הסיפור האישי

now browsing by category

 
Posted by: | Posted on: אפריל 11, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-26

דגל קניה

דגל "קניה אהובתי"

 

 

בדיעבד התברר כי ההחלטה הזאת הייתה בלתי נמנעת ואפילו טבעית, ולכן גם לא נדרשתי לזמן ממושך או להתלבטויות מיותרות, להגיע אליה: לבקש דרכון קנייתי!.

העיסוק המתמשך בחיבור פרקי "קניה אהובתי" העמיק, מן הסתם, את הסתירה הפנימית שליוותה אותי שנים כה רבות וגברה והחריפה, ככל אשר השכלתי לדעת, מה באמת התרחש בארץ-מולדתי. נולדתי וגדלתי במשפחה יהודית שמצאה בקניה מקלט, בחסות השלטון הבריטי ואלמלא פרץ מרד ה'מאו-מאו', סביר להניח שהייתי מתבגר שם ככל 'הלבנים' הבריטים ובהם גם אחי הגדול טומי. הורי מעולם לא הסתירו את התמיכה וההזדהות שחשו כלפי מציליהם הבריטים, וראו עצמם חלק בלתי נפרד מהקהילה הבריטית של קניה, נאמנים להוד-מלכותה בכל עניין ודבר.

הם הצליחו אומנם לשמור בתוך הבית פנימה, את המאפיינים היהודים וה"ייקים" של מורשתם, אבל כלפי חוץ, נהגו כפי שעשו כל שאר המתיישבים הלבנים בחוות הענקיות, שקיבלו מידי הבריטים. שאלת הזהות של הורי, מעולם לא עמדה על הפרק: הם היו יהודים "ייקים", נאמני כתר המלכות-הבריטי, נקודה.

אחי הגדול טומי, למד והתחנך על ברכי המסורת הבריטית ואף בילה מרבית חייו בפנימיה אנגלית בניירובי, ומאוחר יותר שירת בצבא הבריטי. מבחינתו לא עמדה שום שאלה של זהות על הפרק, הוא ראה עצמו בן-הלאום הבריטי לכל דבר, אף שהיו עמו עוד חברים יהודים בפנימייה. סביר גם להניח, שאלמלא ה'מאו-מאו', היה טומי אחי, ממשיך להתפתח במסלול השגרתי שהוביל את מרבית דור-ההמשך של המתיישבים הלבנים, לתפקידי-מפתח בממשל הלבן, או למקצועות-חופשיים. כך היה בקניה, באוגנדה, בטנגניקה, ברודזיה וכמובן גם בדרום-אפריקה: השלטון הלבן עשה בכל המדינות הללו כבתוך שלו, ואין ספק שמרד ה'מאו מאו' קטע בקניה את המסלול השגרתי שתוכנן להמשך השליטה של האדם האנגלי הלבן.

ממרחק הזמן והמקום, ברור היה כי עתיד דומה, צפוי היה גם לי ורק בזכות ה'מאו-מאו', נמנע הדבר ממני.

שנים ארוכות המשיכו חיי להתנהל, בתחושה שהאפריקנים של קניה, גירשו את משפחתי, על לא עוול בכפה. תמיד חשתי סיפוק וגאווה על היחס האנושי המיוחד והמתחשב (ויוצא הדופן) של אבא מקס, למאות העובדים בחווה הגדולה שניהל, ועל כך שבניגוד למקומות אחרים, זכו העובדים כולם לשכר הוגן, טיפול רפואי וחיים עצמאיים, בכפר שהקימו במרחבי החווה. הגירוש מהחווה ומקניה, צרב בתודעתי תחושה של עוול ובמקביל להיותי סוג של 'אנגלופיל' קנאי, חשתי סלידה וריחוק מכל דבר שסימל את קניה העצמאית, זאת שניתקה אותי ממולדתי ומאדמתי וממחוז ילדותי.

אלא שככל שעבר הזמן, והתחלתי ללמוד ולהחשף יותר ויותר, למה שבאמת התרחש בקניה, התחולל בקרבי השינוי. למדתי לדעת אודות מחנות-הריכוז שהקימו האנגלים בקניה, השכלתי לגבי האכזריות הברוטאלית של האנגלים כלפי מי שנחשדו בעיניהם כחלק ממורדי ה'מאו-מאו', גיליתי בהדרגה את הגזענות הנחותה הטבועה באנגלים ואחר-כך, למדתי כיצד התעמרו בקנייתים, הכחישו את מעשי הזוועה שביצעו, ניסו להסתיר מסמכים ועדויות והתנהגו כאחרוני הפושעים, המבקשים להמלט מעונש ההיסטוריה.

כל הגילויים האלה, לצד התעמקות בתולדות משפחתי, ייצרו בהדרגה את הזהות-הכפולה בה התנהלו חיי, ועמה התקשייתי להתמודד כאשר כל העת ריחף מעלי ענן שחור ומאיים, בשאלה בדבר האחריות שהייתה להורי למתרחש בקניה: האם ידעו על אודות מחנות-הריכוז הללו ועל המתרחש בהם? האם העדיפו להתעלם מהמציאות האיומה, שהזכירה להם במידה רבה, את אשר עוללו הנאצים לשארי-בשרם בגרמניה?

השאלות הללו, מעולם לא קיבלו מענה והמשיכו ללוות אותי עוד שנים רבות. במקביל חשתי כיצד העמיקה הסלידה שחשתי כלפי הבריטים ועד מהרה הצטרפו מעללי הזוועה שלהם בקניה, להיסטוריה עקובת-דמים שלהם במקומות שונים בעולם, מחוץ ליבשת-אפריקה, כמו במזרח-הרחוק, במלזיה, אירלנד וכלפי ניצולי-השואה שביקשו מקלט בארץ-ישראל.

האנגלי-הלבן, בן-התרבות, בעל המסורת הדמוקרטית והערכים האנושיים, הפך בהדרגה ליצור נאלח ומאוס, בעיקר משום שכל עלילותיו, עמדו בסתירה מוחלטת לתדמית שנוצרה לו ועד מהרה מצאתי עצמי, תומך בכל מי שהתנגד לשליטה אנגלית, בין שמדובר באיי-פוקלנד הסמוכים לארגנטינה, למחתרת ה-I.R.A. באירלנד ואפילו בגיברלטר, שנותרה עדיין תחת חסות בריטית.

הזהות-הכפולה שלי פשוט החליפה צדדים: ממי שהזדהה, מתוקף ילדותו ובורותו, עם בריטניה 'הגדולה' וכל מה שסימלה, הפכתי למי שסולד ממנה ומכל מעשיה ועברה. התהליך הזה התרחש, הודות לעובדה לפיה, למדתי לחקור ולנבור ולגלות את האמת, בדבר השלטון הבריטי האכזר בקניה ומכאן ועד להחלטה שקבלתי לבסוף, היה המרחק קצר.

בקשתי למצוא דרך, להביע קבל עם-ועולם את המחאה האישית שלי נגד 'בריטניה הגדולה', חיפשתי אמצעי להאחז בו, כדי להודיע לעולם כולו, על כך שלא רק שנולדתי בנאקורו קניה, אלא שאני מזדהה עמה, וחש חלק בלתי נפרד ממנה, או בשפה פשוטה יותר: אני קנייתי!

הדרך הטובה והיעילה לעשות זאת, מצויה במסמך בינלאומי מוכר וידוע בעולם כולו, ועל-כן החלטתי להגיש לממשלת-קניה, בקשה לאזרחות קנייתית ולקבל דרכון של קניה.

התקשרתי איפוא לשגירות קניה בישראל, בבקשה להיפגש עם השגריר.

Posted by: | Posted on: אפריל 5, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-25

לואיס ליקי

לואיס ליקי

 

במהלך עיסוקי בחיבור פרקי "קניה אהובתי", נזכרתי לפתע באחת הדמויות המרתקות ביותר שנקשרה לקניה ואשר ממש כמוני, נולדה שם ולימים נקלעה אף היא' לזהות כפולה' ומיד החלטתי לתעד פרקים מתולדותיה:

בשנת 1891 הגיעה מרי באזט, יחד עם שתי אחיותיה הצעירות, לעיר מומבסה, כשליחה של המיסיון הנוצרי, אשר הציב לעצמו מטרה להפיץ את דברו בקרב תושבי קניה. מרי באזט קבעה את מקומה בעיר-הנמל מומבסה, בעוד שתי אחיותיה חדרו לעומקה של קניה, לעסוק בשליחותן המשותפת. עד מהרה למדה מרי סוואהילית והשתלבה בנקל בחברה הקנייתית, כשהיא מקדישה חלק ניכר מזמנה ללמד נשים ונערות את השפה האנגלית, מה שכמובן הוסיף להידוק מערכת היחסים בינה לבין תלמידותיה, אלה שגילו עניין כלשהו בנצרות שהפיצה ביניהן.

אלא שמקץ שלוש שנים חלתה מרי באזט ונאלצה לחזור לאנגליה, לקבל שם טיפול רפואי. לאחר שהחלימה ממחלתה פגשה בהארי ליקי, כומר צעיר ויפה תואר ונישאה לו בשנת 1899. לזוג נולדו שתי בנות והמשפחה התגוררה בעיירה 'רדינג', שם המשיך ה'חיידק' האפריקני להציק למרי באזט שיכנעה את בעלה, כי הגיע הזמן לחזור למזרח-אפריקה, להמשיך בשליחות המיסיון. ואכן בשנת 1901 הגיעה המשפחה לקניה, במטרה להקים מיסיון בכפר קבאטה, לא הרחק מניורובי ("מים מתוקים" בסוואהילית, ולימים ניירובי הבירה).

כשנתיים ימים לאחר שהתיישבו בקבאטה, בחודש אוגוסט ,1903 ילדה מרי באזט את בנה, בתוך ביקתה של אנשי שבט ה'קיקויו'. מנהיג השבט בחן מקרוב את פניו והבעתו של הרך הנולד ולאחר שהתחבט ארוכות, ירק יריקה עזה ישר לתוך הפנים, שזה עתה הגיחו לעולם וכך הבטיח להסיר מהרך הנולד, כל כישוף או קללה אפשריים, שהרי על-פי מנהג ה'קיקויו', אם אתה מעניק משהו מתוך גופך לזולתך, הוא מבורך ולעולם לא יפול קורבן לכישוף.

בנסיבות מיוחדות אלה נולד בביקתה הזאת לואיס סיימור באזט ליקי.

המשפחה שמנתה כעת ארבע נפשות, המשיכה להתגורר בכפר קבאטה והפכה להיות חלק בלתי נפרד מהסביבה האנושית, אף שהיו הלבנים היחידים במרחב הזה. הם התערו בין אנשי שבט ה'קיקויו' עד כדי כך, שראשי השבט התייחסו לתינוק שנולד כאל ה"קיקויו הלבן". בני המשפחה הצליחו להתחבר גם לאנשי שבט ה'מסאי' וחייהם בקבאטה, התנהלו כאילו מאז ומעולם נולדה שם כל המשפחה, שהמשיכה גם להתגורר בבקתה גדולה.

בשנת 1904 חזרה המשפחה לביקור ב'רדינג' אנגליה, ויחד עמה נמצא גם 'סטפני', צעיר משבט ה'קיקויו' שהפך לחלק מן המשפחה והפליג איתם, במטרה מוצהרת למנוע ממנו לשכוח את האנגלית שכבר למד וספג. מקץ שנה וחצי חזרה המשפחה לקניה ולהפתעתה הגדולה, מצאה כי בהעדרה, בנו עבורה אנשי השבט בית-מגורים מאבן, שהחליף את הביקתה בה התגוררו עד אז.

ספק רב אם באותן שנים ידעו בני משפחת ליקי דבר וחצי דבר, על קיומו של הלורד דלמאר ה-3. בן משפחת אצולה בריטית, שחיפש להגדיל את עושרו ולהבטיח את עתידו במזרח-אפריקה. הוא עשה שם במסעות-צייד ובשנת 1903 חזר לקניה, יחד עם שניים מאחייניו, מתוך כוונה להגדיל את הונו הרב. הלורד דלמאר ה-,3 לא הסתיר את דעותיו הגזעניות וכאשר משפחת ליקי השתלבה באופן טבעי ומושלם בקרב שבטי ה'קיקויו' וה'מסאי' והייתה לחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית, חרף היותה בעלת צבע-עור לבן, הצהיר אותו לורד דלמאר ה-3 ,כי האפריקנים עצלנים, בורים, גנבים, מסריחים ועויינים וכי מזרח-אפריקה, הינה ארצו של האדם-הלבן וצריך לסלק ממנה את השחורים ולהציב בפני הממשל עובדות בנושא זה.

הלורד הגזעני דלמאר ה-,3 מצא עד מהרה שפה משותפת, עם סיר צ'ארלס אליוט, יליד 1862 אשר כיהן מאז 1900 כמושל קניה. המושל האנגלי, תמך בדעותיו של עמיתו הלורד ואף העניק זכיונות-יתר, למתיישבים הלבנים לבעלות על קרקעות של בני השבטים המקומיים, מה שלימים התברר כקצהו של פתיל המרד הקנייתי.

סיר צ'רלס אליוט, הציע ללורד דלמאר ה-3 ,לשמש בתפקיד יועץ-מיוחד לממשל הבריטי המקומי, אלא שהלורד נפצע בתאונת-דרכים ולא זכה בתפקיד. במקום זאת קיבל לידיו 100 אלף אקרים של אדמות-מרעה והיה לאחד המנהיגים הלבנים הבולטים בין המתיישבים הלבנים בקניה. בשנת 1904 התפטר המושל אליוט מתפקידו, ומונה לשמש שגריר בריטניה ביפן.

סביר מאוד להניח כי הארי ליקי ורעייתו מרי, היו מנותקים לחלוטין, מכל ההתנהלות הפוליטית-גזענית של הדמויות הללו, והמשיכו בחייהם ובשליחותם המיסיונרית בקהילה השבטית, בה חשו אהובים ורצויים. למרות העובדה לפיה הגיעו לקניה כמיסיונרים, במטרה 'לגאול' את הקנייתים ולהעבירם להיות נוצרים טובים ומאמינים, לא העלתה משפחת ליקי על דעתה, להתייחס לצאן מרעיתה כאל גזע נחות, כפי שעשו זאת מרבית האנגלים בקניה מאז ומעולם.

בשנת 1907 נולד דאגלס, אחיו הצעיר של לואיס ובשנת 1910 חלתה מרי באזט ליקי והמשפחה נאלצה לשוב לאנגליה, לשהות של שלוש שנים, עד החלמתה.

לואיס ליקי בן ה-,13 זכה אותה השנה במשהו שספק אם אדם-לבן אחר אי-פעם זכה בו: הוא הושבע להיות "לוחם קיקויו" מן המניין! לואיס למד בחריצות וביסודיות את כל כללי טקס ההשבעה, וכאשר הגיע הרגע הדרמטי, נשבע אמונים לשבט ה'קיקויו' וכך הפך בצורה רשמית וגם טקסית, ללוחם-לבן של ה'קיקויו'!

אחרי טקס-החניכה, צוייד לואיס הצעיר בכל האביזרים והציוד הנדרשים ללוחם 'קיקויו', אבל המשיך להתנהל כהרגלו בקרב אנשי השבט ורק עורו הלבן, הפריד בינו לבין חבריו הצעירים, כאילו היה אחד מהם.

בשנת 1920 החליטה המשפחה כי הגיעה העת להעניק ללואיס השכלה רחבה יותר והוא הגיע ללונדון, שם החל בלימודי אנתרופולוגיה ומקץ כארבע שנים, חל מפנה משמעותי בחייו, הפעם כצעיר משכיל: הוא זכה במינוי להיות חבר משלחת-מחקר לטנגניקה (לימים טנזניה) יחד עם החוקר הנודע  ו.א. קאטלר. בדרכו לטנגניקה, עצר לואיס לביקור משפחתי בקבאטה והתרגש מאוד לפגוש בבני משפחתו ובחבריו מבני השבטים, לאחר נתק של ארבע שנים. אחר-כך המשיך לטנגניקה והחל לעסוק בחפירות, לא הרחק מדאר-אל-סלאם ויחד עם החוקר קאטלר, זכה לחשוף ולגלות מאובנים של עצמות דינוזאורים.

התגלית הזאת החזירה את לואיס לאנגליה בשנת ,1925 והפכה אותו למרצה מבוקש באוניברסיטת קיימברידג', אלא שבתוך כך נוצר עימות קשה בינו לבין אביו:  הארי ליקי, כומר-מיסיונר, סבר תחילה כי בנו האהוב לואיס, יפרד במהרה מאותם רעיונות 'מדעיים' העומדים בניגוד לתפיסת-העולם הדתית-נוצרית שלו, אולם עד מהרה גילה לדאבונו, כי לואיס דבק בגישה המדעית ומאמין בתורת האבולוציה של צ'רלס דארווין, מה שגרם לנתק מכאיב בין האב לבנו.

דרכו של לואיס ליקי, נסללה להמשך עבודתו המדעית, כאשר בשנת ,1926 מונה להיות חבר ב"משלחת הגיאולוגית של אפריקה המזרחית" וחזר בספינת-קיטור למומבסה, משם המשיך לקבאטה, לעסוק סמוך לכפרו בחפירות. בשלב זה נתקל לואיס בבעיה, כאשר אנשי שבט ה'קיקויו', שסייעו לו בביצוע החפירות, סירבו לגעת בעצמות שנמצאו, מחשש שמא יפגעו ברחות-המתים ולכן נאלץ לואיס, להעזר רק באותם אנשי שבט, שכבר התנצרו והסכימו להמשיך במלאכתם עמו.

בשנת 1927 חזר לואיס ללונדון, שם פגש בסטודנטית צעירה וילפרידה אוורן, חברה במשלחת-חפירות, ונשא אותה לאשה. השניים חזרו לקניה, שם נפגש לואיס עם אחיו הצעיר דאגלס בקבאטה, והמשיך בחפירותיו עד שנת 1931. שנתיים אחר-כך, התגרש מאשתו וילפרידה אוורן והתחתן בפעם השלישית, הפעם עם מרי דוגלאס ניקול, מי שהפכה גם להיות שותפתו למחקריו הבאים.

לואיס גוייס לצבא הבריטי ואחרי מלחמת-העולם השניה, חזר לעסוק בחפירותיו, הפעם בהר אולורגסאילי ובהר לונגונוט, כ-55 ק"מ צפונית-מערבית לבירה ניירובי, יחד עם מרי דוגלאס, רעייתו.

המשבר הגדול בחייו של לואיס, פרץ בשנת 1952 כאשר החל מרד ה'מאו-מאו'.

לואיס מצא עצמו נקרע בין אהבתו ונאמנותו לשבט ה'קיקויו', האנשים איתם גדל מיום הולדתו, ואשר יצאו למלחמת-חורמה בשלטון הבריטי, לבין הממשל האנגלי של קניה. לא ברור אם היה מודע לפשעים הנוראים שביצעו האנגלים במחנות-הריכוז שהקימו בקניה ולא נמצא לכך ביטוי בכתביו, אבל הוא סבל קשות, נוכח הזהות-הכפולה שהייתה מנת חלקו: מצד אחד "קיקויו לבן" ומצד שני, אנגלי שאמור להיות נאמן לארצו.

כשקראתי את קורותיו של לואיס ליקי, חייכתי לעצמי, נוכח העובדה שלמעשה סבלנו שנינו מאותה תופעה של זהות-כפולה, אלא שניכר בכל זאת הבדל משמעותי. לואיס כבר היה אדם מבוגר, כאשר פרץ מרד ה'מאו-מאו' ונאלץ להתמודד עם משמעויותיו המעשיות והרגשיות, ואילו אני הייתי עדיין ילד קטן, שטרם  עמד על עומק השבר-הנפשי. זאת וגם זאת: לימים הבנתי כי סוגיית הזהות-הכפולה שלי, לעומת זאת של לואיס ליקי, הייתה מסובכת יותר, מאחר שהייתי בן למשפחה יהודית-ייקית, ניצולת-שואה, שמצאה מחסה בחיק השלטון האנגלי ולמרות שנולדתי וגדלתי, עד המנוסה מקניה, בקרב הקנייתים, החינוך 'האנגלי' אותו קיבלתי, כמו גם אחי הגדול טומי, אילץ אותנו לבחור בצד האנגלי במאבק הדמים שהתחולל סביבנו, אף שבאותה העת, כלל לא הייתי מודע לו. לואיס ליקי התקשה מאוד 'לבחור צד' אבל הצליח לתרום את חלקו המזערי לצידם של אנשי ה'קיקיו': כאשר נלכד ג'ומו קנייטה, מנהיג מרד ה'מאו-מאו', שימש לואיס מתורגמן-מתנדב במהלך משפטו, שהסתיים בגזר-דין של שבע שנות מאסר. לפחות בעניין זה, יתכן שיכול היה להשקיט את מצפונו ועדיין, מבלי שנדע עד היום הזה, אם היה מודע לפרטי ההתעללויות הברבריות של השלטון הבריטי 'הנאור' בקניה.

בחוכמה שלאחר מעשה, תמיד מצאתי קושי לקבוע מה הייתי עושה אילו הייתי בוגר מספיק, לדעת מה מתחולל במחנות-הריכוז האכזריים של הבריטים בקניה. עסקתי זמן רב בעניין והגעתי למסקנה בלתי מתפשרת, שאילו ידעתי אז על המתרחש בקניה, באותם מחנות-זוועה, הייתי עושה הכל להלחם בתופעה המחרידה הזאת, גם במחיר יקר שעלול הייתי לשלם, מול משפחתי, שלא לדבר על השלטונות הבריטים.

אלא שלמזלי הרב, לא נאלצתי להתמודד ב-,1952 עם הבעיות שקרעו את נפשו של לאויס ליקי. אלה החלו להעסיק אותי ולהטריד את מצפוני ונפשי, רק שנים ארוכות מאוחר יותר ובכלל זה, שאלות קשות בדבר המידע שהיה להורי על הנעשה במחנות-הריכוז הבריטים. אלא שנזהרתי לא להציב עצמי בעמדה שיפוטית בעניין הזה, שהרי ההחלטות שקיבלו הורי, באשר להתנהלותם בקניה, התקבלו על רקע האסון הנורא שפקד אותם, כאשר חלק ממשפחותיהם, נרצח על-ידי הנאצים בגרמניה. העדפת 'הצד הבריטי' בקניה, נראתה בעיני סוג של בחירה ברע במיעוטו, שלא לדבר על כך, שלא ניתן היה להעלות אז על הדעת, כי 'יחצו את הקווים' וינסו לפעול לעזרת השבויים הקנייתים המעונים במחנות-הריכוז הבריטים. בדיעבד וממרחק הזמן והמקום, ברור היה לי שמצאתי הצדקה מעשית להתנהגות של הורי והצלחתי איכשהו להכשיר את מצפוני, גם בידיעה שאילו לא הציל אותנו ג'רוגה אם-בויה, היינו נשחטים בידי מורדי ה'מאו-מאו'.

בשנת 1959 זכו לואיס ליקי ורעייתו מרי, לחשוף בחפירותיהם תגלית מרעישה, כאשר גילו גולגולת של נער כבן-14, אשר להערכת המדענים, חי בקניה לפני יותר מ-1.7 מיליון שנים! שנה לאחר מכן, זכה הזוג הזה לקבל מדליית הוקרה מטעם "החברה הגיאוגרפית הלאומית" של ארה"ב, על הישגיהם המיוחדים ובשנת 1970 שבו השניים ללונדון.

שנתיים מאוחר יותר, סבל לואיס ליקי מעוד התקף-לב, ממנו כבר לא התאושש. הוא נפטר בחודש ספטמבר 1972.

לואיס ליקי הובא לקבורה בלימורו ובין אלה שספדו לו, נמצא התובע הכללי של קניה שבין היתר אמר:" לואיס ליקי לא היה בן שבט כזה או אחר, או בן לאום כלשהו, אלא בן המין-האנושי".

Posted by: | Posted on: מרץ 30, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-24

קנייטה ונתניהו

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא קניה אוהורו קנייטה

 

מתברר כי לא אחת מדביקים האירועים את מהירות המחשבה ואף משיגים אותה. בדיוק כך אירע כאשר התכוונתי להקדיש את הזמן לכתיבת הפרק הבא ב"קניה אהובתי" ותכננתי להקדיש אותו לג'ומו קנייטה ולבנו אוהורו, כאשר זה האחרון נחת במפתיע בארץ.

למרות העובדה לפיה היה ג'ומו קנייטה, הגורם העיקרי לכך שנאלצתי לנוס עם משפחתי מקניה, עקב מאורעות מרד ה'מאו-מאו' שבהנהגתו, למדתי במרוצת השנים להכיר ולהוקיר את דמותו כלוחם למען עצמאותה של קניה ובמידה לא מבוטלת, אף נראה בעיני כדמותו של נלסון מנדלה האגדי בדרום-אפריקה. יתכן שההבדל היחידי בין השניים, נעוץ בעובדה לפיה לחם מנדלה ב'אפרטהייד' המוצהר של השלטון הלבן בארצו ואילו קנייטה ,לחם בגזענות הלא-מוצהרת של הבריטים בקניה.

בואו של אוהורו קנייטה לישראל, דווקא בעת הזאת, החזיר אותי לדמותו של אביו ולא בכדי, שהרי ה-20 באוקטובר נקבע תחילה כ"יום הגיבורים של קניה" ה- Mashujaa  Day , מועד שנקבע לזכר מעצרו של ג'ומו קנייטה ו-5 מחבריו על-ידי השלטונות הבריטים. לימים הוכרז התאריך הזה להיות "חג קנייטה" אבל בשנת 2010 הסבו אותו בקניה להיות "חג הגיבורים" ואפילו בנו אוהורו, הנשיא הנבחר, לא עשה להחזיר את שם המועד הזה לקדמותו על שם אביו.

ג'ומו קנייטה נולד ב-20 באוקטובר 1889 ושמו קמאו נג'נג'י  Kamau  Ngengi בן לשבט ה'קיקויו'. הוא למד, החל משנת 1914 בבית-ספר של המיסיון, התנצר והיה לג'ון פיטר ואחר-כך לג'ונסטון קמאו ועבר להתגורר בניירובי, אבל עד מהרה העתיק את מגוריו עם משפחתו לנאקורו, שם עבד כפקיד.

בשנת 1920 נשא קנייטה לאשה  את Edana ולאחר שנפרד ממנה, נשא בשנת 1946 את אשתו השנייה  Grace Wanjiku , עמה חי במשותף עד 1950 ושנה לאחר מכן, נשא את  Ngina, רעייתו השלישית ואם ילדיו, אוהורו ומרגרט. 

קנייטה חזר לניירובי הבירה, שם עבד במחלקת-המים של העירייה. המפנה הפוליטי הראשון בחייו התרחש בשנת 1924, כאשר הצטרף ל'אגודה המרכזית של שבט הקיקויו', ארגון שהתנגד בכל תוקף להעברת אדמות למתיישבים הלבנים הבריטים. מקץ חמש שנים, נשלח קנייטה ללונדון, לעשות שם נפשות לטובת הארגון ( KCA ), בכל הקשור לשטחי האדמה של ה'קיקויו' ואף פרסם מאמר חריף בעיתונות הבריטית.

בשנת 1930 חזר לקניה וכעבור שנה, שב לאנגליה ללמוד בקולג' בעיר ברמינגהם ומקץ שנה, עבר למוסקבה, שם למד במשך שנתיים כלכלה, עד חזרתו לאנגליה. בלונדון פגש קנייטה את ג'ורג' פדמור, פעיל קומוניסטי שסולק מהמפלגה הקומוניסטית, לאחר שביקש להקים את "ארצות-הברית של אפריקה". לפדמור זה נודעה השפעה רבה על קנייטה ולימים אף כתב את הספר "כיצד שולטת בריטניה באפריקה".

קנייטה המשיך להרחיב את השכלתו ובשנת 1935 למד אנתרופולוגיה-חברתית בבית-הספר לכלכלה של לונדון ושלוש שנים אחר-כך, אימץ לעצמו את שמו החדש שפרושו "האור של קניה". בלונדון נשא אשה כאמור את רעייתו הבריטית  Edna' ובשנת 1943 נטש אותה' וחזר לקניה.

ג'ומו קנייטה עמד מאחורי תכנון וארגון מרד ה'מאו-מאו', במטרה מוצהרת לגרש את הבריטים מארצו וכאשר נלכד בידי השלטון הבריטי-הלבן, נכלא משנת 1952 בבית-הסוהר למשך כ-7 שנים. עם שחרורו בשנת 1959 הקים את "התנועה לעצמאות קניה", אותה הנהיג עד קבלת העצמאות בשנת 1963, כאשר נבחר להיות נשיאה הראשון של קניה העצמאית.

ג'ומו קנייטה כתב את ספרו "מול הר קניה" ובו גולל את תולדות מולדתו ושבטו, מה שלימים היה למסמך אנתרופולוגי רב חשיבות.

ג'ומו קנייטה נפטר ב-22 באוגוסט 1978.

אוהורו קנייטה נולד ב-26 באוקטובר 1961 ועד מהרה מצא את דרכו בנתיבי הפוליטיקה של קניה, לא לפני שהרחיב את השכלתו ובשנת 1989 נשא את Nargaret Wanjiru Gakuo לאשה.

בניגוד מוחלט לאביו, ניהל אוהורו אורח חיים ראוותני ולפחות לפי פרסומים שראו אור במגזין "פרובס", נחשב לאיש העשיר ביותר בקניה והונו נאמד בכ-500 מיליון דולר. בבעלותו חברות-תקשורת, מחלבות ושטחי-קרקע עצומים בגודלם, אלא שעד מהרה, הסתבך אוהורו קנייטה, כאשר בשנת 2007 הואשם, כי יחד עם סגנו וויליאם רות'ו, ליבה מהומות-דמים אלימות, במהלך מערכת הבחירות. מהומות אלה הפכו למלחמת-אזרחים, בה נהרגו מאות קנייתים ולימים מצא עצמו אוהורו נדרש לעמוד לדין בפני בית-הדין הבינלאומי בהאג, בהאשמת ביצוע פשעים חמורים.

אוהורו צלח איכשהו את המיכשול הזה ומעולם לא עמד-לדין. בשנת 2013, כבר כיהן כסגן ראש-הממשלה והשיג יותר ממחצית קולותיהם של 14 מיליון מצביעים בבחירות לנשיאות, כשהוא מקדים את יריבו ושנוא נפשו, ראילה אודינגה. בתום מערכת הבחירות, הושבע אוהורו קנייטה לנשיאה הרביעי של קניה ובכך המשיך במקום בו פסקה שולשלת שלטונו של אביו.

באפריל 2015 נפלה קניה קורבן למתקפת טרור רצחנית שהתמקדמה במומבסה ובאוניברסיטת-ניירובי ואוהורו נאלץ להתמודד עם הטרור המוסלמי שאיים על ארצו. ביולי אותה שנה נפגש עם הנשיא האמריקני ברק חוסיין אובמה ואז הגיע מועד ביקורו בישראל, במסגרתו נפגש עם הנשיא ריבלין וראש-הממשלה נתניהו, שלא שכח להודות לאביו המנוח, על העזרה שהושיט בזמנו לישראל, כאשר איפשר למטוסים ישראלים לנחות בקניה בעת "מבצע אנטבה".

דמותו של ג'ומו קנייטה מעולם לא העסיקה אותי ורק לימים השכלתי להבין, כי בביקורי באנגליה וגם פה-ושם, בקרב בני משפחתי, מדברים עליו בלשון קשה, שהרי נחשב, כמי שגרם לגירוש הלבנים מקניה. הדברים הללו לא השפיעו עלי, בעיקר משום שטרם הייתי מודע למאבק האמיתי של קניה להשתחרר מהעול הבריטי ובמיוחד נוכח העובדה לפיה, טרם נתוודעתי למה שעוללו האנגלים בקניה.

רק בשלב מאוחר יותר, כאשר נחשפתי לפשעים הנוראים שביצעו האנגלים ברחבי קניה, ובמיוחד למחנות-הריכוז שהקימו ולהתעללויות הברבריות שלהם, בעיקר באנשי שבט ה'קיקויו', הבנתי לראשונה בחיי את חשיבותו ההיסטורית של ג'ומו קנייטה ועד מהרה מצא את מקומו בגלרייה הפרטית שלי, ובה לוחמי-חופש שהקדישו את חייהם למען עמיהם הנדכאים.

ג'ומו קנייטה הפך אז לסמל למאבקה המוצדק של קניה לעצמאות ודמותו הייתה בעיני, למי שראוי להערצה וכבוד, למרות שכאמור, היה הסיבה המרכזית לכך, שמשפחתי נאלצה לנוס על נפשה מקניה, אחרי יותר מ-20 שנה בארץ הנפלאה הזאת.

אבל משום ש"קניה אהובתי", אינו רק סיפור זכרונות-ילדות בקניה, או תיעוד תולדות יהודי המדינה הזאת, אלא בעיקר ניסיון אישי להתמודד עם זהויות-כפולות ולעיתים גם סותרות,נמצא למרבה הפלא גם בתולדות משפחת קנייטה, סיפור דומה.

אוהורו קנייטה, בו שבט ה'קיקויו', לכאורה ממשיך דרכו של אביו המהולל, דאג אומנם שאנשי שבטו, ימשיכו להחזיק במרבית התפקידים החשובים במדינה ואף העניק ל'קיקויו' העדפות מפליגות, בכל הקשור לשטחי-מרעה ולהמשך ההשתלטות על קרקעות שנטשו בזמנו האנגלים, אבל זהותו האישית של אוהורו, סטתה מרחק ניכר מהנתיבים של אביו.

אוהורו קנייטה הסתבך באלימות פוליטית נגד מתנגדיו וגרם למותם של מאות מאנשי השבטים היריבים ובמקביל, בניגוד לאורח-החיים הצנוע של אביו, ניהל כבר מצעירותו סגנון ראוותני ולא הסתיר את עושרו המופלג. לעומת ג'ומו קנייטה, מי שהשקיע את כל יהבו לאחד את מרבית השבטים למרד ה'מאו-מאו' נגד הבריטים, פעל בנו אוהורו ביד תקיפה נגד שבטים המתנגדים ל'קיקויו', גם במחיר דמים. בעוד ג'ומו קנייטה, בעת כהונתו כנשיא הראשון של קניה, שמר על מידה של צניעות ואיפוק בהליכותיו, התנהל בנו אוהורו בראוותנות יתירה ומנקרת עיניים וסיגל לעצמו זהות חדשה לגמרי.

זאת ועוד: תחת הנהגתו של אוהורו קנייטה, המשיכה קניה להיות מדינה מושחתת, שמתן השוחד בקרב מקבלי ההחלטות בשלטונה, היה לאבן-יסוד ובנוסף לכך, גדל והעמיק הפער העצום בין בעלי התפקידים הממלכתיים, לבין פשוטי-העם והכפריים וגם בכך, ניכר ההבדל התהומי שבין אוהורו לבין אביו.

ממרחק הזמן והמקום, קשה לשפוט את התנהלותו של האב-המייסד ג'ומו קנייטה, שהרי בראש ובראשונה, היה לוחם חופש שהצליח לגרש את השלטון הבריטי האכזר, לעומת בנו אוהורו, שלא נדרש למאמץ מהסוג הזה. אבל ההשוואה המתבקשת בין האב לבנו, אינה מותירה ספק, כי גם בסיפור הזה מדובר בסוג של זהות-סותרת.

משפחת קנייטה שמוצאה משבט ה'קיקויו', נותרה גרעין-משפחתי, מתוך קשרי-דם ועוצמה שלטונית שעברה מאב לבן ועל כן, לכאורה נותרה זהותה, כפי שהייתה בתחילת המאה ה-19. אבל קורותיה של המשפחה הזאת, מצביעים בהכרח על שינוי זהות, מתלכיד משפחתי שגדל ביערות ויצא למרוד בבריטים, לזרוע שלטונית, שאינה בוחלת במאבק במתנגדים-מבית ובמנעמי השלטון. האם מדובר בתכונה אנושית טבעית? האם  זאת תופעה מתבקשת, אצל מי שעולה לגדולה, הרבה בזכות אבותיו? האם הוויתור על הזהות הגרעינית-הבסיסית, הינו מחיר נדרש ומתקבל על הדעת?.

לפחות בשלב הזה של הדברים, לא מצאתי לכך תשובות וגם הניסיון לאתר אותן בקסם הנפלא והבלתי מתפוגג של קניה, עדיין לא הסתייע לאתר אף לא רמז לכך.

 

 

 

 

Posted by: | Posted on: מרץ 22, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-23

שבויי גיל גיל עצורי המחתרות במחנה גיל-גילעצורי המאו-מאושבויי המאו מאו שבויי המאו-מאוחיילי מאו מאומורדים במעצר   פשיטה בקניהמורדי קניה שחרור המסמכים "האבודים"

עצורים במחנהמעצר חשודים

שבויי המאו-מאו                                                                                                     שבויים במחנה-ריכוז בריטי

 

זמן רב מצאתי עצמי עסוק ומתחבט, באשר לתהום הגדולה שחצצה בין הזהות האנגלית, כפי שנתקבעה בנפשי, לבין הפשעים הנוראים שביצעו אותם אנגלים, בקניה.

לא הצלחתי לגשר על פני הפער הבלתי נתפס שנוצר, בין התרבות והמסורת הבריטית הידועה, לבין פשעים נגד האנושות, שעשו השלטונות הבריטים בקניה ולימים אף החריפו הדברים, נוכח המאמץ שהשקיעו האנגלים, להסתיר את עוולותיהם כלפי תושבי קניה בכלל ולוחמי מחתרת ה'מאו-מאו' בפרט.

תהיתי ארוכות, כיצד יתכן שאנשים מתורבתים, 'נאורים', בעלי מסורת ארוכה של חינוך מוקפד, לערכים אנושיים ודמוקרטים, כאלה שהציגו לעולם תרבות-שלטונית סדורה, מי שהמציאו בין השאר את מושג ה'ג'נטלמניות' וה-'פייר-פליי',- מסוגלים להפוך לפראי-אדם צמאי-דם והכל בשם ממשלת הוד-מלכותה?!.

הפליאה הזאת גברה שבעתיים, על רקע העובדה לפיה, לחמו הבריטים בגזענות הנאצית והיו שותפים בכירים למיגורה ואף נטלו חלק בשחרור שארית-הפליטה היהודית ממחנות-ההשמדה.

והנה דווקא על הרקע הזה, קשה היה עוד יותר להבין, כיצד הנהיגו הבריטים הללו, מחנות-ריכוז בקניה, ועסקו במשך שנים ובאופן שיטתי במעשי רצח, אונס, עינויים וענישה קולקטיבית של עשרות אלפי קנייתים?!

כל הניסיונות לגשר על פני התהום הזאת, עלו בתוהו והחידה הזאת, נותרה בלתי פתורה.

בריטניה 'הגדולה' התעטפה במעטה של השתקה וסירבה להכיר במעשי שליחיה בקניה, ממש כפי שלא הכירה בעוולותיה כלפי ניצולי-השואה, מהם מנעו חייליה לעלות ארצה ובמקרים אחדים, אף החזירה את ספינות-המעפילים, לכבשני אירופה הבוערת. מנגנון-ההכחשה הבריטי, בכל הקשור לפשעי הממלכה-המאוחדת ברחבי העולם, דומה במידה רבה למנגנון-ההדחקה של רוצח-סדרתי, שבוחר לא להכיר בגופות שהותיר אחריו, ונוהג כאילו מעולם לא שפך דמו של איש מקורבנותיו.

אחד הסדקים המאוחרים, במעטה ההגנה הבריטי, נפרץ בשנת ,2003 כאשר 650 נשים, בנות שבט ה'מסאי', הגישו תביעה נגד הצבא הבריטי, בטענה כי נאנסו על-ידי חיילים בריטים בקניה. בתביעה טענו הנשים כי הקצונה הבכירה של הצבא הבריטי בקניה, ידעה על המתרחש והעדיפה להתעלם מהאונס הקבוצתי של החיילים, מעשה שהוביל לא רק להשפלה ופגיעה נפשית וגופנית, אלא גם להריונות בלתי רצויים, לילדים-מעורבים ולאימהות בעל-כורחן, שנדחו על-ידי הקהילה וכך נפלו קורבן כפול.

חלפו כמעט 10 שנים נוספות, עד אשר הכריע בית-המשפט העליון בבריטניה, באוקטובר 2013, כי שלושה מתושבי קניה, אשר טענו כי עונו קשות במחנות-הריכוז של הבריטים, רשאים להגיש תביעה לפיצויים נגד ממשלת בריטניה. השלושה: ואמבוגו וא ניינג'י, פאולו מוקא נזיליאנד וג'יין מותוני מארה, נימנו על לוחמי מחתרת ה'מאו-מאו' ונכלאו באחד ממחנות-הריכוז שהקימו הבריטים, שם ספגו עינויים והתעללויות קשות. ממשלת בריטניה, ביקשה לבטל את הדיון בנושא, בטענה שאינה נושאת באחריות על אישומים כה ישנים וכי חובות הממשל הקולוניאלי, הועברו לידי ממשלת-קניה העצמאית, כבר בשנת 1963.

שתי הדוגמאות האלה הוכיחו, כי חרף הזמן שכבר חלף ולמרות ההכחשה הבריטית, להכיר במעשי שליחיה בקניה, עדיין נמצא מי שהצליח לפצח את ההכחשה הבריטית הצבועה, ואף לזכות בפיצויים כספיים מידי הממשלה, שבמקרה אחד, אף התנצלה על מעשי קודמותיה.

הרקע לכל אלה, מצוי בתגובה הבריטית לניסיונות של מורדי ה'מאו-מאו' ,לגרש אותם מאדמות קניה שגזלו. המאבק הבריטי במורדים, התנהל עד 1952 במידה סבירה, אבל בנובמבר אותה השנה, רצחו מורדי ה'מאו-מאו' את האירופאי הראשון ובתגובה לכך עצרו הבריטים 4324 אנשים, שהיו חשודים בעיניהם בהשתייכות למורדים. הם לא הסתפקו בכך, אלא גם פינו כפר שלם מיושביו והעלו אותו באש, כשהם מצהירים בפומבי על ענישה-קולקטיבית כלפי האוכלוסיה החשודה. ראש-הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, הכריז בלונדון על 'מצב חירום' בקולוניה הבריטית בקניה, ותגבורת מאסיבית של חיילים הגיעה למדינה, במטרה לשים קץ למרד הגדול.

הבריטים הקימו במהירות מחנות-ריכוז, בהם נכלאו אלפי גברים, נשים וילדים, רובם ככולם מבני שבט ה'קיקויו', הגרעין הקשה של מורדי ה'מאו-מאו'. למחנות הללו נועדה תכלית ברורה:סינון ומעצר של חשודים והשקעת כל מאמץ לבצע בהם סוג של 'רהביליטצייה' לאנשי ה'קיקויו'. הללו, על-פי הגישה הבריטית, אמורים היו בבוא העת להשתחרר מהמחנות, כשהם "נאמנים, חרוצים, יודעים את מקומם ונוצרים-טובים".

אלא שהדרך להשגת המטרה הזאת, עברה במסכת בלתי פוסקת של התעללויות, עינויים, עבודת-פרך, מעשי אונס, רעב, תשישות, מחלות ובהן שחפת, 'טיפוס', מלרייה והתייבשות. הבריטים סיווגו את אוכלוסיית השבויים במחנות לשלושה סוגים: "שחורים","אפורים" ו"לבנים". האחרונים "נוקו" מ'נגע המאו-מאו' ואילו האחרים, נגזר דינם להמשיך לסבול במחנות-הריכוז, מידם האכזרית והברברית של החיילים והקצינים האנגלים.

מרכיב מרכזי ב"שיקום" של השבויים, היה בהודאה שנדרשו לתת, ולפיה נשבעו אמונים ל'מאו-מאו'. האנגלים היו אובססיבים לקבל מהם "שבועה-כנגד" על-מנת להוכיח כי עברו 'טיהור' משבועתם המקורית ועל רקע זה, נהגו בשבויים הקנייתים באכזריות חסרת גבולות. ההתעללויות בעצורי המחנות, כללו מכות-חשמל, גרימת כוויות קשות ובכלל זה נאלצו נשים להלך ברגליים יחפות על גחלים לוחשות. עיניהם של רבים מהעצורים נוקרו  באכזריות, מעשי אונס היו לשיגרה יומית וכך גם התעללויות מיניות: החדרת קתות-רובים לפי-הטבעת, החדרת חול, חרקים ומכרסמים לאותו מקום, תלישת שדיים מנשים ותלישת אשכים מגברים, בצבתות ומעשי סירוס. באחד המחנות ("מארה ריבר"), הורה מפקד המחנה, לקטוע אצבעותיו של עצור שנחשד בכתיבת מכתב מחאה ומיד אחר-כך, ניתלה לעיני כל. עונש מקובל נוסף הוטל על השבויים במחנות-הריכוז, במהלכו נאלצו לשאת על ראשיהם דליים מלאי צואה, ונצטוו לאכול את כל מה שנזל מתוך הדליים. מי שסירב, נורה למוות!.

במחנה-הריכוז לנשים "קמיטי", מצאו דרך מקורית להעניש את האסירות, כאשר חלקן נשלח ל'יחידת הקבורה'. תפקידן היה לשאת לאתרי הקבורה משלוחי גופות, או חלקי גופות שהגיעו לשם כל יום וכן גופות ילדים שמתו . הנשים נצטוו לקבור את הגופות ולשיר בקול רם "זאת היא עצמאות!", כשברקע מושמעת כל העת תעמולה קולנית נגד ה'מאו-מאו', ברמקולים מחרישי אוזניים.

קצינת-המיון הראשית במחנה "קמיטי", הייתה קת'רין וורן-גאש, ששלטה בשפת ה'קיקויו' וכונתה "מאהורו", שפירושו 'נשר', משום שכל העת שיחרה לטרף. בחודש אפריל 1956 התראיינה הקצינה לעיתון "סנדיי-פוסט" ואמרה כי "הודאה ורהביליטצייה של העצירות ב"קמיטי", התגלו טובים יותר מקורס לטיפוח-יופי. נשים באות למחנה זעופות, חמוצות, מכוערות ולא סימפטיות, אבל אחרי ההודאה והשיקום, הן מרימות ראש ורבות מהן הופכות להיות באמת נאות מאוד".

חלק מן העדויות על אודות מעשי הברבריות הבריטית במחנות-הריכוז, הופיע בספר "זכרונות עציר מאו-מאו" שכתב אחד הניצולים, ג'וזיה מוואני קאריוקי, שאף כתב בזמנו למפקד-המחנה, כי הוא ואנשיו הינם "שבויי מלחמה" ורק בדרך-נס, לא נורה למוות על העזתו.

 

אין, כפי הנראה מנוס מהמסקנה, כי מעבר לאכזריות הברברית של הבריטים במחנות-הריכוז שניהלו, נמצאה בהם גם מידה רבה של גזענות תהומית, המזכירה לא מעט את הגזענות הנאצית כלפי היהודים. מעבר לדברים של קצינת-המיון במחנה "קמיטי", נמצאו לכך סימוכין רבים, כמו למשל אצל ד"ר ג'ון קרות'רס  John Colin Carothers פסיכיאטר בריטי (1903-1989), שתכנן חלק גדול מחקירת אנשי ה'מאו-מאו' במחנות. האיש הזה פרסם ספר בשם "הפסיכולוגיה של המאו-מאו" ובו טען, בין השאר, כי " בשל השוני בין התרבויות, סובלים השחורים ממחלות-נפש שונות מאלה של האירופאים ולמעשה, מרד ה'מאו-מאו', הוא סוג של פסיכוזה"!.

בהמשך 'יצירתו' של הפסיכיאטר האנגלי, הטעים כי ל"שבט הקיקויו יש 'פסיכולוגיה של יערות'. השבט הזה חי תקופה ארוכה בשולי היערות והיה נתון לתקיפות מבחוץ, מהשטחים הפתוחים…מרבית האפריקנים מפחדים משטחים כאלה ולכן היו היערות ל'קיקויו', גם מקום מוגן ותומך ומשום כך, לא פלא שהאלים שלהם צמחו מצמרות עצים קדושים ופסגות הרים…".

יכול להיות שהגזענות הטבועה בנפשם 'העדינה' של האנגלים, העניקה להם את היכולת לנהוג כברברים צמאי-דם מול אלפי אסירי ה'מאו-מאו' ואולי היה זה שכרון-הכוח, של מי שראתה עצמה כאימפרייה הנתונה תחת איום של ילידים נחותים, ואולי גם שני הדברים גם יחד, מכל מקום, מסכת העינויים וההתעללויות, נמשכה במחנות-הריכוז וגם אביו של מי שנחבר לימים לנשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, 'זכה' לטיפול הבולשת הבריטית, נכלא ועונה באחד ממחנות-הריכוז האנגלים, ובאחד התיקים שנפתחו נגדו, נכתב בין השאר כי הוא "חשוד בהסתה נגד הבריטים ונגד הגזע-הלבן…".

בתוך כך נמצאו גם בודדים ששמרו על צלם-אנוש, אף על-פי שלא היה בכוחם לשנות את המציאות. אחד מאלה היה אריק גריפיטס ג'ונס, התובע-הכללי של השלטון הבריטי בקניה, אשר ביקש כפי הנראה להזהיר את מעסיקיו מפני הצפוי להם, או שעשה לשמור על עצמו מפני תביעות עתידיות. בחודש יוני 1957 כתב ג'ונס לסיר אווילין בארינג, מושל-קניה, מסמך ובו תאור המצב במחנות-הריכוז הבריטים בקניה, אבל מעולם לא נענה.

במקביל פנתה ברברה קאסל, חברת הפרלמנט הבריטי, למינסטריון לענייני מושבות, והציגה נתונים קשים ומזעזעים על המתרחש במחנות-הריכוז, אלא שהמיניסטריון מיהר להשיב לה כי " נערכה חקירה מנהלית בנושא אולם היא לא העלתה דבר".

הבריטים השקיעו מאמץ רב ומתמשך, לא רק להסתיר את מעשי הזוועה שלהם בקניה, ולהכחיש אותם מכל וכל, אלא סירבו במשך עשרות שנים, להענות לדרישות מצד גורמים שונים, לחשוף מסמכים ותיעוד, על אשר התרחש במחנות-הריכוז שלהם, מודעים כפי הנראה, לתביעות שיוגשו נגדם בגין גרימת פשעים נגד האנושות.

הסדקים הראשונים בחומת ההכחשה וההסתרה הבריטית, נפרצו כאמור בשנת 2003, כאשר הוגשה התביעה-המשפטית של 650 נשות שבט ה'מסאי', נגד הצבא הבריטי וקציניו, בגין מעשי אונס קבוצתיים.

רק בחודש אפריל בשנת ,2012 הסכים משרד-החוץ הבריטי, להעמיד לראשונה לרשות הציבור מסמכים שעד אז הוגדרו "אבודים" ואף סברו כי הושמדו, בניסיון לטשטש ולהסתיר את מעשי הזוועה שביצעו הבריטים בקניה. המסמכים הללו "נעלמו" באורח פלא מעיני הציבור "כדי למנוע מבוכה מהוד-מלכותה".

עם חשיפת חלק מהמסמכים, על-ידי משרד-החוץ הבריטי, נחשף הציבור לראשונה לתיעוד הזוועות ולהיקף העצום של עונשים-קולקטיבים, עקירת תושבים מכפריהם, התעללויות, עינויים, מעשי אונס, חיסול התארגנויות ומעשי-טבח שביצעו הבריטים בקניה.

העיתונים "מורנינג סטאר", ה"גארדיאן" וה-"אינדיפנדנט", סיפרו בהרחבה על אודות המסמכים, ובעיקר על האופן בו תכננו גורמי מינהל בכירים, לשרוף את המסמכים, טרם העברתם לשלטונות. נחשפו בסך-הכל 8800 מסמכים מ-37 קולוניות בריטיות וכ-1500 מהם היו קשורים ל'מאו-מאו' בקניה והועלמו בתוך 300 ארגזים.

טוני באדג'ר, היסטוריון שמונה לעבור על אלפי המסמכים שנמצאו במשרד-החוץ, אמר כי "החשיפה הזאת תעמיד את המשרד בעמדה מביכה ושערוריתית" והוסיף כי "יש תיעוד על כך ששרי-ממשלה בריטים, היו מודעים למעשי רצח ועינויים של ה'מאו-מאו' בקניה ובכלל זה לפחות מקרה אחד עליו ידעו השרים, ובו ניצלה אדם בעודו בחיים!".

הנה כי כן, רק מעט מאוד מן האמת נתגלתה במשך השנים, אבל די היה בה כדי לחדד את השאלה הבלתי פתורה: כיצד זה יכולים היו אנשים שנחשבו מתורבתים, 'נאורים', דמוקרטיים ובעלי ערכים-אנושיים, להפוך להיות גזענים, ברברים צמאי-דם, כלפי האוכלוסיה שביקשה להשתחרר מהכיבוש הקולוניאלי האכזרי של אדמותיהם?!

לפחות עד מועד כתיבת הדברים הללו, טרם נמצא מענה לשאלה הזאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Posted by: | Posted on: מרץ 21, 2016

קניה אהובתי – פרק 22

קניה אהובתי

אלמנתו של דידן קינאת'י ובנותיו, מקבלות את המסמך ההיסטורי

 

בעוד כל הדברים הללו נכתבים, מתוך מאמץ לאגד יחד זכרונות מקניה-אהובתי, ולנסות לעמוד מקרוב על המשמעות הגלומה בזהויות אישיות כפולות וסותרות, מצאתי עצמי יושב, כהרגלי בקודש, צופה בשעת בוקר במהדורת החדשות של ,Sky News סוג של עניין כמעט לא-רצוני שאני מגלה בחדשות. המהדורה הזאת סוקרת אירועים שונים ברחבי העולם, רובם ככולם כלל אינם ידועים ולא מוזכרים באמצעי-התקשורת בישראל ובתוך כך, מציגה מהדורת-החדשות גם סקירה מתומצתת של עיתונים מכל העולם.

והנה, בעודי לוגם את כוס-הקפה של הבוקר וצופה במהדורת-החדשות, הספקתי ללכוד בחצי-מבט כותרת של עיתון היוצא-לאור בניירובי קניה ושמו  Daily Nation אשר סיפר על חשיפת מסמכים היסטוריים הקשורים למנהיג מרד ה'מאו-מאו'!

מרוב התרגשות, נטשתי את החדשות ואת הקפה גם יחד ומיהרתי למחשב-האישי שלי. נכנסתי כמובן ל'גוגל' ולאחר שכתבתי את שמו של העיתון  Daily Nation עברו שניות אחדות, ועל צג-המחשב התנוסס העמוד הראשון של העיתון ועיני גמאו במהירות את הידיעה המרעישה. נזקקתי לעוד שעה ארוכה ולעוד מספר פעמים, בהן קראתי שוב-ושוב את הסיפור, עד שהצלחתי איכשהו לעכל את העובדה לפיה, בעודי עוסק בכתיבת "קניה אהובתי", הנה משמים, הזדמנה לי ידיעה חדשותית המחברת בין מרד ה'מאו-מאו', שגרם למנוסתי מקניה, עם משפחתי, לבין הפשעים נגד האנושות, שביצעו הבריטים בקניה ואשר עליהם הרחבתי לא מעט בכתיבתי.

בחזיתו של העיתון התפרסם תצלום, במרכזו נראתה קשישה קנייתית ולצידה שתי נשים נוספות, במשהו שהוגדר על-ידי כותב המאמר "כטקס מסירת המסמכים ההיסטורים" לידי האלמנה ובנותיה ולרגע ממושך, נראה היה כאילו קפא הזמן וכמו לא חלפו כמעט 60 שנה, מאז התחולל אחד האירועים המסעירים בתולדות קניה-אהובתי:

דידן קינאת'י Dedan Kinathi בן Wachiuri היה המנהיג המבוקש ביותר של מרד ה'מאו-מאו' בקניה. הוא עמד בראש המורדים שהציבו לעצמם מטרה, לסלק את השלטון הבריטי מאדמת קניה והנהיג את לוחמיו, כשהוא מארגן אותם לפעילות מחתרתית ומנצח עליה. הבריטים יצאו מכליהם להניח עליו את ידיהם, מתוך אשלייה שאם ילכדוהו, ישימו קץ למרד ה'מאו-מאו'.

קינאת'י עשה בשנת 1956 במחתרת, לא הרחק מן העיירה 'ניירי' ( Nyeri ), כשהוא תר אחר מזון. סביב לעיירה חפרו הבריטים תעלה עמוקה, סוג של מיכשול שנועד להקשות על לוחמי ה'מאו-מאו' להגיח מתוך הכפר, או להיכנס אליו ואחר-כך למצוא מקלט ביער הסבוך שסביב העיירה. המחפורת הזאת גם בודדה את Nyeri מהר-קניה ולכל אורכה, הציבו הבריטים שומרים, רובם ככולם אפריקנים, שלא נימנו על מורדי מחתרת ה'מאו-מאו' ושרתו את הצבא הבריטי תמורת שכר.

בוקר אחד, זמן קצר טרם הזריחה, זיהו שני שומרים, דמות חשודה, סמוך לכפר ובידה קנה-סוכר. השומרים Ndirangu ו- Njogi הורו לדמות החשודה לעצור, אלא שהיא טיפסה מתוך המחפורת העמוקה ונסה לכיוון היער הקרוב.  לשני השומרים הללו, הצטרפו עד מהרה זוג שומרים נוסף,  Mwangi ו- Wanjohi והם החלו במרדף אחריה וירו לעברה מספר יריות, שבדיעבד התברר כי פגעו באיש הנמלט בירכו ובמפשעתו. הוא המשיך במנוסתו ורק כאשר הגיע סמוך לנהר, התקרבו אליו השומרים והורו לו לזחול מחוץ לשיחים בהם הסתתר והשתלטו עליו. בחיפוש שערכו עליו, גילו השומרים אקדח טעון ועוד 6 מחסניות מלאות כדורים וכן חרב ,Simi בה נהגו לוחמי ה'מאו-מאו' להשתמש.

רק לאחר שהשתלטו ארבעת השומרים על החשוד הפצוע, התברר להם לתדהמתם, כי עלה בידם ללכוד את הלוחם-המורד המבוקש ביותר על-ידי הבריטים, דידאן קינאת'י בן וושייורי  Dedan Kinathi .

השומרים הובילו אותו אחר כבוד והסגירוהו לידי הבריטים, שלא ידעו נפשם מרוב שמחה.

מנהיג ה'מאו-מאו' נכלא בבית-הסוהר ובמהלך הזמן שחלף עד העמדתו לדין, עבר עינויים קשים מידי שוביו הבריטים, למרות שסבל מכאבים נוראים עקב פציעותיו מן הירי בו נורה ובדיעבד אף התברר, כי היה חולה ב'מחלת-הנפילה'. בעודו ממתין למשפטו, העניקו הבריטים סכום-עתק של 3000 שילינג לכל אחד מארבעת השומרים שלכדו את שנוא-נפשם.

המשפט של דידן התנהל במהירות רבה, והוא הואשם באחזקה בלתי חוקית של נשק, לפי סעיף (1)A 8 בהתאם להוראות למצב-חרום משנת 1952.

ב-27 בנובמבר 1956, נמצא דידן אשם ונדון למוות בתלייה. גזר-הדין נחתם בידי השופט הבריטי  K.K.Oconnor והוא ערער, באמצעות עורך-דינו Ralph Milner  בפני בית-המשפט העליון של מזרח-אפריקה, אלא שכצפוי, ערעורו נדחה על-הסף. זמן קצר אחר-כך, הגיש דידן בקשה לחנינה, בפני בית-המשפט הגבוה לערעורים במחוז Privy, אבל גם בקשה זאת הושבה ריקם.

בחודש פברואר 1957 נחתם גזר דין-המוות של מנהיג ה'מאו-מאו' בידי מושל קניה Sir Evelyn Baring שכתב בצו:" אני Evelyn Baring אביר-הצלב, מושל ותובע של קניה, מורה על כך שדידן קינאת'י בן וואשיורי, ייתלה בצווארו עד מותו". בהמשך הוסיף וכתב:" אני מורה שגופתו של הנ"ל תקבר או תשרף במקום שיקבע לשם כך". על התליין היה להגיש דין-וחשבון "ללא דיחוי" להוכיח כי הצו אכן בוצע.

קצין-הרפואה K.E.Robertson  כתב בדו"ח שלו:" אני מצהיר בזאת שהייתי נוכח בהוצאתו להורג של דידן קינאת'י בן וואשיורי, בערך בשעה 06.00 בבוקר ואחרי ההוצאה להורג, בדקתי את גופתו של המת ולא מצאתי בה רוח-חיים. המוות נגרם כתוצאה מהתלייה".

קינאת'י נתלה בצווארו ומיד לאחר ביצוע התלייה, כתב מנהל בית-הסוהר, בו היה כלוא, H.M.Whitehall :" יש לי הכבוד לדווח לך שבצעתי את גזר-דין המוות של דידן קינאת'י בן וואשיורי בבית-הסוהר של ניירובי, בשעה 06.00 בבוקר ב-18 בפברואר 1957".

זמן מה לאחר מכן שולם למשרד עורכי-הדין Cumming&Milner  שכר-טירחה של 4,450 שילינג, על ההגנה-המשפטית שהעניקו לדידן.

גופתו של קינאת'י, מעולם לא נתגלתה.

דידן קינאת'י, מי שנולד באוקטובר 1920 בכפר Thege על-יד  Nyeri  ומי שהיה למנהיג מרד ה'מאו-מאו', נתלה על-ידי השלטון הבריטי בקניה. הבריטים סברו אולי כי תלייתו תשים קץ למרד הגדול, אבל האשלייה שלהם התנפצה לרסיסים עד שבהנהגתו של ג'ומו קנייטה, הצליחו ה'מאו-מאו' לגרש את הבריטים מקניה-אהובתי. במרכז ניירובי, ברחוב קינאת'י ניצב פסל-ברונזה של המנהיג הנערץ, דידן קינאת'י שהקדיש את חייו לעצמאות ארצו וחיסול השלטון הבריטי.

בטקס חגיגי ומרגש נמסר הדין-וחשבון הזה לאלמנתו של דידן Muhami ולשתי בנותיו, על-ידי השופט Willy Mutunga

                          *   *   *

הסיפור הזה, כפי שקראתי בגיליון של Daily Nation החזיר אותי בבת אחת לפרק הזמן בו עדיין התגוררתי עם הורי ואחי הגדול, בחווה הגדולה, סמוך לנאקורו ולאווירה המתוחה ששררה אז, נוכח השמועות בדבר מעשיהם של לוחמי ה'מאו-מאו' נגד המתיישבים הלבנים בקניה. רק שנים מאוחר יותר, הצלחתי להבין ולהשכיל, כי הייתי אז שבוי באווירה שייצר השלטון הבריטי בדבר הצורך לדכא את המורדים ועדיין לא נחשפתי לפשעים החמורים נגד האנושות, שביצע השלטון של 'הוד מלכותה' בקניה-אהובתי.

כשקראתי את דבר מסירת המסמכים ההיסטורים, שנשמרו ב'אוניברסיטת לונדון' כמעט 60 שנה, חשתי סיפוק גדול ורב: הנה, גם אחרי כל-כך הרבה זמן, עדיין נמצא מי שזוכר, כיצד התעללו הבריטים ה'נאורים' במי שנחשבו בעיניהם נחותים וגם קניה עצמה, לא שכחה את גיבוריה. רק הצטערתי על כך שג'רוגה אם-בויה, לא זכה להיות עד לטקס המרגש לזכרו של מנהיגו הנערץ.

וכיצד קרה שדווקא בעת הזאת, בעודי עסוק בכתיבת פרקי "קניה אהובתי", צצה ועלתה הפרשה הזאת, מתהום הנשייה?

רק לשי"ת הפתרונים…

Posted by: | Posted on: מרץ 13, 2016

קניה אהובתי הפרק ה-21

-RjMJlROBdzkljw_lE9dl5rQQAt7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIwRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]

המלכה אליזבת' שהוכתרה בקניה

 

במהלך מרבית השנים שעברו, מאז המנוסה מקניה והחיים בישראל, חי תמיד בתחושה לפיה, הינו קשור בעבותות ל"בריטניה-הגדולה" וגילה הזדהות מוחלטת וגורפת, עם כל הקשור לממלכה-הבריטית, שהרי נולד וגדל במדינה שעד מנוסתו ממנה, הייתה חלק בלתי נפרד מהכתר-הבריטי.

במרוצת הזמן היה לסוג של "אנגלופיל", כזה שמעריץ את התרבות הבריטית, נימוסי-השולחן שלה, השיח והשיג המאופק של נבחריה, שלא לדבר על המוסיקה, הספורט ובמידה לא מבוטלת, גם את בדלנותה המתנשאת של הממלכה. הקשר הנפשי שלו עם בריטניה, התחזק והעמיק, ככל שבגר ובעיני רוחו, ראה עצמו נתין-אנגלי המתגורר במזרח-התיכון המיוזע ואולי-אולי, יתמזל מזלו, להעתיק את מקום מגוריו לאי-הבריטי ולהיות תושב מקומי מקובל.

הביקורים שלו באנגליה, היו לו חוויה מתקנת וככל שהאריכו והתמשכו, חש כיצד מעמיקים שורשיו בלונדון ואפילו בסקוטלנד, שהלך שבי אחריה. התגאה בעובדה לפיה, כאשר הגיע לארה"ב, סברו הכל, כי מוצאו אנגלי, הודות לשפה האנגלית השגורה בפיו ואשר לא הסגירה את מוצאו האמיתי. במקביל הצליח לנתק עצמו, עוד בנערותו, מכל סימן או רמז, לכך שבעצם נולד למשפחה 'ייקית' והשקיע כל מאמץ נדרש, להתרחק מהשפה-הגרמנית, השגורה בבית הוריו, וטיפח בקרב חבריו דווקא את ה'קשר-האנגלי' שלו, על פני כל רמיזה לעצם היותו 'ייקה' מלידה.

במשך כל השנים הללו, הצליח איכשהו, גם להתגבר על ההיסטוריה הבריטית, אשר הדחיקה את מעשיה הנפשעים ברחבי-תבל ובכלל זה כלפי פליטי-השואה, שביקשו לעלות לארץ-ישראל ונתקלו במחסומים בריטים, שלא לדבר על מעשי ההרג-ההמוני שביצעו האנגלים, כמעט בכל מקום אליו הגיעה ה'אימפרייה נאורה'. התעלם מבחירה מכל אלה, והעדיף תמיד להתייחס ביראת כבוד, לשאר סימני-ההיכר של ה'ממלכה המאוחדת' ובכלל זה, לפרקים שרשמה באפריקה וכמובן גם בקניה.

יכול להיות, שהיה מתפתח גם בעתיד, להיות מעריץ גדול עוד יותר של 'בריטניה הגדולה', ויתכן כי בנסיבות מסויימות אכן היה עובר לגור בכפר קטן סמוך ללונדון, או אפילו באדינבורו המדהימה. שנים ארוכות סירב בכל תוקף לטוס לגרמניה או לאוסטריה, גם כאשר מקומות-עבודה שלו, ביקשוהו להיות חבר במשלחות שיצאו לברלין או לווינה, ולנצל שליטתו בגרמנית, נענה להם בשלילה מוחלטת, מתוך עקרון, ולפיו אין לו כוונה לשום קשר עם המקומות הארורים בהם צמחה המפלצת הנאצית.

לעומת זאת, קפץ על כל הזדמנות להגיע לאנגליה, במסגרת עבודתו או לחופשותיו, אף ששם התקבל תמיד בסוג של  חשדנות סמויה: ישראלי יליד קניה, אינו בריטי או אנגלי מלידה! הייחס הזה תמיד עטה נימוס בריטי מהוקצע אבל מאחוריו, יכול היה לחוש בגישה החשדנית כלפיו, אלא שגם עליה הצליח להתגבר, מתוך הבנה ואהבה, למי שנראתה בעיניו, מולדתו-המאמצת.

אלא שאז התרחש השבר הגדול שהביא עמו לשינוי הקיצוני.

בשנת 1976 הגיע ללונדון, במסגרת עבודתו העתונאית, לשהות בת 10 ימים, וכהרגלו בקודש, הציג בנמל-התעופה בן-גוריון את הדרכון-הבריטי, שנשא בגאווה ואשר חש תמיד, כי  חצץ בינו לבין הנוסעים הישראלים. כך היה גם כאשר נחת יום אחד בנמל-התעופה הית'רו בלונדון, ועד מהרה הצטרף, דרך רגילותו, לתור של הנוסעים בעלי הדרכון-הבריטי והמתין בסבלנות להגעתו לדלפק ביקורת-הדרכונים, בעוד מימינו ומשמאלו, משתרכים תורים ארוכים, של מי שאינם 'בריטים' ובהם כמובן הישראלים.

כמו משום מקום, ניגש אליו לפתע אחד ה'בובים' הגדולים, וביקש ממנו לראות את דרכונו. הושיט לשוטר גדל-המימדים את הדרכון וכעבור רגעים אחדים, הביט בו השוטר בחשדנות גלויה והורה לו באופן מאוד לא-מנומס, לעזוב את התור בו עמד, ולהצטרף לתורים האחרים. ניסה תחילה להסביר לשוטר, כי אין לכך סיבה, שהרי בידיו דרכון-בריטי וכי בתור שכזה, הוא אכן ניצב בתור הנכון. ה'בובי' נעץ בו מבט חודר והסביר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין בידיו דרכון-בריטי, אלא דרכון של 'האומות', כאלה שהיו פעם תחת הכתר-הבריטי, אבל לא אנגליות! השוטר אף טרח להצביע באצבע מגושמת על האות  C, הניצבת קוממיות לפני מספרו של הדרכון, אות וסימן לכך שאין זה דרכון-בריטי מקורי, נטול סימנים נלווים.

חש כיצד לחץ-הדם שלו מרקיע שחקים, וזיעה קרה כיסתה את מצחו. הבושה, ההלם, העלבון, היו קשים מנשוא. הרגיש כמי שבבת אחת, נלכד ערום ועריה לעיני כל, כמו קרע מישהו מפניו את המסיכה, שעטה שנים כה רבות, והודיע לו במפגיע, קבל-עם ועולם, שהגיע הזמן להכיר בעובדה שהוא אינו בריטי! לא רק זאת, אלא שהמעבר לתור 'הרגיל' של הנוסעים, הוכיח לו, כי לא זו בלבד שכבר אינו נימנה על צאן מרעיתה המובחר של 'הממלכה המאוחדת', אלא שבתוך העדר-הבריטי הזה, הוא מתוייג כסוג נחות!.

כעס, חרון ועלבון מילאו אותו וגדשו את רוחו. האסוסיאצייה הראשונה שעלתה במוחו, נוכח האירוע, הייתה אותה 'סלקציה', הזכורה לדראון-עולם, אותה הנהיגו הנאצים במחנות-ההשמדה, כאשר קצינים-גרמנים, קבעו בהינף אצבע, מי-לחיים ומי-למוות ואף שביקש אחר-כך, למחוק ממוחו את תמונות-הזוועה הללו, לא עלה בידו להשתחרר מהן, ופרצופו הקשוח של ה'בובי' הבריטי, שקע למשך שנים בתודעתו.

סיים את שליחותו בלונדון וכאשר שב ארצה, שיגר מכתב מחאה חריף ביותר לשגרירות בריטניה בישראל, אליו צירף את דרכונו ה'בריטי' והודיע לנציגי המלכה אליזבת' השניה, זאת שהוכתרה בשנת 1952 כמלכת-אנגליה, בעת שהותה בקניה-מולדתו-אהובתו, כי הוא מוותר על 'הכבוד' המפוקפק להמשיך ולהחזיק את הדרכון שהיה בעיניו מקולל.

איש לא טרח להתייחס למחאתו, אבל זרע השינאה כבר ניטמן בנפשו.

מצא עצמו מאז דוחה בבוז, כל גילוי של הזדהות עם כל דבר בעל ניחוח בריטי, והקדיש זמן לא מבוטל ללמוד מקרוב ולעומק, על אודות מעלליה הנפשעים של ה'ממלכה-המאוחדת' בעולם כולו, ובכלל זה כמובן בישראל. הקולוניאליזם הבריטי נחשף לעיניו בכל כיעורו ואכזריותו ובהדרגה אף מצא עצמו מזדהה, עם לוחמי המחתרת-האירית, שביקשו מהאנגלים להסתלק מאירלנד וכך גם תמך בגלוי במשאל-העם שנערך בסקוטלנד, בו נחלו לצערו הרב, תומכי העצמאות הסקוטית, מפלה.

כאשר גילה יום אחד, כי בת-דודתו האהובה, דאגה להוציא לילדיה דרכון-גרמני, כזה שנקרא 'אירופי', לא ידע נפשו מרוב כעס וכאשר ניסה מי מילדיו לבדוק עמו אפשרות, להנפיק עבורם דרכון-בריטי, או 'אירופאי', הבהיר להם כי הדבר עלול להביא לניתוק מוחלט ביחסיו עמהם. אחר-כך, נחשפה לעיניו פרשת מחנות-הריכוז הבריטים בקניה, ועמה מסכת העינויים שביצעו חיילי 'הוד מלכותה' באנשי השבטים בקניה, ערב מרד ה'מאו-מאו'. הגילויים הללו, לא הפתיעו אותו, שהרי היו המשך לאופן בו התנהלו הבריטים בכל מקום בו שלטו, אבל עיקר חרונו וקצפו יצאו על כך, שאיש מהפושעים הבריטים, מעולם לא הועמד לדין בגין ביצוע פשעים נגד-האנושות, ואפילו ההתנצלות הפומבית של ראש-ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, כלפי ממשלת קניה, ותשלום הפיצויים הסמלי של בריטניה, לחלק מניצולי המחנות בקניה, לא הרגיעה את כעסו.

לימים הגיע לידיו ספרו האחרון של הסופר המנוח והאהוב עליו, אמיר גוטפרוינד. בספר "הר האושר", כתב גוטפרוינד המנוח בין השאר:

"אני זוכר שבילינו בלונדון, רינה ואני. הלכנו למצודה, ה"טאוור", וביקרנו בתצוגת אוצרות המלכה. עברנו מחדר לחדר, מסונוורים מהרצף הבלתי נגמר של אבני-חן, חרבות וכתרים משובצים אבנים טובות. התיירים בקבוצה הדחוסה שלנו התלהבו, נדחסו עוד יותר זה לזה, בניסיון לשמור על ממשות קיומם אל מול האוצר חסר-הסוף הזה. ופתאום חשבתי, את זה האנגלים עוד יכולים להחזיר… הרי האבנים האלה לא נכרו מתוך אדמת אנגליה. הן הובאו מהודו, מסין, מאפריקה, ממקומות כנועים וכבושים. האנגלים, המתחרטים באופן הולם כל-כך על שנות הקולוניאליזם ומטיפים לנו, אינם יכולים להשיב לחיים את מיליוני הרצוחים, הנטבחים, המושמדים. הם אינם יכולים להחזיר את כבוד הנאנסים, המשועבדים, המושפלים, הנרדפים, הנכלאים, המעונים. מאות מיליוני אנשים שסבלו כל-כך כדי לפאר את אנגליה ורצונותיה. אבל האבנים, היהלומים, האזמרגדים… אותם שיחזירו! אם הם באמת מתחרטים- שיחזירו, קדימה עכשיו!".

כשקרא את הפיסקה הזאת, ב"בהר האושר" של אמיר גוטפרוינד ז"ל, חש כאילו נכתבו הדברים מתוך קרבו ונפשו.

"קניה אהובתי" היה לא רק מסע בעקבות עברו וזהותו האבודה, אלא גם בבחינת סיכום-ביניים, שחייב היה לעצמו וידע כי המסע האישי הזה לא יסתיים, אלא אם כן, יצליח לממש עוד צעד, אחרון, בדרכו להשלמת הדרך הארוכה לתיקון זהותו.

באותו יום החליט לפנות לשגרירות קניה בישראל.

Posted by: | Posted on: מרץ 7, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-20

s0VPP7aP89Q6OeBes5vfY7jS7VZ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIyRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[2]T16G2O-_5wvGFLWTOLg731Ol84Z7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYwRTNDOSIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]

 ריקוד הפרידה מנוף מולדתי

 

לפנות בוקר הגיחה האוניה "מסאפייה" לעבר מפרץ-חיפה וכל נוסעיה עמדו כבר שעה ארוכה על סיפונה, בוחנים את האורות הקרבים ובאים של עיר-הכרמל. המסע המטלטל מנאקורו לניירובי וממנה לנמל-מומבסה ומשם, בהפלגה מסיוטת לנמל-עדן ומשם, דרך תעלת-סואץ, עד לעיר נאפולי באיטליה וממנה, אל הלא-נודע שהתגלה לעיני על הר-הכרמל, עמד סוף-סוף להגיע לקיצו.

אימא פאולה, אבא מקס ואחי הגדול טומי, התקשו להסתיר את התרגשותם נוכח ההגעה הצפויה של "מסאפייה" לעבר רציפי נמל-חיפה והתחושה היחידה שמילאה את קרבי ההפוכים, הסתכמה אותה השעה, ברצון לא נשלט, לרדת מהאונייה ולעולם לא להפליג יותר, נוכח המסע הנורא שעבר עלי. שעה קלה מאוחר יותר, התגשם חלומי, כאשר ירדנו אט אט במורד הכבש, שחיבר בין הסיפון לבין המזח ורגלי נגעו סוף-סוף באדמה יציבה.

חיש קל עברנו את תהליך הרישום והביקורת ועד מהרה הגיחה משפחת יוסף לתוך המציאות החדשה של מדינת-ישראל.

מחוץ לשער, ציפו לנו כל בני המשפחה ואחרי רגעים ארוכים של חיבוקים, נשיקות וים של דמעות,טרח מישהו להכיר לי את המתגודדים לקבל את פנינו: רייזי, מיטה, מרגוט, אחיותיה של אימא פאולה ובעליהן גאורג, לאו ופרדי ולצידם בנות דודותי יהודית ורותי. רק בדיעבד ואחרי זמן לא מבוטל, השכלתי אל נפשי כי עבור הורי, היה במיפגש הזה משהו סמלי וגדול ממידותיו, שהרי לראשונה נפגשו כל ארבע האחיות לבית משפחת פנטיל, אחרי השואה, במהלכה ניספו עוד חמישה אחים ואחיות. מצד אבא מקס, לא הגיע איש לנמל-חיפה לקבל את פניו, חלק ממשפחת יוזף, הצליח איכשהו למלט נפשו מגרמניה ואילו ארבעה אחים ואחיות מהמשפחה, הושמדו במחנות הריכוז. איש מהשורדים לא הגיע לישראל, אלא לניו-יורק, צ'ילה ואורוגוואי, אבל גם אבא נסחף בהתרגשות הכללית ולא עצר את דמעותיו.

אחר-כך נטלה רותי, בת-הדודה שלי את ידי והחלה להוביל אותי מחוץ לשטח הנמל, שם חיכו לנו ברונו ואסתר קונס, חברי המשפחה, אליהם נסענו במכונית 'קונטסה' מקרטעת, לשעת מנוחה-וקפה, טרם המשך המסע.

כל הדרך במעלה הכרמל, עד לבית משפחת קונס, הבטתי סביב באדישות ובעייפות כבדה וכבר לא עמדו כוחותי להכיל עוד נופים חדשים ומראות מוזרים, בעיקר לאחר שהות של שבוע ימים בעיר נאפולי באיטליה, שם ראיתי לראשונה בחיי, בית-מלון רב-קומות וטעמתי בפעם הראשונה טעמם של ענבים…

רותי בת-הדודה שלי, גילתה כלפי סבלנות והתחשבות ראויים לציון ולקחה עלי חסות מגוננת מפני שאר המבוגרים. אלא שעד מהרה נפרדתי ממנה ונדחסתי ל'קונטסה' הצמוקה של ברונו קונס, בדרך הארוכה והמפותלת לירושלים, כשלפנינו נוהג פרדי מיכלסון, לצד מרגוט רעייתו, לביתם היו פנינו מועדות. אחרי מסע, שנראה היה כאילו לעולם לא יסתיים, הגענו בשעה טובה לביתם ברחוב הרב-ברלין 35 בירושלים וכאשר עלינו במדרגות לקומה הרביעית בבניין, הבחנתי במספרים על דלתות הדירות וסברתי לרגע, ששוב הגענו לבית-מלון. שעה קלה לאחר מכן, הגיעה כל שאר המשפחה ואז הבנתי כי 'בית-המלון' של משפחת מיכלסון המארחת, הסתכם בסלון, מרפסת וחדר-שינה בלבד, מה שהפך להיות לנו סוג של מלון-דרכים ארעי.

לאורך כל השעות הארוכות, מאז הגענו לחיפה, שמתי לב שאחי הגדול טומי שותק ועדיין לא היה לי ברור אם מחמת העייפות, ההלם או הדיכאון, ממלא הוא את פיו מים. רק כעבור זמן מה, הבנתי כי אחי שרוי במה שניתן להגדיר 'דיכאון-קליטה', שהרי מצא עצמו נוחת, לפתע פתאום, במקום זר ומוזר, למי שגדל והתחנך על ברכי הנימוס והחינוך הבריטי, שלא לדבר על כך, שלכולנו נשמעו האותיות-הגרוניות של השפה העברית, כסוג של מחלה. טומי נאלץ גם להסתגל מהר למדי לעובדה לפיה כבר לא יצליח לממש את חלומו להיות "ג'וקי", רוכב-סוסים מקצועני…

האוכל ה'ייקה' אצל הדודה מרגוט ודוד פרדי, היה מוכר לי פחות או יותר, אבל כעבור ימים אחדים, מצאתי עצמי עומד על המרפסת הגבוהה של הדירה, משיקף על קבוצת ילדים המשחקת להנאתה כדורגל, ברחבה שלמרגלות הבניין והרגשתי זר, נכרי, דחוי, עצוב ולא שייך לשום דבר שסביבי וכל שרציתי, באותה העת, היה לחזור הביתה, למיטה שלי בנאקורו, לכלבים האהובים שלנו ולדמותו המגוננת והאהובה של ג'רוגה אם-בויה.

זמן קצר אחר-כך, החמיר המצב, כאשר מצאתי את עצמי בכיתה-א' בבית-ספר ירושלמי, מוקף ילדים זרים שצחקו וצעקו בשפה בלתי מובנת. המורה רשמה דברים משונים על הלוח בכיתה ולא הבנתי תחילה מדוע היא מציירת בכיוון הפוך, מימין לשמאל, עד שקלטתי את הרעיון שכך כותבים בשפה העברית. רוני אורן, האחיין שלי, מי שהתגורר לא הרחק מבית משפחת מיכלסון, נטל על עצמו את האחריות להוביל אותי לבית-הספר ולהחזיר אותי בתום יום הלימודים, חזרה לדירה וכאשר כבר הצלחתי להתרגל לסדר-היום הקבוע, הגיע שינוי נוסף: המשפחה ה'ייקית' חיפשה מקום בעל צביון 'ייקה' להתגורר בו, ובסופו של דבר נפל הפור על נהריה, עיר ה'ייקים'.

בדרך לצפון, שהינו זמן מה אצל משפחת פוטרמן ברחוב ברטינורא 19 בתל-אביב, שם עמדתי שעות כמו גולם בכניסה לבניין וכאשר פנה אלי מישהו באקראי, עניתי כמו תוכי מאולף, כמיטב ההדרכה שקבלתי מהדודה מיטה, אחותה של אמי ואמרתי:" אני לא מבין לדבר עברית!".

נהריה קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות ועד מהרה היינו חלק בלתי נפרד מהקהילה ה'ייקית' בשכונת 'רסקו', שם רכש אבא מקס 'משק עזר' ובטבורו בית-קרקע מרווח. מצאתי את עצמי בכיתה-ב' בבית-הספר היסודי 'דוד רמז' וככל שעבר הזמן, הצלחתי להתאקלם בסביבה החדשה שהקיפה אותי בחיבה ובסקרנות, בעוד אחי הגדול טומי, ממשיך להיות שרוי באלם ובדיכאון וחולם על מעבר אפשרי לאנגליה ואפילו לאוסטרליה, אלא שמשמים, נקבע מסלול חיינו להתנהל אחרת.

הזהות הלא-ברורה שלי, הציקה לי מאז הגענו לישראל ולא תמיד ידעתי להגדיר לעצמי מי אני ומה אני. בתוך כך גם חל שינוי מהותי כאשר החלטתי, משום סיבה הגיונית, לשנות את שמי ממוריס לדוד, מה שהגביר במידה רבה את פיצול-האישיות שלי: רציתי להרגיש שייכות ולהיות חלק בלתי נפרד מהסביבה החדשה שלי ואפילו שאפתי להיות סוג של 'צבר' מקומי, אבל בתוכי פנימה, עדיין חשתי לפיתה חזקה למקור שלי, כמי שנולד וגדל בקניה ונשא בשמחה את השם מוריס.

נהריה הייתה עד מהרה לבית נוח ונעים וכל מאמצי להשתלב בחיי הילדים, נשאו פרי והניבו הצלחה לא מבוטלת, גם כאשר סיפרתי לילדים, שתהו מהיכן באתי לארץ, וכאשר השבתי להם בבושה כי נולדתי בקניה שבאפריקה, נתקלתי לא פעם בהבעת תמהון, נוכח העובדה ש"אני לא נראה כושי"…

אבא מקס הועסק מטעם הקק"ל כפועל-דחק, שעסק מבוקר ועד ערב בנטיעת עצים, אי-שם על-ידי קיבוץ חניתה ולכן, לא פלא שאט אט נשבר, שהרי מצא עצמו כאחרון הפועלים שעבדו למחייתם בחווה הענקית שלו בנאקורו ואף שלא התלונן ולא גילה את המתרחש בנפשו פנימה, סיפרו לי חושי כי הוא מתמודד בקושי רב עם עולמו החדש.

אימא פאולה ניהלה בחצר שלנו סוג של מכבסה שכונתית, אליה הביאו השכנים והמכרים את הכבסים שלהם למכונת-הכביסה שלה ועד מהרה התברר לנו שטומי אחי הגדול, צפוי עוד מעט להתגייס לצה"ל, אף שהספיק להיות חייל בצבא הבריטי בקניה למשך פרק זמן לא מבוטל.

התגעגתי לנאקורו, לחיות-הבר, לג'ונגלים, לפירות, לצבעים והטעמים ולריח האדמה החומה-אדמדמה. ביקשתי להיות שוב בחצר שלנו, ללטף את הכלבים, להסתובב במטבח של אימא, לנסוע עם אבא מקס למקומות שונים בסביבה ולהיות שוב בחברתו של ג'רוגה אם-בויה, אבל כל חלומותי הכמוסים, נותרו לכודים בקרבי ומעולם לא העזתי לתת להם ביטוי, כי ידעתי שעלי להסתגל ולהתקבל לחבורה שהסכימה לקלוט אותי בחיקה, למרות היותי עולה-חדש, בעל זהות מאוד לא ברורה.חלק ממני המשיך להיות מוריס, אלא שבהדרגה נעלם ודהה ופינה את מקומו לדוד, אף על-פי שמוריס, נותר עמוק בתוכי פנימה ומפעם לפעם, ביקש לשווא, לפרוץ החוצה.

אלא ששוב נקבע משמים, כי העניינים יתנהלו אחרת ויום בהיר אחד, נפלו עלי השמים והתרסק עולמי, כאשר זמן קצר לפני בר-המצווה שלי, הלך אבי מקס בן מוריס יוסף, לבית-עולמו.

החל מאותו יום ובמשך עשרות שנים, גברו געגועי לחזור הביתה ל"קניה אהובתי", אף שדחיתי עד אין-קץ, את הרעיון הלא-מציאותי, לנסות לסובב את גלגל-החיים לאחור, ונותרתי עם המכאוב הפנימי שסירב לקבל מזור ועם זהות חצויה שפצעיה, מעולם לא הגלידו.

 

                                      *   *   *

ג'רוגה אם-בויה המתין לי באולם-הנוסעים בנמל-התעופה של ניירובי.

הבטנו זה בזה ארוכות מבלי אומר ודברים. הבטתי בו כתלמיד אל מורו ואחרי רגע ממושך, סימן לי שאושיט אליו את זרועי הימנית. אחז בה בכף ידו הגדולה ובחיוך רחב, תחב לזרועי צמיד שחור, שזור משערות זנבו של פיל, החיה האהובה עלי ביותר. בקשתי ממנו, בתנועת ראש, להתכופף אלי והוא הנמיך את קומתו הגבוהה ואיפשר לי לענוד על צווארו את שרשרת-הזהב ועליה תליון של מגן-דוד, אותה קבלתי כשי ליום הולדתי ה-30.

המשכנו לעמוד עוד רגע ארוך, זה מול זה ואחר-כך התחבקנו ארוכות, מבלי לומר מלה. ג'רוגה אם-בויה, האיש שגידל אותי וטיפל בי מיום שבאתי לעולם ואף הציל פעמיים את חיי, הסתובב ונעלם ביציאה מאולם-הנוסעים וידעתי שלא אראה אותו עוד בחיי.

כשהמריא המטוס מנמל-התעופה של ניירובי, בדרכו חזרה לישראל, סגרתי את תריס-החלון לצידו ישבתי. סרבתי לראות שוב, כיצד אני נפרד, בפעם השניה והאחרונה מ"קניה אהובתי".

Posted by: | Posted on: מרץ 2, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-19

פיליםeddoCmZijGYrbDqNN3x_v3pXcWd7ImkiOiAiKjU2MzQ0MkE5RDFFRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=

החיות הצמחוניות של קניה

 

לילה אחרון בקניה, שעות ספורות לפני החזרה ארצה ואני מסתובב בחדר בית-המלון, חסר מרגוע. ראשי עמוס מחשבות טורדניות וליבי פועם בחוזקה, בהתרגשות מהולה במנה גדושה של צער וגעגועים, נוכח הפרידה הצפויה מארץ-מולדתי ובעיקר מג'רוגה אם-בויה. הכל מתערבב לעיסה דביקה של תחושות מבלבלות וכבר ברור שאזדקק לזמן לא מבוטל, להכיל כל שעבר עלי מאז חזרתי לקניה ועד לרגע הזה.

משום מקום, מצאתי עצמי מהרהר לפתע דווקא בדברים ששמעתי מפי ד"ר ג'וזף אראמו, באוניברסיטת-ניירובי ומאליזבת' מוזומה, העיתונאית הבכירה שפרשה לגמלאות ומועקה שחורה הציפה אותי. נזכרתי בתאוריהם הלא-מחמיאים אודות מה שהתרחש בקניה ומשום מה, התחברו הדברים, עם מה ששמעתי בפגישתי עם הצ'יף הזקן של שבט הקיקויו, מי שלא יכול היה להסתיר את צערו נוכח גורלה של קניה מולדתנו המשותפת.

עד מהרה מצאתי עצמי יושב מול המחשב שלי, בחדר הקטן של בית-המלון ומתוך החלטה לא מושכלת, מתחיל לחפש ולאתר הפרסומים אודות אוהורו קנייטה, נשיא קניה המכהן, וככל שנברתי במקורות שריצדו מעל הצג המהבהב של המחשב, גברה תחושת ההזדהות שלי עם האנשים שהציגו לעיני את פניה הפחות מרהיבות של קניה-אהובתי.

הדברים כולם התנקזו לשנת 2007 והתמקדו באוהורו קנייטה, אז בתפקיד שר-האוצר וסגן ראש-הממשלה בקניה. על-פי כל המקורות המתועדים, נוצר חשד מוצק כי קנייטה, בנו של ג'ומו קנייטה, נשיאה הראשון של קניה, שילם למיליצייה מקומית כספים רבים, על-מנת שאנשיה יבצעו פשעי-נקם ביריבים פוליטיים, מה שהציב את קניה על סף מלחמת-אזרחים.

קנייטה, על-פי החשדות נגדו, חבר לאנשי ה-'מונג'יק', צבא בריונים משבט הקיקויו, שבתרגום-חופשי פירוש שמם:'המונים'.  ה'מונג'יק' הטיל אימה, על ידי סחיטות קשות ועונשים אכזריים ובכלל זה, עריפת ראשי מתנגדים פוליטיים ופורשים ממחנהו של קנייטה. מספר חברי ה'מונג'יק' אינו ידוע והוא נע בין 100 אלף לבין מיליון אנשים, בהתאם למי שנשאל עליהם.

העניין כולו קיבל מימדים גדולים, כאשר הוגש נגד אוהורו קנייטה, כתב-אישום בבית-הדין הבינלאומי בהאג, בעוון ביצוע פשעים נגד האנושות.

ב-1 בדצמבר 2011, הוגש תצהיר חתום לבית-הדין, וממנו התברר כי יחד עם קנייטה, נאשמים עוד שישה אזרחים קנייתים בביצוע אלימות אכזרית, במערכת הבחירות של שנת 2007 ובארגון מהומות בחסות הממשלה. במערכת הבחירות השנויה במחלוקת, נהרגו לפחות 1000 בני-אדם, על-ידי אנשי ה'מונג'יק', מי שכונו בעיתונות-המקומית,'הכת הבלתי חוקית'. מעשי הרצח והנקם, התרחשו בעיקר בעיירה נאייבשה ולתדהמתי הגדולה, גם בעיר-מולדתי, נאקורו! המהומות הרצחניות, כוונו במיוחד נגד אנשי שבט ה'לואו' ועל-פי החשד, אורגנו ומומנו בידי אוהורו קנייטה.

בספטמבר 2011, טען התובע-הכללי בבית-הדין בהאג שאוהורו קנייטה נשבע אמונים ל'מונג'יק' וקיים קשרים הדוקים עם אנשי הכנופיה הרצחנית. לדבריו אף נפגש עם מנהיגי ה'מונג'יק' במעון-הנשיאותי, לתכנן יחד את ההתקפה נגד יריביו הפוליטיים ואף חילק להם סכום של 3.3 מיליון שילינג, שווה-ערך באותה העת, ל-36 אלף דולר, וזאת כמקדמה למימון הוצאתה אל הפועל של המתקפה הנוראה.

בהמשך התברר, מתוך כתב-התביעה, כי המשטרה איפשרה לתוקפים לעבור מבית לבית ולתקוף למוות את תומכיו של ראיילה אודינגו, בן שבט ה'לואו', אשר טען כי הניצחון בבחירות נלקח ממנו במירמה.

יחד עם קנייטה, הואשם גם פרנסיס מוטאורה, מי שכיהן בתפקיד ראש השירות-הציבורי ואשר על-פי החשדות, הורה לשוטרים לא להתערב במהומות. במהלך שלבי טרום-המשפט, הופיע קנייטה כעד והכחיש כל מעורבות בפרשה ואת השתייכותו ל'מונג'יק' ואף טען כי בעבר שרפו אנשי הכנופיה בובות בדמותו. התובע הראשי, לואיס מורנו-אוקמפו, טען בחקירה-הנגדית, כי אוהורו קנייטה הינו החוליה המקשרת היחידה, בין ה'המונג'יק', לבין הקואליציה של ממשלת קניה.

בינתיים נדחה המשפט המתוכנן, מחודש אפריל לחודש יולי ובתוך כך הוגש גם כתב-אישום דומה נגד וויליאם רוטו, סגנו של קנייטה. אלא שעד מהרה התברר, כי מאחורי הדחייה הזאת, מצוי המשך מזעזע לפרשה: משחאב ייבי, אזרח קנייתי שהתכוון להגיע להאג ולהעיד נגד וויליאם רוטו, סגנו של קנייטה, נחטף על-ידי שני אלמונים וזמן קצר לאחר מכן, נתגלתה גופתו בנהר הזורם בחבל נאנדי, שבמערב קניה. החוטפים עקרו את עיניו של העד ייבי, שיספו את לשונו, הסירו את אוזניו, סירסו אותו, חתכו את חזהו ולבסוף אף ירו בו.

האכזריות הזאת, הטילה מורא כבד על מי שבדעתו עלתה האפשרות להצטרף לעדים נגד קנייטה וסגנו, שלא לדבר על כך שעוד קודם לכן, לא נחשפה זהות העדים, מחשש מוצדק לחייהם.

בית-הדין הבינלאומי בהאג, דרש לקבל מממשלת קניה חומרי חקירה לקיום המשפט נגד אוהורו קנייטה, אבל בניירובי סירבו לשתף פעולה וכך נסגר בסופו של דבר התיק נגד קנייטה. משרד-החוץ של קניה, ממשיך עדיין במאבק לבטל גם את משפטו של וויליאם טורו .

צג המחשב המשיך לרצד עוד ארוכות מול עיני, בעודי מהרהר במשמעותם של הדברים.

 

                                                                                    *   *   *

קניה נוצרה כגן-עדן של ממש ורק כאשר הגיע אליה בן-האדם, החל תהליך מתמשך של הריסתה. האדם השחור, זה שקיבל לידיו את נחלת גן-העדן, הצליח איכשהו, במשך אלפי שנים, לשמור על גן-העדן ואף להשתלב בחיים שדרשו ממנו לחיות בשלווה עם החיות הרבות,למרות שנהג לצוד חלק מהם, להשביע את רעבונו.

האדם היה לחיית-הטרף הגדולה והתאוותנית ביותר בטבע, בניגוד לחיות הבר, הרג ורצח וצד, לא רק לצרכי השגת מזון, אלא לסיפוק תאוותו האישית כצמא-דם ואחר-כך המשיך להרוג לצרכי מסחר וכלכלה. עד מהרה החל האדם השחור בקניה, להפנות את יצריו , כמיהתו ושאיפותיו לשלוט בחלקות-אדמה, נגד בני-מינו, יריביו משבטים לא-לו. האדם השחור בקניה, לחם על שטחי-מרעה ואחר-כך על שלטון במאגרי-הכח של המדינה והתרחק יותר ויותר מהתנהלותו הראשונית בגן-העדן בו זכה.

כשהגיע האדם-הלבן לקניה, החמיר המצב. הוא בא לקניה על-מנת לנצל אותה, לסחוט מתוכה את אוצרותיה ולהרחיב בה את שלטונו, כשהוא נלחם בילידים השחורים, בני המקום ובמנהגיהם ומסורתם, באש ובחרב. האדם הלבן התייחס לבני קניה, כאל נחותים הזקוקים ל'תרבות נאורה' וידע כיצד להפנות אותם איש כנגד רעהו. הוא לימד אותם והנחיל להם את הצייד לצרכי מסחר, ולימים אף התעמר בהם, רצח אותם, עינה ואנס ובזז וניהל מחנות-ריכוז המוניים ועל כך, מעולם לא נתן את הדין.

קורותיו של אוהורו קנייטה, כפי שהשתקפו אותו לילה מהמחשב שברשותי, מקורם בשילוב הנורא, שבין שיטות השלטון של האדם הלבן בקניה, לבין היריבות הבין-שבטית העתיקה ב'גן-העדן'.

לפתע עלה בדעתי לחשוב על עדרי-הפילים בקניה, בקרבתם גדלתי ואת חלקם זכיתי לראות שוב, בבואי לארץ-מולדתי: פיל אפריקני, פיל-יער או פיל-סוואנה, חי בטבע כ-70 שנה. עדר הפילים מונהג על-ידי נקבות בוגרות, בעוד זכרים נודדים בזוגות, עד שהם מצטרפים לעדר. החיה הזאת שוקלת בממוצע כ-10 טון והיא זקוקה ל-150 ליטר מים ליום ול-140 ק"ג עשב, להשביע את רעבונה היומי וכן, הפיל הזה, לא זו בלבד שהינו חיה חברתית המקיימת גם טכסי-אבל, כאשר מישהו ממשפחתו מת, החיה הזאת צמחונית!

האדם השחור חי בקניה במשך אלפי שנים עם עדרי הפילים, עד שבא האדם הלבן והחל לצוד את הפילים, כי חמד את השנהב שלהם וחיסל בנשקו עדרים שלמים.

המחשבה על אודות הפילים בקניה, על רקע כל שהתרחש בין האדם השחור לבין האדם הלבן ואחר-כך, בקרב ילידי קניה שזכו בעצמאות, הסבה לי סוג של דכאון עמוק, אולי בגלל חוסר התקווה לעתידה של קניה-אהובתי, ואולי משום שלמדתי להכיר גם את פניה המצולקות, פנים שדאגתי תמיד להתכחש לקיומם, מתוך כמיהה ילדותית לשמר בקרבי את יופיה וזכותה של קניה-אהובתי.

מבעד לחלון החדר, הצלחתי להבחין בגוונים בהירים של צהוב וכתום, אות-וסימן לכך שבאופק כבר זרחה השמש על קניה והחל יום חדש, יום של פרידה מקניה-אהובתי ומג'רוגה אם-בויה.

 

Posted by: | Posted on: פברואר 23, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-18

הר קניהפילי בהר קניה

מבט על הר-קניה                                           עדר פילים על רקע הר-קניה

 

יותר מחמישים-וחמש שנים שלא דיברתי סוואהילית והנה מצאתי את עצמי משוטט ברחבי קניה ובכל מקום אליו הגעתי, בקעו מתוכי מילים ומשפטים בשפה הסוואהילית, כמו גוזלים שבקעו מתוך ביצים שמורות היטב, זמן כה רב.

סוואהילית הושפעה באופן טבעי, במשך אלפי שנים, מכל הכוחות הזרים שפלשו לאדמת קניה ושהו בה די זמן, להוסיף לשפה המקומית, משהו מלשון הכובשים. אפשר למצוא בסוואהילית השפעה ערבית ופרסית למכביר כגון: kitabu (ספר), waziri (שר), miskiti (מסגד), bandari (נמל), bahari (ים), וכמובן  alla (אלוקים). גם הפורטוגזים, אשר שהו בקניה במאה ה-15, הותירו את רישומם על השפה הסוואהילית: pesa (כסף), meza (שולחן), leso (מטפחת) ואילו הגרמנים העניקו לסוואהילית את  shule (בית-ספר). האנגלים תרמו את חלקם במספר רב של מילים ומושגים ובהם basi (אוטובוס), maskime (מכונה) ואפילו מושג מהדור הטכנולוגי החדש komputa (מחשב).

עד כמה הייתה לערבית השפעה על השפה הסוואהילית, ניתן לראות כאשר בוחנים למשל את הספרות והמספרים וכל היודע ערבית בסיסית, יזהה מיד את המניין בסוואהילית: sita-6 , saba-7,tisa-9, ishrini-20 ,thelatini-30, arubani-40, hamsini-50,sitini-60, sabini70,mia-100, ו-elfu 1000 .

עד מהרה מצאתי את עצמי אומר, ללא היסוס: שלום, מה שלומך? habari, או משיב לאותה שאלה ואומר, תודה, טוב: nzuri asante ואחר-כך מברך את מי שפגשתי בבוקר באמירת "בוקר טוב"- habari za asubuhi או "צהרים טובים"- habari za machana ו"ערב טוב"- habari za jioni ו"לילה טוב"- lala salame וכאשר זכיתי לתגובה על הברכות הללו, הסתכמה היא במלה אחת: nzuri.

בכל פעם שנפרדתי לשלום מג'רוגה אם-בויה, אמרתי לו tutaonana (להתראות אחר-כך) או tutaonana kesho (להתראות מחר), בעוד ברכת הפרידה הייתה kwaheri. זכרתי גם כי neda salama או safari salame פירושה "נסיעה טובה" וכאשר אמרו לי karibu או karibuni הבנתי שמדובר ב"ברוך הבא" או ב"ברוכים הבאים".

גם מילות נימוס בסיסיות , מתברר כי לא נמחקו מזכרוני: בבקשה- tafadhali (כמעט כמו בערבית!), תודה- asante asante וסליחה- samahani (גם כאן, בדומה לערבית!).

אט אט ובהדרגה, חזרו אלי המילים שהיו שגורות בפי לפני יותר מיובל שנים: אני- mimi,אתה-wewe, אנחנו- sisi, הוא/היא/זה- yeye,הם-wao, איפה- wapi, מי- nani, מה-nini,מתי- lini, איך- vipi, מאוד- sana ואחר-כך גם: אני רוצה- mimi ninataka או : לא רוצה- sitaki ו-אני יודע- ninajua.

כעבור ימים אחדים כבר הצלחתי לשחזר במוחי הרכב של משפטים, כמו למשל: jina lako nani (איך קוראים לך?) jina langu morris (השם שלי מוריס), mimi mwisraaili (אני ישראלי), mimi myahudi (אני יהודי) mimi mwandiski (אני סופר) או mimi wa habari (אני עיתונאי)  וכאשר שאלו אותי una miaka mingapi (בן כמה אתה?) השבתי mimi nina miaka tatu (אני בן 63). כששאלו אותי: una watoto wangapi (כמה ילדים יש לך?) השבתי בשמחה nne watoto (ארבעה ילדים) וכמובן שזכרתי גם כי baba זה אבא, mama זאת אמא,babu זה סבא' bibi זאת סבתא ו- ndugu זה אח.

רק בשלב מאוחר יותר, הבנתי שאני לא כל-כך מעודכן בעגה המקומית שהתפתחה במרוצת השנים ולמדתי מפי ג'רוגה אם-בויה ש- ala פירושו "אוי לא!" ו- ehaa bwana פירושו "היי אדון ו- hakuna mtata זה "אין בעיה" ו- je vipi פירושו "מה קורה?".

כששאלתי vipi hali ya hewa  התכוונתי לברר "מה מזג האוויר" ובהתאם למקום בו שהיתי, ענו לי:   hali ya hewa ni joto leo "מזג האוויר היום חם"

לא פעם דימיתי את עצמי, כמי שמשליך למעמקי הים רשת סבוכה, לנסות לדלות באמצעותה מילים, משפטים ומושגים, שכבר שקעו במצולות השכחה ובכל פעם שהצלחתי לאתר מנבכי הזכרון, את המלה המתאימה, בליווי צליל ההגייה התואם, הופתעתי מחדש, שהרי לא עשיתי שימוש בשפה הסוואהילית מזה עידן ועידנים.

היכולת להיזכר בשפה הזאת, הוביל למחשבות בדבר המסע שלי לקניה וככל שעבר הזמן, לא עלה בידי לעמוד יותר על משמעות הדברים: האם מדובר במסע פרידה מארץ-מולדתי, או שמא אני מצוי במסע חזרה לארץ-מולדתי? בשלב הזה, זמן קצר טרם חזרתי ארצה, עדיין לא הייתה תשובה לשאלה הזאת משמעות מיוחדת במינה, אף שבתוכי פנימה, ידעתי כי בבוא העת, אמצא עצמי מתמודד עם השלכותיה. לעת הזאת, המשכתי להתענג על השימוש ב"שפת-האם" שלי…

                                                                      *    *    *

התחושה היתה מוזרה ולא תמיד ידעתי לעמוד על פישרה. בכל מקום אליו הגעתי בקניה, חשתי כמי שחזר למחוז ילדותו, לנופים ולמקומות בהם עברה עלי ילדותי וכמעט בכל מקום, צצו ועלו טלאי זכרונות מאותה תקופה. אולם משום מה, הרגשתי במקומות רבים, כאילו היתה זו לי הפעם הראשונה בחיי להגיע אליהם, אף שכבר הייתי בהם בעבר ואז דומה היה כאילו הייתי תייר, המגלה לראשונה חבלי ארץ לא-מוכרת. היו מקומות כמו נאקורו, עיר-הולדתי או עיר-הנמל מומבסה ועיר-החוף מאלינדי, שם מילאה אותי תחושה, כאילו חזרתי הביתה במנהרת הזמן , לעומת  קיסומו, עיר-הנמל השלישית בגודלה בקניה, הסמוכה לאגם-ויקטוריה, אולי בגלל שמצאתי בה פתאום מוזיאון, בתי-מלון, שמורת-ציפורים ואפילו תצפית לאגם הגדול.

העובדה לפיה חל במקומות רבים בקניה שינוי של ממש, כזה שמחק כמעט לגמרי את המציאות הזכורה לי בהם, ובדרך-כלל מדובר בהקמה של בניינים גבוהים ואין-ספור אתרי תיירות מלאכותיים, היקשתה עלי לחוש שוב את הרגשת ה'חזרה-הביתה' ולמרות היכולת המשתפרת והעקבית שלי, לשוטט באופן חופשי כמעט, במכמני השפה הסוואהילית, היו מקומות שממש נראו לי זרים ולא מוכרים, חרף העובדה שבעבר כבר הייתי בהם עם משפחתי.

נסעתי לבקר באלדורט, בירת מחוז אסין גישו במערב, אליה הגעתי תכופות עם אבא מקס, כאשר ליוויתי אותו בנסיעותיו וזכרתי כי למדתי כבר אז, על כך ששמה של העיירה נגזר מההגדרה eldore שפירושו 'נהר הסלע' משום שקרקעית נהר הסוסיאני הסמוך, היתה מסולעת. באלדורט מצאתי להפתעתי הרבה, מיתקן-אימונים משוכלל לאצנים של קניה, בו הם מתאמנים לקראת תחרויות בינלאומיות וגם מפעל גדול לייצור גבינה והנה נמחק מתודעתי זכרונה הקודם של אלדורט.

הגעתי לערים רונגאי ואלברגן ולמרות ששינו את פניהן ללא הכר, מסיבה לא מובנת, הרגשתי איכשהו, כמי שעובר במחוזות יותר מוכרים ואותם הדברים אמורים היו בעיר קיטאלה, הנטועה למרגלות הר-הגעש אלגון בגבול קניה-אוגנדה. שם זכרתי, משום מה, כי בזמנו חברו קניה-אוגנדה-טנגניקה (טנזניה של היום) למשולש, שחסה שלא מרצונו, תחת הכתר-הבריטי ובראשי התנגן לחן של שיר-עם מוכר שלמרבה הצער, שכחתי את מילותיו…

בתוך כל אלה, זכרתי נסיעות תכופות עם אבא מקס, לעיירה החשובה ניירי, על-יד הר-קניה, למרות שלא עלה בידי לשחזר את פרטי הנסיעות הללו ואת הסיבות להגעתו של אבא דווקא לניירי. כשראיתי שוב את הר-קניה מול עיני, חשתי התרגשות גדולה ומיוחדת במינה, גדולה אף מזאת שהרגשתי בהגיעי לראשונה לנאקורו ורק בדיעבד עלה בידי לימים, לנסות ולהבין את פשר ההרגשה המוזרה: הר-קניה היה ונותר גם בעיני, הסמל המרכזי של ארץ-מולדתי והנה ניצב הוא לעיני, במלוא תפארת הודו והדרו, כשבמרחבים המשתרעים למרגלותיו, רועים עדיין באין מפריע, עדרי-פילים!

העיירה ניירי זכתה לכבוד מיוחד במינו בזכות היותה המקום המיושב הקרוב ביותר להר-קניה. ההר עצמו נשא בזמנו את השם kirinyaga שפירושו "הר היען הזכר" והמסורת של שבט הקיקויו, יודעת לספר על כך שהר-קניה הוענק, יחד עם חבלי-ארץ נרחבים נוספים, על-ידי האל מוגאי ("המטיב"), לזקן שבט הקיקויו ומאז נחשבת העיירה ניירי, לבירת השבט. לזקן השבט נולדו, על-פי המסורת, תשע בנות והן הולידו את תשעה בתי-האב של הקיקויו. כל הבתים של הקיקויו, בנויים כך שדלתות הכניסה אליהם, פונות לכיוון הר-קניה וכל עצי-השיקמה ה"מוגומה" בקניה, קדושים בעיני השבט.

אלא שלימים זכתה העיירה ניירי בכבוד מסוג אחר ודווקא ממקור לא צפוי: בבית-העלמין של העיירה נקבר בשנת 1941 רוברט באדן-פאוול, מייסד תנועת "הצופים" העולמית, שהגיע לגיל 83 וביקש שיקברוהו בניירי, למרגלות הר-קניה!.מאז פוקדים את קברו המוני תיירים, העושים דרכם בטיפוס על הר-קניה, לכבד את זכרו של אותו באדן-פאוול, אף שכלל לא בטוח, כי כולם היו אי-פעם בחייהם בתנועת "הצופים"…

ניירובי הבירה, נדחקה למעמקי השכחה שלי ולא בכדי: למרות שבאתי לעולם בבית-החולים בעיר ואחי טומי למד שם שנים ארוכות בפנימייה-אנגלית, נראה לי שבתת-ההכרה שלי, התחברה דווקא ניירובי עם הפרידה והמנוסה שלנו מקניה ועל כן, כאשר שבתי אליה, לא חשתי שום קשר רגשי אל עיר, שממילא הפכה ברבות הזמן למטרופולין-עירוני דוחה.

נסיעותי ברחבי קניה, לעיתים בחברתו של ג'רוגה אם-בויה ולפעמים בגפי, נטעו בי שמחה מהולה בעצב, כמי שחזר אחרי שנים לאהבתו הראשונה ועלץ בליבו לפגוש בה מחדש ואולי-אולי, אף טיפח בתוכו-פנימה, תקווה לחידושה של האהבה הישנה, אולם בה בעת, התמלא עצב רב על שכבר שכח חלקים מפניה.

ההרגשה הזאת המשיכה ללוות אותי והתגברה, ככל שהמשכתי בנסיעותי, אבל בהדרגה פינתה את מקומה לכאב גדול ולמועקה שחורה, שמילאה אותי ונדחסה בקרבי, בעוצמה גוברת והולכת, שהרי ידעתי כי בעוד זמן קצר, אאלץ להיפרד שוב, ואולי הפעם לנצח, מג'רוגה אם-בויה.

 

 

 

Posted by: | Posted on: פברואר 19, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-17

מומבסהמלינדי

הכניסה לעיר מומבסה                                       הים הקסום של מלינדי

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מנאקורו לכיוון ניירובי. הנסיעה עברה על ג'רוגה אם-בויה ועלי בנעימים וכעבור כשולש שעות הגענו לעיר-הבירה ונכנסנו לבית-המלון, בו השתכנתי עם הקבוצה הישראלית, עמה הגעתי בטיסה לקניה. חברי הקבוצה כבר עזבו את בית-המלון ויצאו לסיורי "ספארי" ברחבי קניה ועתידים היו לשוב רק כעבור יומיים, ערב הטיסה בחזרה לארץ, כך שג'רוגה ואני התמקמנו בחדרי ואחרי מנוחת-צהרים, יצאנו לשוטט בעיר הסואנת.

ניירובי לא הותירה אצלי רושם כלשהו, בלשון המעטה, היא נראתה לי כמהדורה אפריקנית של עיר-כלאיים, המורכבת משכם ולוד-רמלה ועד מהרה, חזרנו לבית-המלון לשנת לילה עמוקה, שהרי למחרת עם שחר, כבר הפלגנו לדרכנו, לכיוון דרום-מערב ופנינו מועדות לעיר-הנמל מומבסה. תחילה עלה בדעתי הרעיון לנסוע ברכבת-הלילה הישנה, אולם מאחר שמדובר בנסיעה של יותר מ-10 שעות, וויתרתי על החוויה והעדפתי לנהוג כמעט 500 ק"מ מניירובי למומבסה, במשך כ-6 שעות, עד שנכנסנו בשעריה של מומבסה והתקבלנו בשער-כניסה, המורכב  מזוגות חדקי-פילים משוחזרים. ג'רוגה הוביל אותי בהנחיותיו הקצובות, בכבישיה הסואנים של העיר וכאשר חלפנו על-פני הנמל הגדול, הבזיק לפתע במוחי זכרון מתעתע.

 

*   *   *

הגענו באישון לילה לניירובי הנצורה ובקושי רב חלפנו על פני מחסומים ובהם חיילים חמושים. החיילים הבריטים בדקו היטב את הניירות והתעודות שהציגה להם אימא פאולה, הביטו בחשד גלוי בג'רוגה אם-בויה, שנהג בג'יפ ולבסוף איפשרו לנו להמשיך ולנוע לתוך העיר. מקץ שעה קלה, עצר הג'יפ בכניסה ל"קפה וינה" ואת פנינו קיבלו בהתרגשות ובמאור-פנים, טינה לאויס ובנה רוברט. הם הובילו אותנו פנימה ולאחר שנפרדנו מג'רוגה, שחזר על עקבותיו לנאקורו, לנסות ולאתר את אבא מקס, נרגענו סביב שולחן עמוס עוגות, פירות וסוגים שונים של שתיה.

האווירה הייתה קשה והמתח ניכר, אף על-פי שבסופו של דבר, הצלחנו להימלט מהחווה המותקפת בידי מורדי ה"מאו-מאו". אימא פאולה ואחי הגדול טומי, ניסו להעטות על פניהם ארשת מרגיעה, כל אימת שהביטו בי, אבל הרגשתי שמדובר בניסיון סרק, להסתיר ממני את הדאגה הרבה ששררה בליבם. עד מהרה נרדמתי על הכורסא וכאשר התעוררתי למחרת בצהרים, התקשייתי לשחזר לעצמי את אירועי מנוסת-הלילה ולעכל את מצבי החדש. רוברט ואחי טומי, ניסו איכשהו להשיח את דעתי מטרדות, שלא אמורות היו להיות חלקו של ילד בגילי אבל כל אותה העת, אף שלא אמרתי את הדברים בקול רם, בקשתי לדעת מה קרה לאבא מקס ואם אזכה שוב לראות אותו.

הציפייה והמתח נמשכו עוד יומיים, כאשר לפתע פתאום נפתחה הדלת אל ביתה של טינה לואיס, ואבא שלי נכנס פנימה.

רק לימים התברר, כי ג'רוגה אם-בויה חזר לבית-החווה, שם הצליח לבוא בדברים עם אבא מקס, שכבר הספיק לירות בכלבים ולשרוף את הבית, ולשכנע אותו להצטרף אלינו בניירובי. הפגישה המחודשת והמרגשת שלנו, זכורה לי רק הודות לכך שבמשך השעות הבאות, מצאתי את עצמי נתון בזרועותיו החסונות של אבי, שואף לקרבי את ריח גופו וממאן להיפרד ממנו אף לרגע.

יומיים נוספים עברו עלינו אצל טינה ובנה רוברט לואיס, עד שעזבנו את ניירובי ונסענו לעיר-הנמל מומבסה, אליה הגענו בשעת אחר-צהרים ולאחר שריכזנו את המזוודות הספורות שהכילו את כל רכושנו, טיפסנו במעלה גרם-המדרגות, שהוביל אותנו לסיפונה של אניית-הנוסעים היוונית-איטלקית שנשאה בגאון את השם "אפריקה".

לראשונה בחיי הייתי על סיפונה של אניה, שלא לדבר על תא-מגורים שהוקצה לנו, ומרגע שעזבה האניה את רציפי נמל-מומבסה, לא הפסקתי להקיא את נשמתי, עד שעגנה בנמל-הייעד שלה באיטליה.

ההפלגה הנוראה הזאת, הובילה את משפחת יוזף, ממומבסה עד לנמל-עדן ומשם, דרך שייט איטי בתעלת-סואץ וכאשר יצאה "אפריקה" מהפתח הצפוני של התעלה, המשיכה עד הגיעה לנמל נאפולי. כעבור שהות של כשבוע ימים בעיר נאפולי, במהלך הזמן הזה התעקש אחי טומי, לבקר בעתיקותיה של העיר פומפיי, עלינו שוב על סיפונה של "מסאפייה", אניה יוונית ישנה, שהובילה אותנו עד נמל-חיפה ובכך הסתיים בעצם מסע הבריחה, מהחווה שבנאקורו ועד מדינת-ישראל.

אילו סיפר לי אז מישהו, שמקץ כ-10 שנים, אמצא את עצמי על גדות תעלת-סואץ, כחייל צה"ל, אין ספק שהייתי פורץ בצחוק.

 

                                                                               *   *   *

הדלת נפתחה ואת פנינו קיבלה אשה גדולה, לבושה שמלה פרחונית ועל פניה חיוך ענק, שחשף שיניים צחורות כשלג. הושיטה אלי יד-חמה, אחרי שהתחבקה ארוכות והתנשקה עם ג'רוגה אם-בויה ואמרה:" נעים מאוד, אליזבת', בוא היכנס ותרגיש בבית" ואחרי רגע, הוסיפה בפרץ צחוק גדול :" אתה בעצם בבית, שכחתי לרגע שזה הבית שלך!".

דירתה של אליבת' מוזומה, שכנה באחת משכונות היוקרה של העיר מובסה וכאשר הבטתי סביבי בהתפעלות, חשתי כאילו נקלעתי לספרייה-לאומית שכן, כל קירות חדר-המגורים, נשאו מדפי-עץ מהוקצעים, עמוסים במאות ספרים. פה ושם נותר מקום לריקמה ססגונית קטנה ובפינה הבחנתי בדגל-קניה בתוך אגרטל צבעוני ועד מהרה פנתה אלי המארחת החביבה ואמרה:" בואנה מוריס, אין לך מושג איך התרגשתי לשמוע מאדון ג'רוגה, על שובך לקניה ועל מה שעבר עליך מאז הגעת, לא הייתי מאמינה שמישהו יעשה את המסע הזה, אחרי כל-כך הרבה שנים".

חייכתי אליה במבוכה, בעודי לוגם להנאתי את חלב-הקוקוס המסורתי שהגישה לנו והיא המשיכה:" אדון ג'רוגה ביקש ממני שאספר לך מעט על מה שקרה לנו בפרק הזמן הממושך, מאז היית כאן בילדותך, אבל דווקא מנקודת-מבט מקצועית, אני מבינה שגם אתה עיתונאי וסופר ולכן יש לנו משהו משותף, מעבר כמובן לעובדה ששנינו נולדנו כאן" הפסיקה ופרצה שוב בצחוק מדבק.

עד מהרה הסתבר כי אליזבת' מוזומה, שימשה שנים רבות עיתונאית-בכירה וגם עורכת ראשית של היומון הנפוץ Daily Nation עד שפרשה, מוקדם מן הצפוי לגמלאות. " קוראים לי אליזבת' כי הורי התלהבו מכך שבשנת הולדתי ,1952 נמצאה בניירובי אליזבת', שהוכתרה למלכת-אנגליה, כשנודע שאביה נפטר" הטעימה אליזבת' " אין לי מושג, מה גרם להם לגלות הזדהות כזאת עם כתר-המלוכה הבריטי, אבל מאז אני אליזבת' ואין מה לעשות" אמרה בנימה מתנצלת.

"אין לך על מה להתנצל" אמרתי " לפחות לא עברת את החוויה שעברה עלי, כאשר שיניתי את שמי ממוריס לדויד".

"אז אתה לא בואנה מוריס, אלא בואנה דויד?" שאל ג'רוגה ממקום מושבו ובקולו נימה של אכזבה.

"כן, וגם במקרה הזה, אולי אין יותר מה לעשות" הגבתי.

" אני חושבת שרק בדיעבד, אנחנו מזהים את המשמעות האמיתית לשינויים שאנחנו עושים במהלך החיים" אמרה אליזבת' מהורהרת " כך קרה גם לקניה שלך ושלי".

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

אליזבת' מוזומה נשמה עמוקות ואז אמרה:" ג'ומו קנייטה, כידוע לך, היה המנהיג הראשון של קניה וגם הנשיא הראשון שלה, אחרי מרד ה"מאו-מאו". אחריו הגיע דניאל אראמפ-מואי, בן שבט הקאלינג'ין, שהיה הנשיא השני ובמשך 24 שנים הצליח לקדם את בני השבט שלו בשורות הממשלה, הצבא, המשטרה ובכל המישרות הבכירות, אחרי שכרת ברית עם מנהיגי שבט המסאי ועם חלק ממנהיגי הקיקויו. אראמפ-מואי הנהיג בקניה משטר חד-מפלגתי ולמרבית תושבי קניה הוא נודע כשליט עריץ, שהכביד ידו על כל ניסיון לדמוקרטיזציה של המדינה. הוא הנהיג צנזורה קשה ואפילו סגר אוניברסיטאות, עד שבשנת 1991 בוטל החוק החד-מפלגתי והוא נאלץ להתפטר. בבחירות הבאות, של 2002 כבר לא יכול היה להשתתף והשלטון בקניה חזר לידי שבט הקיקויו, כאשר נבחר מאוואי קיבאקי לנשיא השלישי שלנו, למשך 10 שנים. בבחירות הבאות נבחר אוהורו קנייטה, בנו של ג'ומו קנייטה המפורסם, לנשיא הרביעי שלנו והוא גבר בבחירות הללו על ראיילה אודינגה, איש שבט לואו. אביו של אודינגה היה סגן-נשיא, הוא עצמו גדל בקיסומו והיה איש משכיל שלמד באוניברסיטת לייפציג בגרמניה וכמובן שלט בשפה הגרמנית ולימים מונה לשמש ראש מכון-התקנים של קניה. אודינגה נחשד בשנת 1982 שהיה שותף לניסיון התקוממות של קציני חיל-האוויר, נכלא ל-6 שנים בכלא בתנאי בידוד קשים ולאחר שחרורו, היו איומים על חייו והוא נאלץ לברוח לנורבגיה. בדצמבר 1991 הוחלט, כפי שציינתי, על דמוקרטיה רב-מפלגתית ואודינגה חזר לקניה והיה מועמד המפלגה-הלאומית לפיתוח קניה לנשיאות, אבל כידוע הפסיד לאוהורו קנייטה. אגב, אתה יודע מה פירוש המלה 'אוהורו', נכון?".

"חופש" השבתי במהירות

אליזבת' פרצה שוב בצחוקה המטלטל ואמרה:" אני מבינה שסוואהילית עדיין לא שכחת!".

"אל תגזימי" אמרתי ובקשתי להחזיר אותה למסלול ההתרחשויות "ומה קרה אחר-כך?".

" בשנת 2007 התקיימו שוב בחירות והפעם התמודדו ביניהם מאוואי קיבאקי, איש הקיקויו, נגד  ראיילה אודינגה, איש שבט הלואו" החלה אליזבת' להשיב " הבחירות היו סוערות וצמודות ובסיומן הוכרז קיבאקי למנצח ולכאורה היה נשיא קניה, אבל בגלל האשמות חמורות על זיוף קולות בוחרים, הוכרז דווקא אודינגה כמנצח וכ"נשיא העם". בשלב הזה פרצו קרבות-דמים בין כנופיות יריבות, בעיקר בשכונות-העוני של ניירובי ובסופו של כל המהלך הזה, נספרו לפחות 1000 הרוגים משני הצדדים! בקיסומו לבדה, נרצחו 19 אנשים ורבות מהחנויות של הקיקויו בעיר, נבזזו ונשרפו ואין ספק שזה היה מרחץ-הדמים הבין-שבטי הגדול ביותר בתולדות קניה".

" איך השפיעו הדברים על המשך הממשל בקניה?" שאלתי.

"האשימו את אוהורו קנייטה כי בשנת 2007  עמד מאחורי מרחץ-הדמים, מימן וסייע לביצוע מעשי רצח ואונס נגד אנשי אודינגה ומתנגדיו ובדיעבד הביא הדבר לחקירה בין-לאומית, שבסיומה הוגש נגד אוהרו קנייטה כתב-אישום, בבית-הדין הבינלאומי בהאג, על ביצוע 'פשעים נגד האנושות', אבל הדיון הזה עדיין לא התקיים ולא נראה לי שיתרחש. רק התערבות של ארה"ב ושל קופי ענאן, מזכיר האו"ם, הביא ב-2008 ליצירת קואליציה, מה שגרם למידה של יציבות שלטונית במדינה, אבל השחיתות פשטה מאז לכל חלקה בחיים שלנו" נאנחה אליזבת'.

"שחיתות? למה את מתכוונת?" הקשיתי.

אליזבת' עטתה על פניה ארשת קשה ואחרי הפסקה של רגע ממושך אמרה:"  השחיתות היא כמו מחלה ממארת, מתפשטת בכל הגוף ואם לא מדבירים אותה, כאשר מגלים את תחילתה, זה כבר מאוחר מידי, כי היא מגיעה ופוגעת בכל הרקמות בגוף וזה בדיוק מה שקרה לנו לצערי בקניה" הפסיקה לרגע והמשיכה:"השחיתות בקניה הגיעה לשיאים חדשים, עד שהתפרסם למשל דין-וחשבון, בשנת 2012 מטעם האו"ם ולפיו התברר כי שכרו של פועל-כפרי פשוט בקניה, עמד על 777 דולר  לשנה, בעוד שכרו של חבר-פרלמנט באותה השנה, הגיע ל-145 אלף דולר, שזה פי 187 משכרו של הפועל! התברר שבקניה נהוגים לפחות 16 סוגים שונים של שוחד ומכאן נולד המושג  kitu kidogo שכפי הידוע לך, בסוואהילית פרושו "משהו קטן", שזה ביטוי סמלי לתשלומי שוחד שונים".

אליזבת' התרוממה ממקום מושבה, התנצלה וניגשה לאחד ממדפי הספרייה העמוסה שלה וכאשר חזרה, מסרה לי ספר עב-כרס ושמו:

Its our turn to Eat  ואמרה:" את הספר הזה חיברה חברה טובה שלי ושמה  Michela Wrong והוא תאור מפורט ומדוייק של היקף השחיתות בקניה. דע לך שבמשך תקופה ארוכה, פחדו בעלי חנויות-הספרים למכור את הספר ורק צעירים אמיצים הסתכנו, תמורת עמלה זעומה, למכור את הספר בצמתים מרכזיים בניירובי".

"מה כל כך מסוכן היה בספר הזה?" שאלתי.

"קודם כל, אני מעניקה לך אותו במתנה ומקווה שכאשר תקרא בו, תזכור אותי" חייכה חיוך גדול " חוץ מזה, הספר מבוסס על עדויות של ג'ון ג'יטונגו, מי שהיה עיתונאי עמית שלי, שאסף חומרים על שוחד ושחיתות ונאלץ לברוח ללונדון, שם הסתתר שבועות ארוכים בביתה של חברתי העיתונאית Michela מפחד שמא ישיגו אותו אנשי המודיעין של קניה וכך היא הצליחה לכתוב את הספר ולהפיץ אותו בכל העולם, פרט כמובן לקניה".

אליזבת' נרגעה והתיישבה בכבדות במקומה, כשהיא בוחנת את הבעת פני. לא ידעתי איך להגיב על הדברים, שהיו לי בבחינת הפתעה וגילוי חדש, אבל ג'רוגה אם-בויה, כמו ניחש את המתחולל בקרבי ואמר:" אליזבת', ברור לך שבואנה מוריס-דויד, לא העלה על דעתו שזאת המציאות שהייתה מנת חלקה של קניה-אהובתו במשך כל-כך הרבה שנים והוא יזדקק לזמן לנסות לעכל את הדברים".

אליזבת' הנידה ראשה בהבנה והחיוך חזר אל פניה ואילו אני, המשכתי לשבת עוד זמן ממושך ללא אומר ודברים עד שלבסוף הגיעה העת להיפרד ממנה, וכאשר הגענו לסף הדלת, התחבקנו בחום רב והיא אמרה, בעיניים נוצצות:" אני מקווה שנזכה להיפגש שוב בחיים האלה" וסגרה את הדלת מאחוריה.