כללי

now browsing by category

 
Posted by: | Posted on: ינואר 17, 2016

קניה אהובתי- הפרק העשירי

Pic_15Pic_16Pic_14

בית-הכנסת בנאקורו. בצילום (מימין) דמותו של הרב ליכטנשטיין ז"ל, רבם של יהודי נאקורו. באמצע: חגיגת בר-המצווה של טומי יוסף (בחזית) ובתצלום משמאל: הרב ליכטנשטיין ז"ל בכניסה לבית-הכנסת בנאקורו

 

כל אותו הלילה נדדנ שנתי.קראתי קטעים מתוך שני הספרים שהביא לי ג'רוגה אם-בויה, אודות מחנות-הריכוז שהקימו האנגלים בלב קניה ועל התעללותם האכזרית בעצורי המחנות הללו ולמשך שעה ארוכה, נעצתי מבטי בתצלומים, מהם ניבטו פרצופיהם המעוותים והכואבים של חלק מעצורי המחנות, מאחורי גדרות-תיל דוקרניים ולרגע דומה היה, כאילו הגיעו זעקות השבר שלהם לאוזני.

הסתובבתי מצד אל צד במיטה, מנסה לגרש מן התודעה את המראות והמידע הקשה, ללא הצלחה ורק מאוחר יותר, הבנתי שאני מוטרד בעיקר בשל האפשרות שכל הדברים הללו התחוללו ממש מתחת לאפם של הורי ואחי. לא הועילו דברי ההרגעה שהשמיע ג'רוגה באוזני, טרם לכתו הביתה, ולפיהם לא היה איש מבני משפחתי מעורב בהתעללות האכזרית בבני עמו. האמנתי לו, אבל עדיין הציקה לי האפשרות לפיה ידעו הורי ואחי על המתרחש, לא הרחק מנאקורו ומהחווה שלנו ולא עשו דבר לסייע לעצורים האומללים ובאופן טבעי ביותר, זכרתי את השאלות ששאלתי במהלך השנים, על אודות ידיעתם של האזרחים הגרמנים, בדבר הנעשה במחנות-ההשמדה הסמוכים לבתיהם, ונבהלתי מן הגזירה-השווה שמצאתי בין המקרים, שהרי בגרמניה מדובר היה בהשמדה המונית שיטתית של היהודים, ואילו כאן בקניה, מדובר היה אמנם במחנות-ריכוז ובהתעללות אכזרית, אבל לא בהשמדה-המונית ובכל זאת…

למחרת בבוקר נסעתי לביתו של ג'רוגה אם-בויה ואספתי אותו, כפי שנדברנו. יצאנו בנסיעה איטית ושקטה מנאקורו והתקדמנו לכיוון דרום, בנוף של צמחייה עבותה ובתוכה מאות בקתות-מגורים, שמאחורי כל אחת מהן נמצאה חצר קטנה ומגודרת, בה גידלו האנשים גידולים שונים לצרכיהם. פה ושם הסתובבו תרנגולות צבעוניות ולאורך הדרך חנו מספר מכוניות ישנות. על מרבית הגגות רבצו אנטנות לקליטת שידורי טלביזיה ובמבט ראשון נראה לי השילוב הזה מוזר ולא מציאותי: מוצרי-צריכה של המאה העשרים-ואחת, בתוך שכונה גדולה של בקתות-מגורים פרימיטיביות, אבל ג'רוגה קרא את מחשובתי והפטיר בחיוך סלחני " כן בואנה מוריס, זאת אפריקה המתעוררת…".

מקץ נסיעה של כשעה, הורה לי ג'רוגה להסיט את המכונית ולרדת מהכביש הראשי. נכנסנו לשטח מיוער וצפוף, כשאני נוהג בזהירות רבה בין גזעי העצים ומשתדל להשאר על דרך-העפר המפותלת, ואז הגענו פתאום למתחם גדול ומגודר, שבמרכזו ניצב בניין עץ ארוך ולצידו תורן רם, עליו התנוסס דגל קניה.

יצאנו מהרכב וג'רוגה הוליך אותי לכניסה למתחם ופתח לנו את שער הברזל שסגר עליו. נכנסנו פנימה והסתכלתי על מבנה העץ המוארך. ג'רוגה הוליך אותי סביבו וכאשר חזרנו לנקודת המוצא, הביט בי בחיוכו הנצחי ואמר:" בואנה מוריס, ברוך הבא למה שנשאר מ"מחנה גיל-גיל"!".

הסתכלתי שוב סביב ולא הבחנתי בדבר שיעיד על כך שאכן מדובר בסוג של מחנה. ג'רוגה המתין מעט, לאפשר לי להתרשם ממראה עיני ואחר-כך אמר:" אין לי מושג מה אתה יודע על תולדות הקשר בין העם שלך, לבין ממשלת הוד-מלכותו, אבל כדאי שתבין כי הגעת לנקודת חיבור מאוד משמעותית בעניין הזה" פסק לרגע והמשיך:" לכאן העבירו האנגלים את מי שהיו פעם "עצורי המחתרת" שלכם, כאן ישבו העצורים האלה במחנה שנקרא "גיל-גיל", ומכאן הצליחו אחדים מהם לברוח, וכאן סייעו ההורים שלך לעצורי-המחנה, בכל הזמן שהיו כאן וגם עזרו  לבריחתם!".

ליבי הלם בחוזקה וכמו מתוך מגירה נעולה היטב, נזכרתי בפרשה, אודותיה קראתי בספר שכתב אחי הגדול טומי ואשר קראו " האם היו יהודים בנאקורו?". הספר הזה יצא לאור באנגלית ובעברית, ובאחד מפרקיו סיפר טומי אחי, על מחנה "גיל-גיל" ועל אשר התרחש בו ולשמע דבריו של ג'רוגה אם-בויה, הוצף זכרוני בפיסות המידע שנאגרו במוחי:

השלטון הבריטי בארץ-ישראל, ניסה להתמודד עם פעילי המחתרות השונות, אותם לוחמים שביקשו לשים קץ לשלטון הבריטי ולגרש את האנגלים מהארץ. בתוך כך הצליחה הבולשת הבריטית לעצור 272 מלוחמי המחתרת ומפחד שמא יביא מעצרם בישראל למהומות ולניסיונות להבריחם, החליטו הבריטים להגלות אותם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. תחילה הובאו העצורים הללו למחנה "סמבל" באריתריאה, אבל מסיבות שונות, הוחלט להעתיק את מקום מאסרם לקניה, וכך הגיעו ב-3 במרץ 1947 למחנה "גיל-גיל" הסמוך לנאקורו.

על-פי מה שכתב אחי בספרו, נקלעו יהודי קניה למצב כמעט בלתי אפשרי, שהרי מצד אחד, נהנו מן המקלט שהעניקה להם בריטניה בקניה והודות לכך ניצלו היהודים הללו, ובהם גם הורינו, מגורל נורא במחנות-השמדה. מצד שני, למרות המחוייבות שחשו היהודים כלפי האנגלים ונאמנותם לכתר-הבריטי, לא יכלו להשלים עם העובדה לפיה, אחיהם היהודים מארץ-ישראל, שבויים במחנה-מעצר בריטי בקניה, לא הרחק מבתי היהודים של נאקורו. הם מצאו עצמם בין הפטיש לבין הסדן, והתחושות הקשות ליוו את יהודי קניה בכלל ואת יהודי נאקודו והסביבה בפרט. ביטוי לכך ניתן כבר ב-24 במרץ 1947, כאשר"הסתדרות יהודי ניירובי", פירסמה מכתב פומבי בעיתונות המקומית, ובו נאמר, בין היתר, כי "שום קשר עם עצורי "גיל-גיל" לא יתבצע, אלא באמצעות 'וועד יהודי קניה' ובכך ננקטה עמדה, שלמעשה ביקשה לפסוח על שתי הסעיפים.

העצורים שהו במחנה "גיל גיל" וההתלבטות של יהודי קניה נפתרה בחלקה מכיוון לא צפוי: הצבא הבריטי שהיה אחראי על המחנה, ביקש את עזרת הקהילה היהודית באספקת סגריות, חלב ועיתונים לעצורים, ואנשי נאקורו נענו בהתלהבות ובשמחה לבקשה וכך ארגנה 'הסתדרות יהודי ניירובי' משלוחים קבועים של אספקה למחנה. העצורים זכו לקבל לא רק סגריות, חלב ועיתונים, אלא גם ספרים, ציוד-ספורט, פירות ובדיעבד התברר, כי למחנה הוברחו גם אמצעים שסייעו מאוחר לביצוע הבריחה, שתוכננה להתבצע על-ידי חלק מהעצורים.

"בואנה מקס, אבא שלך, הגיע לכאן כל בוקר " אמר ג'רוגה, כאילו קרא את מחשבותי " הוא נהג להביא לעצורים חלב טרי, גבינות, פירות ואפילו עוגות ועוגיות שהכינה ממזה פאולה במטבח שלכם. אחר-כך נודע לי, שגם הצליח להבריח פנימה מיני כלים קטנים, שנועדו לעצורים לבריחה שביצעו".

מפקד המחנה היה קולונל רייס, ואחי ציין בספרו, שהוא היה מפקד המשטרה בארץ-ישראל בזמן שאירע רצח חיים ארלוזרוב. הוא נענה לבקשתם של העצורים, להקים לעצמם מגרש טניס וכך יכלו מתכנני הבריחה, ובראשם יעקב מרידור ושלמה בן-שלמה, לנצל זאת על-מנת להשתמש באדמה שחפרו מתחת לצריף הגדול ואשר הוצאה מתוך מנהרה שאורכה כ-100 מטרים. את האדמה הזאת הטמינו העצורים בשטח שנועד להיות מגרש-הטניס ובמקביל, הם יצרו מגן-דוד גדול, משיחים ושתילים, שדרשו אף הם אדמה, וכך נוצר מקום נוסף להטמין בו מאדמת המנהרה הנחפרת.

בקצה המרוחק ביותר ממבנה-העץ, בו התגוררו העצורים, נמצא שיח-קקטוס שבאורח פלא גדל בצורה של שבעת קני-המנורה והוא שימש לעצורים נקודת-ציון אליה חפרו את המנהרה. " אתה זוכר את שיח הקקטוס שראית ביום הראשון בו נפגשנו?" שאל ג'רוגה ומשהשבתי בחיוב אמר:" זה השיח שהיה כאן ואשר שימש מעין תמרור לחפירת המנהרה. שנים אחרי שסגרו את "גיל-גיל", העבירו אנשי הוועד-היהודי את הקקטוס הזה לבית-העלמין, שם מצאתי אותך" חייך ג'רוגה.

ב-28 במרץ 1948 הצליחו 6 מבין עצורי המחנה לעשות דרכם במנהרה ולברוח. ב-13 באפריל הגיע מכתב מישראל לוועד-יהודי נאקורו ובו הבשורה המשמחת לפיה הגיעו כולם לישראל. " השמחה בבית המשפחה שלך, כמו גם בכל בתי היהודים בקניה, הייתה עצומה"  אמר ג'רוגה " השמועה על הצלחת הבריחה, פשטה מהר מאוד, ובואנה מקס וממזה פאולה, היו מאושרים נוכח הבשורה הזאת".

לעזרת הנמלטים, התגייס גם זוג רופאי השיניים הראשון בנאקורו ועל-פי הספר של אחי, מדובר בד"ר לואיס וויליאמסון, נוצרי-סקוטי ואשתו היהודיה טילי. השניים היו שותפים מלאים להברחת אמצעים שונים לעצורים, בעיקר לצורך הטעיה והסחה של השומרים הבריטים. "אני מאמין שגם העוגות שהכינה ממזה פאולה, והדברים שמסר בואנה מקס, תרמו את חלקם להצלחת הבריחה" הטעים ג'רוגה.

עמדנו שם עוד שעה ארוכה, ובעודי מנסה לשחזר את הדברים שקראתי בספרו של אחי, אמר ג'רוגה אם-בויה:" אתה היית אתמול מוטרד מאוד בייחס למה שידעו ההורים שלך על מחנות-הריכוז של האנגלים בקניה, אבל עכשיו אני מקווה שהוקל לך מעט, כי אתה אולי מבין שמצבם של בואנה מקס וממזה פאולה, לא היה פשוט. פרשת מחנה "גיל-גיל" התרחשה כאן על-ידי נאקורו, שנים ספורות לפני שהמשיכו האנגלים במדיניות האכזרית שלהם, והפעם כלפי ילידי קניה. תחשוב על כך שההורים שלך, בעצם היו פליטים שברחו מגרמניה ולמרות שאולי הרגישו סוג של חוב כלפי האנגלים, כבר בשלב הזה של "גיל-גיל", הם עמדו על הפרצוף האמיתי של האנגלים, ואפילו עשו הכל כדי לעזור לעצורים היהודים, כנגד הבריטים. ברור לך איפוא שהיה פער מנטלי גדול ביותר, בינם לבין השלטון האנגלי וכאשר הוקמו מחנות-הריכוז בקניה, זה היה זמן קצר יחסית אחרי מה שקרה ליהודים באירופה, ועד כמה שהצלחתי אז להבין, גם לחלק גדול מהמשפחה שלך".

כל מה שלמדתי בצעירותי על אודות המדיניות שנקטו האנגלים כלפי הפליטים שהצליחו לברוח מהשואה ואשר נמנעה כניסתם לארץ-ישראל על-ידי הכוחות הבריטים וכל הסיפורים אודות "הספר הלבן" שפרסמו, התנגדותם הנמרצת לעליה של יהודים לארץ-ישראל ועמדתם העויינת את היהודים, לצד תמיכתם בערבים, כל הדברים הללו השתלבו לפתע עם מראה הצריף הגדול שנותר למזכרת לפרשת "גיל-גיל" בלב קניה.

בריטניה-הגדולה, המדינה שהתיימרה לייצג תרבות נאורה ומשטר מלוכני הראוי להערצה, החינוך-האנגלי המהולל כביכול וכל 'הישגי התרבות' של האדם האנגלי הלבן,- כל אלה קיבלו במהלך הימים האחרונים תפנית חדה, נוכח תולדות מחנות-הריכוז ועל רקע מחנה "גיל-גיל" והגם שברור היה לי כבר עתה, כי משהו עמוק ומשמעותי מתחולל בקרבי, עדיין הייתי זקוק למרחק של זמן ומקום לעבד את הדברים.

חשתי הקלה מסויימת. התמונה הגדולה שהצטיירה אמש לעיני, התרחבה עתה וזכתה לקבל גוונים חדשים, אלא שעדיין לא ידעתי כיצד לעצב אותה מחדש במלים ולמרות שהרגשתי הכרת-תודה לג'רוגה, עדיין שכנה בקרבי, צילה השחור של מועקה טורדנית. הוא הסתכל עלי בחמלה גלויה ואחר-כך אמר:" אולי מחר נשלים לך את התמונה ואז תהיה רגוע לגמרי".

הורדתי את ג'רוגה אם-בויה בפתח ביתו וחזרתי לבית-המלון, בציפייה דרוכה למחר.

 

                     *         *          *

 

Posted by: | Posted on: ינואר 10, 2016

קניה אהובתי – הפרק התשיעי

pic009  נשות שבט הקיקויו בריקוד-מלחמה

הפרק התשעי- מחנות הריכוז

 

ג'רוגה אם-בויה עמד בפתח וחיוך רחב על פניו. הביט בו בהפתעה גלויה, שהרי נדברו השניים להיפגש לארוחת-צהרים והנה הופיע האיש, במלוא קומתו, בפתח החדר, בשעת בוקר כה מוקדמת, אלא שחש מיד כי בואו גרם להפתעה גמורה ומיהר להקדים ולומר:" בוקר טוב בואנה מוריס, מצטער שהקדמתי כל-כך, אבל חשוב היה לי לפגוש בך ולכן לא יכולתי להמתין עד לשעת הצהרים" ומיד פסע פנימה לתוך החדר.

"לא, לא, זה בסדר" הגיב באמירה סתמית, שלא הסתירה את מבוכתו, וכבר נפנה להכשיר לג'רוגה מקום לשבת בו, סמוך לשולחן העגול שניצב בטבור החדר, ובעוד הלה מתיישב בכורסא הקטנה, שבקושי רב הכילה את גופו העצום, הציע לאורחו "קפה של בוקר" ונענה בחיוב.

משהוכן המשקה וישבו השניים זה מול זה, אמר ג'רוגה אם-בויה:" ראה נא בואנה מוריס, הבאתי לך דברים אחדים, שלא הספקתי לתת לך אתמול, ואני בטוח שהם יהיו חשובים בעיניך". הוציא מתוך תיק-עור שהניח על ברכיו, שני ספרים עבי-כרס ומעטפה גדולה, ממנה שלף בזהירות שלושה תצלומים בשחור-לבן, והניחם על השולחן שחצץ ביניהם. " ביקשת ממני אתמול, לספר לך על אירועי התקיפה של משפחתך ועל הנסיבות שהביאו לחילוץ משפחתך מהחווה שלכם " הטעים ג'רוגה " רק אחרי שעזבת את ביתי, עלה בדעתי שאתה עלול לקבל רושם מוטעה ולא נכון, על מה שהתרחש באותה תקופה, למרות שהיית רק ילד קטן ועכשיו, משהגעת לכאן, לנסות להבין מה בדיוק אירע, אתה עלול לחשוב שמדובר היה במרחץ דמים שערכו כושים פרימיטיביים באנגלים, שכל-כך הטיבו עמם, ולכן חשוב לי לתקן אצלך את הרושם זה, מה שבעצם דחף אותי להגיע אליך מוקדם ככל האפשר".

הביט בג'רוגה ולא השיב, כמי שממתין להמשך מוצא פיו של האיש. ג'רוגה לא חיכה לקבל אישור להמשך דבריו, לגם קצרות מספל-הקפה ואמר:" חשוב לי שתבין, כי הרקע לכל האירועים האלה, נקבע כבר במהלך מלחמת-העולם הראשונה, כאשר האנגלים ששלטו בקניה, החליטו להניח מסילת-ברזל, שתחבר בין חוף-הים לבין אגם-ויקטוריה, ולשם כך קלטו כאן אלפי מהגרים לבנים, להם הוענקו שטחים עצומים, ועליהם הוקמו חוות-חקלאיות ענקיות, ממש כמו החווה של בואנה מקס וממזה פאולה" השתהה לרגע והמשיך:" בחוות הללו, ובעיקר סביב הנחת מסילת-הברזל, העסיקו האנגלים אלפי פועלים מקומיים, תמורת שכר זעום של שק קמח-תירס וכמה שילינגים, אבל ההשתלטות של האנגלים הקולוניאליסטים, הייתה מתוחכמת מאוד, הם ידעו היטב איך לנצל את האוכלוסיה שלנו לטובת הצרכים שלהם".

" באיזה מובן?" שאל.

"בקניה נמצאו בערך 42 קבוצות אתניות, ואלה היו בני שבטים שונים" החל ג'רוגה להסביר " האנגלים העסיקו את המקומיים בחוות-הענק ובמסילת-הברזל, אבל עשו זאת באופן שהנציח תחילה חלוקה מעמדית בין השבטים השונים. כך למשל היו בני שבט ה'מסאי' בתפקידי שמירה, שבט ה'קיקויו' היו עובדי-כפיים, אנשי ה'לואו' היו מורים, שבט ה'קאמבה' היו הבירוקרטים וכך הלאה. במלים אחרות, האנגלים יצרו כח-עבודה מפוצל על בסיס שבטי, והכל במטרה למנוע ממאות אלפי העובדים להתאחד לכח-עבודה מגובש, וזה פעל בסופו של דבר כ'בומרנג', כי התברר שרק הכשיר את הקרקע למרד הגדול שפרץ".

"איך זה קרה?" תהה.

ג'רוגה נאנח עמוקות ובארשת רצינית השיב:" למרות היריבות בין השבטים, התגבשה במשך הזמן הכרה, בקרב מרבית המנהיגים, שיש לעשות משהו כדי להפסיק את הניצול של השלטון האנגלי ולהתאחד, במטרה לשים קץ לשלטון שלו בקניה. אנשים רבים הגיעו למסקנה, שאם לא יעשה כן, יאבדו המקומיים לא רק את אדמותיהם, אלא ימצאו את עצמם משועבדים לאנגלים עד סוף ימיהם וכך הונחו היסודות למרד ה'מאו-מאו' וכמי שנולד וגדל כאן, אתה אולי זוכר את פרוש השם הזה בסוואהילית?".

" החנית הבוערת" השיב בחיוך מאולץ.

ג'רוגה אם-בויה חייך בשביעות רצון גלויה " הנה, בכל זאת, אתה זוכר משהו מהשפה הראשונה ששמעת בחייך!" אמר ומיד המשיך:" צריך לזכור שבשנת 1952 למשל, היו בקניה בסך-הכל 42 אלף לבנים לעומת 1.25 מיליון מקומיים, כך שלמרות שמדובר בצבא אנגלי חמוש מכף-רגל ועד ראש, יחסי-הכוחות המספריים, לא היו לטובת האנגלים, ולפני שתשאל, אני כבר אומר לך, שבאזור נאקורו, נמצאו אז כ-80 משפחות יהודיות בלבד, למרות שאנשי ה'מאו-מאו', כלל לא הבחינו בין יהודים לבין נוצרים, מבחינתם כל הלבנים היו שווים".

"איך היה המעבר מתנועה אידיאולוגית למרד מעשי?" היקשה.

" תנועת המרד של ה'מאו-מאו', התחילה בעצם בשורה של טקסים שנועדו להבטיח נאמנות מצד מי שהצטרף למורדים" הסביר ג'רוגה          " בהדרגה התארגנו קבוצות שונות של כ-100 אנשים, ואלה הצטיידו בחניתות 'סימי' ארוכות, בשוטים שנקראו 'קיבוקו', בכידונים וחרבות 'פנגה' עשויות פלדה-רכה, ואלה היו כלי-הנשק של הלוחמים, אבל לפני ההתארגנות הצבאית, נערכו טקסי-השבעה ל'מאו-מאו' ואלה כללו הקרבת כבשה כקרבן, הוצאת הלב שלה, לגימת הדם שלה עם דמם של המעורבים בטקס, אלה שנדרשו לסמן שלוש שריטות עמוקות על פרק יד-שמאל שלהם, אות וסימן להשתייכותם למורדים, והסימנים האלה נקראו "נדמור איטשתו" והעידו על מעמד הלוחמים. הסיסמא של המורדים הייתה " איתקה נא ויאתי" שפרושו, אם זכורה לך עד כדי כך השפה הסוואהילית:'אדמה וחירות"". הפסיק לרגע ומיהר להושיט פרק ידו השמאלית החשופה ואמר בחיוך:" אל דאגה, אין לי את הסימן הזה, כי בסופו של דבר לא הייתי מבין לוחמי ה'מאו-מאו' בפועל".

"מה זאת אומרת?".

ג'רוגה נעץ בו מבט ממושך והשיב:" כידוע לך אני בן שבט ה'מסאי' ולא בן שבט ה'קיקויו', שהנהיג את מרד ה'מאו-מאו', ולמרות שבאופן עקרוני, מצאתי את עצמי כבחור צעיר המזדהה עם מטרות המרד, הרי עבדתי אצלכם ושמשתי לכם 'בוי', מה שמנע ממני להצטרף ללוחמים ואולי גם לעזור לכם לברוח באותו לילה".

" אבל גם ה'מסאי' השתתפו במרד" אמר בקול נחוש.

"נכון, נכון מאוד " השיב ג'רוגה " אבל אל תשכח, שלא כל הקנייתים היו שותפים לו, ואפילו הייתה קבוצה משבט ה'קיקויו' ,שקראה לעצמה בשם " משמרת המולדת של ה'קיקויו'" והיא עמדה לצד האנגלים נגד המורדים! הם שילמו על-כך ביוקר, כי ב-25 במרץ 1953, הותקף הכפר שלהם 'לארי', בידי לוחמי ה'קיקויו' וכ-150 מאנשי "משמר המולדת" נשרפו למוות".

המשיך ג'רוגה לתאר באוזניו המהלכים שנרקמו והביאו לפרוץ מרד ה'מאו-מאו', בעיקר על-ידי אנשי ה'קיקויו', שנעזרו בשבטי ה'אמבו'        וה-'מארו' וסיפר על התגברות פעילותם של הלוחמים-המורדים בתחילת שנות ה-,50 עד שהתנועה הוצאה על-ידי הבריטים מחוץ-לחוק.       " כשראו הבריטים שהמרד הזה גדול מכפי שסברו תחילה, הכריזו על מצב-חרום במדינה וגייסו יותר מ-55 אלף חיילים לדכא אותו, בעיקר באמצעות ענישה קולקטיבית " המשיך ג'רוגה בדבריו " זמן קצר לפני כן, ביקרה בניירובי אליזבת ה-2 ואפילו אמא שלך, ממזה פאולה, נסעה לעיר הבירה לראות אותה מקרוב, כי בחודש פברואר 1952, כחצי שנה לפני שנולדת, קיבלה אליזבת ה-2 הודעה, שאביה נפטר והיא הכריזה על עצמה בניירובי כעל מלכת-בריטניה, וכל הלבנים בקניה יצאו מגדרם מרוב התרגשות ושכחו לימים אחדים, כי התרגש עליהם המרד-הגדול".

"אמא שלי נסעה לניירובי לראות את המלכה החדשה?!" שאל בתמיהה גלויה.

ג'רוגה חייך בהבנה והשיב:" כמו שאמרתי, זה היה אירוע יחיד ומיוחד עבור כל הלבנים, וממזה פאולה רצתה לראות במו עיניה את המלכה החדשה. בוואנה מקס נתן לה נהג, שהסיע אותה לניירובי וחזרה, לאמא שלך לא היה רשיון-נהיגה ולמרות שלפעמים ניסתה את כוחה בנהיגת הג'יפ שלכם, פשוט הייתה סכנת-חיים להיות אז בסביבה…" צחק בקול גדול, נוכח הזיכרון שהציף אותו, ואחר-כך שוב הרצינה הבעתו ואמר:   " אני חושב ששיא המרד נרשם ב-24 בינואר 1953 , כאשר מורדי ה'מאו-מאו' התנפלו על חווה-חקלאית גדולה, לפי השיטה המקובלת עליהם, כפי שכבר תארתי לך, ושחטו שם אם ובנה ממשפחה בשם רוק-אב. הדבר הזה גרם זעזוע גדול בקרב כל הלבנים בקניה וכולם דרשו לנקוט יד-חזקה ונוקמת נגד המורדים, למרות שלא היה זה הרצח הראשון, ומכאן ואילך, התדרדר המצב והחריף המאבק בין שני הצדדים".

ג'רוגה אם-בויה המשיך לתאר את המאבק העקוב מדם, בין הצבא הבריטי לבין מורדי ה'מאו-מאו' וסיפר על הריגתם של 125 לוחמי המרד על-ידי חיילים בריטים בסוף שנת 1953 ועל מצור כללי שהטילו האנגלים באפריל 1954 על ניירובי וסביבתה. " האנגלים ניסו למצוא כל מי שחבר היה ב'מאו-מאו', ולשם כך החלו תחילה בחקירות אישיות של חשודים, הם ביקשו 'לטהר' את ניירובי מכל בני שבט ה'קיקויו', בפיקודו של גנרל סר ג'ורג' ארסקין" אמר ג'רוגה, וככל שהמשיך בדבריו, עטו פניו חזות קשה ומבטו הקשיח:" אחרי שעברו תחת ידם לא פחות מ-30 אלף נחקרים, שסבלו  עינויים קשים, החליטו הבריטים לשפר את יכולתם להתמודד עם הבעיה, והקימו מחנות-ריכוז, בהם כלאו את החשודים".

"מחנות-ריכוז"?! שאל בתמיהה.

ג'רוגה הביט בו לרגע ממושך ואחר-כך השיב:" אני יודע שהמושג הזה קשה לך במיוחד, כמו לכל היהודים, אבל למרות שהאנגלים קראו למקומות האלה "כפרים שמורים", הם היו מחנות-ריכוז של ממש! המפורסם ביותר היה מחנה "הולה", שם נכלאו אלפי קנייתים חשודים ועונו קשות, ובאחד המקרים, אף נהרגו במחנה הזה עשרות אנשים".

נטל לידיו שני תצלומים שנחו על השולחן והושיט אותם למארחו. עשרות דמויות של גברים, נשים וילדים ניבטו מתוך התצלומים, וכולם מאחורי גדרות-תיל גבוהים ומאחוריהם נראה מבנה ארוך ובפינה נשקף מגדל-שמירה גבוה. " אלה צילומים של מחנה-הריכוז "הולה", ולפי העדויות שנגבו מאוחר יותר, נכלאו במחנה הזה ובאחרים כ-20 אלף חשודים בהשתייכות ל'מאו-מאו', ושם עונו באכזריות רבה. הבריטים הקימו עוד מחנות-ריכוז כאלה ובהם 'לנגאטה', 'קמיטי', 'אמבסקי', 'גטונדו', 'מוורו' ועוד".

למשך רגעים ארוכים השתררה בחדר דממה מעיקה. הביט בתצלומים בחוסר אמון, אלא שהפרצופים הכואבים שניבטו אליו, סיפרו בהבעתם את אשר ניסה ג'רוגה אם-בויה לתאר באזניו, ובטרם הצליח לעכל את הדברים, הושיט לו ג'רוגה את שני הספרים שהביא עמו ואמר:" אם אתה מטיל ספק בדברי, או חושב שאני מגזים, הנה לך הוכחה מודפסת, שנכתבה על-ידי מי שחקר את הנושא הזה".

נטל לידיו את הספר הראשון ובהה בכותרתו:" דרישה לדין-וחשבון מהאימפריה", אותו כתבה חוקרת בשם קרולין אלקינס. הספר השני נשא את השם " ההיסטוריה של התלויים" ונכתב על-ידי החוקר דייויד אנדרסון ובעודו מעיין בדברים שהודפסו על גב הספרים, שמע את ג'רוגה אם-בויה אומר:" המחקרים האלה שאתה מחזיק, נכתבו על-ידי חוקרים לבנים ולא שחורי-עור, והם מתארים פרקים מזעזעים בהתנהגות הבריטים כלפי 150 אלף עצורים במחנות-הריכוז, שהם כאמור כינו "כפרים שמורים". כאשר תקרא בהם, תבין שמדובר בפשעים נגד האנושות, שבוצעו על-ידי משטר קולוניסטי "נאור", במעצרים ללא-משפט, הפקעת-קרקעות, צעדות-מזורזות למרחקים עצומים, לצרכי התשה, שלילת מזון ושינה מהעצורים, עינויים קשים, הרעבה המונית, סירוס גברים, אונס נשים, מכות-חשמל, התעללויות מכל סוג, עבודות-פרך ורצח ברוטאלי, של מי שנחשדו כמשתפי-פעולה עם ה'מאו-מאו', וככל שנשמעים לך הדברים מדהימים, עליך לזכור כי עד עצם היום הזה, למרות כל העדויות והמחקרים, איש מעולם לא הועמד לדין על הפשעים הללו!".

שוב השתררה בחדר דממה ארוכה ומעיקה. אחר-כך למד לדעת מפי ג'רוגה אם-בויה, כי ב-21 באוקטובר 1956 לכדו, הבריטים את אחד ממנהיגי המרד, דידן קיימתי, והוציאו אותו להורג בתלייה, ואילו על אודות המנהיג המפורסם ביותר של המרד, סיפר ג'רוגה:" מי שהיה הוגה הרעיון להתנגד לאנגלים, ובעצם היה המנהיג הגדול ביותר של תנועת ה'מאו-מאו', הוא כמובן ג'ומו קנייטה. אימו נג'ינה, חינכה אותו להיות קתולי אדוק והוא למד באוניברסיטת 'אמרהרסט' וזכה לתמיכה גורפת של ה'מונג'יק' של שבט ה'קיקויו' שלו" פסק לרגע וחיוך התפשט לפתע על פניו כשאמר:" אולי זה יעניין אותך, אבל יש שמועות שחלק מלוחמיו נשלח להכשרה צבאית בישראל!". אחר-כך המשיך ואמר:       " קנייטה נלכד ונכלא למשך 7 שנים בבית-הסוהר, הבריטים פחדו לתלות גם אותו, כי ידעו שאם אמנם יעשו זאת, יהפוך לקדוש-מעונה ומרחץ-הדמים בקניה יגיע לשיאים חדשים".

התקשה להכיל ולעכל הדברים כולם, ואף שכבר שמע בעבר על אודות המשטר הבריטי בקניה, הייתה זו לו הפעם הראשונה בה ניצב בפני תמונה כה מפורטת ומחרידה.אלא שנראה היה כי ג'רוגה מבקש להוסיף על התמונה ולהרחיב אותה ואמר:" היה לי בזמנו דוד, אח של אבי ושמו תום אם-בויה, הוא נבחר להיות, בגיל 26, חבר במועצה-המחוקקת, ומאוחר יותר מונה לשמש לתפקיד 'מזכיר האיחוד האפריקני של קניה' ובקושי מלאו לו 30, כאשר נחשב לאחד מסמלי המאבק בקולוניאליזם הבריטי, אבל המחלוקת הבין-שבטית, שתמיד איימה על קניה, גבתה ממנו מחיר יקר, ובחודש יולי 1969, כשקניה כבר הייתה עצמאית ותחת נשיאותו של ג'ומו קנייטה, נרצח תום אם-בויה בניירובי, על-ידי אחד נחשון נג'אנג'ה נג'ורוגה, משבט ה'קיקויו'. הרוצח הזה נלכד ונתלה, אבל הפצע נותר פתוח, בעיקר בגלל חשד-שווא, שהוא שיתף-פעולה עם הבריטים".

ג'רוגה נעץ בו מבט ממושך, כאילו גמר אומר בליבו לאפשר לכל הדברים הללו, לשקוע אט אט בליבו ואחר-כך הוסיף:" אתה צריך לדעת שהסיפור הזה עדיין לא הסתיים והוא קשור גם לנשיא ארה"ב ברק אובמה".

"ברק אובמה?! מה בדיוק הקשר שלו לעניין?" לא הסתיר את תמיהתו.

"לסבא של ברק אובמה קראו אוניאנגו, הוא נולד בשנת 1895 ובשנת 1928 עבד כטבח בשירות הבריטים, תמורת 60 שילינג בחודש" החל ג'רוגה לצייר את קווי-המתאר של המשך השתלשלותם המפתיעה של האירועים " היו לו שלוש נשים, הראשונה הייתה חלימה, שלא יכלה להתעבר ולכן זכה אוניאנגו להתחתן בשנית, הפעם עם אקומו ניאנג'וג'ה, תמורת 15 ראשי-בקר. בשנת 1936 ילדה לו אותה אקומו את בנם הבכור ברק ואחר-כך עוד בת, אלא שמהר מאוד עזבה את אוניאנגו ואת כפר מולדתה 'קוגלו', יחד עם ברק ואחותו, לאחר שבעלה הכיר את שרה אוגוול ונשא אותה לאשה. הוא עבר להתגורר בזנזיבר, התאסלם והוסיף לשמו את השם 'חוסיין', למרות שהיה בן שבט 'לואו' שגדל והתחנך בצעירותו להיות קתולי. בזמן מלחמת-העולם השניה שימש ברק הצעיר בתפקיד טבח בצבא הבריטי בבורמה, ותמיד נהג לספר כיצד השפילו אותו האנגלים, בגלל מוצאו הנחות כביכול, למרות שאכלו מתוך כף-ידו. גורלו של האב אוניאנגו, לא שפר עליו גם בהמשך, כי בשנת 1949, הלשין עליו מעסיק לבן, כאילו הוא שייך ל'מאו מאו' והוא נעצר. אשתו  שרה אוגוול, העידה מאוחר יותר, כי הבריטים עינו אותו קשות, מחצו את אשכיו במוטות-ברזל, ניקבו את ציפורניו וישבנו בסיכות, כשהוא קשור ותלוי וראשו כלפי מטה, וכך עבר עינויים קשים במשך שישה חודשים, באחד מאותם מחנות-ריכוז של הבריטים.  בשנת  1956 עבר  ברק הצעיר לניירובי, שם הכיר נערה בשם קזיה, עליה שילם מוהר של 14 פרות בשני תשלומים ואחר-כך החליט להרחיב את השכלתו ונסע להונולולו בהוואי, ללמוד. הוא הכיר שם את אן ולזוג נולד ברק חוסיין אובמה, וכל השאר היסטוריה".

מדבריו של ג'רוגה התברר, כי  סבו של ברק אובמה, איש שבט ה'לואו', הזהיר בשנות ה-60 כי "השבטיות תהרוס את קניה", וכי בגלל מוצאו השבטי, הודח מכל תפקידיו הציבוריים, בממשלו החדש של הנשיא ג'ומו קנייטה, שקע עקב כך במשבר נפשי, והתמכר לטיפה-המרה, עד יום מותו. אחותו למחצה של ברק אובמה, איומה שמה, בוגרת אוניברסיטת היידלברג, הצהירה בזמנו כי המאבק הבין-שבטי בקניה, הינו מאבק על אמצעי מחיה שווים לכולם אבל " אותי, כבת שבט 'לואו', רימו ועשקו, וכך עשו לכל השבט שלי" הצהירה בכאב.

" הנשיא ברק חוסיין אובמה לא שכח את מה שעוללו לסבו " אמר ג'רוגה בחצי-חיוך " קניה זילזלה בו, בשבטו ובמשפחתו, עד שנבחר לנשיא ארה"ב, ואז הכריזו כאן על יום חג-לאומי, שהרי צאצא קנייתי נבחר לשמש בתפקיד החשוב בעולם, אבל כאשר ביקר לראשונה באפריקה, במסגרת תפקידו כנשיא, דילג במתכוון ובמפגיע על קניה והעדיף תחילה לבקר בגאנה".

"אז איך בכל זאת הסתיימה פרשת מחנות-הריכוז?" שאל.

ג'רוגה נאנח וקם ממקום מושבו, כשהוא מותח את אבריו בליאות והשיב:" הבריטים כמובן התעלמו בהתחלה מכל מה שניסו לייחס להם, ואחר-כך הכחישו מכל וכל את ההאשמות, אבל שלושה גברים ושתי נשים, בשנות ה-80 לחייהם, הגישו תביעה-משפטית נגד ממשלת בריטניה, ודרשו לקבל פיצויים וגם התנצלות פומבית, על כל מה שקרה במחנות-הריכוז של האנגלים בקניה. גם קרובי משפחתו של הסבא של ברק אובמה, הגישו תביעה ודרישה דומה, בגין העינויים שעבר הסב במחנה-הריכוז האנגלי, ובשנת 2013 חלה התפתחות דרמטית בפרשה, כאשר בית-המשפט הבריטי פסק תשלום פיצויים של 14 מיליון ליש"ט לנפגעי העינויים, ולראשונה פירסמה ממשלת בריטניה התנצלות פומבית, על מעשיה בקניה, אבל איש מהאחראים לפשעים האלה, לא הועמד מעולם לדין פלילי!".

נותר לשבת בכסאו עוד זמן מה, כשג'רוגה נע בחדר ושותק. לבסוף אזר עוז ושאל בקול מהוסס ורועד:" מה היה חלקם של הורי בכל הזוועה הזאת?".

ג'רוגה נרכן אליו ממרום גובהו, הניח יד על כתפו והשיב ברכות:" ההורים שלך?! לבואנה מקס וממזה פאולה, וגם לאחיך הגדול בואנה טומי, לא היה שום קשר לדברים שסיפרתי לך עליהם, אתה יכול להיות שקט ורגוע, הם לא היו קשורים לשום דבר מהזוועות שביצעו הבריטים".

ניסה להסתיר את אנחת הרווחה שפרצה מתוך קרביו אולם היקשה:" אבל הם היו לבנים, בעלי חווה-חקלאית, בה עבדת יחד עם עוד עשרות אנשים, ונחשבו גם בעיני ה'מאו-מאו' אנגלים, אז איך קרה שלא היה להם קשר לזוועות שתארת?".

ג'רוגה הביט בו ארוכות ולבסוף אמר:" להוריך ולאחיך לא היה קשר לכך, לא רק כי הם היו אנשים טובים וישרים, אלא בגלל שהיו להם עיסוקים אחרים, שלא היו מקובלים על האנגלים, ובכך הרחיקו את עצמם מכל מה שהשלטון הבריטי עשה, ואפילו סיכנו את חייהם בשל כך".

"איך בדיוק קרה הדבר?".

ג'רוגה חייך ואמר:" שמע נא, אני חושב שהעמסתי עליך יותר מידי ביומיים האחרונים, ואתה זקוק לזמן לעכל את הכל" הפסיק לרגע ואחר-כך הוסיף:" מחר אקח אותך למקומות בהם תראה במו עיניך, מדוע לא היה להוריך קשר לסיפור הנורא הזה.

 

 

Posted by: | Posted on: ינואר 3, 2016

קניה אהובתי- הפרק השמיני

Pic_4

אבא מקס ואמא פאולה, עם אורח, בסלון הביתי בחווה בנאקורו

 

 

התעוררתי בדיוק בחצות הלילה ומצאתי את עצמי שרוע על המיטה, בחדר בית-המלון, לבוש בבגדי וסביבי פזורה הייתה תכולת המזוודה שקיבלתי מג'רוגה אם-בויה. גופי נטף זיעה דביקה ועל כן מיהרתי להתקלח במים צוננים ולאחר התאוששות קצרה, הכנתי לעצמי כוס-קפה וסקרתי את מראה הדברים שפיזרתי על המיטה, קודם שנפלה עלי תרדמה כבדה.

לבסוף נטלתי לידי את המעטפה הגדולה, שהכילה בקרביה את היומן עב-הכרס, ושקעתי בכורסה, מול החלון הגדול, ממנו נשקפה עלטה כבדה, ופתחתי את היומן. בחלקו השמאלי התקבצו ונחשפו לעיני, עשרות דפי-חשבון מסודרים למשעי, עליהם תועד סוג של הנהלת-חשבונות, בכתב-ידה הסדור של אמי. רשימות-רשימות של טורי-הכנסות מול טורי-הוצאות, בליש"ט ובשילינגים, ולצידם תאריכים והערות שונות, מוקפות עיגולים ופה ושם גם סימני-קריאה מודגשים, כמו ביקשה להכיל בין הדפים הללו את ניהול משק-הבית של המשפחה, ובאחד הדפים נתקלתי בשורה מודגשת אשר העידה על, " 5 ליש"ט לחודש עבור שכר-לימוד בבית-הספר של טומי". משהשכלתי אל ליבי, כי בחלק זה של היומן אמצא כרגע פחות עניין, פתחתי אותו שוב, הפעם מצידו הימני, והחל מן העמוד הפנימי השני, ריצדו לעיני עשרות שורות סדורות בכתב-ידה הקטן והעגול של אמי, רובם ככולם בגרמנית ואחרים באנגלית. הסדר המופתי נשמר לאורכם ולרחבם של כל הדפים ואפילו המרחקים בין המלים ובין השורות, היו אחידים בדיוקם.

" מקס נבחר, מבין מועמדים רבים שהתקבצו ובאו לקונסוליה-הבריטית בברלין, לעבור "הכשרה חקלאית", נכתב בתחילתה של אחת השורות הראשונות ביומן ואשר נשאה את שנת 1938, כמועד כתיבתה ובהמשךמצאתי כתוב כי " מקס הצליח איכשהו לעמוד במבחני-הקבלה ואחריהם עבר, במשך 14 ימים, את "ההכשרה החקלאית" על-יד ברלין, ואחר-כך זומן יחד אתי לקונסוליה-הבריטית, שם נתנו לנו 'ויזות' מעבר לקניה שבמזרח-אפריקה. העבירו אותנו ללונדון, שם שהינו כ-14 ימים, עד שבסופו של דבר, עלינו על סיפונה של האניה "אוסמברה" והפלגנו לעתידנו החדש במזרח-אפריקה, אחרי שמקס הוגדר לשמחתו, כמיועד לשמש "מנהל חווה" בקניה".

מתברר כי כבר חמש שנים קודם לכן, החלו התארגנויות שונות לקראת האפשרות, שמא בבוא העת, יצליחו פליטים יהודים לצאת מגרמניה ולהגיע לקניה, במסגרת הסדר עם הבריטים. ב-17 בדצמבר ,1933 נוסד בניירובי, בירת קניה, " ארגון יהודי קניה", במטרה לטפל בפליטים היהודים שעשויים להגיע בעתיד למזרח-אפריקה, ולמרות שכבר בשנת 1912, הגיעו לקניה יהודים בודדים, שאף הקימו בניירובי את בית-הכנסת הראשון במדינה, הרי רק בשנת 1938, החל תהליך מסודר להוצאת יהודים מגרמניה לקניה. הקבוצה הראשונה, מנתה אשה אחת ושישה גברים ובהם אחד, וולטר סוסקינד, מי שלימים ישמש בתפקיד "יושב-ראש יהודי נאקורו". החבורה הזאת הגיעה למזרח-לונדון, לארגון "המקלט", ששכן בבניין בן ארבע קומות ובו אולמות שנועדו להכיל בכל אחד מהם עד 40 איש. למי שנמצא מתאים,הוצא בו במקום, "כרטיס-מסע" ואחרי שבוע ימים בלונדון, יצאו הפליטים להפלגה לכיוון קניה. הקבוצה הראשונה הגיעה לנמל מומבסה, על סיפון האניה " לאנגלי קאסטל", שהפליגה תחת הדגל-הבריטי, ונתקבלה בנמל על-ידי " וועד יהודי ניירובי" ומשם, הוסעו חבריה ברכבת-הלילה, ממומבסה לניירובי. הורי, מקס ופאולה יוזף, עברו בדיוק את אותו המסלול, וכפי שמצאתי ביומן שניהלה אמי " אחרי 24 ימים של הפלגה קשה, הגענו לבסוף לנמל מומבסה. מקס כלל לא סבל במהלך ההפלגה, ולעיתים אף נדמה היה לי, שהוא נהנה ממנה, אבל אני סבלתי סבל רב, לא הפסקתי מלהקיא ומרבית הזמן הרגשתי ונראיתי כמו מלפפון רקוב".

אמא לא נכנסה לפרטים נוספים בכל הקשור ליציאתם את גרמניה. היא רק ציינה שהפרידה מההורים וממי שנשאר בברלין " הייתה קשה ומרגשת עד דמעות" וכי ב-25 בדצמבר 1938, עגנה האניה בנמל מומבסה. בקבוצה הזאת היו מקס ופאולה יוזף, ואתם בסך-הכל 33 יהודים, ובתוכם שישה זוגות נשואים, אם ובנה ו-18 רווקים.

אמא בחרה כפי הנראה, לדלג במודע על אותם הפרקים שאמורים היו להתייחס לאווירה ולרגשות, שמן הסתם הציפו אותה ואת אבי, נוכח המסע המוזר והמפרך, שעברו בדרכם אל הלא-נודע, ובעיקר בכל הקשור לניתוק מחיק המשפחה הגדולה והאהובה.

אבא מקס נולד בשנת  1895 , להוריו מוריס ואווה (לבית כהן) ג'וזף והיו לו עוד שמונה אחים ואחיות. הוריו היו יראי-שמים ושומרי-מצוות וניהלו באדיקות רבה חיים דתיים, בתוך קהילה קטנה לא הרחק מברלין, אלא שברבות הזמן החליט מקס כי הוא מעדיף להצטרף לגלי 'ההשכלה' ששטפו את יהודי גרמניה ובהדרגה ניתק עצמו ממוסרות שמירת המצוות והיה, כמרבית היהודים באותה העת, 'גרמני בן דת-משה' ואף שירת במדי הצבא הגרמני במלחמת-העולם הראשונה, וזכה באותות הצטיינות, על חלקו בקרבות.

אמא פאולה נולדה בשנת 1910 ,להוריה זאלי פנטיל ואלי (לבית לוינסקי) והיו לה עוד 10 אחים ואחיות במשפחה, ששמרה אמנם על צביון יהודי, אבל חופשי ומשוחרר יותר ממשפחתו של אבא. היא סיימה את לימודיה בעיירה קטנה בשם 'איווץ' ואחר-כך עברה לברלין, יחד עם שלוש מאחיותיה ושם עבדה בחנות גדולה לבגדי-נשים.

עם עליית היטלר לשלטון בשנת  1933 בגרמניה-הנאצית, פרץ בשתי המשפחות, שהתאחדו עם נישואי מקס ופאולה, וויכוח בכל האשר לעתיד הצפוי להן בגרמניה. חלק ממשפחתו של מקס, גמר אומר לעזוב את גרמניה והיגר כבר בשנים הבאות לארה"ב וגם לצ'ילה ואורוגוואי בדרום-אמריקה, בעוד הרוב החליט כי הסערה הנאצית תחלוף, וכי מוטב להשאר בגרמניה. שתי אחיות של אמא פאולה, החליטו לעזוב גם הן ועשו את הדרך, כל עוד ניתן היה הדבר, לאנגליה ומשם לפלשתינה.

אמא ואבא החליטו גם הם לנוס על נפשם, וכך נפרדו לעולמים, ממרבית האחים והאחיות משתי המשפחות, ועשו את הדרך המפתיעה דווקא למזרח-אפריקה, שהרי היו קניה, אוגנדה וטנגניקה, מדינות-חסות של הכתר הבריטי, והודות לכך נפתח לקבוצה קטנה של פליטים יהודים מגרמניה פתח, להגיע לחלק זה של 'היבשת השחורה'.

רק באחת השורות הבאות, מצאתי ביטוי קצר לתחושות שאפפו את אמי בהגיעה לנמל מומבסה:" אודה ולא אבוש, שהייתי ממש בהלם, כאשר ירדנו מסיפון האניה והתקבלנו על-ידי נציגי הארגון של יהודי-ניירובי " כתבה אמא " מעולם לא ראיתי קודם לכן במו עיני, אנשים בצבע עור שחור, והנה הם ניצבו ממש מולי, חלקם כמעט ערומים לגמרי, גבוהים וחסונים, נראו ממש כמו פראי-האדם מהאגדות, שלא לדבר על הנשים שהתגודדו סביבנו, כשהן חשופות-חזה לחלוטין! המראה הזה היה מזעזע ומבהיל ומוזר כאחד, וגם צלילי השפה בה דיברו, נשמעו לאוזני כמו קרקור של עופות, אבל לא היה לנו זמן להתרשמות ממושכת, כי התברר שעלינו למהר ולעלות על הרכבת לכיוון ניירובי, וכל הלילה נסענו לשם, כשקטר-פחם מושך את הקרונות בנסיעת-לילה מתישה".

בניירובי התקבלה הקבוצה בידי אנשי "וועד יהודי ניירובי" ועד מהרה התברר, כי כבר חולקו מראש לחוות-חקלאיות שונות. נציג אנגלי קיבל את פני אמא ואבא, ולאחר שבחן היטב את הניירות שהגישו לו, ניסה לדובב אותם ולהסביר להם כי עלה בגורלם "לנהל חווה-חקלאית" לא הרחק מעיר ששמה 'נאקורו' וכי יסעו אליה כבר למחרת בבוקר.

"היינו עייפים ומותשים, וכלל לא הבנו על מה מדבר האנגלי הזה" כתבה אמא בהמשך היומן " נתנו לנו חדר באיזה מלון קטן וצנחנו מיד למיטה, לשקוע בשינה עמוקה ורק כשהעירו אותנו, הבנו שלא חלמנו: עברנו את מחצית העולם, עזבנו מאחורינו את כל אהובינו והגענו לקצה העולם, לחלקת-ארץ פראית, בה נגזר עלינו כפי הנראה, לחיות מעתה ועד עולם!".

הם הוסעו שעות ארוכות, עד שהגיעו למתחם ענק ומגודר, בטבורו ניצבה בקתת-עץ קטנה. המלווה האנגלי ניסה כוחו להסביר להם, כי בשעה טובה "הגיעו הביתה". לימים כתבה אמא:" הסתכלתי סביב ביאוש קודר והיו לי דמעות בעיני! הבקתה הזאת נראתה יותר כחורבה המאיימת להתמוטט כל רגע, שלא לדבר על כך שלא היה בה חשמל והמים בברזים בקושי זרמו. מקס הסתובב סביב לבקתה ולא אמר מילה, אבל ניכר היה שגם הוא בהלם מוחלט. נתקפתי פחד גדול, כשראיתי פתאום חיות שונות מסתובבות סביב לבקתה ולא הרחק משם, הבחנתי בקרנפים, פילים, זברות וג'ירפות, כאילו נקלעתי שלא מרצוני לתוך גן-חיות. האנגלי "שלנו" צחק נוכח הבעת פני, וניסה להרגיע אותי ואמר ש"אין מה לדאוג, החיות האלה תמימות ורק מחפשות לאכול ולא יפגעו בכם" ואחר-כך הוסיף ואמר " ממילא יגיעו לכאן מחר הפועלים הראשונים שלכם והם יעזרו לכם לטפל גם בחיות". ממש נרגעתי" כתבה אמי.

אמא בחרה, כפי הנראה, לדלג על שלבים כאלה ואחרים של חיי הזוג בחווה-החקלאית, אותה היו אמורים לנהל ובאחת הפיסקאות הבאות, מצאתי את הכתוב:" מקס קיבל לידיו קבוצה של כושים לעבודה והמדריך האנגלי הבהיר לו, שהם יקימו לעצמם מעין 'שכונה' בצד השני של החווה, שם יתגוררו עם הנשים והילדים, וכך יוכלו לעבוד ככל הנדרש. מקס בחר לעצמו תחילה כ-25 פועלים, ורק השד יודע, איך עשה זאת ועל-פי מה בחר בהם. הוא אמר לי שבשבוע הבא, אוכל לבחור לעצמי מתוכם זוג, שיעבוד בתוך הבית, אבל לא נראה לי שאעשה זאת, אני מעדיפה להיות לבד ולעשות הכל בעצמי".

חייכתי נוכח הכתוב בפיסקה הזאת, שהרי היה הדבר אופייני לאמי ה'ייקית' הקפדנית, אלא שנכתבו הדברים הללו כ-14 שנים לפני שנולדתי ואשר על-כן, שיקפו ככל הנראה, את מצבה הנפשי בתחילת דרכה ב'יבשת השחורה' ובעודה הממומה מן העולם החדש שנחשף לעיניה, אחרי החיים המודרניים, שהיו מנת חלקה בעיר ברלין התוססת,אין פלא שהחליטה לנסות להסתגר בתוך עצמה, ולא להעזר במי מה'פראים' שכבר נמצאו בחווה.

הצצתי החוצה, מבעד לחלון והבחנתי כי השמים עטו גוונים בהירים המעידים על הזריחה. כבר שקעתי כל אותו הלילה בדפי היומן, עד שלא חשתי בזמן שחמק ובדיוק ברגע בו ביקשתי להמשיך לקרוא בכתב-ידה של אמי, נשמעה נקישה בדלת. לרגע ממושך קפאתי על מקומי, מנסה להרהר, מי בכלל יודע על מקום המצאי ומגיע לכאן ממש עם שחר, אבל הנחתי את היומן במקומו ונגשתי לפתוח בזהירות את דלת החדר.

לפני עמד ג'רוגה אם-בויה וחיוך גדול נסוך על פניו.

Posted by: | Posted on: נובמבר 8, 2015

"כרמים" זכרון-יעקב אבלה על פטירתו של הנשיא יצחק נבון ז"ל

הנשיא המנוח יצחק נבון - Copy הנשיא המנוח יצחק נבון
לא מכבר זכיתי למסור לידיו של הנשיא המנוח יצחק נבון את הביוגרפיה שכתבתי "המקובל-אברהם שמואל אבולעפיא", בעודו מטופל בבית-החולים. ידעתי שכבודו מתעניין בתולדות יהדות ספרד בימי הביניים ואף נתקלתי בציטוט שלו מדברי אבולעפיא באחד מכתביו.
בשנת 1982 הגיע כבוד הנשיא לזכרון-יעקב, לרגל חגיגות שנת ה-100 למושבה וזאת הייתה הפגישה הבלתי אמצעית הראשונה עמו וכהרף-עין הוקסמתי מהדר צניעותו של האיש. ככל שעבר הזמן, למדתי להכיר ולהוקיר ולהעריך את מי שלא רק היה נשיא-המדינה, אלא בראש ובראשונה איש-תרבות, מלא כרימון, איש-ספר ומעל לכל, סוג של "מנטש" בכל רמ"ח אבריו, צנוע, עניו ובעל הילה קורנת, של מי שמרעיף על זולתו וסביבתו חום אנושי ואהבה רבה.
יצחק נבון המנוח, עמו זכיתי להיפגש עוד פעם במסגרת עבודתי, היה סמל לארץ-ישראל של "העם", מי שהתחבר באופן טבעי ביותר לכל העדות, המגזרים והדתות ועשה זאת בכנות וללא מסיכות פוליטיות, משום שהוא עצמו היה ארץ-ישראל.
נכון אמנם שסיים את תפקידו בעולם-הזה בגיל מבוגר, אבל הכאב והצער על לכתו, אינם מתחשבים בגילו. עכשיו צריך לא רק לקוות, אלא לדחוק ולעשות למען הנצחתו של יצחק נבון המנוח, בכל מקום ואתר וגם במושבה זכרון-יעקב! "כרמים" מוכנה להתגייס ולתרום למשימה הזאת בכל דרך אפשרית!
ת.נ.צ.ב.ה.

Posted by: | Posted on: אוקטובר 20, 2015

איך נראתה זכרון-יעקב ב-1936 ממעוף הציפור?

Taza מרכז המושבה בשנת 1936

midrachov מרכז המושבה בשנת 2015

"כרמים- מרכז התיעוד והמידע" זכרון-יעקב, הפיקה השבוע מהדורה מחודשת של תצלום-אוויר נדיר אשר צולם בשנת 1936 ואשר בו נראה מרכז-המושבה.
מדובר בצילום שבוצע ממטוס בריטי שחג בשנת 1936 מעל זכרון-יעקב, הגיח אליה מכיוון צפון-מערב וצילם את מרכז המושבה. בתצלום נראים בברור הרחובות המרכזיים ומבני-הציבור שרובם ככולם עדיין מצויים בישוב וכן את "גן טיול" המקורי והמורחב.
"כרמים" רכשה בזמנו את התצלום ומאחר שעותקיו אזלו, הופקה השבוע עוד מהדורה של התצלום הנדיר. אפשר להזמין עותקים שלו (60 ש"ח בתוספת דמי-משלוח) בדוא"ל: DAVID_KRAMIM@WALLA.CO.IL

Posted by: | Posted on: אוקטובר 9, 2015

100 שנה לשרה גיבורת ניל"י- למוזמנים בלבד!

DSC_0632 ד"ר אבשלום קור בבית-העלמין בזכרון-יעקב

השבוע התקיימה בזכרון-יעקב אזכרה לציון 100 שנה לשרה גיבורת מחתרת ניל"י. חלקו הראשון של האירוע התרחש בבית-העלמין המקומי, סמוך לקברה של שרה אהרונסון המנוחה, בהשתתפות קומץ אנשים שבאו למקום ליטול חלק בטקס שהינחה ד"ר אבשלום קור ובהם ראש-המועצה אלי אבוטבול, הרב מרדכי אברמובסקי שליט"א, מספר חברי מועצה ואנשי חינוך ואחדים מתושבי המושבה.
שעה קלה לאחר מכן התקיים בבית-אהרונסון הטקס המרכזי (ראש-הממשלה בנימין נתניהו ביטל ברגע האחרון את בואו) בהשתתפות עשרות מוזמנים שזכו לקבל מבעוד מועד הזמנות לאירוע ההיסטורי ובכך נקבע שוב (ולא בפעם הראשונה) הפער בין הציבור הרחב במושבה זכרון-יעקב לבין ההילה והגבורה של מחתרת ניל"י ומשפחת אהרונסון.
העובדה לפיה החלה המחתרת את פעילותה נגד השלטון התורכי דווקא בזכרון-יעקב, מעניקה אומנם למושבה סוג של "זכות יוצרים" ולכך יש כמובן להוסיף את גבורתה ואומץ ליבה של שרה אהרונסון גיבורת מחתרת ניל"י. מעללי המחתרת, בסיועה לבריטים נגד התורכים, כבר זכו לחשיפה רחבה ומתמשכת והגבירו במידה רבה של צדק את ההילה סביב למיתוס של חברי המחתרת ושל משפחת אהרונסון המקומית.
אלא שמחוץ ליחסי-הציבור הללו ובמקביל למצג המוחצן של דברי-ימי משפחת אהרונסון בזכרון-יעקב, מצויות עובדות היסטוריות רבות נוספות אשר לא זכו לביטוי, בעיקר משום שהן טומנות בחובן פוטנציאל מסוכן לקלקול המיתוס. על העובדה לפיה נוצר אנטגוניזם בולט בין מרבית תושבי המושבה זכרון-יעקב לבין משפחת אהרונסון, קשה להתווכח משום שהיא מעוגנת היטב בזיכרון הקולקטיבי המקומי ועדיין מצויים במושבה אנשים היכולים להעיד על כך בפה מלא ואף להסביר את מקור הניתוק הזה.
סביב לפעילות המשפחה לטובת האנגלים, כבר נפוצו בזמנו שמועות לרוב ובהם גם הסיפורים אודות כך שהמשפחה זכתה כביכול בגמול כספי מצד האנגלים, בתמורה לסיוע המודיעיני שסיפקה המחתרת.
על העובדה לפיה אפילו שרה אהרונסון "זכתה" למטר יריקות בוז מצד נשות המושבה, גם על כך יש עדיין עדים. על כך שהמשפחה התנהלה באופן כזה שהבדיל בין משרתים-לאדונים, גם על כך עדיין יש עדים, אפילו מימיה האחרונים של רבקה אהרונסון ז"ל. על הצרות של המשפחה, בכל הנוגע למריבות וסיכסוכים בענייני ירושה, כבר שודרו והוקרנו סרטים תעודיים ומכל אלה עולה מסקנה פשוטה: קיים פער גדול מאוד בין המצג החיצוני-ציבורי של תולדות מחתרת ניל"י ומשפחת אהרונסון, לבין חלק ניכר מן העובדות ההיסטוריות. הפער הזה טבעי ולגיטימי למי שמשקיע מאמץ מתמשך בניסיון לשמור על הזיכרון-הקולקטיבי ולשמר את המורשת של המשפחה, אלא שנראה כי הדאגה העיקרית צריכה להתמקד בעתיד לבוא:
בזכרון-יעקב מעולם לא היה קונצנזוס כללי ותמיכה גורפת במשפחת אהרונסון, לא כל שכן בפעילות המחתרת, שהרי רבים מתושבי המושבה סבלו עקב כך עינויים קשים וחקירות אכזריות מידם של השליטים התורכים. הרושם כאילו ניצבה כל המושבה מאחורי המשפחה, אינו מדוייק, בלשון המעטה וגם אם הוא תורם לביצור המעמד ההיסטורי שלה, לא לעולם חוסן. לכן, ראוי היה אולי לתת את הדעת על העובדה לפיה הפער בין המצג-הציבורי של המשפחה לבין העובדות ההיסטוריות, מתקבע כאשר בוחרים מראש את המוזמנים לטקס האזכרה.
כאשר מתקיימת אזכרה לציון 100 שנה לשרה גיבורת ניל"י ורק יחידי-סגולה מקרב הציבור מוזמנים לאירוע הזה, יש בכך רק להעמיק את אותו פער בין מורשת המשפחה והמחתרת, לבין מרבית תושבי זכרון-יעקב אשר במקרה הטוב, מפנים כתף-קרה לעבר בית-אהרונסון או לחילופין, אין להם כלל עניין במתרחש שם.
בעוד עשור או שניים וככל שיגדל מספר התושבים החדשים במושבה, ימצא בית-אהרונסון את עצמו פחות ופחות רלוונטי בישוב ועיקר כוח-המשיכה שלו ימשיך להתבסס על משלחות של מבקרים מכל רחבי הארץ, אשר יזכו לקבל את מנת יחסי-הציבור של המקום. התהליך הזה אמור היה להדאיג את מי שמנהל את בית-אהרונסון אולם נוכח קיומה של האזכרה לציון 100 שנה לשרה גיבורת ניל"י, עבור מוזמנים בלבד, נראה כי הם מעדיפים להמשיך בתהליך הבידול וההסתגרות שלהם וחבל מאוד.
מי שממשיך לטעון כי בזכרון-יעקב הייתה הסכמה כללית והתקיים קונצנזוס בייחס למשפחת אהרונוסון ופועלה בכלל ולגבי מחתרת ניל"י, טועה ומטעה ונראה כי הגיעה העת לספר את הסיפור המלא של אירועי הימים ההם, מבלי חלילה לפגוע בזכויותיהם של לוחמי המחתרת.

Posted by: | Posted on: ספטמבר 29, 2015

תערוכת ציורים מדהימה בזכרון-יעקב!

Tevet חלק מתוך…

Tamuz לוח השנה-העברי…

Tishrai בתערוכת הציורים המיוחדת…

Shvat של תלמה ברונשטיין.

תלמה ברונשטיין הקדישה כ-9 שנים ליצירת תערוכת-הציורים המיוחדת במינה, המוצגת בימים אלה בביתה ברחוב ז'בוטינסקי בזכרון-יעקב. מדובר בתריסר ציורים המתארים באמצעות מוטיבים שונים את לוח-השנה העברי ומעבר לעבודה האומנותית הראויה להתפעלות, אפשר גם להתרשם מן המסר העובר כחוט השני בין כל הציורים הללו והוא החיבור למסורת היהודית ולארץ-ישראל.
תלמה ברונשטיין הרחיקה לכת ואף צירפה לצד כל ציור דף מיוחד הערוך בצורת דף-גמרא ובו פרטים אודות הציור והכלול בו וכך מתקבלת בסופו של דבר תמונה מלאה מקיפה ומרהיבה של סמלים גלויים ונסתרים מתוך עבודתה רחבת ההיקף.
הציורים המיוחדים של תלמה ברונשטיין בעצם מחפשים בית, כאשר ההעדפה כמובן למושבה זכרון-יעקב, אבל היא לבטח תשמח שהתערוכה שלה תתקיים תחת גג של אכסניה אומנותית המכבדת את עצמה ונוכח ציוריה המדהימים, אכן ראוי שימצא לציורים שלה בית מכובד ויפה שעה אחת קודם.
"כרמים" זכרון-יעקב ממליצה בחום רב לבקר בתערוכת הציורים של תלמה ברונשטיין ברחוב ז'בוטינסקי בזכרון-יעקב!

Posted by: | Posted on: ספטמבר 16, 2015

שיחזור המרכז המסחרי של המושבה זכרון-יעקב

המושבה של פעם המושבה "של פעם"…
" כרמים- מרכז התיעוד והמידע" בזכרון-יעקב, החליטה כי שנת-העבודה החדשה תשע"ו, תוקדש לפרויקט תיעודי מרתק: שחזור המרכז-המסחרי של המושבה זכרון-יעקב.
" במהלך השנים האחרונות נפתחו ונסגרו ב"מדרחוב" המקומי ובסביבתו עשרות חנויות ועסקים, מה שהביא להחלטה לנסות ולשחזר מראה פני העסקים שהתנהלו בזכרון-יעקב במשך עשרות רבות של שנים ואיש כבר לא זוכר" נמסר מ"כרמים".
פרויקט התיעוד הזה יעסוק תחילה באיסוף התצלומים הישנים אשר מצויים בידי וותיקי המושבה וכן בפרטים היסטוריים לגבי כל אותם עסקים ובכלל זה שמות בעליהם, התקופות בהן פעלו ותחומי העיסוק שלהם.
"כרמים" יעבדו את כל החומרים הללו כאשר המטרה היא להקים תערוכה מיוחדת להצגת השחזור ההיסטורי של העסקים במושבה, במקביל להפקת חוברת מיוחדת בנושא זה.
" מאחורי כל עסק שהתנהל במושבה, הייתה משפחה שהתפרנסה ממנו " מטעימים ב"כרמים" ומוסיפים:" כל בעלי העסקים הללו תרמו משהו לעיצוב חיי המסחר והכלכלה של הישוב ובנוסף לכך, שימשו צמתים חברתיים מרכזיים של המושבה, כך שמדובר בסוג של תמונה רחבת היקף הממחישה את החיים בזכרון-יעקב גם ברמה התרבותית-חברתית וכמובן ברמה העסקית".
ב"כרמים" מעריכים כי מדובר בעשרות חנויות ועסקים שהתנהלו במושבה, מאז תחילת שנות ה-30 של המאה שעברה וכי במאמץ מיוחד ניתן לאתר תצלומים ופרטים אודות כמעט כל אחד מהם.
ההערכה היא ששלב איסוף החומרים לפרויקט תיעודי זה יתפרס על פני כמחצית השנה ואז ניתן יהא לעבור לשלב העיבוד וההכנה להצגתו.
מי שיענה לבקשת "כרמים" ויפקיד בידיה תצלומים (ניתן להעביר לידי "כרמים" ברחוב חי"ל 12 בזכרון-יעקב), יקבל את התמונות בחזרה מיד בתום סריקתם ושמו יופיע בהצגת הפרויקט כמי שתרם לקידומו.

Posted by: | Posted on: ספטמבר 4, 2015

הצריף "התימני" עובר דירה…

DSC_0294 הצריף היישן, רגע לפני העברתו

DSC_0296
בשכונת-התימנים בזכרון-יעקב נמצא צריף עץ יישן נושן אשר שימש את התושבים מאז הקמת השכונה בשנת תרע"ב. למרות הבנייה והפיתוח בשכונה, המשיך הצריף הזה להחזיק מעמד ונותר על עומדו בדיוק במקום בו הוקם וזאת במשך עשרות רבות של שנים, כמו אות וסמל להתיישבות התימנית בזכרון-יעקב.
לאחרונה התקבלה במשפחה, בעלת הקרקע, החלטה להעתיק את הצריף ממקומו, לא חלילה להרוס אותו ולפנות את המגרש מגרוטאות-העץ שהיה הצריף מותיר, אלא לפרק אותו בזהירות ובעדינות ובשיתוף עם המועצה-המקומית, להעתיק את מקומו, כפי הנראה למתחם הקרוב ביותר לבניין החדש של ארכיון-המועצה, מאחורי מוזיאון "העלייה הראשונה".
אין זה דבר מובן מאליו, בעיקר בעידן בו מנצח הנדל"ן את המושבה ומכמניה ההיסטוריים ולכן ראויים בעלי הצריף הזה למלוא הכבוד והמחמאות על הרגישות שהם מגלים לנכס היסטורי כה נדיר. נכון שבסך-הכל מדובר אולי בצריף-עץ יישן וחסר חן, אבל חשיבותו הסמלית, בעיני רבים מוותיקי המושבה, גדולה יותר מכל אפשרות שהייתה להיפטר ממנו.
עבודת הפירוק וההרכבה תחל בקרוב ו"כרמים" תנציח את המעשה הראוי לכל התשבוחות עד השלמתו.

Posted by: | Posted on: אוגוסט 12, 2015

ממשיכים לכרות עצי-אורן בזכרון-יעקב

DSC_0486 (2)DSC_0483 שני העצים הבאים שיכרתו בקרוב

DSC_0479 העץ השלישי שיפרד גם הוא מהנוף

DSC_0476 זה מה שנותר מהעץ הראשון שנכרת השבוע

שלושה ימים לאחר שעץ אורן ענק נעקר משורשיו וקרס על אוטובוס שחנה בתחנה סמוכה ל"גן טיול" במרכז המושבה זכרון-יעקב (ראה פוסט קודם באתר זה), הזדרזה המועצה-המקומית לכרות עץ אורן ענק נוסף באותו מקום וכבר סימנה שלושה עצי אורן נוספים שיכרתו ככל הנראה בימים הקרובים, לאחר קבלת האישור הדרוש מקק"ל.
קריסת העץ הראשון שבדרך נס לא הסתיימה באסון כבד, עוררה את החשש כי גורלם של שאר עצי האורן ב"גן טיול" יהא דומה ולכן ננקטו פעולות להקדים תרופה למכה.
ההשערה הרווחת באשר לקריסת עץ-האורן הראשון שנפל, גורסת כי מדובר בהשקייה ממושכת ורבת שנים, לה זכה העץ ובעקבות כך נחלשו שורשיו עד כי לא יכלו יותר לשאת את משקלו של העץ בן 70 השנים. חשש דומה מלווה את שאר העצים המועמדים לכריתה ולפני שיתרחש חלילה אסון, הם יכרתו ויעלמו מהנוף של המושבה.
"כרמים" זכרון-יעקב מלווה מקרוב את התהליך ותמשיך לדווח ולעדכן אודותיו, בלי שום קשר כמובן לזהירות הננקטת במהלך הסיורים המודרכים שמקיימת "כרמים" גם באזור "גן טיול" שבמושבה.