כללי

now browsing by category

 
Posted by: | Posted on: אוגוסט 19, 2016

תעלומת אברהם הלפרין

IMG_0099 (1)כריכהאבני זכרון והערות_12 (1)IMG_0099 (1)

 

הסיפור הזה התגלגל במשך שנים רבות מבלי שאיש יעלה בדעתו כי יבוא יום ויעסיק מישהו, לא כל שכן בזכרון-יעקב. לירון גורפינקל, מנהלת ארכיון זכרון-יעקב, קיבלה לא מכבר שיחת טלפון ממישהי העוסקת בכתיבה על אודות "מצבות מספרות" וביקשה לקבל פרטים על אחד, אברהם הלפרין, שנקבר בזכרון-יעקב, בשנת 1886.

כתוצאה ממהלך הבדיקות שנערכו על רקע בקשה זאת, התברר כי אברהם הלפרין היה אחד מתוך שישה יהודים ששלח הברון רוטשילד בקיץ 1885 ללמוד חקלאות במושבה הצעירה זכרון-יעקב.

לרוע המזל, הלך אברהם הלפרין ז"ל לבית-עולמו ונקבר בבית-העלמין המקומי . עיתון "המליץ" מיום 22 באוגוסט 1886, מסר על פטירתו של הלפרין בתאריך א' טבת ואילו על המצבה שלו, נקבע מותו בתאריך כח' טבת. בדיקה בספר-הנפטרים של זכרון-יעקב, מגלה כי אברהם הלפרין המנוח, היה הנפטר השישי במושבה אולם למרבה ההפתעה, אין בספר זה פרטים אודות הוריו.

יחיאל פוחצ'בסקי, מי שהיה חברו של הלפרין עם הגעתם ארצה, כתב ספר-זכרונות בשם "סיפור חיים של עובד אחד" ובו הוא מזכיר בקצרה את הלפרין המנוח.

התעלומה סביב אברהם הלפרין גברה, נוכח העובדה לפיה מישהו טרח לחדש ולשפץ את מצבתו, מה שמעיד אולי על כך שבכל זאת, נמצאים לו עדיין קרובים או שארי-בשר.

"כרמים זכרון-יעקב" תשמח לקבל פרטים נוספים מכל היודע דבר על אברהם הלפרין המנוח.

Posted by: | Posted on: יוני 8, 2016

זכרון-יעקב ומגורשי יפו-ת"א בשנת 1917

גירוש

מגורשי יפו-ת"א ממתינים לעגלות בדרכם לזכרון-יעקב

בשבוע שעבר קיבל ה'בונדסטאג' הגרמני החלטה היסטורית ולפיה הכיר במעשי הרצח שביצעו העות'מנים במיעוט הארמני כב'ג'נוסייד', רצח-עם. ההחלטה הדרמטית הזאת גרמה לסוג של סערה פוליטית בת-חלוף וממשלת תורכיה אף החזירה הבייתה את שגרירה לגרמניה, אלא שבכך הסתיימה מחאתה.

באותו שבוע נודע כי ההיסטוריון הישראלי, פרופסור משה ציממרמן, פירסם מאמר גדול בכתב-עת מכובד ובו הטעים כי 'רצח-העם' שביצעו העות'מנים בארמנים, לא היה אלא הראשון, מבין צעדים דומים שהיה בדעתם לנקוט, בעיקר נגד אוכלוסיות שנחשבו בעיניהם מסוכנות להמשך שליטתם במרחב וכמי שעשויות לסייע לבריטים, האוייב המר שלהם במלחמת-העולם הראשונה. במסגרת תכניות אלה, זממו העות'מנים, על-פי צימרמן, לבצע סוג של השמדת הקהילה-היהודית שבארץ-ישראל. לרוע מזלם, דלפו הידיעות האלה והגיעו לשלטונות גרמניה, בעלת-הברית של תורכיה במלחמה. הגרמנים הזדרזו לשגר לארץ-ישראל משלחת רמת-דרג, שנפגשה עם הפח'ה התורכי ואיימה עליו, לבל יעלה בדעת השלטון העות'מני לבצע את זממו ביהודים. הצעד הגרמני לא נבע בעיקרו מאהבת מרדכי, אלא משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, ובסופו של הדבר, השיגו הגרמנים את מבוקשם והשמדת יהודי ארץ-ישראל, ירדה מהפרק.

אלא שהתורכים הגו תוכנית חלופית, להסיר מעליהם את 'הסכנה' הנשקפת להם מיהודי ארץ-ישראל ובחודש אפריל 1917, הוציאו צו לגירוש כל יהודי העיר-יפו והשכונה תל-אביב.

הגירוש ההמוני בוצע וכעשרת-אלפים יהודי יפו-ת"א גורשו מהעיר ופוזרו ברחבי הארץ. במקום נותר רק מניין שומרים שכינה עצמו לימים "הקבוצה היפואית". המגורשים הגיעו לירושלים, טבריה, צפת, יבנאל, הגליל וכן למושבה זכרון-יעקב.

"כרמים" זכרון-יעקב, החליטה להרחיב את היריעה בפרק מרתק זה מתולדות המושבה, ומציגה כאן את תיעוד האירועים שהביאו להתגייסותה של זכרון-יעקב לקליטת המגורשים ואת פרטי הטיפול בהם, במהלך שהותם במושבה.

מאיר דיזנגוף מתאר בספרו " עם תל-אביב בגולה" את איומי העריץ ג'מאל פח'ה כפי שהיו אופיניים לשלטון העריצות של התורכים במלחמת העולם-הראשונה:

" ג'מאל פח'ה היה רגיל לתת ביאורים לפקודותיו, אולם הפעם נהג עמנו נימוס נאה ואסף את נכבדי העיר ובנותיה, לבאר להם ההכרח ואת הצורך שבדבר. לאחר שגמר את השיחה עם הערבים בתורכית, בא לשבת על יד באי כוח היהודים (של ת"א והמושבות) ואמר לנו:…' אתם הלא יודעים ומבינים שלתורכיה אין צי והממשלות בנות בריתנו אינן יכולות לשלוח הנה את אוניות המלחמה שלהן, כי בים-התיכון מסתובב צי אדיר של ממשלות 'ההסכמה' ואניותיו יכולות להגיע בכל רגע לתקוף את ערי החוף ולמחות אותן על יושביהן מעל פני האדמה, לכן הננו מוכרחים להוציא מתוכן את התושבים ולהצילם לחיים, כך מתנהלת היום המלחמה המודרנית…"

 

 

 

 

 

תחילה מוצג קטע מתוך "הגירוש- הגירוש מיפו על-ידי התורכים במלחמת העולם-הראשונה, מאת יוסף פאליק. (איכון: 1004- הארכיון לתולדות זכרון-יעקב בהנהלתה של לירון גורפינקל):

 

" ביום הששי בבוקר, ער"ח אייר התרע"ח, באנו בעזרת השם לזכרון ביום ההוא לעת ערב. העגלות הלכו ישר אל מגרש המרחץ אשר שם היו מוכנים אנשים להוריד החפצים והנפשות מהעגלות וגם יורה גדולה מדיזינפעקציע, וגם המרחץ עם מים רותחים עבור המהגרים, וגם ספר לספר ולגלח את כל ראשי המהגרים, בפקודת הד"ר יפה לגלח את כל ראשי המהגרים. זקנים וגם נערים, בחורים וגם בתולות, טף ונשים. כולם מחויבים להתגלח ולילך להמרחץ, ובגדיהם וכרים וכסתות וכל החפצים, להכניסם להדיזינפעקציע. וכמה חפצים נשרפו שם בשם, גם מעילי נשרף חתיכה מהגב, אבל אין דבר כי כך היתה פקודה ואין לשנות. כי כל איש, ובפרט הצעירות אשר לא חפצו לגזוז את שערות ראשן היפות והנקיות, אשר ימרה את פיהו, לא יתנו לו לאכול וגם ענוש יענש. על כן מה היו יכולים לעשות המהגרים האומללים והאומללות אשר כאין נחשבו בעיניהם וגם בעיני עצמם. בעל כרחם ענו אמן וגזזו אותם כצאן. גם הצעירות נגזזו שערות ראשן בעל כרחן, והיו בכיות ויללות בעת הגזיזה, כמו הכלות לפני חופתן. ובאמת היו ראשיהן קיים וגם בזיון גדול היה להצעירות מזה, אבל כך יצאה הגזירה והחוק ואין להרהר אחריה.

אחרי שנגמר הגזיזה והרחיצה, הביאו אוכל מבית התבשיל, וגם תה היה בשם. חלקו האוכל והתה בסדר נכון. גם הצעירים והצעירות מהמושבה עזרו בזה, לחלק לכל אחד והיה הסדר על הצד היותר טוב. רב תודות להם על זה, כי החיו רוח שפלים ולב נדכאים. והיה כל מי שנגמר חפציו מבשול הדיזינפעקציע, הוליכו אותו ואת כל בני משפחתו ואת חפציו אל היקב, בשם פינו מקום עבור המהגרים. ואנכי שבאתי זכרונה עם בני ביתי, תיכף ומיד בא ש"ב מו"ה באנשטיין וקבל אותנו בסבר פנים יפות ובקש תיכף ומיד מאתנו שנלך אצלו לאכול ביום השבת. שלחתי את בתי חנה עם הילדים הקטנים אצלו בערב ואכלו בשם וישנו אצלו. רב תודות לו על קבלתו אותי בסבר פנים יפות, ודבר על לבי דברי תנחומים. לעולם לא אשכחהו, כי ממש החיה אותי בדבריו הטובים ובהתקרבותו אלינו, יהי מבורך לעולם ועד, הוא ובני ביתו כולם, אמן סלה.

ואנכי ובתי מלכה הוכרחנו ללון בחוץ אצל החפצים כי לא נגמר הדיזינפעקציע עד מוצאי שבת. הביאו לנו אוכל בליל שבת מבית התבשיל וגם ביום שבת בבוקר הביאו אוכל מבית התבשיל. רק אנכי הלכתי אצל ש"ב הנ"ל לבקשו שישתדל לשכור עבורי איזה חדר או רפת, כי לא חפצנו להיות ביקב ביחד עם כל המהגרים. כשבאתי לביתו לא הניל אותי לילך מביתו, רק שאוכל עמו ביחד עם בני ביתו הסעודת שבת, ואנכי לא סרבתי ברוך השם אכלתי ושבעתי וברכתי את ה' ואטותו, כי ממש החייני בדבריו הנעימים, לעולם אהיה אסיר תודה לו על זה.

אחר האכילה הלכנו אני ור' מרדכי הנ"ל לחפש אחרי איזה בית דירה. הלכנו מבית לבית ולא מצאנו כלום. ברוב יגיעות מצאנו רפת, רטוב וחשוך ונמוך, באיזה מדרגות באדמה, אצל לוליק בערקאוויטש, ושכרתי אותו לעת עתה, לשום החפצים בו, ולגור בשם איזה ימים או חודש, עד שאמצא דירה יותר חשוב מזה. ובמוצש"ק שמתי בשם את חפצי והלכנו ללון אצל ש"ב הנ"ל. ובבוקר קמנו והלכנו אל הרפת הנ"ל, וסדרנו מעט את החפצים ונשאנו כפינו אל ה', ברוך ה' יותר טוב מכפר סבא, כי פה יש בעזרת השם מה לקנות ומה לאכול, וגם מצאנו פה אנשים טובים שמקרבים אותנו, ויקחו חלקנ במצבנו. באמת שמחנו, אבל שמחתנו לא היתה שלמה, כי חסרה לנו העקרת בית , תנצב"ה.

ביום הראשון הלכנו לסאמארין העתיקה לראות אולי נמצא שם איזה חדר, ובעזרת השם מצאנו חדר טוב אצל מר נ' בלום. מוקדם לא היה לו חשק להשכיר את החדר, כי אמר שבעת האסף התבואה נחוץ לו החדר לאוצר, ועוד איזה תירוצים, אבל הפצרנו בו מאוד, ברוב יגיעה השכיר לנו את החדר שלו בלי בית המבשלות. נכנסנו בשעה טובה בהחדר ושמחנו מאוד, כי זה כבר שלא גרנו בבית דירה, בית עם חלונות וגג ובלעטאס. ברוך השם, שמחנו בחלקנו, רק השמחה לא ערבה לנו, יען כי עקרת הבית חסרה לנו, אבל צדיק ה' בכל דרכיו. רק סדרנו החפצים מעט, והתחלנו להתיר החבלים מהתיבה שלי ומהתיבה של מר חבס, והנה ראיתי שהחבלים אינם מקושרים כראוי, רק כך מעונבים, וחרדתי חרדה גדולה. רק סרנו החבלים מהתיבות, והנה פתוחים, וחסר הרבה חפצים מהתיבות. מה שחסר אינו ידוע, וגם הבנות גם כן אינן יודעות. לו היתה רעיתי בחיים, אז ידענו מה חסר לנו, הצטערנו מאוד. הלכתי אל ש"ב וספרתי לו מהמאורע, כי חסר לי חפצים רבים, נגנב ממנו בדרך, מה אעשה עתה. אמר לי, המקום ימלא חסרונך, ואין להשיב, תן תודה כי אתם נשארתם בחיים, ותייאשו מזה. הלכתי לביתי בפחי נפש ובצער גדול, צדיק ה' בכל דרכיו. ובאותו השבוע הלכו עגלות לכפר סבא להביא עוד מהגרים משם. בקשתי את ד"ר יפה שירשני ליסע לכפר סבא להביא את חפצי הנשארו בכפר סבא. כעס עלי ואמר, זה אתם רוצים, פארקען, פארקען, עוד יביאו לכם כל החפצים, ואין לנסוע בשום אופן. ועמדתי החזקה על דבריו ולא נסעתי, והלכו כל חפצי לטמיון. מי אשם בזה?

למחרתו הלכתי להאדון ארלאוו לבקש ממנו עבודה, כדי לפרנס את בני ביתי. קודם אמר לי שאלך לעבוד אצל הסוכות שעושים מקליפטוס עבור המהגרים שאין להם מקום ביקב, אבל כיון שראה שאין לי כח לעבוד, כי עוד הייתי חלש ממחלת הטיפוס שהיתה לי בכפר סבא, אמר לי עצה טובה. באשר ששמע כי יש מהמהגרים שחפצים למכור חפצים כמו סדינים, מגבות, מלבושים ועוד, על כן הוא יאמר להם כי יוכלו למסור לי החפצים הנ"ל שאמכרם אני בהמקח שיקצבו לי, והעודף על המקח הקצוב שייך לי. וגם לא יפחדו ממני כי הועד יערב בעדי. הסכמתי גם אנכי על זה, במקום לית ברירה, והדבר יצא מכח אל הפועל. וכל יום ירדתי אל היקב, ולקחתי חפצים מהאשה מ' עטילקריינשטאד, ומהאשה העני, ובתה פרומה לאה, ומהאשה מ' בוכהאלטכר, ומהאשה לאה אפשטיין והאשה ובתה, שהיו מוכרות בשר תרנגולים, ומעוד נשים. וגם לקחתי חתיכות סחורה חדשה מהאדון זלמן פונדמינסקי, וסבבתי כל היום מבית לבית, ומה שמכרתי שלמתי לבעלי הבתים את כספם, ולקחתי אחרים תמורתם. כך סחרתי חודש ימים ובעזרת השם הרווחתי כדי מיחיתי. בצירוף עם התמיכה חיינו בצמצום, וצפינו בכל יום לעזרתו.

ואחר כך קבלתי משרה אצל ועד המושבה להיות שומר הגרנות בשוני, זה שעה וחצי רחוק מהמושבה, ומסדר חשבונות העשור שחייבים להממשלה התוקית, בסך מאה פרנק לחודש. בתוך כך נחלה רחמנא לצילן בתי מ' חנה במחלת קדחת חזקה, והכניסוה לבית החולים. ואנכי עזבתים וירדתי למשרתי שקבלתי עלי. הייתי שם כל השבוע, ביום אכלני החורב ובלילה הקרח, וביום הששי לעת ערב חזרתי לבני ביתי לשבות בהמושבה (כי כך התניתי עמם) ולמוצש"ק חזרתי לשוני. כך עבדתי לערך שני חודשים, כי כמעט שנגמרו הגרנות צוה עלי בעל דרתי, שהוא נחוץ לו הדירה עבור אוצר התבואה שצריך לאספה בקרוב, ואין לו מקום אחר עבור התבואה. ונתו לי זמן עד שמונה ימים ליתן לו הדירה ודירה אחרת היה אי באפשרות להשיג. על כן הסכמנו לעזוב את המושבה ולהעתיק מושבי לחיפא. הלכתי אל ועד ההגירה וספרתי להם את כל הענין והבטיחו לי שיעזרוני בזה באיזה סכום, ומה שיעלה ביותר מוכרח אני ליתן מכיסי. סכמנו על זה, זה היה ביום ש"ק, באתי שבאתי לביתי לשבות, בעזרת השם מצאתי בתי שיצאה מבית החולים. החלטנו שאנכי אהיה עוד שבוע בשוני ומשם אשלח כתב התפטרות להועד המושבה, ואספר להם את כל הענין, שאני מוכרח להתפטר ממשמרתי וישלחו איש אחר במקומי. וכך היה, הם שלחו איש אחר מקומי, וגמרתי השבוע, ללמד האיש החדש את כל עניני העשור, ולמסרו כל החשבונות בדיוק. וביום הששי לקחתי את חפצי שהיו לי בשם בשוני ועליתי אל המושבה באופן כי ביום הראשון הבא עלינו לטובה נקשור כל החפצים וניסע לחיפא בעזרת השם.

אבל רבות מחשבות בלב איש. רק כשקרבתי לפתח ביתי, והנה בתי הקטנה מ' יוכבד שתח' ונכדי שמעון רצו לקראתי, ובכו ואמרו כי נכדתי הקטנה שושנה מתה רחמנא לצילן. וגם בתי חנה נחלה רחמנא ליצלן, והובילוה לבית החולים. כמעט שיצתה נשמתי בעת ששמעתי הבשורות הטובות מהילדים. נכנסתי לביתי בבכיה גדולה וצעקתי מעומקא דלבא, מה היה פה? איך היה האסון הגדול פה היום? האם לא נקרא להרופא? כמעט שנשתגעתי מרוב יסורים וצרות, לא ידעתי מה לעשות, אם להיות בביתי ולנחם את בתי מלכה לח' על שנלקח ממנה בת יחידתה, בת שש שנים בריאה ויפה וחכמה, או לרוץ לבית החולים לראות בשלום בתי חנה תח'. אבל השם יתברך הוא הנותן ליעף כח הוא נתן לי כח וחזוק הלב, שהתחזקתי מעט, ורצתי תיכף ומיד לבית החולים, והתראיתי עם בתי בשם, ועכבתי שם כמו עשר דקים. ואחר כך הלכתי להתפלל לשפוך את שיח לבבי לפני השם יתברך, ובקשתי ממנו שיחזק את לבי, שלא אצטרך חס וחלילה לעזוב היתומים הקטנים בדמי ימי וחזרתי לביתי.

כשבאתי לביתי וישבתי ודוממתי מעט, והנה נכנסה שכנתי אשת האדון שוורצמאן ושאלתיה, היתכן בעת צרה כזאת לא יעזרו לי השכנים לקרוא לרופא, ולהציל מרדת שחור באיזה שעות ילדה משש שנים, ולא ישתדלו שום ב"נ להצילה. והשכנה ספרה לי כי את כל המעשה שהיה, ממש מסמר שערות ראש הקורא והשומע הספור הזה, איך שתחשבו על המהגרים. וכך היה המעשה. הילדה חלתה במעט קדחת ביום החמשי, ואכלה ושתתה ולא היה לה טוב. ביום הששי בבוקר השיגה הקדחת בחום גדול, וגם בתי חנה שכבה במחלת הקדחת ובחום גדול, על כן לא יכלה בתי מלכה לעזבה ולילך לקרוא להרופא. על כן נתנה להתימנית השכנה מטליק שתלך לקרא להד"ר יפה להילדה כי שכבה ממש כבול עץ ובחום גדול. הד"ר יפה לא רצה לבוא, כי אמר שהוא התפטר את עצמו מלבקר להמהגרים, ויש הגברת הדאקטערשי שהיתה בחדר, היא עכשו מקומו. שלחה עוד פעם התימנית להדאקטערשי, ענתה שבעוד שעה תבוא. מסתמא לא באה אפילו אחר שתי שעות. שלחה עוד פעם לקרוא אותה, ואמרו לה שהילדה היא רחמנא ליצלן מסוכנת, ותבוא תיכף ומיד. ואמרה שמקודם יקראו הגברת מהיקב שמבקרת את המהגרים בשם ברפואות, והיא תנסה החום של הילדה בהטערמאמעטער, ויבואו לאמור לה כמה מדרגות החום, ואחר כך תבוא. בקצור קראוה להגברת מהיקב ונסתה החום והיה החום חזק מאד יותר מארבעים גרד, ומהרו להרופאת שתבוא ולא באה. בין ובין כך, מחוזק הקדחת השיגה הילדה קאנווילסיאן. שלחו תיכף ומיד התימנית לקרוא לאדון ברונער הרוקח והחובש. וענה, להמהגרים אינני הולך. ושלחוה עוד פעם לאמור כי ילד מהקולוניסטין הוא מסוכן ותיכף יבוא. כששמע ילד מהקולונוניסטין רץ תיכף ומיד, אבל אחר הזמן כשבא כבר נסתלקה הילדה הנשמה הטהורה של מהגרת. התבינו איך התחשבו עם המהגרים, הוי אנשי סדום, הוי אנשים רעים רוצחי נפשות…

אחרי שיצאו הבנות מביה"ח הציק לי הבעל הדירה שאני מוכרח לעזוב תיכף ומיד הדירה, כי נחוץ לו עבור התבואה והייתי בצער מאוד, כי לא יכולתי לנסוע לחיפא, מפני כמה טעמים, ועוד כי דברו הרבה, כי קרובה ישועתנו לבוא, ולמה נרחיק יותק. והלכתי לחפש דירה אחרי רפת, בקשתי ליתן כסף כמה שידרוש ולא מצאתי. הקולוניסטין ישבו כל אחד בהרחבה בארבעה חדרים ולא חפצו  להשכיר, והתחשבו עם המהגרים כמו שאינם מבני אדם. ואם אחד היה לו חדר להשכיר היה חפץ על זה עכ"פ 40 פר' לחודש בלי בית המבשלות. יגעתי ומצאתי חדר אחד אצל בחור אחד, וגם הבחור היה ביחד עמנו, בלי בית המבשלות, בלי שום צרכי הבית, וגם על שמונה עשרה מדרגות בלי מעקה. פעם אחת היתה בבית בתי יוכבד חפצה בלילה לפנות, ונפלה מהמעקה על הארץ והיו שם אבנים גדולות, והיה נס מן השמים שלא נרסק אבריה. חרדתי חרדה גדולה, עד שירדתי במדרגות, ולקחתי אותה על ידי כמעט שהתעלפתי מצער. בעזרת השם לא הוזק לה כלום, זכות אמה ז"ל היתה מגנה עליה. בקצור ישבנו בבית הזה בדחקות עד שעזרנו ה' ובאו האנגלים לזכרון והיתה המושבה צהלה ושמחה".

אריה סמסונוב, מי שרשם את דברי ימי זכרון-יעקב בספר הנושא שם זה, כתב מאמר על פרשת גירוש היהודים מיפו-ת"א. המאמר התפרסם בעיתון "היום" ב-24 באפריל 1967, לרגל ציון 50 שנה לגירוש ונשא את הכותרת " בערב פסח 1917 נתרוקנה העיר מתושביה".  במאמר זה מופיע גם הקטע המתייחס לנעשה בזכרון-יעקב והוא מובא כאן כלשונו:

" כאשר נגזרה גזירת הגירוש על יהודי יפו ותל-אביב בשנת 1917, הוזעקה עזרה על-ידי ועד ההגירה בראשותו של מאיר דיזנגוף. ביום שבת אחרי הצהרים קרא ועד המושבה זכרון-יעקב לישיבה בה הוקרא מכתב מאנשי ועד ההגירה ביפו, המבקשים לשלוח להם עזרה בצרתם הגדולה שהם נמצאים בה עתה. הם מוכרחים לעזוב את העיר, והגולים האלה אין להם שום אמצעי תובלה להוביל את משפחותיהם למקום מקלט, לכן הם מבקשים להכין למטרה זו מקום (דירות) בשביל "הנודדים". "אחרי משא ומתן בדבר העניין הנכבד הזה, הוחלט לקרוא לאסיפה כללית, היום בשעה 4 ולדרוש מאת האיכרים שיתנו את עגלותיהם בשביל העניין הזה". באסיפה הכללית אחה"צ יתאר ראש הועד, אלתר אלברט, בפני האכרים והתושבים את חומרת המצב שהשתרר בקשר לגירוש יהודי יפו תל-אביב. המזכיר קרא לפני הנאספים את המכתב שהתקבל מוועד ההגירה, ואלתר אלברט מציע לפני הנאספים שיתנו ייפויי כח לוועד, שאם יצטרכו לקחת סוסים מהמושבה, לא יתנגדו ויתנו להם סוסים ועגלות. האסיפה הסכימה פה אחד לתת ייפוי כח כזה, והביעה את הסכמתה לקבל את המהגרים אל המושבה עד כמה שאפשר. האסיפה קיבלה את ההחלטות הבאות:

  • לבקש אישור מהממשלה לעניין הזה.
  •  לבקש בתים ומעונות למהגרים.
  • לשלוח עגלות בשביל המהגרים.
  • * הכנת מזון ומכירת תבואות.
עניין האישור מהממשלה נמסר לטיפולם של האדונים ניידרמן ואפלבוים שיעשו את הצעדים הדרושים בקיסריה ובחיפה.".
יריעה נרחבת של הפרשה כולה בזכרון-יעקב, נמצאת ב"ספר הפרוטוקולים" ( A.M.S 1027) מחשון תרע"ח 1917 עד כסלו תרפ"א 1920 וכן ב"ספר הפוטוקולים" ( A.M.S 991 ) של ועד-המושבה 14/7/1914 – 3/11/1917. הפרוטוקולים הללו הועמדו לרשות "כרמים" על-ידי הארכיון לתולדות זכרון-יעקב בהנהלת לירון גורפינקל:

בפרוטוקול מס' 263 מישיבת ועד המושבה מיום 29/9 אחה"צ כתב: בהשתתפות ה"ה אפלבוים, פיטלזווהן, ד. גולדשטיין, ט.קרופיק, י.טאמשיס, ד. שטרנברג, י. ניידרמן ולרנר.

הוחלט והוקבע מחיר העגלות ליפו בשביל המדריגההשניה (הבינונים) 140 פרנק לכל עגלה, בתור רשות יכול כל אכר לנסוע עם האנשים הנ"ל, ולא להכריח את האכרים כמו שהטילו עליהם "חוב" פא' מחויב כ"א לנסוע עם המהגרים העניים (מאה פרנק בעד כל עגלה), ומפני שלא ידוע עוד  אם נותנים יותר העגלות לצאת מיפו הוחלט לחכות עד שתשוב העגלה של "לויק" מיפו ואז יקרא הועד את בעלי העגלות לאסיפה ויסדר את הובלת המהגרים מיפו.

נבחרה ועידה בשביל שורת הסוסים והעגלות שלקחה הממשלה התורקית ביום הבחירה (19/9), חברי הועידה  הם האדונים: משה אריזון,  י. קרניאל, ש.גרופר, יוסף גולדשטיין וט. קרופיק.

הוחלט שה"ה א. גולדשטיין, ז. גולדשטיין ואפלבוים, ילכו להטחנה לסדר שם יחד עם  מר קזרנובסקי את עניין הקמח והחיטה הנמצא שם ואת הסכסוך עם המכונן עקיבא בחור."

בפרוטוקול מספר 96 מישיבת הועד ביום השבת אחה"צ, נכתב:" נקרא מכתב מועד ההגירה ביפו שבו מבקשים לשלוח להם עזרה ולעמוד להם בהצרה הגדולה שהם נמצאים עתה, בזה שהם נאלצים לעזוב את העיר יפו והגולים האלה אין להם שום אמצעי הובלה להוביל את משפחתם לאיזו מקלט ולכן המה מבקשים עגלות למטרה זו, ולהכין מקום (דירות)בשביל הנודדים" (ראה מאמרו של א. סמסונוב כפי שהובא להלן).

בפרוטוקול 97 מישיבת הוועד לעניני ההגירה מיפו, מוצש"ק , נרשם כי " נקרא הפר' הקודם ונחתם. נבחרו ה"ה אלתר גולדשטיין, ואביגדור אפלבוים לאסוף כספים בשביל עניני ההגירה. הוחלט  שה"ה אלברט ול. צוקרמן יסעו ליפו לשאת ולתת ולסדר את ענייני ההובלה.

נערכה רשימה מאלה שצריכים לתת סוסים או פרדות ועגלות בלי בהמות בשביל הובלת נוסעים וחפצים מיפו להנה:

א.אפלבוים-1 סוס.   אשכנזי-1 פרדה.

י.אריזון-1 סוס         בלומנפלד- 1 פרדה.

א. אלברט-1 סוס.    יצחק גולדשטיין-1 פרדה.

ל. אייזנשטיין-1 סוס.  וו.גרץ-1 פרדה.

נ.בלום-1 סוס.          ר. היילפרן-1 פרדה.

מ.בונשטיין-1 סוס.    ז.מנאלמודע-1 פרדה.

א.גולדשטיין-1 סוס.    טאמשס-1 פרדה.

ז.גולדשטיין-1 סוס.     ניידרמן-1 פרדה.

י. הויזר-1 סוס.          משה סירקיס- 1 פרדה.

ח. דוב-1 סוס.          יוסף אפשטין-1 פרדה.

י. לרנר-1 סוס.         ל. צוקרמן-1 פרדה.

י.לוינבוונטש-1סוס.   ט. קרופיק- 1 פרדה.

א. מזרחי-1 סוסה.    ו. קרניאל-1 פרדה.

ל. ניימאן-1 סוס.      יעקב שפירא-1 פרדה.

עדלשטיין-1 סוס.    ה.שצמן-1 פרדה.

קופרמן-1 סוס.       ד. חמלניצקי-1 פרדה.

א. שכטר-1 סוס.     יעקב פויזנר-1 פרדה.

שטרנברג- 1 סוס.   הפקידות-2 פרדות.

יצחק בונשטיין-1 סוס. דר' לויטה- 2 פרדות.

א. בלנק- 1 סוס.      תחנה לניסיונות-2 פרדות.

א.גולדמאן-1 סוס.

ח. קירשנבאום-1 סוס.

סה'- 23                  סה'-24

 

הוחלט לא לשלוח את כל העגלות בפא'. כשנשיג את הרשיון מהממשלה לשלוח קבוצה של 5 עגלות, ובעוד איזה שעות לשלוח עוד קבוצה כזו וכן הלאה"

 

בפרוטוקול מספר 98 מישיבת הועד ב-3 באפריל 1917 שהתכנס לעזור למהגרים מיהודהנוכחו חברי הועד והועידה והה' ש.לוי וה' וקסלר והשליח מר ל. גולדשטיין מרל"צ. נקרא שני מכתבים:

א)  מכתב מראל"צ שבו מודיעים להועד על הפקודה שקבלו מאת הממשלה לעזוב את ראל"צ. רק הגברים בעלי הכרמים יש להם רשות להשאר במושבותם, לכן המה מבקשים שהועד ישלח לראל"צ או לחצי הדרך(אם יפגשו באס"הד) את כל העגלות של המושבה כדי להביא את משפחותיהם לזכרון ולהכין מעונות בשבילם.

ב) מכתב פרטי להדר' יפה מאת הדר" הטאמן מנהל הגימנסיה העברית ביפו, שבו מודיע כי החליטו להעביר את כל תלמידי הגימנסיה לשפיה, ומבקש להכין לו מקום ולשלוח  לו עגלות אחדות.

השליח מראל"צ מר ל. גולדשטיין מסר בעפ' פרטי המצב בראל"צ.

ראש הועד הציג את השאלה של ראל"צ על הפרק. לרנר אומר אנחנו צריכים לתת את היתרון למהגר, ראל"צ מכל יתר המהגרים של יפו ועוד מפני: א)שעי' אופןחייהם עד עתה אי אפשר להם להסתדר ולהתרגל לחיי עיר. ב)מפני שבאים  מרלא"צ רק נשים וטף בלי גברים שיגנו עליהם.

דר' הלל יפה תמך בדברי הנ"ל, מר ש.לוי מציע כדי לגשת אל העבודה לבחור בועידה שמיגש תיכף לעשות רשימה מדויקת מכל הבתיםהפנויים הצבורים והפרטים הנמצאים בזכרון ובנותיה, ולסדר את חלוקת המעונות בין המשפחות מראל"צ,. ה' וו.גולדשטין מציע לבחור בועידה כללית שהיא תנהל את כל העסק של העזרה להמהגרים, מפני שועד המושבה טרוד ועסוק הרבה בעבודות המושבה והממשלה היום יותר והעניין של המהגרים יסבול עו'ד, הוצע להכניס בהועידה הנ"ל את הרופא בתור עומד בראש השרות הסניטרי ואת בא-כח הפקידות של היק"א, ההצעות הללו נתקבלו.

היו"ר מציע את החברים דלקמן, שיכנסו להועדה של העזרה להמהגרים הה': ה' דר' יפה, רפאל כהן, מ. קזרנובסקי, א.פיתלזון, א. גולדשטין, א. אפלבוים, ב. בלומנפלד, והמורה זכריה שפירה. האסיפה הביעה את דעתה שגם ה' אלברט ישתתף בועידה זו, ההצעה נתקבלה, כל יתר החברים עוזבים את האסיפהוהועידה הנ"ל ממשיכה את הישיבה".

בפרוטוקול מספר 123 מישיבת הועד מיום  24/6 אחה"צ נכתב בין השאר כי: "הה' ז.גולדשטן  וא. גולדשטן ילכו לאסוף נדבות בשביל הגולים מיפו".

בפרוטוקול מספר 146 של ישיבת הועד מיום יח' חשון נכתב: " שאלת המהגרים: הממשלה דורשת ממהגרי יפו שימלאו את זכרון. לכן מציע מר בן-נחום להועד שיתן עגלות לאלה מהמהגרים שאין ביכולתם לשלם- להוביל אותם הגלילה. הוחלט: לסדר עגלות בשביל המהגרים".

 

המהגרים שהגיעו בסופו של דבר לשפיה, התקבלו שם על-ידי ר' חיים דוב (קנטור), יליד 1865 שהיה מראשוני שפיה עם הקמתה בשנת תרמ"ז וסייע במסירות רבה לקליטת מגורשי יפו-ת"א. (מתוך:האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו/ דוד תדהר/ כרך-2/ עמ' 588/)

 

הרב יצחק וולפר (סגי נהור) כיהן באותה שנה כרב של המושבה זכרון-יעקב, אף שלא נשא בתפקיד רשמי ועשה זאת עד שנת 1918.

חיים דב קנטור, יליד 1865, בין ראשוני שפייה, סייע רבות בקליטת מגורשי יפו, שבאו אליה מזכרון-יעקב.

מספר התושבים בזכרון-יעקב באותה השנה לא עלה על  1200 וכך נותר מניינם עד תחילת המנדט הבריטי.

בכל הקשור למספר תושביה של זכרון-יעקב, נמצא סימוכין לנתון הזה, אף על-פי שהוא מתייחס לשנתיים מאוחר יותר:

מתוך אוסף חיליק לייטנר, מכתבים-יוצאים של ועד-המושבה בשנים 1920-1921, עמ' 1592, בשיתוף הארכיון לתולדות זכרון-יעקב:

נמצא מכתבו  של מפקח מחוז זכרון מיום יד' מנחם-אב תרפ"א וכותרתו " מספר ודת התושבים". המפקח ביקש לקבל מועד-המושבה נתונים על אודות מספר תושביה של זכרון-יעקב באותה העת ודתם. השיב לו י.קושניר, מטעם ועד-המושבה:

"בתשובה לדרישת ה' הננו מתכבדים להודיע כי במושבתנו נמצאים עד היום תושבים:

יהודים- 973 (מגדול ועד קטן).

ערבים מוסלמים- 137.

נוצרים-             –

סה"כ-  1110

ישנם עכשיו פועלים זמניים בנאים נוצרים במושבתנו ואשר אינם נכללים ברשימה זו כי אינם תושבים קבועים. המוסלמים הם גם כן פועלים זמניים העובדים אצל האכרים אבל משפחותיהם גם כן נמצאים במושבה ולכן נכנסו לרשימה".

 

בין הדמויות המפורסמות אשר הגיעו עם מגורשי יפו-ת"א למושבה זכרון-יעקב, נמצא גם הסופר יוסף חיים ברנר, יליד 1881 שעלה ארצה מאוקראינה ב-1909. בשנת 1914 נישא ברנר לחיה ברוידא ולזוג נולד בנם אורי ניסן, שנקרא על שמו של אורי ניסן גיסין, חברו הקרוב של ברנר, שנפטר שנה קודם לכן. בנם של הזוג ברנר נודע לימים כהיסטוריון.

בשנת 1914 'התעת'מן' ברנר ( תהליך ה' ההתעת'מנות' היה בבחינת קבלת אזרחות עות'ומנית ועדות לנאמנות לאימפריה העות'ומנית. בין התומכים המובהקים בכך היה גם אליעזר בן-יהודה וברחבי הארץ הוקמו 'ועדי התעת'מנות', הראשון בהם ביפו על-ידי מנחם שיינקין ב-1914. בסך-הכל נטלו כ-18 אלף יהודים בתהליך הזה) וכעבור 3 שנים, גורש עם אשתו ובנו מיפו-ת"א והגיע לפתח-תקוה, משם חולץ על-ידי אליעזר ברון, עגלון ה"סוכרה" שהביאו לגן-שמואל ומשם לחדרה. חיה ברוידא רעייתו מונתה לנהל את בית-היתומים בשפיה והמשפחה עקרה מחדרה לזכרון-יעקב ומשם עברה לשפיה. באוגוסט 1918 עברה המשפחה לחיפה וברנר חזר לת"א. שנתיים לאחר מכן התגרשה ממנו חיה ברוידא ונסעה עם בנם לברלין. יוסף חיים ברנר נהרג בפרעות מאי 1921.

 

 

בתוך כל אלה התרחשה פרשה מוזרה ובמרכזה "נעלמה" כמות גדולה של מטבעות-זהב:" בשיא פעילותה של מחתרת ניל"י הוברחו אליה מטבעות-זהב שנטבעו בשנות המלחמה, באוניה שהגיעה לחוף, סמוך לזכרון-יעקב. חלק ממטבעות-הזהב הועבר אל "הוועד הפוליטי" שהקימה הנהגת הישוב ובראשה מאיר דיזנגוף, לנוכח המצוקה הקשה בשנות המלחמה. כאשר נחשפה מחתרת ניל"י ונחשפו גם המטבעות הזרים בשווקי הארץ, הוחלט להחזיר לה 50 אלף פרנק אולם אנשי "השומר" התנגדו לכך וסברו שאין להחזיר לניל"י את מטבעות-הזהב.

צבי נדב ושמואל הפטר פנו לאפרים בלומנפלד, שהחזיק בהן בפתח-תקוה, בבקשה לקבל את מטבעות הזהב והבריחו אותן בעגלה לתל-עדש. חלק מהמטבעות שימש כפי הנראה לאסירים בכלא דמשק, אך בקרב אנשי "השומר" נשמעו טענות על שימוש לא ראוי בכסף. בשלב מאוחר יותר של המלחמה, דרש מאיר דיזנגוף לקבל בחזרה חלק מהכסף, אך לא נענה.

בעקבות פרשה זאת, החליטה מועצת מפלגת "פועלי ציון", בראש-השנה תרע"ט 1918 במחניים- להודיע על ניתוק הקשר עם ארגון "השומר" ועקבות מטבעות-הזהב לא נודעו.

זווית אחרת של הסיפר נמצא אצל אהוד בן-עזר בספרו "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבות, סדרת ראשונים, יד יצחק בן-צבי והוצאת עם-עובד, בפרק 14 משנת 1993: " במלחמת-העולם הראשונה נשלחה תיבת מטבעות-זהב באמצעות אנשי "השומר" מתל-אביב לטבריה ועקבותיה לא נודעו עד היום".

 

הפרוטוקולים והקטעים הבאים מהאוסף של חיליק לייטנר וארכיון תולדות זכרון-יעקב:

מכתב מועד-המושבה לזכרון-יעקב מיום ט' אייר, לכבוד ועד-המושבה וועד-ההגירה בחדרה: (מספר 232)

"בתשובה על מכתבכם, הננו מתנצלים לדאבוננו ולצערנו הגדול לענות לכ', כי אי אפשר לנו בשום אופן לקבל יותר מהגרים הנה. עפ"י החשבון של ועד ההגירה המקומי- כמבואר במכתב הרצוף של ה"ה קלבוריסקי וברזל- נמצאים בזכרון מהגרים מהגירת כפר סבא יותר משבע מאות נפש. הגירת כפר סבא ג"כ הביאה לנו, לא 160 נפש כמו שאתם כותבים, כי אם יותר משלוש מאות, בסה"כ נמצאים אצלנו יותר מאלף איש.

גם אצלנו הבתים, החדרים, הארוות, הרפתות והמקומות היותר קשים מלאים מהגרים. חצר היקב מלא מהגרים.

בית-החולים מלא חולים וכמספר המטות של בית-החולים כן הוא גם מספר החולים ששוכבים בבית. החולים על הרצפה. חוץ מזה מתגוללים יותר משלושים חולי-טיפוס. ומשום זה רוצה עכשיו הממשלה המקומית לעשות הסגר על היקב וזכרון העתיקה.

נוסף לזה יש עכשיו חשש שהממשלה תיקח את היקב בשביל ( לא מובן!) גדול לכל מחוז חיפה.

אחרי הדין וחשבון הזה תבינו בעצמכם, כי למרות שבתור יהודים רחמנים, היינו רוצים מובן לעזור לאחינו האומללים, אין לנו שום אפשרות לקבל יותר מהגרים. ואם אתם תשלחו הנה עוד מהגרים, אז עוד יותר מאשר תעזרו להם, תגרמו להם צרות וייסורים רבים (לא מובן) הצפיפות כבר מתחילה להתפשט ומחלת הטיפוס ביניהם מה גם כשהחום מתחיל להתגבר לא נדע מה שיהיה אז.

מר דיזנגוף (לא ברור) שיתר המהגרים מכפר סבא יסעו כבר ישר לגליל באופן שיותר מהגרים כבר לא יבואו לסביבתנו ועליכם בעצמכם לסדר את אלה המהגרים הנמצאים אצלכם. אם יש עוד רעיון לשלוח את המהגרים מכם והלאה אז רק לגליל ולא אצלנו.

על החתום: י. לרנר.

 

מכתב מיום כח'תשרי תרע"ט מועד המושבה בזכרון-יעקב לכבוד " האדון הנכבד קפיטן ולי, חיפה":(מספר 487)

" אדון מאד נעלה! הננו מתכבדים להוציא לכ' בזב רשימה מפורטת והוצ' הגיוס (ריקוזיצאן) בשנות 1915, 16, 17. את הסטטיסטיקה של המהגרים דפה מסר ועד ההגירה המקומי לה' דיזנגוף טרם שנסע לחיפה והוא ימסור אותה לכ'.

אדון נכבד! שוב פעם אנו מגישים לפני כב' את הבקשה שבקשנו אותו בעת האתנו בחיפה, להשיג לנו את ההיזק הגדול שסבלנו ביום שעזבה הממשלה הקודמת את מושבתנו וזה הוא כמות ההיזק:

7 זוג סוסים ופרידות עם רתמותיהם.

6 קרונות (עגלות משא).

1 עגלה אמריקנית.

6 חמורים.

על החתום: י. לרנר.

 

קטע מתוך הספר………..:

" הקשר הראשון שלי עם החברה קדישא היה בהיותי ילד בגיל שש, בכל אופןבטרם מלאו לי שבע שנים. יום אחד עברתי ברחוב וראיתי את אבי המנוח יושב על הספסל המפורסם של לייטנר, בחברת ר' אלתר לייטנר ומאיר דנקנר, שישב אז בזכרון יעקב עם המהגרים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אלתר לייטנר כיהן אז כראש החברה קדישא".

מתוךף 'רימון', הלב-הטוב, קווים לדמותו של אדם ישראלי (קופמן) ז"ל:

" את ידיד נפשי אדם ישראלי (קופמן) ז"ל היכרתי…בשנת 1918 כשהילכתי עם הורי, יחד עם מהגרים מכפר סבא בזכרון יעקב. היינו בין אלה שהוכנסו זמנית למרתף ביקבי-זכרון, בזכרון העתיקה. בין המגורשים מתל-אביב, לפי צו ג'מל פחה העריץ בכפר סבא, שם גרנו באוהלי אקליפטוסים כל חודשי הקיץ 1917, אך עם הפצצות אווירוני הבריטים על כפר סבא הועברנו על ידי ועד ההגירה לזכרון יעקב, סחוטים, סחופים ודוויים. סבלנו רעב ואכלנו מאכל עופות.

רק לילה אחד בילינו במרתף ביקבי-זכרון. היה מראה מזעזע וטרגי, על בסיסים מברזל רחבים ששימשו לעמידת חביות היין הגדולות, סודרו המשפחות על אנשים, נשים וטף, בסיס-בסיס לכל משפחה. כשהרמתי עיני וראיתי את המחזה המעציב והמדכא חשבתי בלבי, לב נער בן ארבע עשרה, איך וכיצד תבוא שועתנו. אבי שהיה חולה בראותיו נשם בכבדות, אמי שטיפלה בו במסירות לא ידעה …התיצבה בפני ועד ההגירה וסיפרה על מצב בריאותו הרופף של אבא. עוד בו ביום, הובאנו אל מיבנה שהיה שייך למשפחת קופמן, מול דלת מגורי אדם. אעפ"י שאדם היה גדול ממני בחמש שנים, נקשרה בינינו רעות נאמנה למן הרגעים הראשונים שהכרתיו. אדם היה ניחן בלב טוב, בעל מזג טוב, כולו ספוג רחמי אנוש וחמלת אדם. הוא התעניין בי, הייתי שופך לפניו את לבי. מגיפת טיפוס הבהרות שהתפשטה, לא דילגה על ביתנו, אמי חוה עליה השלום ניספתה….בבית-החולים של ד"ר הלל יפה. נשארתי אם כן בן ארבע עשרה עם אב חולה. הרעב הציק לנו אני ריחמתי על אבי החולה, כל אימת ששמעתיו משתעל, כל שיעול שלו זיעזע את לבי ההומה אליו.

היה זה פעם אחרי הצהרים, טיילתי עם אדם במורד ההר, בדרך המובילה לשפיה, לפתע נעצרנו ליד מעין מים חיים, ניגשתי ושתיתי מים לרוויה אך הרעב הציק לי. תפסתי את אדם ולחצתיו אל לבי, כשמעיני זלגו דמעות. אמרתי לו שאיני דואג לעצמי, אך מה יהא על אבי החולה. הוא הביט אלי ופניו לבשו ארשת רצינית, הוא הניח ידו על כתפי ואמר:"אל תדאג יהיה טוב". מאז מידי בוקר היה אדם יוצא עמי אל גן הירק של משפחת קופמן, ממלא את סלי הקטן מכל סוגי הירק והייתי מכין ארוחות בוקר וערב לאבי ולי. מאותו יום היתה אמו של אדם קופמן עליה השלום, שהיתה אשה אצילה טובת לב  ונעימת הליכות, מביאה לאבי תבשיל חם לארוחת צהרים.

מגיפת הטיפוס הפילה גם אותי למיטת דוי, לוקחתי אל בית-החולים, אבי נשאר לבדו ואדם ואמו השגיחו עליו. אדם היה מבקרני בבית-החולים. כשסכנת מוות ריחפה עלי והרופא התייאש ממני, הורידוני לחדר שלפני חדר המתים וחיכו למותי, אך באותו יום בלילה, ירדה אלי האחות הראשית ומצאה אותי בהזעה, לחשה לי באוזני "ניצחת" ומיהרה להודיע לרופא…העלוני שזה למעלה בין החולים החיים. יצאתי מבית-החולים חלש ורפה אונים ושוב היה אדם לצדי ששמח בשמחתי על שנשארתי בחיים. ברית אחים היתה כרותה ביני לבין ידיד נפשי אדם.

בין המהגרים לחשו מפה לאוזן שאנשי זכרון יעקב לא התיחסו יפה למהגרים. למען האמת אני ואבי לא הרגשנו בזה- לנו קרה שנקלענו למשפחת קופמן, דבורה ובנם אדם טובי לב להפליא. את דבורה, אמו של אדם, הערתי והייתי מתפעל מיופיה ומחינה האישי ואת אדם אהבתי אהבת נפש.

כשהחלו התורכים לברוח מזכרון-יעקב מחמת ההתקרבות צבאות ההסכמה, היתה דממה ברחובות המושבה. רק בחורי ההגנה התהלכו כשעיניהם פקוחות בשמירה מעולה. אותו יום עם ערב, הלכתי לבית-הכנסת היפה שבזכרון, לומר 'קדיש' לעלוי נשמת אמי, מצאתי את אדם רוכב על סוס לבן, לבוש חליפה כשמפגפיו האדומים נוצצים ומבריקים. הוא התקרב אלי והחלפנו דברים, אז ראיתיו בכל הדרו כאחד מבנינו הנועזים והאמיצים.

בשנת 1919 כששבנו לתל-אביב מת עלי אפרים אליעזר גרנט (רימון) והוא רק בן 48 שנה, הסופר והוגה דעות.

כשאדם עבר לתל-אביב ועבד במשרדו של עו"ד דוד מויאל כמנהל חשבונות, הייתי כבר לאחר נישואי והוא היה מבאי ביתי הקבועים. כשנסע לביירות ושימש בהוראה, היינו מתכתבים ומכתביו היו מלאים געגועים למולדת, אך הוא ראה בהענקת הלשון העברית לילדי היהודים שליחות חינוכית-לאומית ממדרגה ראשונה. מכתביו שנכתבו בסגנונו היפה והמנופה, היו חדורי אהבה לילדי ישראל, להם תיאר וסיפר על תחיית עמנו בארצו.

אדם היה ידיד נאמן וחבר טוב היה נעים הליכות תמיד היה חיוך על פניו בכל התנאים והמצבים. …התכופים בביתו הסבו לי ולעיתי לאחר מכן לילדינו שמחה רבה. תמיד אזכרהו באהבה ובהמית-לב".

בפרוטוקול משנת 1918 מופיעה רשימת נושאים המופיעים ברישומי הפוטוקולים ובסעיף-25 נכתב:" יחסים גרועים בין וועד המושבה וועד-ההגירה". בסעיף-209 נכתב:" מכתב מוועד-ההגירה יקרא בבית-הכנסת" ובסעיף-210:" הערכה כמה צריך לקבלת כדי לעזור לגולי כפר-סבא". בסעיף-212 נכתב:" תרומות ומיסים למען המהגרים. רשימה של מסרבים יש בעניין בית היתומים והתימנים". בסעיף-258 נכתב:" ארגון עגלות להחזרת המהגרים השבים ליפו".

מכתב לועד ההגירה ביפו מתאריך יום ד' יב' ניסן תרע"ז: (מספר 420) מועד קבלת המהגרים בזכרון-יעקב:

" לתשובת מכתבו שהציע מר דר' יפה…להשיבו כי לגימנזיה אכן של שפיה ואף לא בזכרון ובנוגע לפנסיון לבד אין אנו יכולים עכשיו לדעת עד שנסדר את קבלת המשפחות "הראשונות" (מראל"צ) הבאות הנה בלי הבעלי…עם מכתבו של….הגיענו מכתב מועד ראל"צ שנכין להם מקום לשלוש מאות משפחות, אמנם אין אנו יכולים למלא כל משאלותם, אבל לכל הפחות החלטנו לדאוג לאלה המשפחות שבעליהן נשארים בראל"צ מפני סיבות שונות ואם יעלה הדבר בידנו למצוא להן מקום ועוד ישארו מקומות. גם לפנסיון של הגימנזיה נבכר אתהפנסיון לפני אחרים ואם לעצתנו תשמעו מוטב לכם לשמוע לעצת מר דר' יפה לפנות ל…."

בפרוטוקול ועד-המושבה מיום….מספר…נכתב:

…אחרי מו"מ בדבר הענין הנכבד הזה הוחלט לקרוא אספה כללית היום בשעה ארבע ולדרוש מאת האכרים שיתנו את עגלותיהם בשביל הענין הזה.

אל האספה הכללית בשעה 4 באו חלק גדול מהאכרים ושאר התושבים. ראש הועד מר אלברט מבאר להנאספים את מטרת האספה ואת חומר המצב. המזכיר קורא לפני הנאספים את המכתב שבא מועד ההגירה, ה' אלברט מציע לפני הנאספים שיתנו יפוי כח להועד, שאם יצטרכו לקחת סוסים מהמושבה לא יתנגדו ויתנו סוסים ועגלות, האספה הסכחמה פה אחד לקבל את הנודדים אל המושבה עד כמה שאפשר. הועד הזמין את הה' דלקמן לעזור ולהשתתף בסדור העזרה שחפצים להגיש לנודדי יפו הה': ה. לינ…,מ. טאמשס, רפאל כהן, ב. בלומנפלד, י. האז…,י. בונשטיין,, ל.צוקרמן, ד. שטרנברג, יהודה קרניאל, פ.אהרונזון.

הישיבה נמשעת: ראש הועד מבקש את חברי האספה שכא' ימלא אתמשלחתו שיטיל עליו הועד כדי שנוכל להוציא אל הפועל את העבודה הגדולה ורבת…הזו. ה' לינימ… מציע לבקש רשיון מהממשלה המקומית לדבר הזה שנוכל לקבל את האנשים לתוך המושבה ושלא יקחו את העגלות. ה' רפאל כהן מציע להערוך תכנית להעבודה שאנחנו נגשים אליה, ההצעה נתקבלה והתכנית נערכה כזו:

א) אישור מהממשלה לענין הזה.

ב)לבקש בתים ומעונות להנודדים.

ג)לשלוח עגלות בשביל הנודדים.

ד)הכנת מזון ודבר מכירת התבואות.

ענין האישור של הממשלה נמסר להה' נידרמן ואפלבוים שהמה יעשו את הצעדים הדרושים בקסריה ובחיפה.

לבקשת….נבחרה ועידה הה' בונשטין, ב. בלומנפלד, ל.צוקרמן וי.הוזר. הועידה תבקש בתים בתוך המושבה וגם בשוני, אום-ל-עלק, בורו מרח, …………שפיה וחורבת חסן, ו…רשימה מכל מושבה כמה בתים יש הראויים להכניס בהם הנודדים וכל בית ובית את מספר הנפשות שנוכל. בדבר משלוח העגלות הוחלט להערוך רשימה בערב למטרה זו.

נתעוררה השאלה בדבר הכנות המזון ומכירת התבואות. אחרי מו"מ הוחלט להודיע במודעה לכל תושבי המושבה שמי שיש לו למכור תבואה ימכור אותה לועד הסיוע פה ולא ימכור את התבואה לסוחרי חוץ. הוצע ליסד פונד בשביל הנודדים, לשלם מהפונד הזה את ההוצ' היותר נחוצות, ההצעה נתקבלה".

 

מכתב של ועד-המושבה מיום ט' יסן תרע"ז לחברי ועד-ההגירה ביפו: (מספר 417):

" לכבוד האדונים הנכבדים חברי ועד ההגירה ביפו.

מכתבכם מיום ו' לחז' קבלנו היום אחה"צ. אספה רבתא של אכרינו החליטה לשלוח לכם עגלות כמה שאפשר. רק מפני רחוק המקום ומניעות מהממשלה המקומית תבואנה העגלות שלנו ליפו לא קודם מיום השני בערב. עתה אנו שולחים לכם את בא-כוחנו מר אלתר אלברט שיסדר אתכם את דבר כניסת העגלות ליפו ועוד ענינים שונים הנוגעים אל עסקי ההגירה. אם תמצאו שנחוץ להכין תבואה בשביל הנודדים נוכל לקנות פה איזו כמות של תבואה אם תשלחו את הכסף הדרוש לזה. את הכסף תוכלו למסור לידי בא כוחנו מר אלברט.

בכבוד רב י.לרנר, ו. גולדשטין, א. אפלבוים, א. פיתלזון.

מכתב לועד ההגירה ביפו  (מספר 421):

" את התלגרם מאתמול וגם המכתב מיום….קבלנו אולם למרות מה שגם השעה דחוקה וגם היינו רוצים לעזר לכם הננו בכל זאת מוכרחים ל…שאי אפשר לנו עכשו לשלח לכם עגלות מפני הסבות שהננו לבאר לפניכם.

המכתב מיום…הגיע אלינו רק ביום השבת אחר הצהרים עי' רץ מקרוב ןבהסכמנו את המצב הקשה שאתם נתונים בו, קראנו לאסיפה כללית והחלטנו לבא אליכם בעגלות. אבל הממשלה המקומית אסרה עלינו את היציאה ממקומותנו וע"כ פנינו בבקשה לממשלה בחיפה והיא הרשתה לנו אחרי כמה וכמה הפצרות לשלח רק 10 עגלות. ועד שקבלנו את הרשות הזאת הספיקו אנשים שונים  מפה להסתכן על דעת עצמם ולעשות מסחר בעגלותיהם בהובילם אנשים הנה במחיר גבוה. והננו מצטערים מאוד על המעשה שנעשה מצד האנשים האלה. לרשותכם אנחנו מסרנו 5 עגלות חוץ משלש שהקדימו ביום אחד.

עכשו העגלות שבו  והביאו מכם את מכתבכם שבו אתם כותבים שהעגלונים דרשו מכם 50 פרנק בעד עגלה. חקרנו ודרשנו ומצאנו שלא העגלונים שאנחנו שלחנו אותם דרשו הסך הנ"ל כי אם בעל עגלה אחת שעשה את זה על דעת עצמו ולא היתה לו שום רשותמ לדרש בעד כלם כי לא מלאנו לזה את ידו וגם לא חשבנו להקציב איזה מחירים שהם. ביחד עם מכתביכם הגיע אלינו מכתב מהמושבה ראשון-לציון שבו מבקשים אותנו לפנות להם פה דירות בשביל כל המשפחות משם שתבאנה אלינו בלי בעליהן. הועדה המקומית לעזרה למהגרים מיהודה כבר התחילה פעולותיו בענין זה ואחרי התאמצות רבה מצאה שאי אפשר פה לסדר הרבה משפחות כי חסרות דירות ואפילו חדרים גרועים לא ימלאו את הדרישה ואת המשפחות בלי הבעלים בראשון-לציון חובה עלינו לקבלן כי הרבה אנשים מפה עומדים אתם בקשר משפחתי, ידידותי וכדומה ונשתדל איפא להמציא רק מקום בשביל הפנסיון של הגימנסיה שמצבו ג"כ כמצב משפחות ראשון-לציון. יותר אין לנו היכלת להכניס למושבה וסביבותיה: שפיה, בת-שלמה, מרך. עגלותינו תצאנה במוצאי שבת הזאת לראשון-לציון כדי להעביר המשפחות- וזוהי הסבה העיקרית שבנוגע לעגלות אנו מבקשים אותכם להתחשב עם הסבות הנ"ל ולסדר את ההגירה שאופן שלא נהיה מוכרחים לאמר למהגרים שיגיעו אלינו אחרי דרך ארוכה, ללכת הלאה ולחפש מקום אחר".

 

(המאמר נמצא בשלבי כתיבה ועריכה)

 

 

 

 

י

 

 

 

 

Posted by: | Posted on: יוני 6, 2016

בקרוב: המשחק החדש "אתגרי זכרון-יעקב"!

20160131_120309

"כרמים"- מרכז התיעוד והמידע בזכרון-יעקב, עומדת להפיק בקרוב משחק חדש ושמו "אתגרי זכרון-יעקב".

המשחק יתנהל בדומה למשחק המקובל של "כרמים" והוא כידוע "חפש את המטמון" אלא שהמשחק החדש, ידרוש ממשתתפיו לעמוד באתגרים שיביאו אותם בהדרגה למקומות שונים ברחבי המושבה, בהתאם להצלחתם להשיב על שאלות היסטוריות ולהתמודד בהצלחה עם משימות שונות.

המשחק יותאם לגילאי 13 ומעלה ויהיו בו שלוש דרגות קושי ובהתאם לכך, יחולקו גם הפרסים לזוכים במשחק-התחרותי.

פרטים נוספים בקרוב!

Posted by: | Posted on: יוני 3, 2016

מי השתתף בקבלת-הפנים לקיסר הגרמני וילהלם השני?

הקיסר

הקיסר וילהלם השני

בשנת 1898 נערך בארץ-ישראל ביקור היסטורי, כאשר הגיעו לחיפה, הקיסר-הגרמני וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה. הזוג המלכותי הגיע לחיפה, שם הוקם במיוחד עבור הקיסר מזח מיוחד, שתוכנן על-ידי גוטליב שומאכר, איש קבוצת ה'טמפלרים' בעיר-הכרמל ובו גרם מדרגות שנועד לסייע לקיסר להתמודד עם מיגבלה ממנה סבל בידו.

קדם להגעת הקיסר, פרץ מאבק עז בין יפו לבין חיפה, בכל הקשור להגעת ספינת הקיסר לארץ-ישראל ולבסוף גברה ידה של חיפה, בעיקר משום הלחץ שהפעילו ה'טמפלרים' על השלטון התורכי, בטענה כי ראוי שעם הגיעו, ידרוך הקיסר קודם כל על 'אדמה גרמנית' שהיתה בבעלותם בחיפה.

מסעו של הקיסר החל בחיפה ב-11 באוקטובר 1898 , נמשך ביפו ובירושלים והסתיים ב-26 בנובמבר ,1898 כשיצאה ספינתו לכיוון ביירות. ב-25 באוקטובר 1910 הוקם במרומי הר-הכרמל 'אובליסק' לציון ביקורו של הקיסר וילהלם השני בעיר ולימים הוקם סביבו גן בשם "קייזרספלאץ". בכל 26 באוקטובר, נערכה סביב ה'אובליסק' חגיגה לזכר הביקור ההיסטורי.

עד כאן העובדות המתועדות של האירוע.

"כרמים" זכרון-יעקב, מנסה לבדוק ולברר, מי מתושבי המושבה השתתף בקבלת-הפנים לקיסר בהגיעו לחיפה? האם הייתה זאת משלחת מטעם המושבה ואם כן, מי קבע את הרכבה ומי היו חבריה?

כמו כן מבקשת "כרמים" זכרון-יעקב לחקור ולקבל תשובות לאותן השאלות, בייחס להקמת ה'אובליסק' האמור.

כל היודע דבר בעניין זה ויוכל לסייע ל:כרמים" זכרון-יעקב, יבוא על הברכה!

(אפשר לשלוח מידע במייל. ל-  DAVID_KRAMIM@WALLA.CO.IL

Posted by: | Posted on: מאי 10, 2016

מה באמת מסתתר מאחורי סיפור משפחת אהרונסון?

אהרונסונים

תולדותיה של משפחת אהרונסון בזכרון-יעקב, תועדו ונכתבו ונרשמו בפרקים ארוכים ואף קיבלו ביטוי ביצירות ספרותיות מגוונות. במרכז תולדות המשפחה, עמד כמובן סיפורה יוצא-הדופן של שרה גיבורת מחתרת ניל"י וסביבה נשזרו קורות המשפחה המפורסמת ביותר בזכרון-יעקב.

אלא שלמרות ההילה והתיעוד המדוקדק והמכוון של תולדות המשפחה, מתברר כי יש מי שסבור שהסיפור הזה, לא רק שאינו מושלם, אלא שנכתב ונמסר לדורות הבאים בצורה שגויה ומכוונת.

מדובר בניר טויב ז"ל, במאי סרטים שהסבא-רבא שלו, היה לא אחר מאשר צבי אהרונסון, האח הגדול והעלום של שרה אהרונסון. טויב, שמשפחתו מתגוררת במושב בן-עמי, סמוך לנהריה, התחקה אחר עקבות משפחתו וגילה להפתעתו כי הוא רשום היה בצוואה של סבא-רבא צבי אהרונסון, כיורש היחידי של הנכסים העצומים של משפחת אהרונסון.

הבמאי ייצר סרט תעודי שהוקרן בערוץ דוקו-YES ובו הציג את התחקיר המעמיק שעשה, מה שסדק באופן משמעותי את הגירסה הרשמית של משפחת אהרונסון. בהמשך מציג הסרט גם את כל המאמצים שהשקיעה כביכול המשפחה ובעיקר מי שניהל את מוזיאון בית-אהרונסון במשך שנים ארוכות, להדיר את ניר טויב מכל קשר למשפחה.

לאחר הקרנתו של הסרט התעודי הלך הבמאי הצעיר לעולמו אבל הספיק להותיר אחריו מסמך-תעודי נדיר וחשוב, המומלץ לכל מי שמבקש להתחקות אחר עוד צד, בסאגה הגדולה של משפחת אהרונסון בזכרון-יעקב.

Posted by: | Posted on: פברואר 19, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-17

מומבסהמלינדי

הכניסה לעיר מומבסה                                       הים הקסום של מלינדי

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מנאקורו לכיוון ניירובי. הנסיעה עברה על ג'רוגה אם-בויה ועלי בנעימים וכעבור כשולש שעות הגענו לעיר-הבירה ונכנסנו לבית-המלון, בו השתכנתי עם הקבוצה הישראלית, עמה הגעתי בטיסה לקניה. חברי הקבוצה כבר עזבו את בית-המלון ויצאו לסיורי "ספארי" ברחבי קניה ועתידים היו לשוב רק כעבור יומיים, ערב הטיסה בחזרה לארץ, כך שג'רוגה ואני התמקמנו בחדרי ואחרי מנוחת-צהרים, יצאנו לשוטט בעיר הסואנת.

ניירובי לא הותירה אצלי רושם כלשהו, בלשון המעטה, היא נראתה לי כמהדורה אפריקנית של עיר-כלאיים, המורכבת משכם ולוד-רמלה ועד מהרה, חזרנו לבית-המלון לשנת לילה עמוקה, שהרי למחרת עם שחר, כבר הפלגנו לדרכנו, לכיוון דרום-מערב ופנינו מועדות לעיר-הנמל מומבסה. תחילה עלה בדעתי הרעיון לנסוע ברכבת-הלילה הישנה, אולם מאחר שמדובר בנסיעה של יותר מ-10 שעות, וויתרתי על החוויה והעדפתי לנהוג כמעט 500 ק"מ מניירובי למומבסה, במשך כ-6 שעות, עד שנכנסנו בשעריה של מומבסה והתקבלנו בשער-כניסה, המורכב  מזוגות חדקי-פילים משוחזרים. ג'רוגה הוביל אותי בהנחיותיו הקצובות, בכבישיה הסואנים של העיר וכאשר חלפנו על-פני הנמל הגדול, הבזיק לפתע במוחי זכרון מתעתע.

 

*   *   *

הגענו באישון לילה לניירובי הנצורה ובקושי רב חלפנו על פני מחסומים ובהם חיילים חמושים. החיילים הבריטים בדקו היטב את הניירות והתעודות שהציגה להם אימא פאולה, הביטו בחשד גלוי בג'רוגה אם-בויה, שנהג בג'יפ ולבסוף איפשרו לנו להמשיך ולנוע לתוך העיר. מקץ שעה קלה, עצר הג'יפ בכניסה ל"קפה וינה" ואת פנינו קיבלו בהתרגשות ובמאור-פנים, טינה לאויס ובנה רוברט. הם הובילו אותנו פנימה ולאחר שנפרדנו מג'רוגה, שחזר על עקבותיו לנאקורו, לנסות ולאתר את אבא מקס, נרגענו סביב שולחן עמוס עוגות, פירות וסוגים שונים של שתיה.

האווירה הייתה קשה והמתח ניכר, אף על-פי שבסופו של דבר, הצלחנו להימלט מהחווה המותקפת בידי מורדי ה"מאו-מאו". אימא פאולה ואחי הגדול טומי, ניסו להעטות על פניהם ארשת מרגיעה, כל אימת שהביטו בי, אבל הרגשתי שמדובר בניסיון סרק, להסתיר ממני את הדאגה הרבה ששררה בליבם. עד מהרה נרדמתי על הכורסא וכאשר התעוררתי למחרת בצהרים, התקשייתי לשחזר לעצמי את אירועי מנוסת-הלילה ולעכל את מצבי החדש. רוברט ואחי טומי, ניסו איכשהו להשיח את דעתי מטרדות, שלא אמורות היו להיות חלקו של ילד בגילי אבל כל אותה העת, אף שלא אמרתי את הדברים בקול רם, בקשתי לדעת מה קרה לאבא מקס ואם אזכה שוב לראות אותו.

הציפייה והמתח נמשכו עוד יומיים, כאשר לפתע פתאום נפתחה הדלת אל ביתה של טינה לואיס, ואבא שלי נכנס פנימה.

רק לימים התברר, כי ג'רוגה אם-בויה חזר לבית-החווה, שם הצליח לבוא בדברים עם אבא מקס, שכבר הספיק לירות בכלבים ולשרוף את הבית, ולשכנע אותו להצטרף אלינו בניירובי. הפגישה המחודשת והמרגשת שלנו, זכורה לי רק הודות לכך שבמשך השעות הבאות, מצאתי את עצמי נתון בזרועותיו החסונות של אבי, שואף לקרבי את ריח גופו וממאן להיפרד ממנו אף לרגע.

יומיים נוספים עברו עלינו אצל טינה ובנה רוברט לואיס, עד שעזבנו את ניירובי ונסענו לעיר-הנמל מומבסה, אליה הגענו בשעת אחר-צהרים ולאחר שריכזנו את המזוודות הספורות שהכילו את כל רכושנו, טיפסנו במעלה גרם-המדרגות, שהוביל אותנו לסיפונה של אניית-הנוסעים היוונית-איטלקית שנשאה בגאון את השם "אפריקה".

לראשונה בחיי הייתי על סיפונה של אניה, שלא לדבר על תא-מגורים שהוקצה לנו, ומרגע שעזבה האניה את רציפי נמל-מומבסה, לא הפסקתי להקיא את נשמתי, עד שעגנה בנמל-הייעד שלה באיטליה.

ההפלגה הנוראה הזאת, הובילה את משפחת יוזף, ממומבסה עד לנמל-עדן ומשם, דרך שייט איטי בתעלת-סואץ וכאשר יצאה "אפריקה" מהפתח הצפוני של התעלה, המשיכה עד הגיעה לנמל נאפולי. כעבור שהות של כשבוע ימים בעיר נאפולי, במהלך הזמן הזה התעקש אחי טומי, לבקר בעתיקותיה של העיר פומפיי, עלינו שוב על סיפונה של "מסאפייה", אניה יוונית ישנה, שהובילה אותנו עד נמל-חיפה ובכך הסתיים בעצם מסע הבריחה, מהחווה שבנאקורו ועד מדינת-ישראל.

אילו סיפר לי אז מישהו, שמקץ כ-10 שנים, אמצא את עצמי על גדות תעלת-סואץ, כחייל צה"ל, אין ספק שהייתי פורץ בצחוק.

 

                                                                               *   *   *

הדלת נפתחה ואת פנינו קיבלה אשה גדולה, לבושה שמלה פרחונית ועל פניה חיוך ענק, שחשף שיניים צחורות כשלג. הושיטה אלי יד-חמה, אחרי שהתחבקה ארוכות והתנשקה עם ג'רוגה אם-בויה ואמרה:" נעים מאוד, אליזבת', בוא היכנס ותרגיש בבית" ואחרי רגע, הוסיפה בפרץ צחוק גדול :" אתה בעצם בבית, שכחתי לרגע שזה הבית שלך!".

דירתה של אליבת' מוזומה, שכנה באחת משכונות היוקרה של העיר מובסה וכאשר הבטתי סביבי בהתפעלות, חשתי כאילו נקלעתי לספרייה-לאומית שכן, כל קירות חדר-המגורים, נשאו מדפי-עץ מהוקצעים, עמוסים במאות ספרים. פה ושם נותר מקום לריקמה ססגונית קטנה ובפינה הבחנתי בדגל-קניה בתוך אגרטל צבעוני ועד מהרה פנתה אלי המארחת החביבה ואמרה:" בואנה מוריס, אין לך מושג איך התרגשתי לשמוע מאדון ג'רוגה, על שובך לקניה ועל מה שעבר עליך מאז הגעת, לא הייתי מאמינה שמישהו יעשה את המסע הזה, אחרי כל-כך הרבה שנים".

חייכתי אליה במבוכה, בעודי לוגם להנאתי את חלב-הקוקוס המסורתי שהגישה לנו והיא המשיכה:" אדון ג'רוגה ביקש ממני שאספר לך מעט על מה שקרה לנו בפרק הזמן הממושך, מאז היית כאן בילדותך, אבל דווקא מנקודת-מבט מקצועית, אני מבינה שגם אתה עיתונאי וסופר ולכן יש לנו משהו משותף, מעבר כמובן לעובדה ששנינו נולדנו כאן" הפסיקה ופרצה שוב בצחוק מדבק.

עד מהרה הסתבר כי אליזבת' מוזומה, שימשה שנים רבות עיתונאית-בכירה וגם עורכת ראשית של היומון הנפוץ Daily Nation עד שפרשה, מוקדם מן הצפוי לגמלאות. " קוראים לי אליזבת' כי הורי התלהבו מכך שבשנת הולדתי ,1952 נמצאה בניירובי אליזבת', שהוכתרה למלכת-אנגליה, כשנודע שאביה נפטר" הטעימה אליזבת' " אין לי מושג, מה גרם להם לגלות הזדהות כזאת עם כתר-המלוכה הבריטי, אבל מאז אני אליזבת' ואין מה לעשות" אמרה בנימה מתנצלת.

"אין לך על מה להתנצל" אמרתי " לפחות לא עברת את החוויה שעברה עלי, כאשר שיניתי את שמי ממוריס לדויד".

"אז אתה לא בואנה מוריס, אלא בואנה דויד?" שאל ג'רוגה ממקום מושבו ובקולו נימה של אכזבה.

"כן, וגם במקרה הזה, אולי אין יותר מה לעשות" הגבתי.

" אני חושבת שרק בדיעבד, אנחנו מזהים את המשמעות האמיתית לשינויים שאנחנו עושים במהלך החיים" אמרה אליזבת' מהורהרת " כך קרה גם לקניה שלך ושלי".

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

אליזבת' מוזומה נשמה עמוקות ואז אמרה:" ג'ומו קנייטה, כידוע לך, היה המנהיג הראשון של קניה וגם הנשיא הראשון שלה, אחרי מרד ה"מאו-מאו". אחריו הגיע דניאל אראמפ-מואי, בן שבט הקאלינג'ין, שהיה הנשיא השני ובמשך 24 שנים הצליח לקדם את בני השבט שלו בשורות הממשלה, הצבא, המשטרה ובכל המישרות הבכירות, אחרי שכרת ברית עם מנהיגי שבט המסאי ועם חלק ממנהיגי הקיקויו. אראמפ-מואי הנהיג בקניה משטר חד-מפלגתי ולמרבית תושבי קניה הוא נודע כשליט עריץ, שהכביד ידו על כל ניסיון לדמוקרטיזציה של המדינה. הוא הנהיג צנזורה קשה ואפילו סגר אוניברסיטאות, עד שבשנת 1991 בוטל החוק החד-מפלגתי והוא נאלץ להתפטר. בבחירות הבאות, של 2002 כבר לא יכול היה להשתתף והשלטון בקניה חזר לידי שבט הקיקויו, כאשר נבחר מאוואי קיבאקי לנשיא השלישי שלנו, למשך 10 שנים. בבחירות הבאות נבחר אוהורו קנייטה, בנו של ג'ומו קנייטה המפורסם, לנשיא הרביעי שלנו והוא גבר בבחירות הללו על ראיילה אודינגה, איש שבט לואו. אביו של אודינגה היה סגן-נשיא, הוא עצמו גדל בקיסומו והיה איש משכיל שלמד באוניברסיטת לייפציג בגרמניה וכמובן שלט בשפה הגרמנית ולימים מונה לשמש ראש מכון-התקנים של קניה. אודינגה נחשד בשנת 1982 שהיה שותף לניסיון התקוממות של קציני חיל-האוויר, נכלא ל-6 שנים בכלא בתנאי בידוד קשים ולאחר שחרורו, היו איומים על חייו והוא נאלץ לברוח לנורבגיה. בדצמבר 1991 הוחלט, כפי שציינתי, על דמוקרטיה רב-מפלגתית ואודינגה חזר לקניה והיה מועמד המפלגה-הלאומית לפיתוח קניה לנשיאות, אבל כידוע הפסיד לאוהורו קנייטה. אגב, אתה יודע מה פירוש המלה 'אוהורו', נכון?".

"חופש" השבתי במהירות

אליזבת' פרצה שוב בצחוקה המטלטל ואמרה:" אני מבינה שסוואהילית עדיין לא שכחת!".

"אל תגזימי" אמרתי ובקשתי להחזיר אותה למסלול ההתרחשויות "ומה קרה אחר-כך?".

" בשנת 2007 התקיימו שוב בחירות והפעם התמודדו ביניהם מאוואי קיבאקי, איש הקיקויו, נגד  ראיילה אודינגה, איש שבט הלואו" החלה אליזבת' להשיב " הבחירות היו סוערות וצמודות ובסיומן הוכרז קיבאקי למנצח ולכאורה היה נשיא קניה, אבל בגלל האשמות חמורות על זיוף קולות בוחרים, הוכרז דווקא אודינגה כמנצח וכ"נשיא העם". בשלב הזה פרצו קרבות-דמים בין כנופיות יריבות, בעיקר בשכונות-העוני של ניירובי ובסופו של כל המהלך הזה, נספרו לפחות 1000 הרוגים משני הצדדים! בקיסומו לבדה, נרצחו 19 אנשים ורבות מהחנויות של הקיקויו בעיר, נבזזו ונשרפו ואין ספק שזה היה מרחץ-הדמים הבין-שבטי הגדול ביותר בתולדות קניה".

" איך השפיעו הדברים על המשך הממשל בקניה?" שאלתי.

"האשימו את אוהורו קנייטה כי בשנת 2007  עמד מאחורי מרחץ-הדמים, מימן וסייע לביצוע מעשי רצח ואונס נגד אנשי אודינגה ומתנגדיו ובדיעבד הביא הדבר לחקירה בין-לאומית, שבסיומה הוגש נגד אוהרו קנייטה כתב-אישום, בבית-הדין הבינלאומי בהאג, על ביצוע 'פשעים נגד האנושות', אבל הדיון הזה עדיין לא התקיים ולא נראה לי שיתרחש. רק התערבות של ארה"ב ושל קופי ענאן, מזכיר האו"ם, הביא ב-2008 ליצירת קואליציה, מה שגרם למידה של יציבות שלטונית במדינה, אבל השחיתות פשטה מאז לכל חלקה בחיים שלנו" נאנחה אליזבת'.

"שחיתות? למה את מתכוונת?" הקשיתי.

אליזבת' עטתה על פניה ארשת קשה ואחרי הפסקה של רגע ממושך אמרה:"  השחיתות היא כמו מחלה ממארת, מתפשטת בכל הגוף ואם לא מדבירים אותה, כאשר מגלים את תחילתה, זה כבר מאוחר מידי, כי היא מגיעה ופוגעת בכל הרקמות בגוף וזה בדיוק מה שקרה לנו לצערי בקניה" הפסיקה לרגע והמשיכה:"השחיתות בקניה הגיעה לשיאים חדשים, עד שהתפרסם למשל דין-וחשבון, בשנת 2012 מטעם האו"ם ולפיו התברר כי שכרו של פועל-כפרי פשוט בקניה, עמד על 777 דולר  לשנה, בעוד שכרו של חבר-פרלמנט באותה השנה, הגיע ל-145 אלף דולר, שזה פי 187 משכרו של הפועל! התברר שבקניה נהוגים לפחות 16 סוגים שונים של שוחד ומכאן נולד המושג  kitu kidogo שכפי הידוע לך, בסוואהילית פרושו "משהו קטן", שזה ביטוי סמלי לתשלומי שוחד שונים".

אליזבת' התרוממה ממקום מושבה, התנצלה וניגשה לאחד ממדפי הספרייה העמוסה שלה וכאשר חזרה, מסרה לי ספר עב-כרס ושמו:

Its our turn to Eat  ואמרה:" את הספר הזה חיברה חברה טובה שלי ושמה  Michela Wrong והוא תאור מפורט ומדוייק של היקף השחיתות בקניה. דע לך שבמשך תקופה ארוכה, פחדו בעלי חנויות-הספרים למכור את הספר ורק צעירים אמיצים הסתכנו, תמורת עמלה זעומה, למכור את הספר בצמתים מרכזיים בניירובי".

"מה כל כך מסוכן היה בספר הזה?" שאלתי.

"קודם כל, אני מעניקה לך אותו במתנה ומקווה שכאשר תקרא בו, תזכור אותי" חייכה חיוך גדול " חוץ מזה, הספר מבוסס על עדויות של ג'ון ג'יטונגו, מי שהיה עיתונאי עמית שלי, שאסף חומרים על שוחד ושחיתות ונאלץ לברוח ללונדון, שם הסתתר שבועות ארוכים בביתה של חברתי העיתונאית Michela מפחד שמא ישיגו אותו אנשי המודיעין של קניה וכך היא הצליחה לכתוב את הספר ולהפיץ אותו בכל העולם, פרט כמובן לקניה".

אליזבת' נרגעה והתיישבה בכבדות במקומה, כשהיא בוחנת את הבעת פני. לא ידעתי איך להגיב על הדברים, שהיו לי בבחינת הפתעה וגילוי חדש, אבל ג'רוגה אם-בויה, כמו ניחש את המתחולל בקרבי ואמר:" אליזבת', ברור לך שבואנה מוריס-דויד, לא העלה על דעתו שזאת המציאות שהייתה מנת חלקה של קניה-אהובתו במשך כל-כך הרבה שנים והוא יזדקק לזמן לנסות לעכל את הדברים".

אליזבת' הנידה ראשה בהבנה והחיוך חזר אל פניה ואילו אני, המשכתי לשבת עוד זמן ממושך ללא אומר ודברים עד שלבסוף הגיעה העת להיפרד ממנה, וכאשר הגענו לסף הדלת, התחבקנו בחום רב והיא אמרה, בעיניים נוצצות:" אני מקווה שנזכה להיפגש שוב בחיים האלה" וסגרה את הדלת מאחוריה.

 

 

 

Posted by: | Posted on: ינואר 28, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-13

pic012pic013pic014

נשים משבט הקיקויו

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מהעיר נאקורו ופנינו מועדות דרומית-מערבית, בדרך לעיירה קיסומו, לא הרחק מגבול קניה-אוגנדה. ג'רוגה אם-בויה לא הרחיב את דיבורו באשר למטרת הנסיעה לקיסומו, רק אמר שהחליט לקחת אותי לפגוש "אדם מעניין מאוד" וכאשר ניסיתי לדלות ממנו קצת יותר מידע על האיש, הסתפק ג'רוגה ואמר:" אתה עומד לפגוש את מי שהיה במשך שנים רבות אחד הצ'יפים' של שבט הקיקויו" ולא יסף עוד.

הנסיעה התארכה והתנהלה בנופי-בראשית עוצרי נשימה, כאשר משני צידי הכביש הפתלתל, השתרעו שטחים ענקיים ובהם מטעי אננס, שדות תירס ומאות עצי קוקוס, מנגו ואבוקדו. פה ושם חצו אריות, קרנפים, זברות וג'ירפות את הדרך, ולמראה החיות הללו, הבנתי לשמחתי הרבה, כי לפחות בשטחים האלה, טרם סגרו עליהם בגדרות ועדיין לא הפכו את האזור לסוג של 'ספארי' המיועד לתיירים צמאי צילומים ומזכרות. הכביש המשיך בדרכו וזכרתי כי עוד בהיותי בבית-המלון, הצצתי במפה ולמדתי לדעת כי מדובר בדרך המחברת בין נאקורו לבין קיסומו וכי היא נמשכת בצורה של פרסה גדולה ובהמשך מתחבר הכביש לעיירה קיטאלה ומשם לעיר אלדורט ובחזרה לנאקורו.

השמות הללו עלו מנבכי זכרוני: קיטאלה, קיסומו, אלדורט ואחר-כך רונגאי ומלינדי וממובסה, מקומות בהם עברתי מן הסתם במשך חיי בקניה ואשר שמותיהם נצרבו בזכרוני, אף שכעת, כיובל שנים ויותר מאז הייתי כאן לאחרונה, נותרו רק השמות המוכרים כל-כך, אבל מבלי אשר תצטייר לצידם תמונה כלשהי.

רק מקץ כשעה של נסיעה דמומה, נזכרתי בדברים שאמר לי אתמול ג'רוגה ושברתי את השתיקה בשאלה:" תגיד, אמרת לי משהו על כך שאני רגיש כמו אימא שלי, למה התכוונת?".

הוא הביט אלי ממקום מושבו בחיוכו התמידי והשיב:" ראיתי איך אתה מגיב, כשדברתי איתך על המשחטה-האזורית, ואחרי שהקאת את נשמתך, אולי בגלל זכרונות-ילדות שהיו לך, נזכרתי כי גם ממזה פאולה הייתה רגישה כל-כך".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

הוא שתק לרגע ממושך ואחר-כך אמר:" ממזה פאולה הייתה בן-אדם רגיש מאוד ולא יכולה הייתה לראות סביבה שום סוג של סבל או כאב, מבלי שהדבר ישפיע עליה באופן מיידי וניכר, לעומת אבא שלך, בואנה מקס, שמעולם לא ראיתי אותו מביע סוג של רגש".

שתקתי וחשבתי על האופן המדוייק בו תאר ג'רוגה, בתמציתיות, את אופיים השונה של הורי והוא המשיך:" ההורים שלך התייחסו אלינו כאילו היינו הילדים הגדולים של המשפחה, וזה משהו שלא היה מקובל בשום חווה-חקלאית באזור כולו, אבל חלוקת התפקידים ביניהם הייתה ברורה: ממזה פאולה מילאה את תפקיד האחות-הרחמניה ובואנה מקס היה ה'בוס', שרק כלפי חוץ התנהל בקשיחות, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב, ידע שבתוכו פנימה, הוא רחום וחנון וטוב לב".

חייכתי בהנאה, לשמע הדברים וג'רוגה אמר:" היה אירוע שמשקף את הדברים בצורה מציאותית מאוד, אבל אני מסופק אם אתה זוכר אותו".

לא השבתי ומשתיקתי הסיק ג'רוגה, שאין לי כרגע מושג על מה מדובר והחל לספר:" יום אחד נסעתם, ההורים שלך, אחיך טומי ואתה, במכונית ה'אוסטין' שלכם לכיוון ניירובי, אני לא יודע לשם מה הייתה הנסיעה הזאת, אבל בואנה מקס נהג, אחיך טומי ישב לצידו ואתה וממזה פאולה ישבתם מאחור. בערך באמצע הדרך לניירובי, התנגש בואנה מקס ברוכב אופניים שהגיח מולו והבחור נהרג במקום. לכם לא קרה דבר, פרט לרסיסי זכוכית שפגעו בכם מהחלון הקדמי, שהתרסק מעוצמת ההתנגשות וכל החלק הקדמי של המכונית התמלא דם".

התמונה הבזיקה מיד מול עיני: ראשו של הצעיר, רוכב האופניים, חדר מבעד לחלון המכונית, בעוד אבי לוחץ בכל כוחו על הבלמים וקולות החריקה נשמעו באוזני יחד עם צרחת-הכאב שהשמיע הבחור וכל הרכב התמלא פרצי-דם שהותזו מראשו המרוסק, יחד עם מטר של זכוכיות. ברגע שעצרה המכונית, משך אותי אחי טומי החוצה, כשכולו מכוסה דם וזכוכית, והושיב אותי לצד הדרך, כשאמי זינקה אלי לבדוק מה מצבי, אבל מיד הסבה פניה הצידה, למראה הנער המת, והקיאה לתוך התעלה שלצד הכביש. הייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי לנגד עיני מישהו שנהרג, אלא שאותה העת, עסוק הייתי בניסיונות להוציא מזרועותי ומפני רסיסי-זכוכית שחדרו לתוכי.

"המשטרה הגיעה למקום אחרי זמן, אבל לבואנה מקס לא נרשם אפילו דו"ח, כי התברר שרוכב האופניים המסכן התנגש במכונית שלכם כשחצה באופן פתאומי את הכביש " קטע ג'רוגה את התמונה הנוראה ששבה לזכרוני " ממזה פאולה לא התאוששה מהתאונה הזאת במשך שבועות ארוכים, אבל בואנה מקס דאג שיתקנו את הרכב ומחק את האירוע מזכרונו, כך על כל פנים התרשמתי, ונזכרתי בכך כשראיתי אותך אתמול מקיא את נשמתך".

ג'רוגה שינה משהו מהטון הרציני שניכר בדבריו והוסיף בבת-שחוק:" ממזה פאולה החליטה אז, שהיא חייבת ללמוד נהיגה ואפילו עברה מספר שעורים אצל מורה-לנהיגה בנאקורו, אבל נראה שלא הייתה מוכשרת מספיק לנהוג וכל פעם שניסתה לעשות זאת, בג'יפ או ב'אוסטין', ברחו כולם מהדרך והסתתרו ביער וגם שם הייתה 'מגלחת' את העצים בנהיגתה, עד שהתייאשה מהרעיון" צחק בקול רם ומשחרר.

קבעתי את מבטי במעלה הדרך וחשתי צורך פנימי להיות מרוכז עוד יותר במלאכת הנהיגה. המשכנו בנסיעה כעוד שעה ארוכה עד שהתגלו לעינינו הבתים הראשונים של קיסומו וכעבור דקות נוספות, בהן הדריך אותי ג'רוגה, כיצד לנווט את דרכי בין השכונות הצפופות של קיסומו, הורה לי לבסוף לעצור סמוך לבית חד-קומתי פשוט למראה, בשני צידי שער-הכניסה לחצר הבית, היו נעוצים שני מגיני-מלחמה צבעוניים שהיו בבחינת אות וסימן לכך שמדובר בביתו של מישהו חשוב.

יצאנו מהמכונית והתמתחנו. ככלות הכל, הייתה זאת נסיעה ארוכה ומייגעת ובמרכזה גם זכרון מטלטל.

ג'רוגה הוביל אותי לעבר דלת-הכניסה לבית והפטיר:" הגענו לביתו של ה'צ'יף' סמואל אם-בורו".

 

*      *       *

במשך שנים ארוכות היה שבט הקיקויו הדומיננטי מבין כל השבטים של קניה ובדרך-כלל מנה כרבע מכלל האוכלוסיה במדינה. פסיפס השבטים בקניה הורכב מעשרות שבטים שונים ובהם שבט המסאי ושבטי ה-לוהו, ה-קלנג'ין, ה-קמבה, ה-קיסי, ה-מרו, ה-ננדי ה-סמבורו ועוד. בניגוד לשבט ה-מסאי, שבעיקרו היה שבט של נוודים, ישבו אנשי ה-קיקויו בשטח שנקרא "הרמות הלבנות" ולימים מצא עצמו בעימות חזיתי עם השלטון האנגלי-הקולונויאלי, שביקש לראות בשטחים הללו חלק בלתי נפרד מהאדמות השייכות לכתר-הבריטי ונראה שכבר אז נטמנו זרעי השינאה של ה-קיקויו לאדם הלבן.

לימים מצאו עצמם אנשי ה-קיקויו, עבדים במטעי-הקפה של האנגלים, וזאת בהתאם לתקנות שהנהיג כבר בשנת 1903 השליט הבריטי סר צ'רלס אליוט, מי שהתייחס בבוז, בביטול ובהתנשאות כלפי כל האפריקנים באשר הם. במרוצת הזמן נאסר על שבטי ה-קיקויו, ה-קמבה      וה-ננדי, לגדל באדמותיהם תה או קפה והותר להם רק לעבוד, תמורת שכר זעום ומעליב, עבור האנגלים, שראו עצמם לא רק בעלי האדמות הגזולות, אלא כמי שתפקידם לחנך את האפריקנים ולהציג להם את עקרונות התרבות הלבנה "הנאורה".

היחסים בין האפריקנים של קניה, לבין הלבנים-הבריטים, החריפו בהדרגה והגיעו לשיא חדש בשנת 1915 כאשר נחקק "חוק קרקעות הכתר" שכאמור, קבע כי האדמות כולן, שייכות לכתר-הבריטי. מנהיגי השבטים ובראשם הקיקויו, לא הסתירו את זעמם נוכח החוק החדש, אבל שמרו עדיין על איפוק מסויים מול השלטון הבריטי, אף כי מתחת לפני השטח, החלה ללחוש אש המרד, העתיד להתפרץ בהנהגת הקיקויו.

מטבעם היו אנשי ה-קיקויו לוחמים בנשמתם ובהדרגה הכשירו את הקרקע למיליטנטיות, שבסופו של דבר הביאה למרד ה"מאו-מאו" נגד האנגלים. נוכח קיצוץ שכר-העבודה של הפועלים בשנת 1921, החלה תסיסה גדולה בשבטים בקניה, ובמיוחד בקרב אנשי ה-קיקויו וכך הקימו אותה השנה את "אגודת הקיקויו", שהסבה מאוחר יותר את שמה ל"אגודה המזרח-אפריקנית" ושילבה ידיים עם שבטי המסאי, ה-קמבה וה-לואו.

בראש במאבק הזה עמד מנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, שלא הסתיר את שינאתו לאנגלים וסחף אחריו את השבטים ששיתפו פעולה עם ה-קיקויו. עיקר זעמו של הארי תוקו יצא כנגד אנשי המיסיון, שהגיעו לקניה וניסו לכפות על השבטים להפסיק ממנהגם העתיק, לבצע ברית-מילה לנערות. בתחום זה ניסו בעיקר פעילי "המיסיון הנוצרי של סקוטלנד" להפעיל לחצים ואיומים על השבטים, שסירבו להנתק ממנהגם עתיק-היומין ומנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, קרא לתומכיו, בשנת 1928, "לגרש את האירופאים מארץ זו" ועד מהרה נעצר ונכלא בבית-הסוהר.

בסופו של דבר שוחרר הארי תוקו מכלאו בשנת 1931 והקיקויו עברו לשלב הבא, במאמץ לדחוק החוצה את רגלי המסיון הנוצרי. מנהיגי השבט הקימו את ה-"קארינג'א", מערכת-החינוך העצמאית שלהם, וכתוצאה מכך אכן איבד המסיון בהדרגה את השפעתו, אלא שכעבור שנתיים ימים, נפל שוב דבר במערכת היחסים בין שבטי קניה לבין השלטון הבריטי: הממשלה החליטה בשנת 1933 על הקמת " וועדת קרטר לענייני קרקעות" ולחבריה נדרשו לא פחות מ-5 שנים, לבדוק את מצב האדמות בקניה והבעלות עליהן. בסופו של דבר החליטה אותה "וועדת קרטר" כי הקרקעות ישארו בבעלות הכתר-הבריטי והקנייתים אפילו לא יזכו לפיצוי תמורתם, מה שהניח את היסודות להקמת חזית מאוחדת נגד הבריטים בהנהגת הקיקויו.

לקיקויו הצטרפו אותה העת, גם שבטי ה-קמבה וה-ננדי ,שמחו על דלול בעדרי-הבקר שלהם וזמן קצר מאוחר יותר, בדצמבר 1938 פרצה "שביתת מומבסה", שנועדה למחות על תנאי-שכר ירודים של העובדים ושוב בהנהגת הקיקויו.

לבריטים נמאס מהמצב השורר בקניה והם הוציאו מחוץ לחוק את "האגודה המזרח אפריקנית" והכשירו את הקרקע ליסודה של תנועת ההתנגדות, בראשה עמדו מנהיגי הקיקויו. בשנים 1942-1943 נקלעה קניה למחסור חמור במזון, דבר שגרם רעב המוני, ממנו סבלו בעיקר השבטים השונים. הממשל ניסה לעודד את החקלאים, להגדיל את התפוקה של גידוליהם, באמצעות תמריצים, אלא שמי שנהנה מהם, היו כמובן החקלאים הלבנים ובעלי-החוות, על חשבון הפועלים שנאלצו עקב כך, לעבוד קשה הרבה יותר, מבלי לקבל תמורה נאותה לעבודתם.

על רקע זה, נטל הקיקויו לידיו את היוזמה, שהובילה בסופו של דבר למרד ה"מאו-מאו", בניצוחו של מנהיגם ג'ומו קנייטה, מי שלימים נבחר לנשיאה הראשון של קניה. אלא שבתוך המבנה השבטי של הקיקויו, נמצאו אלה שתכננו את המהלכים הגדולים ועל-פיהם נקבע כיצד ומתי יתנהלו הדברים מול השלטון הבריטי.

ג'ומו קנייטה ועמיתיו, היו המוציאים אל-הפועל, של מה שקבעו ה'צ'יפים', אותם מנהיגים זקני-השבט.

 

                                                                                  *   *   *

בתוך הבית פנימה, קיבל אותנו הצ'יף סמואל אם-בורו, כשהוא יושב על כיסא-גלגלים ועטוף גלימה דקה וצבעונית ומאחוריו גבר גדל-מידות, שהתברר כי היה מטפלו האישי. ג'רוגה התקדם לעבר הזקן, כרע על ברכיו למרגלות כיסא-הגלגלים ונשק בחום לשתי ידיו של הצ'יף ואחר-כך רמז לי להתקדם לעברו.

נגשתי אליו בצעד כבד, נבוך מהמצב אליו נקלעתי, שכן לא היה לי כל מושג שאתקל בדמות כה ישישה הנזקקת לסעד. הושטתי אליו את ידי והוא נעץ בי מבט ממושך, כשהוא אוחז בכף-ידי וברך אותי לשלום בקול חזק ומפתיע בעוצמתו, נוכח רפיון גופו הדק. מעיניו השתקף ברק שהעיד על חיוניות רבה ומהר מאוד הבנתי, שמדובר במי שנפשו ושכלו ותבונתו, איתנים וחזקים הרבה יותר מהגוף שהכיל אותם, ורק בדיעבד הבנתי מג'רוגה, שמדובר באיש שכפי הנראה קרב ובא לגיל 100, אף שאין לכך עדויות מוסמכות ואין לאיש מושג כמה נשים, ילדים, נכדים ונינים, יש לו.

סמואל אם-בורו שחרר את אחיזתו והזמין אותי לשבת מולו, על כורסת-נצרים גדולה ובה כריות צבעוניות למכביר. ג'רוגה התיישב אף הוא לצידי ועד מהרה נעלם המטפל מהחדר וחזר כהרף-עין, כשהוא מניח על שולחן קטן שניצב בסמוך, קערות גדולות וגדושות מיני פרי שונים ולצידם כוסות ובהן תה-קר וקנקן גדול ומלא חלב-קוקוס.

הצ'יף הביט בי ארוכות וללא אומר ולרגע ממושך, הרגשתי כאילו הוא בוחן את נפשי ורוחי ומחטט בהם בניסיון לאתר דבר-מה. ג'רוגה שבר את השתיקה ואמר:" בואנה מוריס, זהו כפי שכבר אמרתי לך, הצ'יף סמואל אם-בורו, מי שהיה המנהיג הגדול של שבט הקיקויו באזור נאקודו, כאשר פרץ המרד הגדול".

הסתכלתי על האיש הרתוק לכיסא-הגלגלים ולא הצלחתי לדמיין אותו כלוחם-מנהיג המסתער על בתי האנגלים, כשחנית ארוכה בידו והמוני לוחמים לצידו, אבל ג'רוגה אם-בויה חיבר אותי למציאות שהייתה פעם מנת חלקי ואמר:" אם אתה זוכר, בפעם הראשונה שנפגשנו בביתי, שחזרתי באוזניך את המיתקפה של לוחמי ה"מאו-מאו" על בית-החווה שלכם וספרתי לך שדבר ההתקפה הזאת נודע לי מבעוד מועד, דבר שאיפשר לי להזהיר את אבא שלך, בואנה מקס, וכך בעצם הצלחתם להמלט מהחווה ברגע האחרון, בטרם הותקפה".

הנעתי ראש לחיוב, כשמבטי נעוץ בפני מארחי הצ'יף סמואל אם-בורו, בעוד ג'רוגה ממשיך ומטעים:" כאשר נודע לי כי ה"מאו-מאו" בהנהגת צ'יף סמואל, עומדים לתקוף גם את החווה שלכם, הגעתי אליו באחד הלילות ובקשתי ממנו, בעצם התחננתי בפניו, שימתין עוד יום או יומיים וישהה את ההתקפה, כדי לאפשר למשפחה שלך להימלט ולהינצל" הפסיק לרגע, כשהוא מביט בפני מנהיגו הגדול ומיד המשיך ואמר:" הצ'יף הגדול אם-בורו נענה לבקשתי ודחה את המיתקפה ביומיים ובזכות כך ניצלתם ממוות בטוח, אילו נערכה המיתקפה במועד שתוכנן, אין ספק שאתה, בואנה מוריס, לא היית יושב כאן היום!".

צ'יף סמואל אם-בורו חייך חיוך רחב למשמע הדברים והמשיך לנעוץ בי את מבטו. אחרי רגע של דממה אזרתי עוז ופניתי אליו:" למה דחה אדוני את ההתקפה על הבית שלנו? מה קרה שאדוני השתכנע מהדברים ומהבקשה של ג'ורגה אם-בויה?".

צ'יף סמואל אם-בורו גחן קדימה, אולי מתוך כך שחשש שמא לא אשמע את דבריו, חרף נעימת קולו הברורה ואמר:" בואנה מוריס ג'וזף, אני מברך אותך על שובך לארץ מולדתך ועכשיו, למרות שזקנתי ונחלשתי וגם הזיכרון שלי אינו כפי שהיה, אני גם מברך על כך, ששמעתי בקולו של אדון ג'רוגה אם-בויה, מי שהיה ה'בוי' שלכם וטיפל בך וגידל אותך מיום שנולדת ועד שעזבת".

לא הגבתי והמתנתי להמשך דבריו:" תראה בואנה מוריס ג'וזף " הטעים הזקן "אדון ג'רוגה אם-בויה סיפר לי, באותו לילה בו נפגשנו, בעצם שעות ספורות לפני ההתקפה המתוכננת על החווה שלכם, שאתם לא אנגלים ולא בריטים, אלא לבנים ממוצא אחר וממקום אחר ושההורים שלך אנשים מיוחדים, שונים ואחרים מכל בני הבליעל הלבנים שכבשו את קניה! הוא סיפר לי על הייחס החם והמיוחד של אבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, לכל מי שעבד בחווה שלכם, על כך שדאג לכל מחסורם ושילם להם בעין-יפה תמורת עבודתם ועל הייחס המיוחד של אימא שלך, ממזה פאולה ג'וזף, לעובדים בכלל ואליו ואל הממזה שלו בפרט, כאילו היו הם הילדים שלה". הצ'יף פסק מדיבורו, נטל לידיו פרוסת מנגו שהגיש לו מטפלו ונגס בפרי העסיסי בשתי שיניו הקדמיות, היחידות שנותרו כפי הנראה בפיו ובעוד מטפלו מנגב את זוויות פיו הנוטף, המשיך ואמר:" אדון ג'רוגה אמר לי שאתם יהודים, ולא לבנים מהסוג הנורא והגרוע שהגיע לקניה ובעצם ברחו ההורים שלך מהשמדה באירופה ומצאו כאן מקלט ולכן צריך לאפשר למשפחה הזאת הזדמנות לברוח מההתקפה שתוכננה להתבצע. לא ניתן היה לבטל את המיתקפה כי היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתכנון הגדול שלנו, שנועד לגרש את האנגלים מקניה, אבל הסכמתי להענות לבקשה והוריתי לדחות את המיתקפה ביומיים, כדי לאפשר למשפחת ג'וזף להמלט, לפי בקשתו של אדון ג'רוגה אם-בויה".

עוד בטרם הספקתי לעכל את הדברים הללו, מיהר הצ'יף הקשיש להוסיף, בחיוך קטן ואמר:" הצטערתי מאוד לשמוע שאבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, התעקש תחילה לא לברוח מהחווה, ורצה להישאר בה ולהילחם עליה, אבל שמחתי בשבילכם שבסופו של דבר, הספיק אדון ג'רוגה לחזור בזמן מניירובי, אליה הסיע אותכם ולשכנע את בואנה מקס ג'וזף לברוח ולהינצל ואני חושב שהדבר קשור אליך".

"אלי?" שאלתי בפליאה.

כאן התערב ג'רוגה אם-בויה והשיב:" אבא שלך, בואנה מקס, אהב אותך בצורה מעוררת קינאה, הוא היה כל-כך קשור אליך, מיום שניצלו חייך כשנולדת, עד שהמחשבה שמא כבר לא יראה אותך יותר, במידה שישאר בחווה וילחם במורדים, המחשבה הזאת כפי הנראה שיכנעה אותו, בסופו של דבר לעזוב ברגע האחרון ולהציל את חייו, כדי להגיע אליך".

דממה מעיקה השתררה בחדר. הבטתי בקירות שסביבי, כולם מעוטרים בשטיחים צבעוניים גדולים. בפינות ניצבו אגרטלים ענקיים ובהם חניתות, כידונים, רומחים ושאר כלי-מלחמה ולצידם מגינים צבעוניים, אשר שימשו מן הסתם את לוחמי ה"מאו-מאו" בזמנו ואז שמעתי שוב את הצ'יף הזקן:" בואנה מוריס, אתה צעיר ואולי לא יודע ולא זוכר, אבל המלחמה שלנו הייתה במטרה לגרש את האנגלים-הלבנים מהאדמות שלנו, אחרי כל מה שהם עוללו לנו במשך כל השנים! בוא ואספר לך משהו מעניין: פעם סיפר לי ג'ומו קנייטה, על חלום מוזר שהיה לו ובחלומו ראה את הנביא 'מונגו', והנביא הזה נתקף בחיזיון ובו ראה זרים הבאים לארץ הזאת, מעבר לימים-רבים, וצבע עורם כצבע הצפרדע הקטנה והבהירה ובידיהם מקלות-קסמים, המפיקים אש והם יטיבו להרוג בהם, אף יותר מחיצים-מורעלים. עצת הנביא 'מונגו' היתה, לפי ג'ומו קנייטה, לא לצאת לקרב נגד הזרים הקרבים ובאים. אבל בדיעבד התברר כי לא שמענו בקולו של הנביא 'מונגו' ויצאנו לקרב, אותו הנהיג ג'ומו קנייטה, בהשראת הצ'יפים שלנו ולמרות שהצלחנו לגרש את האנגלים-הלבנים, אני לא בטוח שעשינו בחכמה כשלא שמענו בקול הנביא".

"למה?" שאלתי בתמיהה.

הצ'יף הזקן נאנח עמוקות והסביר:" ראה נא, האנגלי-הלבן רק עשה לנו רע, מאז דרכה כאן כף רגלו, התייחס אלינו השחורים, כאל גזע נחות ומפגר, התערב בכל המנהגים והמסורת שלנו בניסיון לכפות עלינו את דרכיו. אחר-כך החדיר לכאן את תאוות-הדם שלו בצייד, לא להשגת מזון, אלא למשל לסחר בשנהב, ורצח לשם כך אלפי פילים וקרנפים, מהם הסיר את הקרניים והזנבות, והמשיך לצוד את החיות שלנו לשם שעשוע ולשגת עורות ומזכרות. אחר-כך יצא 'לצוד' אותנו, באמצעות שליחי-המסיון שבאו לכאן, נישל אותנו מכל האדמות שלנו, רדה בפועלים שעבדו בחוות-החקלאיות, כאילו היו עבדים, שילם שכר-רעב לעובדים וכאשר החלה ההתקוממות נגד כל הדברים הנוראים שעשה האנגלי-הלבן, הוא גייס את הצבא והקים כאן מחנות-ריכוז, בהם התעלל בעצורים, אנס, בזז, העביד-בפרך, עינה ענויי-תופת ואפילו רצח בדם-קר!". הזקן התנשף בכבדות ומטפלו הורה לנו, בסימני-ידיים לחדול מהשיחה, שגרמה לצ'יף התרגשות מיותרת ומסוכנת, אלא שהוא חפץ להמשיך ואחרי שנרגעה רוחו, אמר:" הצלחנו לגרש את האנגלי-הלבן מקניה והתגברנו על 'מקלות-הקסמים יורי-האש' שהיו לו, ועשינו זאת בחיצים-מורעלים ובשיטות-לחימה שלנו, אבל כפי שאמרתי לך קודם, אולי היינו צריכים לשמוע בקולו של הנביא-מונגו ולא לצאת למלחמה הזאת".

נעצתי בו מבט ממושך, שומר על שתיקתי והוא הבין שאני ממתין להסבר ואמר, הפעם בקול חלוש:" אחרי שגרשנו את האנגלי-הלבן, חשבנו שהמדינה הזאת תתפתח ותפרח ותשגשג, בהתאם לשאיפות ולחלומות שלנו, אבל מה שהתרחש בקניה, במהלך כל השנים האלה, הביא אותנו למצב קשה, גם בלי האנגלים-הלבנים, אבל זה כבר סיפור אחר, שלא נמצא אצלי ושגם לא אזכה לראות איך ומתי הוא מסתיים".

לא הספקתי להבחין במנוד ראשו של הצ'יף, לעבר המטפל שלו, אולם מקץ רגע הופיע הלה מולי והושיט לי מגן-מלחמה קטן, מקושט ומעוטר בריקמת-יד צפופה ומהודקת ובה דגלה של קניה ובמרכזה הסמל-הלאומי שלה. הצ'יף חייך לעברי ואמר:" זה בשבילך, בואנה מוריס ג'וזף, שתמיד תזכור שבאת לעולם מקניה-אהובתי!".

מצאתי את עצמי מתרומם ממקומי ואחר-כך, קד עמוקות כלפי צ'יף סמואל אם-בורו , ונושק בחום רב את כפותיו, כשדמעות גדולות מציפות את עיני.

 

 

 

Posted by: | Posted on: ינואר 24, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-12

מימין:פועלים קוטפים את פרח ה-Perethrum באמצע: מקס יוזף על-יד באר-המים של החווה. מימין: פרח ה_Perethrum  בהדרו.

PyrithumPic_7Pic_6

 

יצאנו מתוך העיר נאקורו וכחלוף נסיעה של כמחצית השעה, נכנסנו לתוך מה שנראה היה כפרבר גדול של העיר. עד מהרה התברר כי אכן נכנסנו לשכונה גדולה ובה מאות בתי-מגורים קטנים ולהם המראה המוכר והמוזר כל-כך לעיניים זרות: מרבית הבתים לא היו אלא בקתות חד-קומתיות, בנויות מעץ וחימר כנהוג ברחבי קניה, ולחלק מהם היו גגות שטוחים ואפילו גגות-קש, אלא שכמעט על כל מבנה-מגורים, התנוססה אנטנה לקליטת שדורי-טלוויזיה ומול רבים מן הבקתות הללו, חנו מכוניות פרטיות. השילוב בין הטכנולוגיה המערבית, לבין הצביון האפריקני-מקומי, דרש הסתגלות מהירה, נוכח הפער הניכר בין שני העולמות, אלא שג'רוגה אם-בויה, לא הותיר לי מרחב תמרון להרהר במשמעות המראה המוזר וכעבור מספר רגעים, הורה לי לעצור ובלי אומר ודברים, ירד מהמכונית והחל צועד אל מאחורי שורת הבקתות הקיצונית, כשהוא נסמך על מקל-ההליכה שלו ואני ממהר בעקבותיו.

רק עכשיו הבחנתי בקווי-המתאר הנשקפים למרחוק, של 'הר מאנג'יני' שגובהו יותר מ-2242 מטרים ובלהקות עצומות של ציפורי 'פלמינגו' וורודות, העושות דרכן לעבר אגם-ויקטוריה, אבל ג'רוגה המשיך להוביל אותי אל מאחורי הבתים, ועד מהרה מצאתי את עצמי משקיף על מרבד ענק ועוצר נשימה ביופיו ובגודלו: אלפי פרחים בעלי עלי-כותרת לבנים ובטבורם גוון צהוב, מילאו את האופק!. ככל אשר ניסיתי להקיף במבטי את מימדיו של השדה הפרחוני, לא הצלחתי לאמוד את גבולותיו, ולרגע ממושך נראה היה כאילו הגיעו אלפי הפרחים האלה עד אין סוף.

ג'רוגה עמד מלכת, נשען על מקלו ואיפשר לי להתרשם עוד רגעים ארוכים מן המראה המהמם ואז הטעים בחיוכו:" מרשים מאוד, לא?".

הנדתי ראשי בחיוב והוא המשיך:" כל מה שאתה רואה, מכאן ועד קצה המבט שלך, שייך היה פעם להוריך, בואנה מקס וממזה פאולה!".

הסתכלתי אליו בתדהמה ובחוסר הבנה והוא החל להרחיב את היריעה ולחשוף בה רבדים-רבדים:" אנחנו עומדים עכשיו מאחורי שכונה, שחלק ממנה ניבנה על האדמות, שהיו שייכות בזמנו להורים שלך. אחרי ה"מאו-מאו" וקבלת העצמאות, הלאימה ממשלת קניה את כל האדמות עליהם הקימו האנגלים את החוות שלהם וכך גם קרה לחווה שלכם" הפסיק לרגע כמו ביקש לאפשר לי לעכל את המידע והמשיך:   " כפי שכבר ידוע לך, הבית שלכם נשרף, אחרי שבואנה מקס דאג לפוצץ אותו, כדי שלא יפול בידי לוחמי ה"מאו-מאו" ולכן לא נותר ממנו שריד, למרות שהוא היה בית גדול ויפה".

"יפה?" שאלתי בשקט.

ג'רוגה הניד ראשו ואמר:" הבית שלכם היה מהגדולים שבין בתי-החווה באזור כולו, והודות לסגנון המיוחד ולקפדנות של אימא שלך, ממזה פאולה, הוא תמיד היה מתוחזק היטב ונקי כמו ראי. לבית הזה היו ארבעה חדרי-שינה גדולים, אחד להוריך, אחד לאחיך טומי, למרות שבקושי רב השתמש בו, כי רוב הזמן היה בפנימיה בניירובי ואחר-כך בצבא, חדר אחד היה שלך והחדר האחרון נועד לאורחים. חוץ מזה היה חדר-מגורים גדול ומרווח, פינת-אוכל ו'הול' שהוביל ל'וורנדה' , מרפסת גדולה ומקורה. אתה צריך להבין שלכל הבית הענק הזה הייתה ריצפת-עץ, אותה היינו צריכים, אני והממזה שלי, לא רק לטאטא ולנקות בסחבה לחה, אלא פעם בשבוע למרק אותה, במשחה מיוחדת כדי שתהא חלקה ומבריקה ואימא שלך, ממזה פאולה, הייתה מאוד קפדנית בעניין זה." ג'רוגה הביט בי ארוכות והמשיך:" כמובן שהיה גם מטבח גדול ולשם מותר היה רק לי ולממזה שלי להיכנס ולא למישהו אחר מהעובדים בחווה. אימא שלך שמרה על הניקיון של הסירים, המחבתות, כלי-המטבח וכל שנמצא בו, כאילו היה המטמון של בית-המלוכה האנגלי ואני כבר לא מדבר על צלחות, כוסות, קערות, כולם מפורצלן תוצרת-גרמניה! את הכביסה עשינו מאחורי הבית, ולמרות שבדרך-כלל הייתם שלוש נפשות בלבד בבית, כל יום עמדה ממזה פאולה על כך שנכבס וכל הבגדים, הלבנים, הסדינים ומפות-השולחן שלכם, נראו תמיד חדשים והיא גם הקפידה שנגהץ הכל, לפי שיטה מיוחדת שלימדה אותנו. בחדר שלך הייתה המיטה ומן התיקרה ירדה אליה כילה-לבנה, שהגנה עליך מפני יתושי ה'מלריה' והיינו צריכים להחליף אותה לפחות פעמיים בשבוע, כי ממזה פאולה אמרה שגם אם היתושים לא מגיעים אליך, הם בוודאי נוחתים על הכילה ומשאירים סימנים, משהו שכמובן לא היה ולא נברא. היה לכם גם מכשיר-רדיו ענק שפעל על סוללה, אותה שלחו לכם כל חודש-חודשיים מלונדון ואבא שלך, בואנה מקס, הקפיד להשתמש ברדיו הזה רק כדי להאזין פעמיים ביום לחדשות של הבי.בי.סי. כי ממילא, נהגתם להאזין למוסיקה ממכשיר פטיפון, עליו הונחו תקליטים, שהייתי מנקה בזהירות ובעדינות, כל יום שישי".

ג'רוגה נשם עמוקות והמשיך:"מאחורי הבית שלכם היו לולים ענקיים ובהם מאות רבות של תרנגולות-מטילות ולצד הלולים, נמצא מחסן ענק, אליו הכניסו את כל הביצים, שקלו וסימנו אותם ואז היה בואנה מקס מוביל אותם לשוק בעיר. לא הרחק משם נמצאו כעשרים רפתות ובהן מאות פרות וראשי-בקר. משעות הבוקר המוקדמות עסקו הפועלים במלאכת החליבה ואת החלב היו מכניסים לחביות מיוחדות מנירוסטה וגם אותם היה בואנה מקס מסיע כל יום לעיר, אבל כל העבודה הזאת לא הייתה ולא כלום, לעומת קטיף הפרחים".

נעצתי שוב את מבטי באופק הגדוש ומלא פרחים, כשג'רוגה ממשיך בדבריו:" אני יודע שבשנת 1928 מישהו הביא לקניה את פרח ה- Perethrum ועד מהרה הוא נקלט כאן בצורה מוצלחת ביותר. כשאבא שלך, בואנה מקס, קיבל לידיו את החווה שלכם, הוא החליט להתמסר יותר ויותר לגידול הפרח הזה, וכאשר עזבתם את קניה, הוא היה בעל שטחי הגידול הגדולים והרחבים ביותר של הפרח הזה בכל קניה כולה!".

"מה כל-כך מיוחד בפרח הזה?" שאלתי.

" הפרח הזה, ממשפחת החרציות, התגלה כקוטל-חרקים בוטאנים, בלי להזדקק לתשומות כימיות או לדשנים וכך היה לחומר-הדברה מעולה" הטעים ג'רוגה " הוא היה בסיס לתעשייה החשובה של חומרי-הדברה וקוטלי-חרקים והגידול שלו היה קל ופשוט. הפרח הגיע לגובה של כ-15 ס"מ ואז נקטף. נהגו לבצע את הקטיף כל שבועיים בחלקה אחרת ולהעביר את ראשי-הפרחים בשקים למפעל המרכזי שהיה בעיר ונקרא אז   Board of Kenya והחוואים זכו לתשלום מיידי וגם לבונוס בהתאם לכמות המכירות. את הפרחים היו מעבדים לתמציות מזוקקות, לנוזל גולמי או לאבקה וכך מיצאים אותו. בשיא הגידולים, הצליחה קניה להגיע לששת-אלפים טונות של אבקת-הפרחים הזאת ומדובר בפרנסה למאתיים-אלף משפחות! אתה צריך להבין שמדובר ב-52 אלף צמחים לכל דונם, כמות גדולה מאוד שדרשה הרבה ידיים עובדות והכניסה למגדלים הרבה כסף ובגלל האזור הקרוב לאגם-ויקטוריה, הצליחו לגדל כאן את הפרחים באיכות הגבוהה ביותר ובעצם, אחוז גבוה מאוד של היצוא של ממשלת קניה, התבסס שנים על הפרחים האלה".

"כמה פועלים עבדו אצל הורי?" שאלתי.

"בדרך-כלל העסיק בואנה מקס כ-250 עובדים קבועים, רובם בענף הפרחים, אבל היו גם תקופות בהן הגיע מספרם ל-400 עובדים" השיב ג'רוגה אם-בויה והוסיף בבת-צחוק:" זה כלל כמובן אותי ואת הממזה שלי".

"ואיפה התגוררו כל הפועלים האלה" הקשיתי.

ג'רוגה הניף את מקלו לעבר נקודה סתמית במרחב ואמר:" הייתה לנו שכונה בתוך שטח החווה שלכם, שם התגוררו הפועלים ובני משפחותיהם, אבל רק לאחדים הייתה רשות להגיע לשטח הסמוך לבית שלכם ובראשם, אני והממזה שלי".

ניכר היה, כפי הנראה מהבעת פני, כי הערה זאת גרמה לי סוג של מורת-רוח, אבל ג'רוגה מיהר להעמיד דברים על דיוקם ואמר בהדגשה:     " שלא תבין אותי לא נכון, ההורים שלך נודעו כ'בוסים' המעסיקים הטובים ביותר באזור כולו ואני לא אומר זאת כדי למצוא-חן בעיניך, הרי כבר עברו יותר מ-50 שנה מאז ובכל זאת: בואנה מקס וממזה פאולה, היו מעסיקים הוגנים, נדיבים, אנושיים ורחבי-לב! לא רק ששילמו לנו יותר מכל מנהל חווה אחר, אלא גם דאגו למשפחות שלנו, הקימו בשכונה שלנו מירפאה וגן-ילדים וכמובן עמדו על כך שבימי שבת לא נעבוד, משהו שלא היה מקובל בחוות אחרות של האנגלים וכולם רצו לעבוד אצל משפחת ג'וזף!".

הוא הבחין שרווח לי והמשיך:" היו גם תקופות אחרות, אבל מה שהתרחש בהן, לא היה קשור להורים שלך".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי בחשש.

ג'רוגה צחק ואמר:" אל תשכח שבהתחלה נעשתה כל העבודה בחוות-החקלאיות באמצעים מאוד פרימיטיביים ובעבודת-ידיים ואפילו את החריש עשו באמצעות שוורים ואז, אם אני לא טועה, בתחילת שנות ה-50, הגיע לחווה שלכם הטרקטור הראשון. מיד כשהורידה אותו המשאית, שהביאה אותו לכאן מנמל-מומבסה, כל העובדים שראו אותו, פשוט ברחו ליערות והסתתרו שם למשך שלושה ימים! בואנה מקס נאלץ לצאת אחריהם לג'ונגל ולשכנע אותם לחזור לחווה, כי הטרקטור הזה לא היה, כפי שסברו רבים מהעובדים, איזה אליל-ברזל שנחת משמים והם השתכנעו לחזור ונרגעו, רק אחרי שראו במו עיניהם, אחד הפועלים שבואנה מקס לימד אותו, נוהג בטרקטור ולא קרה לו דבר…".

אחר-כך סיפר ג'רוגה כי באחד הימים, יצא אבי לאזור המרוחק ביותר של החווה ומשבושש לחזור הביתה, שלחה אמי שלושה עובדים נאמנים לתור אחריו. " בואנה מקס נהג לטפל בבאר-המים של החווה והיא באמת נמצאה במרחק נסיעה של יותר משעה מבית-החווה" סיפר ג'רוגה  " באותו יום הוא לא חזר הבייתה עד מאוחר והאנשים ששלחה ממזה פאולה לחפש אותו, מצאו אותו כמעט מת, סמוך לבאר-המים. התברר כי כאשר ישב לנוח בצל אחד העצים, זחל אליו נחש והכיש אותו בעורף ורק הודות לעירנות של 'בוי' שהיה לצידו, ניצלו חייו: ה'בוי' השתמש ב'פנגה' הארוכה והחדה שלו, פער חור גדול בעורפו של אביך, הוציא מתוכו את הארס ואחר-כך קשר סביב לפצע הפעור עלים מיוחדים, שקטף מאחד העצים וכאשר הגיעו המחפשים למקום, כבר לא היה בואנה מקס בסכנת-חיים והם לקחו אותו בחזרה לבית-החווה, שם התאושש לאחר מספר ימים וחזר לעבוד".

כמו מתוך סרט מרוחק, הציף אותי מראה צווארו המצולק של אבי: תמיד נראה היה כאילו מישהו נעץ סכין חדה בעומק הצוואר העבה שלו וחרץ בו שני צלבים שנפגשו במרכזם בחור גדול, שאומנם הגליד במהלך השנים, אבל נותר גלוי לעין, ורק עכשיו הבנתי לראשונה בחיי את מקורו.

ג'רוגה הסתובב על מקומו והניף את מקל-ההליכה שלו לכיוון אחר ואמר:" לא נשאר כמובן שום דבר מהחווה שלכם ומכל החוות האחרות שהיו באזור, אבל לא הרחק מכאן, היה מקום בו נפגשו השטחים של ארבע חוות-חקלאיות, ושם הייתה המשחטה האזורית ולשם הובילו כל החוואים את ראשי-הבקר והצאן לשחיטה".

ושוב, כמו מתוך סרט-אימה, ריצדו מול עיני המראות שהצלחתי לדחוק עמוק פנימה לנבכי השיכחה שלי: נסעתי יום אחד עם אבי, מבלי לדעת לאן מועדות פנינו, ורק הבנתי אז, שעליו לעבור במקום כלשהו בדרכו למרכזה של העיר נאקורו. על העגלה הרתומה לג'יפ שלנו, נמצא עגל צעיר ומקץ נסיעה של כמחצית השעה, במשעולים שביתרו את שדות-החווה, הגענו למתחם גדול ומגודר שבטבורו מבנה-אבן ענק. כבר ממרחק הגיעו לאוזני שאגות הכאב של העגלים הנשחטים ולפתע פתאום, ללא שום אזהרה מוקדמת, חזיתי לראשונה בחיי הצעירים במעשה-שחיטה של עגל אומלל! זעקות הכאב שפילחו את האוויר, מראה ראשו הנערף וזרמי-הדם שפרצו מצווארו הנעקד, הפכו לסיוט הנורא ביותר שחוויתי עד אז, אולי בדומה למראה תרנגולת שמישהו קטע את ראשה בניסיון להורגה וגופה המשיך לרוץ ולהשתולל כשמצווארה הערוף, פורץ אל-על שובל של דם, כפי שראיתי זמן קצר קודם לכן, לא הרחק מאחד מהלולים שבחווה.

דבריו של ג'רוגה החשיכו עלי את עולמי, חשתי סחרחורת עזה וכעבור רגע, הקאתי על מרבד-הפרחים שלמרגלותי.

ג'רוגה נבהל וגחן אלי בדאגה, כשהוא מושיט לי בקבוק-מים שהוציא מתרמילו ורק אחרי ששטפתי את פני ואת פי ומבוכתי, התנצלתי על התקרית המבישה, כאילו הייתי עדיין בן שבע שנים, ילד החוזה לראשונה בחייו בשחיטת בהמה. הוא טפח על שכמי וניסה להחזיר לי את עשתונותי והפטיר:" רגיש אתה בואנה מוריס, רגיש מאוד, ממש כמו ממזה פאולה".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, בעודי מוחה את שפתי מטיפות המים שלגמתי.

ג'רוגה נשם עמוקות, בחן את פני החיוורות ואחר-כך אמר:" עזוב, נשאיר את זה לפעם אחרת, אני רואה שהיה לך יותר מידי ליום אחד" ואחרי הפסקה קלה, הוביל אותי בחזרה לכיוון המכונית והפטיר:" מחר נדבר על זה, בדרך שמובילה ל'קיסומו', שם אני רוצה שתפגוש מישהו מעניין".

לא השבתי לו. התנעתי את הרכב ובחשש כבד, יצאתי מהשכונה הגדולה שהייתה פעם ביתי.

Posted by: | Posted on: ינואר 21, 2016

קניה אהובתי- פרק 11

Pic_14Pic_12

בית-הכנסת בנאקורו

 

נסענו כברת-דרך לעברה המזרחי של העיר נאקורו ומקץ נסיעה קצרה למדי, היפנה אותי ג'רוגה אם-בויה לשביל עפר, שבקצהו ניצב בניין-אבן מבודד ומוקף גדר סגורה. יצאנו מהמכונית וג'רוגה הוליך אותי פנימה ,לחצר הגדולה, לעבר פתח המבנה שדלתו נעולה הייתה במנעול כבד ונראה היה כי המבנה ריק ושומם, אף שהחצר סביבו נותרה נקיה מכל עשב, כאילו טרח מישהו לגרף אותה מעת לעת ואולי אף לנקש מתוכה עשבים שוטים.

" עיריית נאקירו ממשיכה לתחזק את הבניין הזה ולשמור עליו " הטעים ג'רוגה " למרות שהוא עומד ריק על תילו כבר שנים רבות והיו ניסיונות שונים ולא מעטים להשתלט עליו".

"מה זה המבנה הזה?" שאלתי.

ג'רוגה הביט בי בחיוך גדול ולאחר רגע הפטיר:" כאן שכן בית-הכנסת של היהודים בנאקורו!".

בשנת 1933 החלו יהודי נאקורו להשתמש במבנה שהוקם על-ידי ארגון "הבונים החופשיים" והסבו אותו לבית-כנסת, אשר שימש את 45 המשפחות היהודיות שהתגוררו בסביבה. אחר-כך, בשנת 1938, זכו לקבל מחסן-עץ ענק, תרומתה של בת משפחת רוטשילד, מי שהייתה בעלת חווה-חקלאית סמוכה לנאקורו והצריף הזה היה לבית-הכנסת המקומי, בו כבר זכו הורי להתפלל מיד עם הגיעם לקניה.

הקהילה היהודית של נאקורו זכתה בשנת 1941 לחיזוק משמעותי, כאשר הוצב בנאקורו חיל-משלוח של חיילים יהודיים מדרום-אפריקה ובהם הרב נ. מנחמסון, שהיה עד מהרה לשליח-ציבור של הקהילה. בבית-הכנסת הזה התכנסו יהודי נאקורו והסביבה לתפילות שבתות, חגים ומועדים ושם קיימו גם חופות, בריתות ולימים גם הספדים. חגי-תשרי היו כמובן בבחינת שיא לתפילות שהתקיימו בבית-הכנסת ולקראת חג-הפסח נשלחו למקום כ-145 ק"ג מצות מניירובי ואלה חולקו בין המשפחות בערבי-החג.

על רקע החרדה הגדולה לגורל המשפחות שנותרו בגרמניה במהלך השואה, התכנסו יהודי נאקורו לשאת תפילות מיוחדות בתחינה להצלת אחיהם ואחיותיהם. בשנת 1940 זכו יהודי נאקורו ברב ראשי משלהם, עם הגעתו של הרב פרידריך ליכטנשטיין מגרמניה לקניה וחל שינוי משמעותי בכל אורח-החיים של הקהילה.

הרב פרידריך ליכטנשטיין, יליד 1888, בנם של סמואל ומרתה, אח ליעקב, שהיה טייס במלחמת העולם-הראשונה בחיל-האוויר הגרמני.  בשנת  נישא הרב 1917 לסוזנה ראושך. בנם היינץ, הצליח בדרך לא-דרך,בשנת 1938, להשיג להוריו אישורי-יציאה מגרמניה לקניה, במסגרת "תכנית ההכשרה החקלאית", בזכותה ניצלו משפחות יהודיות ספורות ובהם גם משפחתי. הוא עצמו הגיע לקניה והתקבל לעבוד כמנהל-חווה, אצל משפחת אהרונס ולימים נשא לאשה את פליציה הרינגמן, פליטה שהגיעה לקניה מפולין. כך הגיעו לקניה הרב ליכטנשטיין ורעייתו סוזנה לניירובי ומשם עברו לנאקורו.

עד מהרה התברר כי הרב ליכטנשטיין, החזיק בדרכי ההלכה של רבו ומורו הרש"ר הירש, הרב שמשון בן-רפאל הירש, מי שהקים בגרמניה את ארגון ה"ניאו-אורתודוכסיה" , שנועד לשמש מענה הולם לתנועה הרפורמית. הרב ליכשטנשטיין היה אמנם אורתודוכסי בכל הנהגותיו בנאקורו, אולם בזכות אישיותו המלבבת והמיוחדת, הצליח לקרב אליו את כל המשפחות היהודיות. הוא התאים את דרישותיו ההלכתיות לתנאים הקשים והמיוחדים ששררו בנאקורו והכיר בכך שתנאים אלה מגבילים הקפדה יתירה על דרישות ההלכה, אף שלא וויתר במאומה על עקרונות היסוד שלה. מעבר להנהגת התפילות והאירועים בבית-הכנסת, הנהיג הרב בביתו, שעורים קבועים בעברית ובתורה, בהם לא הצלחתי ליטול חלק בגלל גילי הצעיר ובמקביל לימד את "השולחן ערוך" והכין את הנערים, ובהם את חי הגדול טומי, לעלייה-לתורה, לקראת טכסי בר-המצווה שלהם.

ספר-התורה הראשון הגיע לבית-הכנסת של נאקורו מהעיר גומינש הסמוכה לקלן. הוא נתרם על-ידי האחים ולטר, אריך ואלברט שוורץ, שעם הגיעם לקניה, הביאו עמם את ספר-התורה והתגוררו תחילה בישוב 'סולאי', עד שמאוחר יותר עברו להתגורר ב'אלדורט', שם ניהלו אטליז כשר.

ספר-התורה השני, הגיע לבית-הכנסת של נאקורו, באמצעות הרב הראשי של בריטניה, אשר עלה בידו להשיג את הספר מאחת הקהילות היהודיות בצפון-אפריקה, וכך זכו יהודי נאקורו בשני ספרי-תורה, האחד אשכנזי והאחר ספרדי.

עם תחילת שנות ה-,50 החלה התרמה גדולה בקרב יהודי קניה והיא נועדה לממן הקמתו של מבנה-אבן חדש לבית-הכנסת בנאקורו. בשנת 1955 ירו את אבן-הפינה של המבנה והונחו יסודותיו, בנוכחות גוסטב קרמר, ראש-העיר היהודי של נאקורו, מי שהגיע אף הוא כפליט מגרמניה לקניה בשנת 1938.

כשנה מאוחר יותר, נחנך בית-הכנסת החדש של נאקורו במבנה-האבן שהוקם, הפעם במעמד ראש-העיר ניירובי, איזי (ישראל) סומן ונכבדיו ובמקום נערכה תפילת הודייה מיוחדת. מי שהתפלל ראשון לפני העמוד בבית-הכנסת החדש, היה הרב לואיס רבינוביץ, רבה של דרום-אפריקה, שמאז שנות ה-40 עשה לעצמו מנהג קבוע, להתארח מעת לעת אצל הקהילה היהודית בנאקורו וההתרגשות באותו יום, לא ידעה גבולות.

זמן מה לאחר מכן הוקמה בנאקורו "החברה קדישא" ונפתח בית-העלמין המקומי, שם פגש בי לראשונה ג'רוגה אם-בויה ואף הוקמה בטבורו אנדרטה מיוחדת לזכר קורבנות-השואה, דומה מאוד לזאת שהוקמה בבית-העלמין היהודי בניירובי הבירה.לא הרחק ממנה הוצב צמח הקקטוס הענק, שהועבר מ"מחנה גיל-גיל" וכבר הספיק להצמיח ענפים רבים נוספים, על שבעת הענפים שעיטרו אותו במחנה-המעצר.

בפרוץ מרד ה"מאו-מאו" ועזיבת היהודים את קניה, נסגר כמובן בית-הכנסת והמבנה נמכר לעיריית נאקורו. הכספים שהתקבלו תמורתו, הועברו לידי " וועד יהודי ניירובי" ולמשך תקופה מסויימת שימשו למימון הטיפול והתחזוקה של בית-העלמין בנאקורו. ספרי-התורה הועברו לבית-הכנסת שבמרכז 'לאו-בק' בעיר מלבורן שבאוסטרליה והרב ליכטנשטיין ז"ל, שהלך לבית-עולמו, נטמן בבית-העלמין בנאקורו. בנו היינץ עזב את קניה עם משפחתו לאוסטרליה, התיישב בעיר פרת' ושם הלכה אמו לבית-עולמה בשנת 1976.

" נראה לי שמאז הגעתך לכאן, היו לך לא מעט הפתעות" שמעתי לפתע את קולו של ג'רוגה אם-בויה, שניצב לצידי, בעודי מביט במבנה הנטוש ושקוע בהרהורי.

"אפשר להגדיר זאת כך, בלשון המעטה" חייכתי לעברו.

הוא הביט בי ארוכות ובעודו שעון על מקל ההליכה המגולף שלו שאל:" מוכן לעוד הפתעה?".

"מה עכשיו?" השבתי בחיפזון.

"בוא וניסע לראות מקרוב את המקום בו גדלת, את מה שפעם היה הבית שלך והחווה של הוריך" השיב וכבר הסתובב בדרכו לעבר המכונית.

Posted by: | Posted on: ינואר 19, 2016

לזכרון-יעקב יש מניות בחגיגות טו' בשבט!

הרב יעבץ

הרב זאב יעבץ: הוגה רעיון נטיעות ט"ו בשבט בזכרון-יעקב

 

עוד מעט טו' בשבט וזאת הזדמנות נאותה להזכיר לרבים כי דווקא לזכרון-יעקב יש סוג של מניות-יסוד, בנוהג שהפך כבר למסורת ארוכת שנים, ואשר בזכותה חוגגים ילדי ישראל את ראש-השנה לאילנות בחג של נטיעות.

מאחורי הסיפור הזה מצויה דמותו של הרב המחנך זאב יעבץ, ילד שנת 1847 שעלה לארץ בשנת 1887 והשתקע ביהוד, שנוסדה רק ארבע שנים קודם לכן. הרב יעבץ כבר היה הסטוריון, סופר ובלשן ועם הגיעו ארצה, החל לשגר לברון רוטשילד תכניות-לימודים שהגה ואשר התאימו לדבריו לילדי האכרים בארץ-ישראל.

בתוך כך, הגה את רעיון טכסי הנטיעות בטו' בשבט, בראש-השנה לאילנות, אלא שהברון מעולם לא השיב לו ובמקביל, מסיבות לא ברורות, החל הרב יעבץ סובל מהתנכלויות מצד פקידי הברון, עד שהועבר מיהוד לזכרון-יעקב.

הרב יעבץ הגיע למושבה זכרון-יעקב בשנת 1889 והחל לעבוד כמורה ומחנך בבית-הספר המקומי. הוא המשיך לשלוח לברון רוטשילד את הרעיון לקיים טכסי טו' בשבט בבתי-הספר אבל לא רק שלא נענה, אלא נרדף על-ידי פקידי הברון גם במושבה זכרון-יעקב, עד שולץ לעזוב אותה, בעיקר על רקע העובדה שמפריז נשלחה מורה שהחליפה אותו בתפקידו.

סמוך מאוד לעזיבתו, בשנת 1890, עלה בידי הרב יעבץ לממש את חלומו, והוא נטע עשרות עצים עם תלמידיו בזכרון-יעקב ומיד אחר-כך עזב לירושלים.

מתברר כי גם בירושלים לא הניחו לו לנפשו ובשנת 1897 עזב את הארץ, ולאחר נדודים שונים הגיע לבסוף ללונדון. בשנת 1906 זכה הרב יעבץ לראות כיצד מתגשם חלומו בקנה-מידה ארצי, ממקום גלותו בבירה האנגלית: בשנת 1906 אימצה 'הסתדרות המורים' (שנוסדה בזכרון-יעקב!) את רעיון נטיעות טו' בשבט וכל השאר, היסטוריה!.

הרב יעבץ הלך לבית-עולמו בשנת 1924, שבע מרורים מן הייחס אליו, אבל לפחות מאושר על שלימים אימצה מדינת-ישראל את רעיון נטיעות טו' בשבט שהגה.