה, אבל מסיבות שונות, הוחלט להעתיק את מקום מאסרם לקניה, וכך הגיעו ב-3 במרץ 1947 למחנה "גיל-גיל" הסמוך לנאקורו.

על-פי מה שכתב אחי בספרו, נקלעו יהודי קניה למצב כמעט בלתי אפשרי, שהרי מצד אחד, נהנו מן המקלט שהעניקה להם בריטניה בקניה והודות לכך ניצלו היהודים הללו, ובהם גם הורינו, מגורל נורא במחנות-השמדה. מצד שני, למרות המחוייבות שחשו היהודים כלפי האנגלים ונאמנותם לכתר-הבריטי, לא יכלו להשלים עם העובדה לפיה, אחיהם היהודים מארץ-ישראל, שבויים במחנה-מעצר בריטי בקניה, לא הרחק מבתי היהודים של נאקורו. הם מצאו עצמם בין הפטיש לבין הסדן, והתחושות הקשות ליוו את יהודי קניה בכלל ואת יהודי נאקודו והסביבה בפרט. ביטוי לכך ניתן כבר ב-24 במרץ 1947, כאשר"הסתדרות יהודי ניירובי", פירסמה מכתב פומבי בעיתונות המקומית, ובו נאמר, בין היתר, כי "שום קשר עם עצורי "גיל-גיל" לא יתבצע, אלא באמצעות 'וועד יהודי קניה' ובכך ננקטה עמדה, שלמעשה ביקשה לפסוח על שתי הסעיפים.

העצורים שהו במחנה "גיל גיל" וההתלבטות של יהודי קניה נפתרה בחלקה מכיוון לא צפוי: הצבא הבריטי שהיה אחראי על המחנה, ביקש את עזרת הקהילה היהודית באספקת סגריות, חלב ועיתונים לעצורים, ואנשי נאקורו נענו בהתלהבות ובשמחה לבקשה וכך ארגנה 'הסתדרות יהודי ניירובי' משלוחים קבועים של אספקה למחנה. העצורים זכו לקבל לא רק סגריות, חלב ועיתונים, אלא גם ספרים, ציוד-ספורט, פירות ובדיעבד התברר, כי למחנה הוברחו גם אמצעים שסייעו מאוחר לביצוע הבריחה, שתוכננה להתבצע על-ידי חלק מהעצורים.

"בואנה מקס, אבא שלך, הגיע לכאן כל בוקר " אמר ג'רוגה, כאילו קרא את מחשבותי " הוא נהג להביא לעצורים חלב טרי, גבינות, פירות ואפילו עוגות ועוגיות שהכינה ממזה פאולה במטבח שלכם. אחר-כך נודע לי, שגם הצליח להבריח פנימה מיני כלים קטנים, שנועדו לעצורים לבריחה שביצעו".

מפקד המחנה היה קולונל רייס, ואחי ציין בספרו, שהוא היה מפקד המשטרה בארץ-ישראל בזמן שאירע רצח חיים ארלוזרוב. הוא נענה לבקשתם של העצורים, להקים לעצמם מגרש טניס וכך יכלו מתכנני הבריחה, ובראשם יעקב מרידור ושלמה בן-שלמה, לנצל זאת על-מנת להשתמש באדמה שחפרו מתחת לצריף הגדול ואשר הוצאה מתוך מנהרה שאורכה כ-100 מטרים. את האדמה הזאת הטמינו העצורים בשטח שנועד להיות מגרש-הטניס ובמקביל, הם יצרו מגן-דוד גדול, משיחים ושתילים, שדרשו אף הם אדמה, וכך נוצר מקום נוסף להטמין בו מאדמת המנהרה הנחפרת.

בקצה המרוחק ביותר ממבנה-העץ, בו התגוררו העצורים, נמצא שיח-קקטוס שבאורח פלא גדל בצורה של שבעת קני-המנורה והוא שימש לעצורים נקודת-ציון אליה חפרו את המנהרה. " אתה זוכר את שיח הקקטוס שראית ביום הראשון בו נפגשנו?" שאל ג'רוגה ומשהשבתי בחיוב אמר:" זה השיח שהיה כאן ואשר שימש מעין תמרור לחפירת המנהרה. שנים אחרי שסגרו את "גיל-גיל", העבירו אנשי הוועד-היהודי את הקקטוס הזה לבית-העלמין, שם מצאתי אותך" חייך ג'רוגה.

ב-28 במרץ 1948 הצליחו 6 מבין עצורי המחנה לעשות דרכם במנהרה ולברוח. ב-13 באפריל הגיע מכתב מישראל לוועד-יהודי נאקורו ובו הבשורה המשמחת לפיה הגיעו כולם לישראל. " השמחה בבית המשפחה שלך, כמו גם בכל בתי היהודים בקניה, הייתה עצומה"  אמר ג'רוגה " השמועה על הצלחת הבריחה, פשטה מהר מאוד, ובואנה מקס וממזה פאולה, היו מאושרים נוכח הבשורה הזאת".

לעזרת הנמלטים, התגייס גם זוג רופאי השיניים הראשון בנאקורו ועל-פי הספר של אחי, מדובר בד"ר לואיס וויליאמסון, נוצרי-סקוטי ואשתו היהודיה טילי. השניים היו שותפים מלאים להברחת אמצעים שונים לעצורים, בעיקר לצורך הטעיה והסחה של השומרים הבריטים. "אני מאמין שגם העוגות שהכינה ממזה פאולה, והדברים שמסר בואנה מקס, תרמו את חלקם להצלחת הבריחה" הטעים ג'רוגה.

עמדנו שם עוד שעה ארוכה, ובעודי מנסה לשחזר את הדברים שקראתי בספרו של אחי, אמר ג'רוגה אם-בויה:" אתה היית אתמול מוטרד מאוד בייחס למה שידעו ההורים שלך על מחנות-הריכוז של האנגלים בקניה, אבל עכשיו אני מקווה שהוקל לך מעט, כי אתה אולי מבין שמצבם של בואנה מקס וממזה פאולה, לא היה פשוט. פרשת מחנה "גיל-גיל" התרחשה כאן על-ידי נאקורו, שנים ספורות לפני שהמשיכו האנגלים במדיניות האכזרית שלהם, והפעם כלפי ילידי קניה. תחשוב על כך שההורים שלך, בעצם היו פליטים שברחו מגרמניה ולמרות שאולי הרגישו סוג של חוב כלפי האנגלים, כבר בשלב הזה של "גיל-גיל", הם עמדו על הפרצוף האמיתי של האנגלים, ואפילו עשו הכל כדי לעזור לעצורים היהודים, כנגד הבריטים. ברור לך איפוא שהיה פער מנטלי גדול ביותר, בינם לבין השלטון האנגלי וכאשר הוקמו מחנות-הריכוז בקניה, זה היה זמן קצר יחסית אחרי מה שקרה ליהודים באירופה, ועד כמה שהצלחתי אז להבין, גם לחלק גדול מהמשפחה שלך".

כל מה שלמדתי בצעירותי על אודות המדיניות שנקטו האנגלים כלפי הפליטים שהצליחו לברוח מהשואה ואשר נמנעה כניסתם לארץ-ישראל על-ידי הכוחות הבריטים וכל הסיפורים אודות "הספר הלבן" שפרסמו, התנגדותם הנמרצת לעליה של יהודים לארץ-ישראל ועמדתם העויינת את היהודים, לצד תמיכתם בערבים, כל הדברים הללו השתלבו לפתע עם מראה הצריף הגדול שנותר למזכרת לפרשת "גיל-גיל" בלב קניה.

בריטניה-הגדולה, המדינה שהתיימרה לייצג תרבות נאורה ומשטר מלוכני הראוי להערצה, החינוך-האנגלי המהולל כביכול וכל 'הישגי התרבות' של האדם האנגלי הלבן,- כל אלה קיבלו במהלך הימים האחרונים תפנית חדה, נוכח תולדות מחנות-הריכוז ועל רקע מחנה "גיל-גיל" והגם שברור היה לי כבר עתה, כי משהו עמוק ומשמעותי מתחולל בקרבי, עדיין הייתי זקוק למרחק של זמן ומקום לעבד את הדברים.

חשתי הקלה מסויימת. התמונה הגדולה שהצטיירה אמש לעיני, התרחבה עתה וזכתה לקבל גוונים חדשים, אלא שעדיין לא ידעתי כיצד לעצב אותה מחדש במלים ולמרות שהרגשתי הכרת-תודה לג'רוגה, עדיין שכנה בקרבי, צילה השחור של מועקה טורדנית. הוא הסתכל עלי בחמלה גלויה ואחר-כך אמר:" אולי מחר נשלים לך את התמונה ואז תהיה רגוע לגמרי".

הורדתי את ג'רוגה אם-בויה בפתח ביתו וחזרתי לבית-המלון, בציפייה דרוכה למחר.

 

                     *         *          *

 

Posted by: | Posted on: ינואר 10, 2016

קניה אהובתי – הפרק התשיעי

pic009  נשות שבט הקיקויו בריקוד-מלחמה

הפרק התשעי- מחנות הריכוז

 

ג'רוגה אם-בויה עמד בפתח וחיוך רחב על פניו. הביט בו בהפתעה גלויה, שהרי נדברו השניים להיפגש לארוחת-צהרים והנה הופיע האיש, במלוא קומתו, בפתח החדר, בשעת בוקר כה מוקדמת, אלא שחש מיד כי בואו גרם להפתעה גמורה ומיהר להקדים ולומר:" בוקר טוב בואנה מוריס, מצטער שהקדמתי כל-כך, אבל חשוב היה לי לפגוש בך ולכן לא יכולתי להמתין עד לשעת הצהרים" ומיד פסע פנימה לתוך החדר.

"לא, לא, זה בסדר" הגיב באמירה סתמית, שלא הסתירה את מבוכתו, וכבר נפנה להכשיר לג'רוגה מקום לשבת בו, סמוך לשולחן העגול שניצב בטבור החדר, ובעוד הלה מתיישב בכורסא הקטנה, שבקושי רב הכילה את גופו העצום, הציע לאורחו "קפה של בוקר" ונענה בחיוב.

משהוכן המשקה וישבו השניים זה מול זה, אמר ג'רוגה אם-בויה:" ראה נא בואנה מוריס, הבאתי לך דברים אחדים, שלא הספקתי לתת לך אתמול, ואני בטוח שהם יהיו חשובים בעיניך". הוציא מתוך תיק-עור שהניח על ברכיו, שני ספרים עבי-כרס ומעטפה גדולה, ממנה שלף בזהירות שלושה תצלומים בשחור-לבן, והניחם על השולחן שחצץ ביניהם. " ביקשת ממני אתמול, לספר לך על אירועי התקיפה של משפחתך ועל הנסיבות שהביאו לחילוץ משפחתך מהחווה שלכם " הטעים ג'רוגה " רק אחרי שעזבת את ביתי, עלה בדעתי שאתה עלול לקבל רושם מוטעה ולא נכון, על מה שהתרחש באותה תקופה, למרות שהיית רק ילד קטן ועכשיו, משהגעת לכאן, לנסות להבין מה בדיוק אירע, אתה עלול לחשוב שמדובר היה במרחץ דמים שערכו כושים פרימיטיביים באנגלים, שכל-כך הטיבו עמם, ולכן חשוב לי לתקן אצלך את הרושם זה, מה שבעצם דחף אותי להגיע אליך מוקדם ככל האפשר".

הביט בג'רוגה ולא השיב, כמי שממתין להמשך מוצא פיו של האיש. ג'רוגה לא חיכה לקבל אישור להמשך דבריו, לגם קצרות מספל-הקפה ואמר:" חשוב לי שתבין, כי הרקע לכל האירועים האלה, נקבע כבר במהלך מלחמת-העולם הראשונה, כאשר האנגלים ששלטו בקניה, החליטו להניח מסילת-ברזל, שתחבר בין חוף-הים לבין אגם-ויקטוריה, ולשם כך קלטו כאן אלפי מהגרים לבנים, להם הוענקו שטחים עצומים, ועליהם הוקמו חוות-חקלאיות ענקיות, ממש כמו החווה של בואנה מקס וממזה פאולה" השתהה לרגע והמשיך:" בחוות הללו, ובעיקר סביב הנחת מסילת-הברזל, העסיקו האנגלים אלפי פועלים מקומיים, תמורת שכר זעום של שק קמח-תירס וכמה שילינגים, אבל ההשתלטות של האנגלים הקולוניאליסטים, הייתה מתוחכמת מאוד, הם ידעו היטב איך לנצל את האוכלוסיה שלנו לטובת הצרכים שלהם".

" באיזה מובן?" שאל.

"בקניה נמצאו בערך 42 קבוצות אתניות, ואלה היו בני שבטים שונים" החל ג'רוגה להסביר " האנגלים העסיקו את המקומיים בחוות-הענק ובמסילת-הברזל, אבל עשו זאת באופן שהנציח תחילה חלוקה מעמדית בין השבטים השונים. כך למשל היו בני שבט ה'מסאי' בתפקידי שמירה, שבט ה'קיקויו' היו עובדי-כפיים, אנשי ה'לואו' היו מורים, שבט ה'קאמבה' היו הבירוקרטים וכך הלאה. במלים אחרות, האנגלים יצרו כח-עבודה מפוצל על בסיס שבטי, והכל במטרה למנוע ממאות אלפי העובדים להתאחד לכח-עבודה מגובש, וזה פעל בסופו של דבר כ'בומרנג', כי התברר שרק הכשיר את הקרקע למרד הגדול שפרץ".

"איך זה קרה?" תהה.

ג'רוגה נאנח עמוקות ובארשת רצינית השיב:" למרות היריבות בין השבטים, התגבשה במשך הזמן הכרה, בקרב מרבית המנהיגים, שיש לעשות משהו כדי להפסיק את הניצול של השלטון האנגלי ולהתאחד, במטרה לשים קץ לשלטון שלו בקניה. אנשים רבים הגיעו למסקנה, שאם לא יעשה כן, יאבדו המקומיים לא רק את אדמותיהם, אלא ימצאו את עצמם משועבדים לאנגלים עד סוף ימיהם וכך הונחו היסודות למרד ה'מאו-מאו' וכמי שנולד וגדל כאן, אתה אולי זוכר את פרוש השם הזה בסוואהילית?".

" החנית הבוערת" השיב בחיוך מאולץ.

ג'רוגה אם-בויה חייך בשביעות רצון גלויה " הנה, בכל זאת, אתה זוכר משהו מהשפה הראשונה ששמעת בחייך!" אמר ומיד המשיך:" צריך לזכור שבשנת 1952 למשל, היו בקניה בסך-הכל 42 אלף לבנים לעומת 1.25 מיליון מקומיים, כך שלמרות שמדובר בצבא אנגלי חמוש מכף-רגל ועד ראש, יחסי-הכוחות המספריים, לא היו לטובת האנגלים, ולפני שתשאל, אני כבר אומר לך, שבאזור נאקורו, נמצאו אז כ-80 משפחות יהודיות בלבד, למרות שאנשי ה'מאו-מאו', כלל לא הבחינו בין יהודים לבין נוצרים, מבחינתם כל הלבנים היו שווים".

"איך היה המעבר מתנועה אידיאולוגית למרד מעשי?" היקשה.

" תנועת המרד של ה'מאו-מאו', התחילה בעצם בשורה של טקסים שנועדו להבטיח נאמנות מצד מי שהצטרף למורדים" הסביר ג'רוגה          " בהדרגה התארגנו קבוצות שונות של כ-100 אנשים, ואלה הצטיידו בחניתות 'סימי' ארוכות, בשוטים שנקראו 'קיבוקו', בכידונים וחרבות 'פנגה' עשויות פלדה-רכה, ואלה היו כלי-הנשק של הלוחמים, אבל לפני ההתארגנות הצבאית, נערכו טקסי-השבעה ל'מאו-מאו' ואלה כללו הקרבת כבשה כקרבן, הוצאת הלב שלה, לגימת הדם שלה עם דמם של המעורבים בטקס, אלה שנדרשו לסמן שלוש שריטות עמוקות על פרק יד-שמאל שלהם, אות וסימן להשתייכותם למורדים, והסימנים האלה נקראו "נדמור איטשתו" והעידו על מעמד הלוחמים. הסיסמא של המורדים הייתה " איתקה נא ויאתי" שפרושו, אם זכורה לך עד כדי כך השפה הסוואהילית:'אדמה וחירות"". הפסיק לרגע ומיהר להושיט פרק ידו השמאלית החשופה ואמר בחיוך:" אל דאגה, אין לי את הסימן הזה, כי בסופו של דבר לא הייתי מבין לוחמי ה'מאו-מאו' בפועל".

"מה זאת אומרת?".

ג'רוגה נעץ בו מבט ממושך והשיב:" כידוע לך אני בן שבט ה'מסאי' ולא בן שבט ה'קיקויו', שהנהיג את מרד ה'מאו-מאו', ולמרות שבאופן עקרוני, מצאתי את עצמי כבחור צעיר המזדהה עם מטרות המרד, הרי עבדתי אצלכם ושמשתי לכם 'בוי', מה שמנע ממני להצטרף ללוחמים ואולי גם לעזור לכם לברוח באותו לילה".

" אבל גם ה'מסאי' השתתפו במרד" אמר בקול נחוש.

"נכון, נכון מאוד " השיב ג'רוגה " אבל אל תשכח, שלא כל הקנייתים היו שותפים לו, ואפילו הייתה קבוצה משבט ה'קיקויו' ,שקראה לעצמה בשם " משמרת המולדת של ה'קיקויו'" והיא עמדה לצד האנגלים נגד המורדים! הם שילמו על-כך ביוקר, כי ב-25 במרץ 1953, הותקף הכפר שלהם 'לארי', בידי לוחמי ה'קיקויו' וכ-150 מאנשי "משמר המולדת" נשרפו למוות".

המשיך ג'רוגה לתאר באוזניו המהלכים שנרקמו והביאו לפרוץ מרד ה'מאו-מאו', בעיקר על-ידי אנשי ה'קיקויו', שנעזרו בשבטי ה'אמבו'        וה-'מארו' וסיפר על התגברות פעילותם של הלוחמים-המורדים בתחילת שנות ה-,50 עד שהתנועה הוצאה על-ידי הבריטים מחוץ-לחוק.       " כשראו הבריטים שהמרד הזה גדול מכפי שסברו תחילה, הכריזו על מצב-חרום במדינה וגייסו יותר מ-55 אלף חיילים לדכא אותו, בעיקר באמצעות ענישה קולקטיבית " המשיך ג'רוגה בדבריו " זמן קצר לפני כן, ביקרה בניירובי אליזבת ה-2 ואפילו אמא שלך, ממזה פאולה, נסעה לעיר הבירה לראות אותה מקרוב, כי בחודש פברואר 1952, כחצי שנה לפני שנולדת, קיבלה אליזבת ה-2 הודעה, שאביה נפטר והיא הכריזה על עצמה בניירובי כעל מלכת-בריטניה, וכל הלבנים בקניה יצאו מגדרם מרוב התרגשות ושכחו לימים אחדים, כי התרגש עליהם המרד-הגדול".

"אמא שלי נסעה לניירובי לראות את המלכה החדשה?!" שאל בתמיהה גלויה.

ג'רוגה חייך בהבנה והשיב:" כמו שאמרתי, זה היה אירוע יחיד ומיוחד עבור כל הלבנים, וממזה פאולה רצתה לראות במו עיניה את המלכה החדשה. בוואנה מקס נתן לה נהג, שהסיע אותה לניירובי וחזרה, לאמא שלך לא היה רשיון-נהיגה ולמרות שלפעמים ניסתה את כוחה בנהיגת הג'יפ שלכם, פשוט הייתה סכנת-חיים להיות אז בסביבה…" צחק בקול גדול, נוכח הזיכרון שהציף אותו, ואחר-כך שוב הרצינה הבעתו ואמר:   " אני חושב ששיא המרד נרשם ב-24 בינואר 1953 , כאשר מורדי ה'מאו-מאו' התנפלו על חווה-חקלאית גדולה, לפי השיטה המקובלת עליהם, כפי שכבר תארתי לך, ושחטו שם אם ובנה ממשפחה בשם רוק-אב. הדבר הזה גרם זעזוע גדול בקרב כל הלבנים בקניה וכולם דרשו לנקוט יד-חזקה ונוקמת נגד המורדים, למרות שלא היה זה הרצח הראשון, ומכאן ואילך, התדרדר המצב והחריף המאבק בין שני הצדדים".

ג'רוגה אם-בויה המשיך לתאר את המאבק העקוב מדם, בין הצבא הבריטי לבין מורדי ה'מאו-מאו' וסיפר על הריגתם של 125 לוחמי המרד על-ידי חיילים בריטים בסוף שנת 1953 ועל מצור כללי שהטילו האנגלים באפריל 1954 על ניירובי וסביבתה. " האנגלים ניסו למצוא כל מי שחבר היה ב'מאו-מאו', ולשם כך החלו תחילה בחקירות אישיות של חשודים, הם ביקשו 'לטהר' את ניירובי מכל בני שבט ה'קיקויו', בפיקודו של גנרל סר ג'ורג' ארסקין" אמר ג'רוגה, וככל שהמשיך בדבריו, עטו פניו חזות קשה ומבטו הקשיח:" אחרי שעברו תחת ידם לא פחות מ-30 אלף נחקרים, שסבלו  עינויים קשים, החליטו הבריטים לשפר את יכולתם להתמודד עם הבעיה, והקימו מחנות-ריכוז, בהם כלאו את החשודים".

"מחנות-ריכוז"?! שאל בתמיהה.

ג'רוגה הביט בו לרגע ממושך ואחר-כך השיב:" אני יודע שהמושג הזה קשה לך במיוחד, כמו לכל היהודים, אבל למרות שהאנגלים קראו למקומות האלה "כפרים שמורים", הם היו מחנות-ריכוז של ממש! המפורסם ביותר היה מחנה "הולה", שם נכלאו אלפי קנייתים חשודים ועונו קשות, ובאחד המקרים, אף נהרגו במחנה הזה עשרות אנשים".

נטל לידיו שני תצלומים שנחו על השולחן והושיט אותם למארחו. עשרות דמויות של גברים, נשים וילדים ניבטו מתוך התצלומים, וכולם מאחורי גדרות-תיל גבוהים ומאחוריהם נראה מבנה ארוך ובפינה נשקף מגדל-שמירה גבוה. " אלה צילומים של מחנה-הריכוז "הולה", ולפי העדויות שנגבו מאוחר יותר, נכלאו במחנה הזה ובאחרים כ-20 אלף חשודים בהשתייכות ל'מאו-מאו', ושם עונו באכזריות רבה. הבריטים הקימו עוד מחנות-ריכוז כאלה ובהם 'לנגאטה', 'קמיטי', 'אמבסקי', 'גטונדו', 'מוורו' ועוד".

למשך רגעים ארוכים השתררה בחדר דממה מעיקה. הביט בתצלומים בחוסר אמון, אלא שהפרצופים הכואבים שניבטו אליו, סיפרו בהבעתם את אשר ניסה ג'רוגה אם-בויה לתאר באזניו, ובטרם הצליח לעכל את הדברים, הושיט לו ג'רוגה את שני הספרים שהביא עמו ואמר:" אם אתה מטיל ספק בדברי, או חושב שאני מגזים, הנה לך הוכחה מודפסת, שנכתבה על-ידי מי שחקר את הנושא הזה".

נטל לידיו את הספר הראשון ובהה בכותרתו:" דרישה לדין-וחשבון מהאימפריה", אותו כתבה חוקרת בשם קרולין אלקינס. הספר השני נשא את השם " ההיסטוריה של התלויים" ונכתב על-ידי החוקר דייויד אנדרסון ובעודו מעיין בדברים שהודפסו על גב הספרים, שמע את ג'רוגה אם-בויה אומר:" המחקרים האלה שאתה מחזיק, נכתבו על-ידי חוקרים לבנים ולא שחורי-עור, והם מתארים פרקים מזעזעים בהתנהגות הבריטים כלפי 150 אלף עצורים במחנות-הריכוז, שהם כאמור כינו "כפרים שמורים". כאשר תקרא בהם, תבין שמדובר בפשעים נגד האנושות, שבוצעו על-ידי משטר קולוניסטי "נאור", במעצרים ללא-משפט, הפקעת-קרקעות, צעדות-מזורזות למרחקים עצומים, לצרכי התשה, שלילת מזון ושינה מהעצורים, עינויים קשים, הרעבה המונית, סירוס גברים, אונס נשים, מכות-חשמל, התעללויות מכל סוג, עבודות-פרך ורצח ברוטאלי, של מי שנחשדו כמשתפי-פעולה עם ה'מאו-מאו', וככל שנשמעים לך הדברים מדהימים, עליך לזכור כי עד עצם היום הזה, למרות כל העדויות והמחקרים, איש מעולם לא הועמד לדין על הפשעים הללו!".

שוב השתררה בחדר דממה ארוכה ומעיקה. אחר-כך למד לדעת מפי ג'רוגה אם-בויה, כי ב-21 באוקטובר 1956 לכדו, הבריטים את אחד ממנהיגי המרד, דידן קיימתי, והוציאו אותו להורג בתלייה, ואילו על אודות המנהיג המפורסם ביותר של המרד, סיפר ג'רוגה:" מי שהיה הוגה הרעיון להתנגד לאנגלים, ובעצם היה המנהיג הגדול ביותר של תנועת ה'מאו-מאו', הוא כמובן ג'ומו קנייטה. אימו נג'ינה, חינכה אותו להיות קתולי אדוק והוא למד באוניברסיטת 'אמרהרסט' וזכה לתמיכה גורפת של ה'מונג'יק' של שבט ה'קיקויו' שלו" פסק לרגע וחיוך התפשט לפתע על פניו כשאמר:" אולי זה יעניין אותך, אבל יש שמועות שחלק מלוחמיו נשלח להכשרה צבאית בישראל!". אחר-כך המשיך ואמר:       " קנייטה נלכד ונכלא למשך 7 שנים בבית-הסוהר, הבריטים פחדו לתלות גם אותו, כי ידעו שאם אמנם יעשו זאת, יהפוך לקדוש-מעונה ומרחץ-הדמים בקניה יגיע לשיאים חדשים".

התקשה להכיל ולעכל הדברים כולם, ואף שכבר שמע בעבר על אודות המשטר הבריטי בקניה, הייתה זו לו הפעם הראשונה בה ניצב בפני תמונה כה מפורטת ומחרידה.אלא שנראה היה כי ג'רוגה מבקש להוסיף על התמונה ולהרחיב אותה ואמר:" היה לי בזמנו דוד, אח של אבי ושמו תום אם-בויה, הוא נבחר להיות, בגיל 26, חבר במועצה-המחוקקת, ומאוחר יותר מונה לשמש לתפקיד 'מזכיר האיחוד האפריקני של קניה' ובקושי מלאו לו 30, כאשר נחשב לאחד מסמלי המאבק בקולוניאליזם הבריטי, אבל המחלוקת הבין-שבטית, שתמיד איימה על קניה, גבתה ממנו מחיר יקר, ובחודש יולי 1969, כשקניה כבר הייתה עצמאית ותחת נשיאותו של ג'ומו קנייטה, נרצח תום אם-בויה בניירובי, על-ידי אחד נחשון נג'אנג'ה נג'ורוגה, משבט ה'קיקויו'. הרוצח הזה נלכד ונתלה, אבל הפצע נותר פתוח, בעיקר בגלל חשד-שווא, שהוא שיתף-פעולה עם הבריטים".

ג'רוגה נעץ בו מבט ממושך, כאילו גמר אומר בליבו לאפשר לכל הדברים הללו, לשקוע אט אט בליבו ואחר-כך הוסיף:" אתה צריך לדעת שהסיפור הזה עדיין לא הסתיים והוא קשור גם לנשיא ארה"ב ברק אובמה".

"ברק אובמה?! מה בדיוק הקשר שלו לעניין?" לא הסתיר את תמיהתו.

"לסבא של ברק אובמה קראו אוניאנגו, הוא נולד בשנת 1895 ובשנת 1928 עבד כטבח בשירות הבריטים, תמורת 60 שילינג בחודש" החל ג'רוגה לצייר את קווי-המתאר של המשך השתלשלותם המפתיעה של האירועים " היו לו שלוש נשים, הראשונה הייתה חלימה, שלא יכלה להתעבר ולכן זכה אוניאנגו להתחתן בשנית, הפעם עם אקומו ניאנג'וג'ה, תמורת 15 ראשי-בקר. בשנת 1936 ילדה לו אותה אקומו את בנם הבכור ברק ואחר-כך עוד בת, אלא שמהר מאוד עזבה את אוניאנגו ואת כפר מולדתה 'קוגלו', יחד עם ברק ואחותו, לאחר שבעלה הכיר את שרה אוגוול ונשא אותה לאשה. הוא עבר להתגורר בזנזיבר, התאסלם והוסיף לשמו את השם 'חוסיין', למרות שהיה בן שבט 'לואו' שגדל והתחנך בצעירותו להיות קתולי. בזמן מלחמת-העולם השניה שימש ברק הצעיר בתפקיד טבח בצבא הבריטי בבורמה, ותמיד נהג לספר כיצד השפילו אותו האנגלים, בגלל מוצאו הנחות כביכול, למרות שאכלו מתוך כף-ידו. גורלו של האב אוניאנגו, לא שפר עליו גם בהמשך, כי בשנת 1949, הלשין עליו מעסיק לבן, כאילו הוא שייך ל'מאו מאו' והוא נעצר. אשתו  שרה אוגוול, העידה מאוחר יותר, כי הבריטים עינו אותו קשות, מחצו את אשכיו במוטות-ברזל, ניקבו את ציפורניו וישבנו בסיכות, כשהוא קשור ותלוי וראשו כלפי מטה, וכך עבר עינויים קשים במשך שישה חודשים, באחד מאותם מחנות-ריכוז של הבריטים.  בשנת  1956 עבר  ברק הצעיר לניירובי, שם הכיר נערה בשם קזיה, עליה שילם מוהר של 14 פרות בשני תשלומים ואחר-כך החליט להרחיב את השכלתו ונסע להונולולו בהוואי, ללמוד. הוא הכיר שם את אן ולזוג נולד ברק חוסיין אובמה, וכל השאר היסטוריה".

מדבריו של ג'רוגה התברר, כי  סבו של ברק אובמה, איש שבט ה'לואו', הזהיר בשנות ה-60 כי "השבטיות תהרוס את קניה", וכי בגלל מוצאו השבטי, הודח מכל תפקידיו הציבוריים, בממשלו החדש של הנשיא ג'ומו קנייטה, שקע עקב כך במשבר נפשי, והתמכר לטיפה-המרה, עד יום מותו. אחותו למחצה של ברק אובמה, איומה שמה, בוגרת אוניברסיטת היידלברג, הצהירה בזמנו כי המאבק הבין-שבטי בקניה, הינו מאבק על אמצעי מחיה שווים לכולם אבל " אותי, כבת שבט 'לואו', רימו ועשקו, וכך עשו לכל השבט שלי" הצהירה בכאב.

" הנשיא ברק חוסיין אובמה לא שכח את מה שעוללו לסבו " אמר ג'רוגה בחצי-חיוך " קניה זילזלה בו, בשבטו ובמשפחתו, עד שנבחר לנשיא ארה"ב, ואז הכריזו כאן על יום חג-לאומי, שהרי צאצא קנייתי נבחר לשמש בתפקיד החשוב בעולם, אבל כאשר ביקר לראשונה באפריקה, במסגרת תפקידו כנשיא, דילג במתכוון ובמפגיע על קניה והעדיף תחילה לבקר בגאנה".

"אז איך בכל זאת הסתיימה פרשת מחנות-הריכוז?" שאל.

ג'רוגה נאנח וקם ממקום מושבו, כשהוא מותח את אבריו בליאות והשיב:" הבריטים כמובן התעלמו בהתחלה מכל מה שניסו לייחס להם, ואחר-כך הכחישו מכל וכל את ההאשמות, אבל שלושה גברים ושתי נשים, בשנות ה-80 לחייהם, הגישו תביעה-משפטית נגד ממשלת בריטניה, ודרשו לקבל פיצויים וגם התנצלות פומבית, על כל מה שקרה במחנות-הריכוז של האנגלים בקניה. גם קרובי משפחתו של הסבא של ברק אובמה, הגישו תביעה ודרישה דומה, בגין העינויים שעבר הסב במחנה-הריכוז האנגלי, ובשנת 2013 חלה התפתחות דרמטית בפרשה, כאשר בית-המשפט הבריטי פסק תשלום פיצויים של 14 מיליון ליש"ט לנפגעי העינויים, ולראשונה פירסמה ממשלת בריטניה התנצלות פומבית, על מעשיה בקניה, אבל איש מהאחראים לפשעים האלה, לא הועמד מעולם לדין פלילי!".

נותר לשבת בכסאו עוד זמן מה, כשג'רוגה נע בחדר ושותק. לבסוף אזר עוז ושאל בקול מהוסס ורועד:" מה היה חלקם של הורי בכל הזוועה הזאת?".

ג'רוגה נרכן אליו ממרום גובהו, הניח יד על כתפו והשיב ברכות:" ההורים שלך?! לבואנה מקס וממזה פאולה, וגם לאחיך הגדול בואנה טומי, לא היה שום קשר לדברים שסיפרתי לך עליהם, אתה יכול להיות שקט ורגוע, הם לא היו קשורים לשום דבר מהזוועות שביצעו הבריטים".

ניסה להסתיר את אנחת הרווחה שפרצה מתוך קרביו אולם היקשה:" אבל הם היו לבנים, בעלי חווה-חקלאית, בה עבדת יחד עם עוד עשרות אנשים, ונחשבו גם בעיני ה'מאו-מאו' אנגלים, אז איך קרה שלא היה להם קשר לזוועות שתארת?".

ג'רוגה הביט בו ארוכות ולבסוף אמר:" להוריך ולאחיך לא היה קשר לכך, לא רק כי הם היו אנשים טובים וישרים, אלא בגלל שהיו להם עיסוקים אחרים, שלא היו מקובלים על האנגלים, ובכך הרחיקו את עצמם מכל מה שהשלטון הבריטי עשה, ואפילו סיכנו את חייהם בשל כך".

"איך בדיוק קרה הדבר?".

ג'רוגה חייך ואמר:" שמע נא, אני חושב שהעמסתי עליך יותר מידי ביומיים האחרונים, ואתה זקוק לזמן לעכל את הכל" הפסיק לרגע ואחר-כך הוסיף:" מחר אקח אותך למקומות בהם תראה במו עיניך, מדוע לא היה להוריך קשר לסיפור הנורא הזה.

 

 

Posted by: | Posted on: ינואר 3, 2016

קניה אהובתי- הפרק השמיני

Pic_4

אבא מקס ואמא פאולה, עם אורח, בסלון הביתי בחווה בנאקורו

 

 

התעוררתי בדיוק בחצות הלילה ומצאתי את עצמי שרוע על המיטה, בחדר בית-המלון, לבוש בבגדי וסביבי פזורה הייתה תכולת המזוודה שקיבלתי מג'רוגה אם-בויה. גופי נטף זיעה דביקה ועל כן מיהרתי להתקלח במים צוננים ולאחר התאוששות קצרה, הכנתי לעצמי כוס-קפה וסקרתי את מראה הדברים שפיזרתי על המיטה, קודם שנפלה עלי תרדמה כבדה.

לבסוף נטלתי לידי את המעטפה הגדולה, שהכילה בקרביה את היומן עב-הכרס, ושקעתי בכורסה, מול החלון הגדול, ממנו נשקפה עלטה כבדה, ופתחתי את היומן. בחלקו השמאלי התקבצו ונחשפו לעיני, עשרות דפי-חשבון מסודרים למשעי, עליהם תועד סוג של הנהלת-חשבונות, בכתב-ידה הסדור של אמי. רשימות-רשימות של טורי-הכנסות מול טורי-הוצאות, בליש"ט ובשילינגים, ולצידם תאריכים והערות שונות, מוקפות עיגולים ופה ושם גם סימני-קריאה מודגשים, כמו ביקשה להכיל בין הדפים הללו את ניהול משק-הבית של המשפחה, ובאחד הדפים נתקלתי בשורה מודגשת אשר העידה על, " 5 ליש"ט לחודש עבור שכר-לימוד בבית-הספר של טומי". משהשכלתי אל ליבי, כי בחלק זה של היומן אמצא כרגע פחות עניין, פתחתי אותו שוב, הפעם מצידו הימני, והחל מן העמוד הפנימי השני, ריצדו לעיני עשרות שורות סדורות בכתב-ידה הקטן והעגול של אמי, רובם ככולם בגרמנית ואחרים באנגלית. הסדר המופתי נשמר לאורכם ולרחבם של כל הדפים ואפילו המרחקים בין המלים ובין השורות, היו אחידים בדיוקם.

" מקס נבחר, מבין מועמדים רבים שהתקבצו ובאו לקונסוליה-הבריטית בברלין, לעבור "הכשרה חקלאית", נכתב בתחילתה של אחת השורות הראשונות ביומן ואשר נשאה את שנת 1938, כמועד כתיבתה ובהמשךמצאתי כתוב כי " מקס הצליח איכשהו לעמוד במבחני-הקבלה ואחריהם עבר, במשך 14 ימים, את "ההכשרה החקלאית" על-יד ברלין, ואחר-כך זומן יחד אתי לקונסוליה-הבריטית, שם נתנו לנו 'ויזות' מעבר לקניה שבמזרח-אפריקה. העבירו אותנו ללונדון, שם שהינו כ-14 ימים, עד שבסופו של דבר, עלינו על סיפונה של האניה "אוסמברה" והפלגנו לעתידנו החדש במזרח-אפריקה, אחרי שמקס הוגדר לשמחתו, כמיועד לשמש "מנהל חווה" בקניה".

מתברר כי כבר חמש שנים קודם לכן, החלו התארגנויות שונות לקראת האפשרות, שמא בבוא העת, יצליחו פליטים יהודים לצאת מגרמניה ולהגיע לקניה, במסגרת הסדר עם הבריטים. ב-17 בדצמבר ,1933 נוסד בניירובי, בירת קניה, " ארגון יהודי קניה", במטרה לטפל בפליטים היהודים שעשויים להגיע בעתיד למזרח-אפריקה, ולמרות שכבר בשנת 1912, הגיעו לקניה יהודים בודדים, שאף הקימו בניירובי את בית-הכנסת הראשון במדינה, הרי רק בשנת 1938, החל תהליך מסודר להוצאת יהודים מגרמניה לקניה. הקבוצה הראשונה, מנתה אשה אחת ושישה גברים ובהם אחד, וולטר סוסקינד, מי שלימים ישמש בתפקיד "יושב-ראש יהודי נאקורו". החבורה הזאת הגיעה למזרח-לונדון, לארגון "המקלט", ששכן בבניין בן ארבע קומות ובו אולמות שנועדו להכיל בכל אחד מהם עד 40 איש. למי שנמצא מתאים,הוצא בו במקום, "כרטיס-מסע" ואחרי שבוע ימים בלונדון, יצאו הפליטים להפלגה לכיוון קניה. הקבוצה הראשונה הגיעה לנמל מומבסה, על סיפון האניה " לאנגלי קאסטל", שהפליגה תחת הדגל-הבריטי, ונתקבלה בנמל על-ידי " וועד יהודי ניירובי" ומשם, הוסעו חבריה ברכבת-הלילה, ממומבסה לניירובי. הורי, מקס ופאולה יוזף, עברו בדיוק את אותו המסלול, וכפי שמצאתי ביומן שניהלה אמי " אחרי 24 ימים של הפלגה קשה, הגענו לבסוף לנמל מומבסה. מקס כלל לא סבל במהלך ההפלגה, ולעיתים אף נדמה היה לי, שהוא נהנה ממנה, אבל אני סבלתי סבל רב, לא הפסקתי מלהקיא ומרבית הזמן הרגשתי ונראיתי כמו מלפפון רקוב".

אמא לא נכנסה לפרטים נוספים בכל הקשור ליציאתם את גרמניה. היא רק ציינה שהפרידה מההורים וממי שנשאר בברלין " הייתה קשה ומרגשת עד דמעות" וכי ב-25 בדצמבר 1938, עגנה האניה בנמל מומבסה. בקבוצה הזאת היו מקס ופאולה יוזף, ואתם בסך-הכל 33 יהודים, ובתוכם שישה זוגות נשואים, אם ובנה ו-18 רווקים.

אמא בחרה כפי הנראה, לדלג במודע על אותם הפרקים שאמורים היו להתייחס לאווירה ולרגשות, שמן הסתם הציפו אותה ואת אבי, נוכח המסע המוזר והמפרך, שעברו בדרכם אל הלא-נודע, ובעיקר בכל הקשור לניתוק מחיק המשפחה הגדולה והאהובה.

אבא מקס נולד בשנת  1895 , להוריו מוריס ואווה (לבית כהן) ג'וזף והיו לו עוד שמונה אחים ואחיות. הוריו היו יראי-שמים ושומרי-מצוות וניהלו באדיקות רבה חיים דתיים, בתוך קהילה קטנה לא הרחק מברלין, אלא שברבות הזמן החליט מקס כי הוא מעדיף להצטרף לגלי 'ההשכלה' ששטפו את יהודי גרמניה ובהדרגה ניתק עצמו ממוסרות שמירת המצוות והיה, כמרבית היהודים באותה העת, 'גרמני בן דת-משה' ואף שירת במדי הצבא הגרמני במלחמת-העולם הראשונה, וזכה באותות הצטיינות, על חלקו בקרבות.

אמא פאולה נולדה בשנת 1910 ,להוריה זאלי פנטיל ואלי (לבית לוינסקי) והיו לה עוד 10 אחים ואחיות במשפחה, ששמרה אמנם על צביון יהודי, אבל חופשי ומשוחרר יותר ממשפחתו של אבא. היא סיימה את לימודיה בעיירה קטנה בשם 'איווץ' ואחר-כך עברה לברלין, יחד עם שלוש מאחיותיה ושם עבדה בחנות גדולה לבגדי-נשים.

עם עליית היטלר לשלטון בשנת  1933 בגרמניה-הנאצית, פרץ בשתי המשפחות, שהתאחדו עם נישואי מקס ופאולה, וויכוח בכל האשר לעתיד הצפוי להן בגרמניה. חלק ממשפחתו של מקס, גמר אומר לעזוב את גרמניה והיגר כבר בשנים הבאות לארה"ב וגם לצ'ילה ואורוגוואי בדרום-אמריקה, בעוד הרוב החליט כי הסערה הנאצית תחלוף, וכי מוטב להשאר בגרמניה. שתי אחיות של אמא פאולה, החליטו לעזוב גם הן ועשו את הדרך, כל עוד ניתן היה הדבר, לאנגליה ומשם לפלשתינה.

אמא ואבא החליטו גם הם לנוס על נפשם, וכך נפרדו לעולמים, ממרבית האחים והאחיות משתי המשפחות, ועשו את הדרך המפתיעה דווקא למזרח-אפריקה, שהרי היו קניה, אוגנדה וטנגניקה, מדינות-חסות של הכתר הבריטי, והודות לכך נפתח לקבוצה קטנה של פליטים יהודים מגרמניה פתח, להגיע לחלק זה של 'היבשת השחורה'.

רק באחת השורות הבאות, מצאתי ביטוי קצר לתחושות שאפפו את אמי בהגיעה לנמל מומבסה:" אודה ולא אבוש, שהייתי ממש בהלם, כאשר ירדנו מסיפון האניה והתקבלנו על-ידי נציגי הארגון של יהודי-ניירובי " כתבה אמא " מעולם לא ראיתי קודם לכן במו עיני, אנשים בצבע עור שחור, והנה הם ניצבו ממש מולי, חלקם כמעט ערומים לגמרי, גבוהים וחסונים, נראו ממש כמו פראי-האדם מהאגדות, שלא לדבר על הנשים שהתגודדו סביבנו, כשהן חשופות-חזה לחלוטין! המראה הזה היה מזעזע ומבהיל ומוזר כאחד, וגם צלילי השפה בה דיברו, נשמעו לאוזני כמו קרקור של עופות, אבל לא היה לנו זמן להתרשמות ממושכת, כי התברר שעלינו למהר ולעלות על הרכבת לכיוון ניירובי, וכל הלילה נסענו לשם, כשקטר-פחם מושך את הקרונות בנסיעת-לילה מתישה".

בניירובי התקבלה הקבוצה בידי אנשי "וועד יהודי ניירובי" ועד מהרה התברר, כי כבר חולקו מראש לחוות-חקלאיות שונות. נציג אנגלי קיבל את פני אמא ואבא, ולאחר שבחן היטב את הניירות שהגישו לו, ניסה לדובב אותם ולהסביר להם כי עלה בגורלם "לנהל חווה-חקלאית" לא הרחק מעיר ששמה 'נאקורו' וכי יסעו אליה כבר למחרת בבוקר.

"היינו עייפים ומותשים, וכלל לא הבנו על מה מדבר האנגלי הזה" כתבה אמא בהמשך היומן " נתנו לנו חדר באיזה מלון קטן וצנחנו מיד למיטה, לשקוע בשינה עמוקה ורק כשהעירו אותנו, הבנו שלא חלמנו: עברנו את מחצית העולם, עזבנו מאחורינו את כל אהובינו והגענו לקצה העולם, לחלקת-ארץ פראית, בה נגזר עלינו כפי הנראה, לחיות מעתה ועד עולם!".

הם הוסעו שעות ארוכות, עד שהגיעו למתחם ענק ומגודר, בטבורו ניצבה בקתת-עץ קטנה. המלווה האנגלי ניסה כוחו להסביר להם, כי בשעה טובה "הגיעו הביתה". לימים כתבה אמא:" הסתכלתי סביב ביאוש קודר והיו לי דמעות בעיני! הבקתה הזאת נראתה יותר כחורבה המאיימת להתמוטט כל רגע, שלא לדבר על כך שלא היה בה חשמל והמים בברזים בקושי זרמו. מקס הסתובב סביב לבקתה ולא אמר מילה, אבל ניכר היה שגם הוא בהלם מוחלט. נתקפתי פחד גדול, כשראיתי פתאום חיות שונות מסתובבות סביב לבקתה ולא הרחק משם, הבחנתי בקרנפים, פילים, זברות וג'ירפות, כאילו נקלעתי שלא מרצוני לתוך גן-חיות. האנגלי "שלנו" צחק נוכח הבעת פני, וניסה להרגיע אותי ואמר ש"אין מה לדאוג, החיות האלה תמימות ורק מחפשות לאכול ולא יפגעו בכם" ואחר-כך הוסיף ואמר " ממילא יגיעו לכאן מחר הפועלים הראשונים שלכם והם יעזרו לכם לטפל גם בחיות". ממש נרגעתי" כתבה אמי.

אמא בחרה, כפי הנראה, לדלג על שלבים כאלה ואחרים של חיי הזוג בחווה-החקלאית, אותה היו אמורים לנהל ובאחת הפיסקאות הבאות, מצאתי את הכתוב:" מקס קיבל לידיו קבוצה של כושים לעבודה והמדריך האנגלי הבהיר לו, שהם יקימו לעצמם מעין 'שכונה' בצד השני של החווה, שם יתגוררו עם הנשים והילדים, וכך יוכלו לעבוד ככל הנדרש. מקס בחר לעצמו תחילה כ-25 פועלים, ורק השד יודע, איך עשה זאת ועל-פי מה בחר בהם. הוא אמר לי שבשבוע הבא, אוכל לבחור לעצמי מתוכם זוג, שיעבוד בתוך הבית, אבל לא נראה לי שאעשה זאת, אני מעדיפה להיות לבד ולעשות הכל בעצמי".

חייכתי נוכח הכתוב בפיסקה הזאת, שהרי היה הדבר אופייני לאמי ה'ייקית' הקפדנית, אלא שנכתבו הדברים הללו כ-14 שנים לפני שנולדתי ואשר על-כן, שיקפו ככל הנראה, את מצבה הנפשי בתחילת דרכה ב'יבשת השחורה' ובעודה הממומה מן העולם החדש שנחשף לעיניה, אחרי החיים המודרניים, שהיו מנת חלקה בעיר ברלין התוססת,אין פלא שהחליטה לנסות להסתגר בתוך עצמה, ולא להעזר במי מה'פראים' שכבר נמצאו בחווה.

הצצתי החוצה, מבעד לחלון והבחנתי כי השמים עטו גוונים בהירים המעידים על הזריחה. כבר שקעתי כל אותו הלילה בדפי היומן, עד שלא חשתי בזמן שחמק ובדיוק ברגע בו ביקשתי להמשיך לקרוא בכתב-ידה של אמי, נשמעה נקישה בדלת. לרגע ממושך קפאתי על מקומי, מנסה להרהר, מי בכלל יודע על מקום המצאי ומגיע לכאן ממש עם שחר, אבל הנחתי את היומן במקומו ונגשתי לפתוח בזהירות את דלת החדר.

לפני עמד ג'רוגה אם-בויה וחיוך גדול נסוך על פניו.

Posted by: | Posted on: דצמבר 27, 2015

קניה אהובתי- הפרק השביעי

s0VPP7aP89Q6OeBes5vfY7jS7VZ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIyRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[2]
הפרק השביעי- זהות כפולה

מיד כאשר שב לחדרו, בבית-המלון שבטבורה של נאקורו, הניח את המזוודה המרופטת שקיבל מידי ג'רוגה אם-בויה, ובעודו אפוף התרגשות מעצם הפגישה, עם מי ששימש לו אומנת לפני יותר מ-60 שנה, ועדיין מנסה היה לעכל ולהכיל את הדברים ששמע, הביט ארוכות במזוודה ששכבה על מיטתו. היסס תחילה, אם לפתוח אותה כבר עכשיו, כמי שירא היה לגלות את תוכנה, שהרי טמונים היו בתוכה טלאים ופיסות מחיי ילדותו, אותם הציל ג'רוגה אם-בויה, מתוך הבית הבוער, ואותה העת כלל לא היה בטוח כי נכונה נפשו להתמודד עם עוד ועוד גילויים חדשים, מעבר למה שכבר שמע מפי ג'רוגה באותו היום.
אלא שהסקרנות גברה לבסוף על רתיעתו, ובידיים רועדות טיפל באבזמים החלודים של חגורת-העור הכרוכה סביב למזוודה, ולאחר שהצליח לשחררה, ניסה לפתוח את שני המנעולים החלודים של המזוודה, אלא שסרבו הללו להענות למאמציו. שלף מתרמילו אולר, בעל להבים ארוכים ומשוננים, ובעזרת אחד מהם, ניתק את שני המנעולים ממקומם ומיכסה המזוודה השתחרר ממקומו בקול ענות חלושה. בזהירות רבה, הרים את המיכסה ממקומו ולעיניו נתגלתה שמיכת-בד צבעונית, שהדיפה ריח חריף של נפתלין מהול בעובש, ורק משסילק אותה ממקומה, נחשפה לעיניו תכולתה של המזוודה: בחלקה העליון מונחות היו, זו לצד זו, מעטפות חומות וחתומות, וכאשר הוציא אותן, להניחן על כיסוי מיטתו, גילה להפתעתו הרבה, פמוטות-כסף קטנות, ארוזות בשקיות ניילון שקפות, לצידן חנוכיה קטנה מנחושת וקופסאות קרטון קטנות, סגורות היטב ברצועות גומי, שאיימו להקרע. לצד כל אלה, הבחין בערימה קטנה של ספרים, וכאשר הוציא אותם בזהירות, ראה כי מדובר בשני סדורי-תפילה, בספר-תהלים ובהגדה-לפסח, בעלת כריכה אדומה. קודם שהניח גם את הספרים מחוץ למזוודה, דפדף קלות בהגדה-לפסח, והבחין שהיא כתובה, מחציתה עברית ומחציתה גרמנית, ואילו סדורי-התפילה ומזמורי-התהלים, הודפסו בעברית בלבד, אף שבתוך כל אחת מן הכריכות שלהם, נכתב דבר מה בשפה הגרמנית, ולציד כל אחד מן הכתובים, הוטבעו תאריכים שונים וכולם משנת 1908.
מתחתית המזוודה, שלף מעטפה חומה נוספת, כבדה למדי, ומודבקת לרוחבה נייר-דבק שהצהיב והניח גם אותה על מיטתו, כשעיניו בוחנות את המזוודה שנתרוקנה משאריות חייו, והוריד אותה לריצפת החדר, לפנות לעצמו מקום בקצה המיטה. מבטו עבר על פני המעטפות, הספרים, הקופסאות הקטנות ושאר הדברים, ששכנו יותר מיובל שנים ונשתמרו בתוך המזוודה, ולאחר רגעים ארוכים של התלבטות, החל לפתוח את המעטפות החתומות ולפשפש בהן.
מתוך המעטפה הראשונה, שלף ערימה של תצלומים בשחור-לבן, מהודקים היטב ברצועת-גומי, שעדיין החזיקה מעמד ושמרה על התמונות. כאשר שחרר אותן מלפיתת הגומיה, העביר את התצלומים לנד עיניו, ועד מהרה השכיל אל ליבו, כי מדובר בסדרה של תצלומים משפחתיים, בהם הונצחו הוריו, אחיו והוא עצמו, לצד דמותו של ג'רוגה אם-בויה, ועוד נמצאו שם תצלומים של אביו, רוכב על סוס ומשום מה, לבוש מדים צבאיים שלא זיהה, ועוד תמונות שהונצחו, ככל הנראה בבית-החווה של המשפחה בנאקורו ובמקומות אחרים.
מעטפה אחרת, הכילה ערימה של ניירות מצהיבים, ובמבט ראשון הבחין כי מדובר במכתבים שהגיעו להוריו ממקומות שונים בעולם, ובהם גם מארה"ב, צ'ילה, אורוגוואי ומפלשתינה, וכולם כתובים בגרמנית. אחר-כך פתח את אחת משתי קופסאות-הקרטון הקטנות, והותפע לגלות בתוכה שני צלבי-ברזל מנחושת כבדה, שפניה כבר דהו, אולם על שניהם, התנוססו עדיין בגאווה, דגלי-גרמניה וסמל-הנשר הגרמני, ולצידם מצא עוד מספר כפתורים, אף הם מנחושת, אשר שימשו אולי אותות, שנישאו פעם על מדי-צבא ושכנו לצד צלבי-הברזל, עדות אילמת למי שזכה בהם.
מעטפה אחרת, הכילה בתוכה ערימה גדושה של ניירות בגוון אפור, על כולם התנוססה עדיין חותמת-דואר בעלת גוון אדמדם. כשהחל מעיין בהם, לא יכול היה להתאפק וחיוך גדול ורחב השתלט על פניו, שהרי נעץ עתה מבטו, בערימה של מברקי-ברכה, אשר שוגרו להוריו, לרגל הולדתו! מרבית המברקים נשלחו לבית-החולים בניירובי, שם הצליחו הרופאים להשיב לו את חייו, והאחרים מוענו לבית-החווה של משפחתו בנאקורו. מישהו טרח לאסוף את כל המברקים הללו, ולאגד אותם לחבילה נאה וסגורה, ודומה היה, כי מאז נפתחו לראשונה, עם הולדתו, לא ראו עד הרגע הזה את אור השמש.
לאחר שפשפש בין כל החפצים, המעטפות והקרטונים, שהיו עד לפני שעה קלה בתוך המזוודה, שכמו המתינה לבואו, נותרו על מיטתו, שתי מעטפות שטרם פתח. הסיר, באמצעות להב-האולר, את פס-המדבקה שאחזה בנוקשות בשולי המעטפה הראשונה, ושלף מתוכה מחברת עבת-כרס, שכריכתה צבועה הייתה פעם גוון אדום, שכבר דהה, והחל לדפדף בה בעדינות, מנסה לעשות דרכו בין הדפים הדקים, שלמרבה פליאתו, נותרו שלמים ונקיים. עיניו בחנו בסקרנות את כתב-היד הקטן, המעוגל והמסודר שהתרוצץ בסדר מופתי על גבי שורות מתוחות כסרגל, ומיד זיהה את כתב-ידה של אימו. נכתבו הדברים, חלקם באנגלית ורובם בגרמנית, ונוכח רצף התאריכים שהופיעו בין עמודי המחברת, הבין מיד שמדובר, כפי הנראה, בסוג של יומן, בו ניסתה אימו לתעד פרקים מקורות המשפחה, וכאשר מצא עצמו חסר סבלנות לקרוא את הכתוב בכרסו הגדולה של היומן, הציץ בתחילתו, שם ראה כי העמוד הראשון נושא את שנת 1938, ואילו התאריך שהופיע בעמודו האחרון, בישר כי נכתב בשנת 1958. עשרים שנות-תיעוד, מופיעות בין שתי כריכותיו של היומן ,והוא החליט לנסות להתעמק בהן ביסודיות, בשלב מאוחר יותר, והחזיר את היומן לתוך המעטפה, שהגיבה בשמחה כאשר קלטה אותו שוב לחיקה המאובק.
כעת נותרה לו עוד מעטפה אחת, והוא פתח גם אותה בזהירות רבה, באמצעות אולרו, ושלף מתוכה גיליון נייר בגוון אפור, שסירב כפי הנראה להצהיב עם הזמן. פרס את הגיליון על המיטה, ועיניו סרקו את פניו המודפסות בצבעים של אדום ושחור, ועד מהרה חש כיצד פועם ליבו בחוזקה וההתרגשות אוחזת בכל גופו. בחלקו העליון של הגיליון האפור, הופיעה כותרת אדומה ובה נכתב:
CERTIFICATE OF REGISTER OF BIRTH No. A68283
מתחת לכותרת הזאת נכתב:colony and protectorate of kenya ובהמשך: Birth in the District of Nairobi in the Province of central
אחר-כך הבחין לתדהמתו הגדולה, בשמו, המתנוסס לתפארה על המסמך הרשמי הזה: Morris Peter Joseph ורק אז החל לעכל את העובדה, כי הוא מחזיק בידיו, לראשונה בחייו, את תעודת-הלידה שלו עצמו!
המילים המודפסות במכונת-כתיבה, נותרו עדיין בדיוק במקומות בהם הודפסו ב-27 באוגוסט 1952, תשעה ימים לאחר הולדתו, על-ידי פקיד-הרישום של "לידות ומקרי מוות" בקניה Richard Morgan Davies שהעיד בחתימת-ידו, כי הינו מאשר את דבר הולדתו של Morris Peter Joseph , שזה הוא עצמו!.
כל שאר הפרטים המודפסים בתעודת-הלידה המקורית, העניקו גושפנקא לעובדה, כי מדובר במסמך רשמי, המעיד על הולדתו, ועיניו סקרו בחטף את שמות הוריו, כפי אשר הופיעו בתעודה: Max Joseph אביו, שמקצועו הוגדר כבעל-חווה, ושם אימו, לצד שם משפחתה טרם נישואיה לאביו Paula Joseph nee Pantiel הלאום של הוריו הופיע כ-British ואילו הכתובת הרשומה בתעודת-הלידה, נראתה לו בשלב זה מוזרה במקצת: Elburgon Box 22 ולבסוף, הופיע גם שמו של הפקיד-הממונה על רישום והנפקת המסמך C.F. Atkins .
שעה ארוכה עוד הסתכל בגיליון האפור, ובו ההוכחה הרשמית בדבר הולדתו וזהותו הראשונה, ושטף של רגשות הציפו. מזה שנים ארוכות כבר ידע, כי אין שום דבר מקרי בהתרחשויות ובאירועים, וכי ממילא, נקבע הכל בידי-שמים, אלא שדווקא בשל כך, מצא עצמו חוכך בדעתו, כיצד לנסות ולהבין את אשר התרחש, במהלך היממה האחרונה: פגש במי שהיה לו מטפל ואומנת ותחליף להוריו, מקץ 64 שנים מאז נולד, ואחר-כך נחשף לתכולתה המפתיעה של מזוודה, שהצליח אותו ג'רוגה אם-בויה, להציל ולשמור עבורו, והנה נוכח במו עיניו, לראשונה בחייו, בעדות רשומה, חתומה ומודפסת, באשר לזהותו הראשונה, כמעט עשור, בטרם מצא עצמו בישראל, ותחת זהות חדשה.
ניסה לתהות, בינו לבין עצמו, מה משמעות הדברים, ויותר מכל: האם מעידה תעודת-הלידה הזאת, על מי שהוא באמת, או שמא מדובר בפיסת-נייר, הרחוקה מלשקף את דמותו האמיתית? האם נותר בקרבו פנימה Morris ,או שמא כבר הפך לפני יותר מיובל שנים באמת, ל- David, כפי אשר ידעוהו גם ילדיו ונכדיו? מה וכיצד יעשה כעת, נוכח הגילוי המחודש, בדבר זהותו המקורית, שהרי ידע תמיד על קיומה, אבל העדיף למחוק אותה ולהסתירה, ומעולם לא התייחס אליה, עד פגישתו הבלתי צפויה עם ג'רוגה אם-בויה.
השאלות הללו רדפו האחת את רעותה, וייצרו בקרבו קושיות חדשות, אלא שחש לפתע עייפות גדולה וצורך להשתרע על המיטה, לצד פיסות-חייו הנסתרות, ורגע לפני שעצם עיניו ונרדם, זכר כי קבע להיפגש שוב, למחרת-היום, עם ג'רוגה אם-בויה, לארוחת-צהרים בבית-המלון, ומצא בכך מידה רבה של נחמה ורגיעה, שהרי יוכל ג'רוגה לפענח עבורו, לפחות חלק מסימני-השאלה שכבר הציב מולו.
הוא נרדם כשחיוך על פניו.

לכל הפרקים הקודמים, ניתן להיכנס מכאן.

Posted by: | Posted on: דצמבר 20, 2015

קניה אהובתי – הפרק השישי

D7yrv-NRwpHApp15i06Y739uU0N7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYzMzVGRSIsICJjIjogImltYWdlL2dpZiIsICJ2IjogMSwgInQiOiAxLCAibiI6ICJkYXZpZF9rcmFtaW0ifQ==[1]

הפרק השישי : פרחי ילדות

 

ישבתי בחדר-המגורים של ג'רוגה אם-בויה, לוגם להנאתי מתוך כוס גבוהה משקה חלב-קוקוס טרי ומתענג על טעמו של הנוזל הלבן, מנסה לזכור מתי שתיתי לאחרונה חלב-קוקוס וסוקר במבט חטוף את המציאות ההזויה אליה נקלעתי. הבית עשוי היה לבנים-אדומות ועל גגו השטוח ניצבה סוכה עשויה סבכי שיח 'בוגנביליה' שהצלו  על המשטח ועיטרוהו בפרחים עזי גוון. הבית פנימה, מרוהט היה בפשטות ברהיטי-עץ מגולפים ובמרבדים צבוניים שנפרסו על הריצפה וגם תלו על הקירות. בפינה הבחנתי בעמדת מחשב-ביתי ועל הקיר שממול, נקבע מכשיר 'פלזמה' רחב יריעה, כמו סוג של רמיזה בדבר הגעתו של התמנון-הטכנולוגי העולמי גם לפינה נידחת זאת של היבשת-השחורה ולרגע חשתי נבוך נוכח הפליאה שאחזה בי למראה המכשירים שעל-פי תודעתי, כלל לא היו אמורים לשכון כאן.

ג'רוגה אם-בויה עסוק היה כל אותה העת בניסיונות להסב לי תחושה נוחה ונעימה ואחרי חלב-הקוקוס, הגיע מגש גדול, עמוס פלחי מנגו חתוכים ולצידם קערות-עץ ובהן פרי ה'פופו' הצהבהב וצלחות עמוסות אננס עסיסי. הוא התרוצץ כה וכה סביבי והספיק לספר כי התאלמן זה מכבר מאשתו האהובה "שאתה בוודאי לא יכול לזכור" וכי שני בניו הבוגרים עזבו את נאקורו " אחד עובד בלונדון בחברה למחשבים" והשני חי בניירובי ומשמש בחברה-כלכלית "שאין לי מושג במה היא עוסקת", אבל מדבריו ניכר כי שני הבנים מרוצים מחייהם ואף הפכו אותו בשנים האחרונות לסבא מאושר לארבעה נכדים "שלצערי הרב אני בקושי רב פוגש" אמר בנימה כאובה.

לבסוף התיישב מולי ולמשך רגע ממושך סקר אותי במבט בוחן ובעודו נוטל לפיו מצלחת האננס, פלט: " אתה דומה מאוד לאבא שלך".

שתקתי. וכי מה יכולתי לומר, שהרי זכרונותיו של ג'רוגה אם-בויה מאבי, היו כפי הנראה חדים ואף מרובים מאלה שהיו לי ואז פניתי אליו בנימה שהפתיעה גם אותי, נוכח הצליל המצווה שניכר בה: " ספר לי!" אמרתי.

"מה לספר לך?" שאל ג'רוגה, אף שעל-פי הבעתו, ידעתי כי ניחש את כוונתי.

" ספר לי על אותו לילה" השבתי בשקט " על הלילה האחרון שלנו בחווה, כשהברחת אותנו משם".

ג'רוגה אם-בויה חייך ולרגע חשבתי שאני מזהה בעיניו ברק מתעתע, אלא שאחרי רגע ממושך של שתיקה, אמר: " אני לא בטוח שאתה יודע מה בדיוק התרחש לפני אותו לילה ואני גם לא בטוח שאתה באמת רוצה לדעת את כל הפרטים".

"ספר לי מה שתבחר לספר ואני כבר אחליט" השבתי בחוסר סבלנות מופגן.

ג'רוגה נאנח עמוקות ונשען לאחור בתוך הכורסא הגדולה שהכילה את קומתו הגבוהה " איך שאתה רוצה" פלט לבסוף ואמר:" הגעתי לחווה של ההורים שלך כשהייתי בן 15-16 לערך, אבא שלך, בואנה מקס ואימא שלך, ממזה פאולה, קיבלו אותי לעבודה, למרות שהייתי צעיר, לעומת כל שאר העובדים שנקלטו במשך הזמן בחווה הזאת וממזה פאולה, אימא שלך, החליטה משום מה, שלא אעבוד בחוץ בשדות או במשק הגדול, אלא דווקא בתוך הבית וכך הפכתי בעצם להיות ה"בוי" שלכם".

" אני רק זוכר אותך כמי שלקח אותי לטייל בעגלה וכמי שטיפל בי במשך רוב היום" אמרתי בהיסוס.

עיניו החומות ננעצו בי במבט מרוכך והוא המשיך: " כן, אתה היית חלק נכבד מהעבודה שלי בבית שלכם, כי ממזה פאולה, לא כל-כך…לא כל-כך פינתה את עצמה לטפל בך, כי היו לה עוד תפקידים בבית".

"איזה תפקידים?" שמעתי את עצמי שואל בצליל של טרוניה.

" היא הכינה לכם אוכל, הייתה עסוקה במטבח והשגיחה על עבודות הניקיון של שאר העובדים וכשהגיע אחיך טומי הביתה לחופשות, הייתה צריכה לדאוג גם לו, שלא לדבר על כך שכל הזמן דאגה לבואנה מקס, אבא שלך" השיב במהירות.

"אז אתה היית בעצם סוג של אומנת-מטפלת ממין זכר?".

הוא צחק וחשף טורי שיניים צחורות ואמר: " אפשר להגדיר את זה כך, ממזה פאולה, אימא שלך, לא בדיוק יכלה להקדיש לך את כל תשומת-הלב, הרי בסופו של דבר, אתה צריך להבין שהיית בשבילה גם סוג של…" הפסיק לרגע ואחר-כך השלים את המשפט: " סוג של הפתעה…".

"הפתעה?!" שמעתי את עצמי תוהה.

ג'רוגה נשם עמוקות והשפיל את מבטו. " אני לא כל-כך יודע איך להגיד לך את הדברים, למרות שאתה כבר איש גדול ומבוגר" ניכרה המבוכה בקולו " אחיך טומי נולד בערך 10-12 שנים לפניך ופתאום מצאה ממזה פאולה את עצמה בהריון אתך ואיך לומר? הרעיון הזה לא מצא חן בעיניה וגם היחסים שלה עם בואנה מקס, לא היו אז הכי טובים".  חשתי כיצד הסומק מציף את פני, אבל ג'רוגה ידע כי כבר חצה את הגשר שאולי מעולם לא חשב כי יגיע אליו והמשיך: " ממזה פאולה ובואנה מקס, אמנם דיברו ביניהם גרמנית, כדי שאנחנו לא נבין במה מדובר, אבל מטון הדיבור והקולות שהשמיעו, לא קשה היה לנחש כי הרעיון שיוולד להם עוד ילד, אחרי אחיך טומי, לא בדיוק מצא-חן בעיני ממזה פאולה ואנחנו, שעבדנו כל הזמן בתוך הבית, היינו עדים למה שהתנהל ביניהם, למרות שלא הבנו את השפה וכשממזה פאולה כבר הייתה לקראת סוף ההריון שלה איתך, הגיעה אלינו במפתיע ממזה תאה, חברה טובה של ממזה פאולה, להיות עם אימא שלך".

שמה של תאה צף ועלה לפתע מנבכי זכרוני. תאה שטרן, מי שלימים התברר לי, כי הייתה חברתה הטובה ביותר של אמי, עוד מתקופת הכרותן בברלין , מי שאמי שידכה לאחד, יוסטין שטרן והיא אכן הגיעה מגרמניה, לאחר שנישאה לאותו יוסטין והשניים ניהלו חווה-חקלאית, דומה לזאת של הורי, לא הרחק מנאקורו. מעת לעת היו יוסטין ותאה שטרן מתארחים בביתינו והאשה הזאת הרעיפה עלי אהבה וחיבוקים כל אימת שנקלעתי לחברתה ובאותו הרגע זכרתי גם, שכאשר נהגנו לבקר בחווה שלהם, הושיב אותי יוסטין על הטרקטור הגדול שלו ואי-שם, באחת המזוודות שלי, טמון  עדיין תצלום, בו אחי טומי ואני נראים על הטרקטור הזה, שבזכרוני נותר אדום ובוהק כפי שהיה פעם.

" ממזה תאה הגיעה לחווה שלכם וליוותה את ממזה פאולה בתקופה האחרונה של ההריון אתך" קטע ג'רוגה את התפר שנוצר בחוטי זכרונותי " כשהגיע הרגע, ממזה פאולה ילדה אותך בבית " פסק שוב משטף דיבורו כמתחבט כיצד להמשיך ולבסוף אזר עוז ואמר בלחש:      " זה היה ממש בחדר של השירותים, היא קיוותה שכך היא תצליח להיפטר ממך ולחסל את העניין!".

ברגע הראשון הרגשתי כמי שנקלע בטעות לתוך בור עמוק של מי-קרח והדם כמו פסק מלזרום בעורקי, אבל ג'רוגה כבר המשיך בשלו, מבקש אולי לסיים במהירות את התאור המביך שבקע מגרונו: " מי שהצילה אותך הייתה ממזה תאה, היא עטפה אותך במגבת גדולה ובסדין והזעיקה את בואנה יוסטין ואת בואנה מקס והם לקחו אותך במכונית של בואנה יוסטין ונסעו בכל המהירות לניירובי, לבית החולים Prince     of Wales.הרופאים הצליחו איכשהו להציל את חייך, בעיקר משום שעשו לך ערוי-דם מיוחד והחליפו את כל הדם שהיה בגופך, היית כבר בחזקת מת!".

בלי משים ליטפתי את ידי השמאלית, לחוש את התפר המוזר שמצוי בחיבור שבין כף-היד לבין הזרוע, כמו גם ברגלי השמאלית, במקום בו מצוי הקרסול, זכר לאותו ערוי-דם שהשיב לי את חיי, בעודי וולד בן פחות מיומו. " אחרי זמן מה, החזירו אותך הביתה לחווה וממזה פאולה קיבלה אותך לידיה בשמחה וטיפלה בך באהבה".

"אבל העבירה אותי לטיפולך?" הערתי.

ג'רוגה נאנח שוב, כמי שאבן נגולה מליבו ואמר:" ממזה פאולה נרגעה אחרי מה שקרה, אבל הייתה זקוקה לעזרה וכך הפכתי למטפל שלך ורוב שעות היום, באמת היית אצלי, בידיים, בעגלה ובכל מקום בחצר ובבית ואפילו דאגתי לכסות אותך בלילה, בכילה המיוחדת שהיתה מעל למיטה שלך, שלא תעקץ על-ידי יתושי המלרייה".

דממה השתררה בינינו. לגמתי שוב את חלב-הקוקוס וניסיתי, בלא הצלחה, לתהות על המתרחש בנפשי. כבר שמעתי בחיי, יותר מפעם אחת, גירסאות שונות באשר לאירוע הזה, אבל מעולם לא זכיתי לקבל אישור לאמיתותו, שלא לדבר על עדות ישירה על מה שהתרחש בבית בו נולדתי והנה אני מוצא את עצמי, מקץ יותר מ-60 שנה, שומע את הדברים מפי עד חי, שעד מהרה היה לי גם לסוג של מטפל שאפילו החליף את חיתולי. תדהמה, ריקנות, מבוכה, מרירות והבנה, שימשו בערבוביה את המתחולל בקרבי, אבל בעיקר רפיון משונה, על שצלחתי את המהמורה הזאת ואולי-אולי, ישמש אותי הדבר בשארית חיי, להשיב לעצמי תשובות, על תהיות ומחשבות שטרם נתנו לי מנוח, אף בגילי.

" זאת אומרת שטיפלת בי בערך במשך 8 שנים?" שאלתי-אמרתי.

ג'רוגה הביט בי וחמלה גדולה ניכרת הייתה בעיניו:" כן, משהו כמו 8 שנים" ואחר-כך חייך חיוך גדול והוסיף" לפחות לפי התוצאה הנראית לעין, אני חושב שעשיתי עבודה לא-רעה".

משום מה עלה בדעתי לשאול:" תגיד, לא היו לי חברים, ילדים בגילי שאיתם שחקתי?".

ג'רוגה חייך במין חמלה והשיב:" לא, בעצם היה ילד אחד שקראו לו ויויאן, הוא היה בן של משפחה נוצרית שהייתה בעלת חווה-חקלאית קרובה אליכם, אבל בגלל המרחק בין החוות, משהו כמו שעתיים-שלוש נסיעה, יצא לכם להתראות אולי פעם בחודש, כשהם ביקרו אצלכם בחווה ופעם אחרת, כשאתם נסעתם לבקר אותם בחווה, אבל חוץ מאותו ויויאן, לא היו בחברתך ילדים אחרים. הבן של ממזה תאה ובואנה יוסטין, היה גדול ממך, בערך בגיל של אחיך טומי ולמעשה, אני הייתי ה"ילד" היחידי ששיחק וגדל איתך במשך כל הזמן בחווה. בואנה מקס עבד קשה, מבוקר עד ערב נמצא בשדות והשגיח על הופעלים וממזה פאולה, גם היא הייתה עסוקה רוב הזמן וכבר דיברנו על כך ולכן רוב הזמן שלך, היינו יחד".

"עד לאותו הלילה" התעלמתי מבדיחות-הדעת שלו.

ג'רוגה אם-בויה נדרך במושבו. " כן, עד לאותו הלילה" השיב.

"אז ספר לי מה בדיוק קרה באותו הלילה" דרשתי.

הוא התרומם ממקום מושבו ובעודו אוחז במקל-ההליכה המגולף שלו, החל מהלך הלוך-ושוב בחדר-המגורים ומדבר: " שנים ספורות קודם לכן פרץ בקניה המרד הראשון נגד השלטון האנגלי הלבן, בניסיון לסלק את האנגלים מאדמת קניה ולזכות בעצמאות" חכך בגרונו והמשיך      " המרד הזה נכשל ועלה לבני קניה ביוקר רב כי האנגלים גיסו את כל הצבא הבריטי, היכו במורדים בכל האכזריות, הרגו מאות מורדים מכל השבטים ולשם כך גם הפעילו מחנות-ריכוז איומים, אבל בשנת 1960 החליטו הקנייתים, בראשותו של המנהיג ג'ומו קנייטה, איש שבט הקיקויו, לחדש את המרד והם החלו לנקוט בשיטה חדשה שהוכיחה את עצמה".

"מחנות ריכוז?!" הקשיתי בחוסר אמון.

הוא נשם עמוקות ואמר:" מחנות-ריכוז של ממש, בהם כלאו ועינו אלפים מבני קניה, זה כבר לא סוד, אתה יכול למצוא על כך תיעוד מסודר".

" על מה אתה מדבר?" הקשיתי.

" המרד ששמו נקרא 'מאו-מאו' תוכנן בשני שלבים מקבילים" המשיך ג'רוגה אם-בויה " בשלב האחד הוא פרץ בכל הערים המרכזיות בקניה בעת ובעונה אחת, כאשר כוחות המורדים תקפו תחנות-משטרה, בנייני-ציבור ובתי-עסק של האנגלים ובמקביל, נערכו המורדים סביב לכל החוות האנגליות במדינה, באותו יום ממש ותקפו כל אחת מהחוות האלה, כשהציתו סביב כל בית-חווה אש גדולה, איפשרו לרוחות המנשבות להוליך את האש עד שהיא סגרה על בתי-החווה וכך לכדו את החוואים האנגלים והכניעו אותם".

"וכך הגיע המרד גם לחווה שלנו?".

ג'רוגה עצר מלכתו, נשען על מקל-ההליכה שלו וממרום קומתו השיב, בהבעה קפואה: " כן, כך הגיעו המורדים בדרכם גם לקרבת החווה שלכם, אבל למזלי הרב קיבלתי על כך מידע מוקדם".

"ומה עשית?" שאלתי בהיסוס, מתוך כך שידעתי את התשובה.

" סיפרתי על כך לבואנה מקס אביך, בדיוק באותו לילה, כשישבתם יחד לארוחת-הערב" אמר.

שוב השתרר שקט בחדר-המגורים של ג'רוגה ואחרי זמן מה שאלתי: " למה? למה סיפרת לו על כך? למה בעצם הצלת אותנו?".

חיוך דק כיסה את פניו הכהות של ג'רוגה ואז אמר:" הרבה שנים חשבתי על כך וניסיתי להבין מדוע בעצם פעלתי בניגוד לתנועת המרד וגיליתי לאבא שלך שעומדים לתקוף את החווה שלכם וכי נשקפת לכם סכנת-חיים ולא תמיד מצאתי לעצמי תשובה משכנעת, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שביקשתי להציל את המשפחה שלך, כי הייתם לי סוג של משפחה ולא יכולתי לסבול את הרעיון שהמורדים ישחטו גם אתכם, הרי גדלתי אצלכם, הייתי יותר מבן-בית אצל ממזה פאולה ובואנה מקס, שתמיד התייחסו אלי כאילו הייתי חלק מהמשפחה ואתה היית הוכחה לכך".

"אני?!".

" כן, כן, הרי רק לפני רגע סיפרתי לך שהייתי לך אומנת, שבעצם גידלתי אותך מיום-הולדתך עד שמלאו לך 7-8 שנים! איך אתה מעלה בדעתך את האפשרות, שהייתי יכול להפקיר אותך למורדים האלה?!" השיב בנחישות ואחר-כך הוסיף:" אני לא מכיר את הפרטים ואת סיפור-המעשה, אבל במשך השנים למדתי לדעת ולהבין שההורים שלך כבר עברו סבל גדול, כאשר נאלצו לברוח על נפשם מגרמניה והרעיון שישחטו אותם כאן במקום בו מצאו מקלט, לא מצא חן בעיני".

"ואז גילית לאבא שלי שמתוכננת התקפה של המורדים על הבית שלנו?".

הוא המתין לרגע, כמו מנסה היה להסדיר את דבריו ולבסוף השיב:" כן, יום קודם לכן קיבלה הממזה שלי מידע מהאחים שלה, שהיו חלק מתנועת-המרי, שמתכוננים להבעיר אש סביב לבית-החווה ולהגיע אליכם ואת זה סיפרתי לאבא שלך, בואנה מקס, באותו לילה, כשישבתם לאכול ארוחת-ערב".

"איך הוא הגיב?" שאלתי בסקרנות גלויה.

"בואנה מקס היה איש טוב-לב ואנושי מאוד, אבל גם קשוח ובהתחלה, לא אמר מילה ולא הגיב, עד שאימא שלך, ממזה פאולה, שאלה אותו בגרמנית, מה סיפרתי לו" הטעים ג'רוגה " לא הבנתי את השיחה שהתנהלה ביניהם, כי הם דיברו גרמנית, אבל לפי הטון והקולות ששמעתי, יחד עם הממזה שלי, שעבדה אותה השעה במטבח, ברור היה לנו שההורים שלך מתווכחים בצורה קשה ורק אתה ואחיך טומי, ישבתם סביב השולחן והסתכלתם עליהם מבלי להוציא הגה. אחר-כך קראה לי ממזה פאולה ונתנה לי הוראות".

"מה היו ההוראות?" שאלתי.

" ממזה פאולה דרשה ממני להכין את הג'יפ לנסיעה, לדאוג שיהיה בו מספיק דלק, להכין אוכל וציוד לא רק לנסיעה, אלא גם לשהות ממושכת מחוץ לבית ושאעשה הכל במהירות ובזריזות, היא כבר הייתה מוכנה ונחושה לעזוב מיד את הבית, יחד איתך ועם אחיך טומי".

"ומה עם אבא שלי?" הרהבתי עוז להקשות.

ג'רוגה פלט אנחה כבדה ואמר:" בואנה מקס, אבא שלך, היה מאוד מתוח ונרגז ואמר לי שהוא לא מוכן שהאנשים שהוריד לפני שלושים שנה מהעצים, יאיימו עליו וינסו לגרש אותו והתעקש להשאר בחווה. ניסיתי לשכנע אותו לבוא איתנו, אבל לא היה זמן לנהל שיחות, מה עוד שבואנה מקס המשיך להתעקש ולקח לידיו את האקדח שהיה מונח על השולחן, כאילו שהוא מוכן כבר לצאת לקרב".

פיסות קרועות של טלאי זיכרון צפו מול עיני וראיתי את עצמי נגרר אחר אמי לחדר-השינה, שם ארזה בזריזות שתי מזוודות קטנות, לתוכן תחבה מכל הבא ליד וגם הניחה בידי את ה'דובי' הצהוב שלי ואחר-כך כבר מצאתי את עצמי בתוך סל-נצרים גדול, במושב האחורי של ג'יפ ה'לנדרובר', אמי לצדי ואחי טומי, במושב הקדמי, בעוד ג'רוגה נוהג ברכב במהירות רבה.

"יצאנו לדרך באורות כבויים " קטע ג'רוגה את ניסונותי לארוג מחדש את טלאי הזכרונות שלי " ידעתי שאסור לנו לעבור בתוך נאקורו ולכן נהגתי בדרכים עוקפות, להמנע ממחסומים של הכוחות המורדים ואחרי שעות ארוכות של נהיגה מתוחה, נכנסנו בסופו של דבר לפרברי ניירובי. ממזה פאולה כיוונה אותי, להגיע למקום ששמו היה 'קפה-וינה', שם חיכתה לכם חברה של המשפחה ואם אני זוכר נכון, קראו לה טינה לואיס והיה לה בן, קצת גדול ממך ושמו רוברט".

"ומה קרה לאבא שלי?" שאלתי שוב מתוך חשש לא הגיוני ולא מוסבר.

" חזרתי עוד באותו הלילה לחווה שלכם, למרות שממזה פאולה וממזה לואיס הציעו לי להשאר איתכם בניירובי, אבל הרגשתי שאני חייב לחזור ולבדוק מה קורה עם בואנה מקס וזה מה שעשיתי" השיב ג'רוגה אם-בויה וחצה שוב את חדר-המגורים בהילוך איטי, שעון על מקל-ההליכה שלו. הבין שאני עדיין ממתין לתשובה לשאלתי ואמר:" כשהגעתי לבית-החווה, מצאתי את בואנה מקס בכניסה לבית, על המדרגות. הוא ישב שם, כאילו חיכה למישהו ורק כשהתקרבתי לכניסה, הבחנתי בחוטים ארוכים שהובילו לתוך הבית ושהיו מחוברים לסוללה גדולה ובה כפתורים שונים, שניצבה לצידו של בואנה מקס והבנתי מיד שהוא בעצם הכין את הבית כולו לקראת פיצוץ".

ג'רוגה נשם עמוקות, הפסיק לרגע לבחון את הבעת פני והמשיך:" בואנה מקס ניצל את הזמן בו הסעתי אתכם לניירובי, כדי לפזר בבית חומרי-נפץ שהיו ברשותו וגם הכין מיתקן מיוחד שבאמצעותו יגרום לפיצוץ. אחר-כך, הבחנתי בצד השני של החצר, בגוויות של שני הכלבים שלכם, בואנה מקס הרג אותם באקדחו, כדי למנוע מהמורדים לחסל אותם ולשרוף אותם, כפי שעשו לחיות-הבית בחוות אחרות. ניסיתי לדובב אותו, אבל הוא היה נחוש ואמר:" אני לא אתן להם את התענוג לשרוף את הבית שלי ואת הכלבים שלי, כשהם יגיעו לכאן, לא ימצאו דבר!".

אחר-כך תאר ג'רומה באוזני כיצד גרם אבי לפיצוץ הבית בו נולדתי וגדלתי וכיצד אחזה בו האש, בעודו מביט בה מהצד כשהבעתו חתומה ורק כאשר כילתה האש הענקית כל שריד מהבית, נפרד אבא מג'רומה אם-בויה לעולמים ודהר בג'יפ, להצטרף אלינו בניירובי.

" לבואנה מקס לא היה שום סיכוי מול המורדים שכבר היו בדרכם לחווה " ניסה ג'רוגה להסביר, ממרחק השנים, את מעשיו של אבי " הנפש של בואנה מקס, הייתה קשורה לאדמה הזאת, לאפריקה, לקניה ולחווה המיוחדת שבנה והקים כאן ולכן החליט לא לתת למורדים את התענוג לחסל בכידונים ובלפידים שלהם את חלום חייו".

דממה מעיקה השתררה בחדר-המגורים. ממרום קומתו הביט בי ג'רוגה אם-בויה, כמנסה לפענח את המתחולל בקרבי, נוכח כל שהשמיע באוזני ובעודי יושב על מקומי, כמי שחש כיצד מאיימת אותה סחרחרה שעילפה אותי בבוקרו של היום להשתלט עלי שוב, לגמתי במהירות את שארית חלב-הקוקוס ונותרתי בשתיקתי. הצצתי מבעד לחלון וראיתי את גווני השקיעה של השמש האפריקנית, מלטפים את הנוף הפראי שניבט אלי מבחוץ. ג'רוגה נעלם למשך רגעים אחדים מחדר-המגורים וכאשר שב, הניח לרגלי השולחן מזוודת-עור מרופטת, קשורה בחגורה רחבה שאבזמיה כבר העלו חלודה.

"אחרי שבואנה מקס עזב את החווה, עוד הספקתי להיכנס פנימה, לאותם חלקים שהאש טרם שרפה ואספתי כל מיני דברים, אותם הכנסתי לתוך המזוודה הזאת" אמר בקול שקט " מעולם לא העליתי על דעתי, שיום אחד עוד אזכה לפגוש בך או מישהו ממשפחתך, אבל הנה זה קרה והמזוודה הזאת שלך".

התרוממתי ממקומי וניגשתי אליו. לרגע ממושך עמדנו זה מול זה ואחר-כך התחבקנו בהתרגשות. לפני שנפרדנו, הבטחתי לג'רוגה אם-בויה כי ניפגש שוב, לפני שאעזוב את קניה ויצאתי מבית הלבנים-האדומות, בדרכי חזרה לבית-המלון, נושא בידי את המזוודה החומה ובתוכה חלק עלום מחיי.

 

 

 

Posted by: | Posted on: דצמבר 13, 2015

קניה אהובתי – פרק חמישי

rQ4S-4QgEzv9XgcPnXdinkTSi4V7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkM5MTEzQiIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=
ג'רוגה אם-בויה

פרק חמישי

פקח את עיניו ואחרי רגע ממושך, הצליח למקד מבטו והבחין בדמות גבוהת-קומה, גוחנת לעברו בהבעה מודאגת וכבר השכיל אל ליבו, כי שב להכרתו. התרומם אט-אט ממשכבו והתיישב, כשהוא נשען בגבו אל קיר-האבן, כשהוא סוקר פניו של האיש הבוחן אותו ממרום עמדו.
" you o.k " שאל הלה בנימה מודאגת. הניד ראשו לחיוב והוציא מתרמילו בקבוק מים צוננים, להשיב נפשו בלגימה איטית ואחר-כך שאל: " איפה אני? מה המקום הזה?".
האיש הגבוה חייך בהקלה ובהבנה והשיב: " אתה נמצא בבית-קברות יישן של היהודים, אבל נראה לי שאתה עדיין בין החיים".
לגם עוד לגימה ארוכה וחייך במבוכה " אני באמת מרגיש בחיים " אמר " איך זה שמצאת אותי כאן?".
"פשוט מאוד" השיב הזר " הייתי בדרכי הביתה, אני מתגורר לא הרחק מכאן ופתאום ראיתי אותך מרחוק, צונח על הריצפה כאילו היכה אותך הברק".
הביט באיש ולמשך רגע ממושך, חש צמרמורת חולפת בגוו, כאשר נעץ מבט ממוקד בתווי פניה של הדמות החביבה, שזקן-תיש לבן עיטר את קלסתרה השחור. " מה אני עושה כאן?" שאל ומיד תמה על שאלתו הטיפשית.
האיש חייך לעברו, כשהוא מניף לצדדיו את מקל ההליכה המגולף שאחז. " אין לי מושג, אני מניח שהלכת לטייל או שהלכת לאיבוד ונקלעת לבית-העלמין הזה" אמר.
הביט סביבו, לבחון את המקום בו פגע טרם איבד את הכרתו. " בית-עלמין? אמרת משהו על יהודים?" שאל.
האיש נאנח עמוקות והשיב:" כן, פעם התגוררו כאן גם יהודים, כאלה שעבדו אצל האנגלים והיו להם חוות משלהם ואפילו בית-כנסת ובית-קברות ואתה נמצא ממש בתוך המקום בו נקברו במשך השנים היהודים שחיו ונפטרו פה".
שתק למשך זמן מה ובעודו ממשיך לשבת היקשה שוב: " מה זה צמח הקקטוס המשונה הזה, מי שתל אותו דווקא כאן?".
" נראה לי שחזרת לאיתנך ואתה בדרך הנכונה להתאושש, יש לך הרבה שאלות שהתושבות עליהן ארוכות" אמר האיש והושיט לו יד ארוכה וחזקה, לעזור לו להתרומם על רגליו " בוא אתי, אני מזמין אותך להתאושש בביתי ובדרך אצליח אולי גם להשיב לך, אל תדאג, הבית שלי קרוב".
נעמד על רגליו וניער את האבק מבגדיו ואחר-כך הטיל תרמילו על כתפיו וטרם יצא בעקבות האיש משטח בית-העלמין, סקר שוב את צמח הקקטוס הענק ואת האנדרטה שמאחוריו ומיהר להדביק צעדיו של מארחו." אתה בן המקום הזה?" שאל.
האיש הנהן ראשו והשיב תוך כדי הליכה, כשהוא נשען על מקלו: " נולדתי לא הרחק מכאן, בערך לפני 80 שנה ואולי יותר ומאז לא עזבתי את נאקורו וסביבותיה".
"אתה לא נראה כבן 80" אמר בחיוך.
" אני גם לא מרגיש בגיל הזה, אבל כך כתוב בניירות שלי וכבר למדתי בחיי לא להתווכח עם מסמכים" אמר האיש והיפנה אליו מבט בוחן ושאל: " מאיפה אתה? איך הגעת לנאקורו?".
נשם עמוקות והשיב:" האמת היא, שאני משתייך לקבוצה של מטיילים שנשארה בניירובי והגעתי לכאן לבדי, לראות מקרוב את האזור".
" למה עזבת את החברים שלך לקבוצה?".
"רציתי להיות לבד, כדי לגלות כאן את העבר שלי".
"העבר שלך?".
המתין לרגע ממושך ובעודם ממשיכים לצעוד לאורך שביל-העפר, שהתפתל בין העצים, אמר:" נולדתי כאן, גדלתי פה עד שבשלב מסויים נאלצה המשפחה שלי לעזוב ועכשיו חזרתי כדי לראות שוב ומקרוב את נופי-ילדותי".
האיש נעצר על עומדו וסקר אותו במבט חודר. " נולדת כאן? בנאקורו?".
"אני רשום בתעודת-הלידה כמי שנולד בבית-חולים בניירובי, אבל כל ילדותי עברה עלי כאן בנאקורו, להורים שלי הייתה בזמנו חווה גדולה, לא הרחוק מהעיר הזאת".
רעד עבר בגופו של האיש גבה-הקומה וידו האוחזת במקל-ההליכה נעה ונדה בתזזית בלתי נשלטת. נראה היה כאילו התכסו פניו השחורות חיוורון ואגלי זיעה הציפו באחת את מצחו. " אמרת שהייתה להוריך חווה גדולה, לא הרחק מכאן" הטעים בקול ניחר וצרוד " מי היו הוריך?".
השיב בנימה מופתעת: " מקס ופאולה ג'וזף".
להקה של בעלי-כנף חלפה מעליהם ברעש גדול ולרגע נדמה היה לו, כי שאגה של אריות הגיעה לאוזניו ממרחק. הרעד שאחז במלווהו, גבר שבעתיים והוא העביר את מקלו בין ידיו הרוטטות מהתרגשות ושאל בחשש ובזהירות מופלגת: " ואתה? אתה הבן הקטן שלהם? אתה הוא מוריס ג'וזף?!".
לרגע הרגיש כאילו הלם בראשו קורנס כבד וחש כיצד הדם נוזל מתוך פניו, עד כי התקשה להסדיר נשמתו. הביט באיש הטמיר העומד מולו כעלה נידף והשיב כמעט בלחש: " כן, אני מוריס ג'וזף ומי לעזעזל אתה?!".
ידיו הארוכות של האיש עטפו אותו לפתע בחיבוק עז, מאמצות אותו לחזהו וכל גופו רוטט היה בבכי, כשהדמעות פורצות מעיניו כמו אשד חסר מעצורים, בעודו לוחש על אזנו:" אני ג'רוגה, ג'רוגה, אני ג'רוגה…!".
ההלם שאחז בו, קשה היה מנשוא והוא נותר חבוק בזרועותיו של האיש המייבב בבכי ומקץ עוד רגע ממושך של הפתעה, הרגיש כיצד הוא מתפרק ופרץ אף הוא בבכי חסר מעצורים, מאפשר לכל נפשו לרעוד בתוך גופו, כמו השתחרר באחת מתוך החומות שסגרו עליו במשך יותר מיובל שנים. "ג'רוגה, ג'רוגה, ג'רוגה " המשיך למלמל לתוך חזהו המיוזע של האיש המבחק אותו בחום ובאהבה כמוה לא חש עידן ועידנים.
כך עמדו השניים עוד שעה ארוכה על אם-הדרך, חבוקים, רועדים מהתרגשות ומגירים דמעות עד בלי די, מסרבים להנתק זה מזה, כאילו גמלו בליבם, למלא את החלל העצום שנפער ביניהם לפני שנים כה רבות והוא המשיך למלמל בבכיו "ג'רוגה, ג'רוגה" ואילו הזקן הטמיר המשיך לחבקו, ללחוש באוזנו הכרויה "מוריס, מוריס, מוריס שלי…".
זמן מה לאחר-מכן, כבר ישבו השניים בביתו של ג'רוגה אם-בויה, מנסים לשחזר את אשר אירע לשניהם, מאז אותו ליל-אימים, במהלכו נמלט יחד עם אימו ואחיו הבכור טומי, מבית-החווה, הודות לאזהרתו של ה"בוי" שלהם, בדבר המיתקפה הרצחנית הצפויה של המורדים, הלוא הוא ג'רוגה אם-בויה.

Posted by: | Posted on: דצמבר 6, 2015

קניה אהובתי- פרק רביעי

b2J22Uqit9jE01CLR7rD72iXZmZ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYyMTg3MiIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]
פרק רביעי

ארוחת-הבוקר הדשנה והיציאה אל השמש האפריקנית המסנוורת של שעות הבוקר, לא הצליחו לטשטש את התמונות הקשות שנצרבו אמש בתודעתו, מתוך האירוע המצמית של ליל-המנוסה מחוות ילדותו ושעה ארוכה נדרשה לו להשתחרר מלפיתת תחושות החרדה והנטישה שאפפו אותו, כאשר זכר את הלילה בו נמלט עם אימו ואחיו מהבית הגדול, כשהוא חבוי בתוך סל-נצרים, בג'יפ שדהר בחשיכה לעבר ניירובי. הסיוט שפקד אותו אמש, לראשונה מזה שנים כה רבות, נותר מקובע במוחו, גם בשעות היקיצה הראשונות בבית-המלון והירפה ממנו בהדרגה, רק כאשר החל לצעוד בטבורה הסואן של העיר נאקורו.
ככל שהלך ברחובותיה הצפופים וחלף על פני עשרות דוכנים, בהם ניסו המקומיים למכור מזכרות ופירות, חש כיצד שולחת המציאות זרועותיה לימים עברו ובמהלך השעות הבאות, נטשטש הגבול שחצה בין הזכרונות שנטבעו בתודעתו, לבין המראות שניגלו לנגד עיניו בעיר, אשר הפכה לימים מכפר לכרך אחוז תזזית. עבודות-העץ, פסלוני-השנהב המגולפים, מגיני-המלחמה עטורי הפסים, שלל החניתות החדות, בדי הארגמן הבוהקים ומראה פירות המנגו, ה'פופו' והקוקוס, שהוצעו לעוברים והשבים בערימות טריות ורעננות, החזירו אותו לימים בהם נהג להגיע למרכזה של נאקורו עם אביו ובהמשך דרכו, חש, כאילו קפא הזמן על מקומו. הריחות המוכרים של תבלינים-הודים, שביצבצו מתוך שקי-יוטה ופולי-הקפה שהוצגו לראווה והיכו בנחיריו, כאילו רק אתמול חלף על פניהם לראשונה. אוזניו קלטו צלילים מוכרים של הניב המקומי בשפה הסוואהילית ועד מהרה השכיל אל ליבו, כי הוא מותפע נוכח הבנתו את המדובר וכאשר סקר את האנשים החולפים על פניו ואת אלה הניצבים לצד מרכולתם בשוק, נדמה היה לו לרגע, כי הוא מזהה תווי-פנים מוכרות לו, אלא שמהר מאוד עמד על התעתוע המביך, שהרי מזה יובל שנים ויותר, לא פגע בהם ורק תנוכי האוזניים הארוכות והמחוררות, הסגירו מוצאן של הבריות, כמי שנימנים על שבט ה'מסאי'.
המשיך לשוטט, ללא מטרה מוגדרת בטבורה של נאקורו וצד את עיניהם של הרוכלים, שפנו אליו בשלל שפות-זרות, בניסיון למשוך תשומת ליבו, אלא שעסוק היה במאמצים לגרש ממוחו שארית הזיכרונות המסוייטים שפקדוהו בלילה, בעודו מתמודד עם תחושת הבלבול שאחזה בו, נוכח העובדה שהכל נראה כל-כך מוכר וידוע ובה בעת, זר ומנוכר.
בלי משים הוליכוהו רגליו מחוץ למרכזה של העיר ועד מהרה נקלע לאזור בו נמצאו בתים נמוכים ומאחוריהם חלקות אדמה מעובדות ובהמשך, בקתות-מגורים שחרגו מתחום הפברברים, בהם ניבנו וחברו יחד למרקם העירוני הגדול. השמש כבר עמדה במרומי הרקיע הכחול והוא חש היטב את חומו של היום מגיר זיעה מגופו, כאשר עצר לנוח בצילו של עץ ענק מימדים, ללגום מים קרים מהבקבוק שהביא עמו. סקר סביבותיו במבטו, הכל נראה לו שוב מוכר, כמו שב באחת לנופי ילדותו וזכר שוב כיצד נהג להתלוות לאביו, מבית-החווה המרוחקת כברת דרך מהעיר, עד למרכזה, שם עצר אבא את ג'יפ ה"לנדרובר" המשפחתי ונכנס למשרד-הדואר, על גגו ריחף בגאווה דגל ה'יוניו-ג'ק' האנגלי, לקבל דברי-דואר, שהגיעו מחוץ-לארץ ובעיקר לאסוף, פעם בחודש, חבילה גדולה ובתוכה סוללה רחבה וכבדה, אשר שימשה אותם להפעלת מכשיר-הרדיו שבביתם. אחר-כך נכנסו לשורה של חנויות, לרכוש מוצרים שונים שאמא ביקשה, או שנחוצים היו למשק-הבית ובכל מקום זכה לצביטות-חיבה על לחייו, מבעלי העסקים והאנשים שהכירו את משפחתו ורק עכשיו, מקץ יותר מחמישים שנה מאז אותם ימים, עלה לפתע בדעתו כי נהגו הכל לפנות אליו ולקרוא בשמו הנשכח "מוריס", שנמחק לגמרי מזכרונו ומתודעתו.
אבא רכש מזון לכלבים ולסוסים, עיתונים ששוגרו מלונדון ועברו תחילה בניירובי ומעת לעת, סרו השניים גם לאחת החנויות, בהן רכש אבא נרות-שבת ופעם בשנה, גם חבילות של מצות לחג-הפסח, אלא שמצא עצמו מתמקד דווקא בזכרון הביקור הקבוע בתחנת-המשטרה המקומית, שם עשה עם אבא בכל פעם בה הגיעו לעיר והתקבלו בחביבות ובחום על-ידי אחד הקצינים האנגלים שפיקדו על המשטרה. הללו הקדישו שעה קלה לעדכן את אבא על אודות המתרחש בסביבה ואף שמעולם לא קלט את משמעות הפרטים שסיפרו הקצינים החביבים לאביו, חש כי מדובר בדברים חשובים באמת וכי השאלות שהיקשה אבא, התמקדו בעיקר במה שהתפרש אז באוזניו, כצעדי זהירות שמוטב וראוי לנקוט בחווה "על כל צרה שלא תבוא". תמיד נפרדו גם הללו ממנו בליטוף ובצביטה על לחיו ומתחנת-המשטרה, חזר עם אביו לג'יפ העמוס לעייפה והפליגו דרכם חזרה לבית-החווה, המרוחק כשעת נסיעה מן העיר.
התמונות הללו ריצדו מול עיניו, כמו נלקחו מתוך סרט ארוך והוקרנו שוב לעיניו המופתעות, אלא שלא היו מחוברות ברצף ורק הזינו אותו קטעים-קטעים, מותירים ביניהם חללים ריקים וטילטלוהו שוב, בין המוכר והזכור, לבין המציאות הזרה והמנוכרת. ככל שחלפו שעותיו ונמשכה דרכו לעיבוריה של נאקורו, הרגיש כמי ששקע בבאר זכרונותיו, באר עליה הניח זה מכבר אבן גדולה וכבדה ותש כוחו מלהזיזה ולאפשר לעצמו להציץ פנימה, כמי שירא היה, פן תשתקף בבואתו מתחתית הבאר וכאשר נגולה סוף-סוף האבן מפי הבאר, פגע מבטו בהשתקפות נפשו וחרדה גדולה מילאה אותו.
המשיך בסיוריו עד שנקלע באחת, למתחם מוקף חומה וסגור באמצעות שער-ברזל ולהפתעתו הרבה, הבחין בצורת מגן-דוד החקוקה על אבני החומה, משני עברי השער. נכנס פנימה ומיד הבין כי מצא עצמו בבית-עלמין יהודי ומקץ מספר צעדים שעשה בין המצבות, הזדקר לפתע מול מבטו המופתע, שיח-קקטוס ענק מימדים, שצורתו כמנורת שבעת-הקנים ומאחוריו אנדרטת-אבן גדולה, עליה שורה ארוכה וצפופה של שמות חקוקים.
כאב חד פילח בראשו והוא נאלץ להתיישב על ספסל-אבן שניצב סמוך לכניסה, נוכח הסחרחרה שפקדה אותו. כיצד נקלע לבית-עלמין יהודי במבאותיה של העיר נאקורו? מה עושה כאן שיח-הקקטוס הענק, שצורתו מנורת שבעת-הקנים? איך הגיעה לכאן האנדרטה הזאת? מי הקים את המתחם הזה ומדוע?
השאלות הללו התערבבו במוחו וכבר התקשה להבחין בין המציאות לבין מאגר זכרונותיו, כשחש כיצד הוא מאבד את אחיזתו במתרחש ושקע בעלפון ענוג וכהה חושים.