הסיפור האישי

now browsing by category

 
Posted by: | Posted on: פברואר 14, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-16

אגם ויקטוריה 2

מבט על העופות המדהימים באגם-ויקטוריה

 

יצאתי מנאקורו ושמתי פעמי צפונה-מערבה לעבר העיר קיסומו, השוכנת ממש על חוף אגם-ויקטוריה. רציתי לבקר בקיסומו מפני שזכרתי במעורפל כי נהגתי להגיע אליה עם אבא מקס, כאשר נדרש אבי לסידורים או קניות שלא ביצע בנאקורו ופרט לכך, עלו בזכרוני הביקורים המשפחתיים שלנו באזור קסום זה, לערוך על שפת אגם-ויקטוריה, סוג של 'פיקניק' מול תפארת הבריאה.

גם הפעם לא התאכזבתי וכאשר חציתי את העיר קיסומו, שמראה רחובותיה הסואנים לא הזכיר לי מאומה, הגעתי לשפת האגם ומצאתי פינה מבודדת, ממנה נגלו לעיני אלפי עופות וציפורים בשלל גוונים ואלה ייצרו מרבד ססגוני על המים השקטים של האגם הענק. שבטי קלנג'ין, לואו ולוהו, שלטו בזמנו על חבל ארץ זה ולא הרחק מהם נמצא  שבט המסאי, אשר גם לו הייתה נחלה צרה באזור האגם וכבר ידעתי כי העופות השונים, הטיבו להסתדר בינם לבין עצמם, בצורה הרמונית יותר מן השבטים היריבים.

חזרתי לאגם-ויקטוריה אחרי יותר מיובל שנים ולרגעים דומה היה, כי הזמן קפא על מקומו ודבר לא השתנה, פרט כמובן לכל הסימנים התיירותיים-מסחריים והמכוערים, שנמצאו בעיר הסמוכה קיסומו, אבל אם אפשר היה להתעלם מהם, נותר אגם-ויקטוריה, במלוא הדר יופיו הבראשתי והמשיך לשמש משכן של כבוד למאות סוגי בעלי-כנף שעשו בו כבתוך ביתם, מאז ומעולם.

הסיבה להגעתי לאגם-ויקטוריה, לא הייתה רק ברצון לחזות שוב מקרוב בפלא הזה, אלא שאחרי כל מה שעבר עלי מאז חזרתי לקניה, חשתי צורך בסוג של פסק-זמן, ברצון לאתנחתא שתאפשר לי לנסות לעכל ולהכיל את כל הדברים שהתרחשו, בקצב כה מוגבר ואשר העמיסו עלי משא כבד של זכרונות-ילדות, לצד גילויים חדשים מעברי. כשישבתי בצל אחד העצים, בפינה מרוחקת של שפת-האגם, השכלתי אל ליבי כי הגיע הזמן לנסות ולתהות, בשקט ובבדידות האהובה עלי, בדברים ששמעתי מפי ד"ר ג'וזף אראמו, בביקורי באוניברסיטת-ניירובי, יחד עם ג'רוגה אם-בויה.

מעבר לתאור החד שלו, את תולדות שבט המסאי ומנהגיו, הדגיש ד"ר אראמו, את מה שניכר היה כעניין שהעסיק אותו באופן בולט, כשהתייחס למשבר-הזהות שלו ושל שבטו ושל קניה כולה ובתוך כך, גם שלי.

שבטי הקיקויו, המסאי, הקלנג'ין ובעצם כל השבטים בקניה, עברו מזהות שבטית, בעלת מסורת ארוכת שנים, למציאות חדשה ששינתה אותם בהדרגה וייצרה להם זהות חדשה. אלמלא הקולוניאליזם ופשעיו של השלטון הבריטי-הלבן, יתכן מאוד שבני השבטים הללו היו נותרים כפי שהיו אלפי שנים, תחת קורת-הגג של מסורת, תרבות וזהות שיירשו מאבותיהם. אלא שהמציאות הבריטית שנכפתה עליהם, גרמה להם לשינוי וקניה, על כל שבטיה, עברה תהליך מכאיב של שינוי זהות והייתה למדינה שעדיין מחפשת את עצמה, גם אחרי 50 שנות עצמאות ואף שעדיין לא ירדתי לפרטי הפרטים שמאחורי דבריו של ד"ר ג'וזף אראמו, ברור היה לי, הן ממה שאמר ובעיקר ממה שלא אמר, כי משבר-הזהות הזה, ייצר בקניה מצב מביך ומבולבל.

אבל למה התכוון ד"ר אראמו, כאשר דיבר על שינוי הזהות שלי?

נזכרתי לפתע בסבא מוריס ג'וזף, על שמו קראו לי הורי. סבא מוריס נולד וגדל במשפחה ברוכת-ילדים, שניהלה אורח-חיים דתי ואדוק, תוך הקפדה על כל המצוות האפשריות בתחילת המאה ה-17 בברלין, שהייתה עדיין כפר קטן ונידח. כך התנהלו חיי מרבית המשפחות היהודיות בגרמניה של אותה העת וזאת הייתה זהותם, מבלי להיות מוטרדים בשאלות מיותרות של זהות: יהדות דתית אדוקה, נקודה.

אחר-כך השתנו הזמנים בגרמניה והחלה להתבסס בהדרגה 'תנועת-ההשכלה', שמשכה אליה יותר ויותר יהודים. הללו כבר הגדירו עצמם כ"גרמנים בני דת-משה", כאלה שראו עצמם חלק בלתי נפרד מהעם הגרמני וארצו ורק אחר-כך כיהודים ובתוכם גם אבא מקס, מי שנולד בשנת 1895 לתוך מציאות חדשה, בעלת זהות שונה מזאת של סבא מוריס.

אני לא יודע דבר על מערכת היחסים שהתפתחה בין סבי לבין אבי, נוכח השינוי שחל באורח-החיים החדש ובגישה של אבא מקס כלפי החינוך שקיבל בבית. אפשר רק לשער שסבא מוריס, לא התלהב מהדרך החדשה שבחרו ילדיו ובהם אבא מקס, במיוחד כאשר התגייס אבי לצבא-הגרמני במלחמת-העולם הראשונה, יחד עם יהודים אחרים, שראו בכך את צו-השעה, לצאת ולהלחם "למען המולדת". הזהות הגרמנית החדשה של אבא מקס, קיבלה אז ביטוי מוחצן ונוכח הגילוי, לפיו אף זכה באותות-הצטיינות על תרומתו במלחמת העולם-הראשונה, במדי הצבא הגרמני, ברור היה שלמרות יהדותו, הוא בחר להזדהות עם ארצו-מולדתו, בדיוק כפי שעשו מרבית היהודים בגרמניה של אותן שנים.

אלא שהגורל תעתע בהם וזמן קצר יחסית מאז, נאלצה משפחת יוזף, להתמודד עם מציאות חדשה: עלייתו של היטלר לשלטון, גרמה קרע עמוק בקרב המשפחה. חלקה סבר תחילה, כי מדובר בסוג של שגעון חולף וכי גם אם יתממשו חלילה הצהרותיהם של הנאצים, הם לא יעזו לפגוע ביהודים, שהרי מדובר בחלק בלתי נפרד מהעם הגרמני, למרות יהדותם. רק בשנים המאוחרות יותר, החלו יותר ויותר מבני המשפחה להבין, כי מתרגשת עליהם שואה אמיתית ומי שעלה הדבר בידו, נס על נפשו לארה"ב, לדרום-אמריקה ואחדים אף לפלשתינה ובהם שלוש אחיות של אמא פאולה.

המשבר הנורא, הציב את אבא מקס מול המראה, מתוכה השתקפה זהותו האמיתית והמקורית. הוא נאלץ להודות ששגה בדרכו ואם חפץ חיים הוא, עליו לברוח מגרמניה, כל עוד הדבר אפשרי וכך קרה שבשנת 1938, ממש ברגע האחרון, יצא עם אמא פאולה בדרכם אל הלא-נודע והגיעו לקניה.

העובדה לפיה האנגלים סייעו להם לנוס מגרמניה ולמצוא חוף-מבטחים בקניה, גרמה להורי, כמו לכל שאר יהודי-קניה, לחוש אסירי-תודה לבריטים שהצילו אותם ממחנות-ההשמדה, לשם נשלחו אחיהם, אחיותיהם והוריהם. מכאן ועד הזדהות מלאה עם הכתר-הבריטי, היה המרחק קצר ובתוך תקופה קצרה למדי, ראו עצמם הורי, כחלק בלתי נפרד מבריטניה-הגדולה והנה נולדה זהות חדשה: לא עוד יהודים-גרמנים, אלא יהודים-אנגלים.

אבא ואמא קיבלו מהאנגלים, אמצעים חומריים שמעולם לא היו להם ובזכות כך, הקימו בקניה חווה-חקלאית ענקית ומשגשגת. אין ספק שמאז 1938 ועד למרד ה"מאו-מאו", חשו ההורים, כמי שחייבים את נאמנותם והצלחתם לשלטון האנגלי וגם אם החזיקו עדיין במנהגים         ' ייקים' ובשפה הגרמנית ותרבותה, כבר ראו עצמם נתינים אנגליים ואפילו החזיקו בדרכונים בריטיים של 'איחוד המדינות הקולוניאליות' מטעם הכתר הבריטי. הזהות הזאת התגבשה, ככל שנמשכו שנות שהותו של הזוג ג'וזף בקניה וכאשר נולד אחי הבכור טומי, ברור וטבעי היה הדבר, שהוא יגדל ויתחנך כמו כל ילד אנגלי בקניה. הוא נשלח כבר בגיל 7 לפנימייה-אנגלית בניירובי, שם עברו עליו מרבית שנות ילדותו ונערותו, הרחק מבית אבא-ואמא והיה באופן הטבעי ביותר, לבחור בעל זהות בריטית מהוקצעת ומושלמת, למרות יהודותו ושרשיו היהודים.

אחר-כך, קרה שבאתי לעולם ואיכשהו, בניגוד לתוכניותיה של אמי, נותרתי בחיים וגם המסלול ליציקתה ועיצובה של זהותי, היה מוכן: אמור הייתי ללכת, בבוא העת, בדרכו של אחי טומי ולגדול להיות נער ובחור בעל זהות אנגלית לכל דבר. אלא שהמציאות והגורל, שוב תעתעו במה שנראה היה אולי, כהתרחשות מובטחת לעתיד לבוא ובתוך לילה אחד, מצאתי את עצמי בתוך סל-נצרים, נס על נפשי עם אמי ואחי מבית-החווה, שם נולדתי, מפני המיתקפה של אנשי ה"מאו-מאו".

כשהגענו בסופו של מסע הבריחה, מקניה לישראל, לבשתי תחילה זהות חדשה: ילד, עולה-חדש בן למשפחה 'ייקית', בארץ זרה. הילדות שלי בישראל, גיבשה מהר מאוד זהות שבחרתי בה במודע: להיות ככל הילדים ה'צברים', בהחלטה נחושה לנתק עצמי מכל סימן וזהות של שייכות לצד ה'ייקה' שלי וכך אמנם קרה: סרבתי לשמוע ולדבר גרמנית, התרחקתי מכל מה שהיה בו רמז להיותי בן למשפחה 'ייקית' ועד מהרה הייתי ל'אחד מהחבר'ה', מבלי שאיש יעלה על דעתו משהו על מקורותי.

הזהות הישראלית התאימה לי ואף גיליתי הזדהות מלאה עם הדמות החדשה שלבשתי מגיל צעיר. אחי הגדול טומי, סירב להתאקלם ולקבל על עצמו את הזהות החדשה, עד שלבסוף נכנע למציאות בה חי ולמרות שנותר בעל אופי 'ייקה-אנגלי', היה ברבות הימים לישראלי, כמעט-לכל-דבר ואילו אני, הסרתי מעצמי את כל הרמזים בדבר מוצאי, אף שבמשך שנים נשארתי סוג של 'אנגלופיל', המעריץ ואוהב כל דבר הקשור לבריטניה-הגדולה ותרבותה.

אלא ששוב עשו החיים את מה שלא נמצא בתוכניות האישיות וכאשר נפטרה אמא פאולה, מצאתי את עצמי 'חוזר בתשובה' ולהפתעתי הרבה, מגלה מחדש את הזהות, ששייכת הייתה בזמנו לסבא מוריס, אף שמיד עם הגעתי ארצה, כבר שיניתי את שמי לדוד. התהליך הזה הוליך אותי אמנם למחוזות לא מוכרים, אבל ככל שחלפו השנים מאז, גברה בי התשוקה ללמוד, להעמיק ולהאחז מחדש, בכל מה שאבד לי כל השנים הארוכות שחלפו ובמידה כזאת או אחרת, נסגר מעגל בחיי והייתי דומה יותר ויותר לסבא מוריס, שמעולם לא זכיתי להכיר.

המים של אגם-ויקטוריה ריצדו לעיני ומשק כנפי העופות החזיר אותי למציאות ולדבריו של ד"ר ג'וזף אמארו.

האם זהות-אישית הינה רק הגדרה פילוסופית ארטילאית, או שמא מדובר במשהו מאוד מוחשי? האם החלפת זהויות, מבחירה או מכורח הנסיבות, יוצרת גם שינוי פנימי ובכוחה לעצב מחדש את האופי? האם הזהות, היא משהו שתלוי במתבונן בה מהצד, או שתלויה היא בהרגשה הפנימית של האדם, או אולי בשניהם גם יחד?

הבטתי במי האגם הענק וחשתי שאין לי תשובה, פשוט לא יודע.

שנוי הזהות של ד"ר ג'וזף אראמו, וגם של הצ'יף משבט הקיקויו ושל מי שגידל אותי, ג'רוגה אם-בויה ושל כל שבטי קניה, השנוי הזה לא נבע ברובו מבחירה, אלא נוצר כתוצאה מנסיבות חדשות ואכזריות. אותו שינוי אכזרי עבר על הורי, לפחות פעמיים בחייהם, בגרמניה ובקניה ובעקיפין, גם עלי. לפחות בכך נראה היה שצדק ד"ר אראמו, אבל  השאלות בדבר משמעותה של הזהות האישית ואולי גם הלאומית, נותרו, לפחות בשעה הזאת, פתוחות.

חשתי הקלה מסויימת, בזכות העובדה לפיה, מצאתי את ההזדמנות הראשונה בחיי, ודווקא כאן בקניה מולדתי, לנסות לקיים עם עצמי דיון בעניין כה מטריד, אף שכל הדרך בחזרה מקיסומו לנאקורו, המשכתי להרהר במסקנה אליה לא עלה בידי להגיע והחלטתי להמתין לשעת הכושר הבאה, שאולי-אולי תבוא.

כשהגעתי לבית-המלון בו שכנתי בנאקורו, המתינה לי הודעה מג'רוגה אם-בויה:" בואנה מוריס, להזכירך כי מחר בבוקר אנחנו נוסעים יחד למומבסה. מקווה שנהנת בקיסומו ומצאת פתרונות מול האגם…".

Posted by: | Posted on: פברואר 8, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-15

kenya

הכניסה לאוניברסיטת ניירובי

 

הנסיעה מנאקורו לניירובי התמשכה על פני שעות ארוכות וחלפה בתוך נופי-בראשית, חלקם מוכרים ואחרים זרים לי וחדשים. ג'רוגה ישב מרבית הזמן לצידי בשתיקה לא אופיינית ונראה היה לי כי שקע בהרהוריו, מה שאיפשר לי לספוג אל קרבי את ההוד וההדר של נופי ארץ-ילדותי, מבלי להיות עסוק בשיחה עמו. מרבית הדרך לניירובי עברה במרחבי ג'ונגל צפופים ואחר-כך ביערות נמוכים יותר, שעד מהרה התחלפו במישורים גדולים, עטויי עשב-סוואנה ושיחים נמוכים. פה ושם זכיתי שוב לראות מקרוב עדרי פילים, קרנפים, זברות, ג'ירפות ולהקות של אלפי עופות נודדים בשלל צבעים ושוב חשתי פליאה והשתוממות, נוכח העובדה לפיה עדיין מצויים באזור הזה מקומות בהם יכולות החיות לשוטט באופן חופשי, מבלי שיסגרו עליהן בסוגי "ספארי" שונים המיועדים לתיירים צמאי צילום.

ג'רוגה נרדם ורק כאשר התקרבנו לפאתיה של עיר-הבירה, נעור משנתו והתמתח על מושבו והחל מנווט את דרכי ברחובותיה של ניירובי. העיר הצפופה והתוססת, בשעת-צהרים מוקדמת, קידמה את פנינו במזג-אוויר חמים ובהיר ועד מהרה נכנסנו לאחת השכונות השקטות של העיר ומקץ דקות ספורות, נכנסנו בשעריה של אוניברסיטת ניירובי.

ד"ר ג'וזף אראמו, קיבל את פנינו במשרדו המרווח במאור פנים ולאחר שהחליף חיבוקים ונשיקות עם ג'רוגה אם-בויה, לחץ את ידי בחמימות רבה והזמין אותנו להתיישב בכורסאות-הנצרים שבחדר עבודתו וכפי שכבר הורגלתי, מאז שובי לקניה, ניצב מולנו שולחן עגול עמוס פירות טריים וכוסות גבוהים מלאי חלב-קוקוס. ד"ר ג'וזף אראמו, לבוש חליפה אפורה וחנוט בעניבה כחולה, המתין לבואנו וניכר היה שהקפיד לפנות את זמנו לצורך המפגש ואף הודיע למזכירתו, כי הוא מבקש שלא יפריעו לו עד אשר תסתיים הפגישה.

איש גבוה, בעל מאור-פנים, שערו מקורזל וחרף משקפי-הקרן שהרכיב, נראה לי צעיר מכפי שסברתי משום מה שיהיה, וכאשר פתח את פיו לדבר, חשף שורה צחורה של שיניים, בחיוך כובש ומגרונו בקעה נימת קול רכה ונעימה.

"בואנה מוריס ג'וזף" פתח ואמר " הרשה לי קודם כל לברך אותך על שובך לארצך-מולדתך, אין לי ספק שזהו ביקור מיוחד ומרגש עבורך ואני שותף להתרגשות שלך" היפנה מבטו לג'רוגה אם-בויה, שישב לצידנו והוסיף:" אדון אם-בויה, אחי ורעי וידידי, כבר הספיק לספר לי ארוכות עליך ועל משפחתך המיוחדת וצר היה לי לשמוע ממנו, כי הוריך כבר אינם בין החיים".

הצצתי במבוכה בג'רוגה, שהספיק כמסתבר לעדכן את ד"ר אראמו, לפחות בחלק מקורותי והוא חייך קלות, אך לא הגיב ואז המשיך ד"ר אראמו ואמר:" אנחנו נמצאים בבית-הספר לעסקים של אוניברסיטת ניירובי ואני משמש מנהל החוג למנהל-עסקים, אחד מתוך שלושה חוגים ללימודי תואר-שני ולצידו החוג לחשבונאות והחוג למדעי-הניהול. יחד אתי מלמדים כאן כ-120 מרצים ואנחנו קיימים כאוניברסיטה מוכרת, מאז שנת 1964 ועכשיו אתה יודע בערך לאן הגעת" חייך.

הנדתי ראשי לאות הבנה והוא המשיך:" אדון אם-בויה ביקש ממני לדבר איתך על מה שהתרחש בקניה מאז עצמאותה ועד היום, אבל אני לא כל-כך רוצה לשאת באוזניך הרצאה משעממת ומעדיף לדבר איתך על דברים אחרים, אם לא איכפת לך?".

" ד" אראמו, אני ממש מודה לך על שהסכמת לקבל את פני ומצאת…" ניסיתי להגיד, אבל הוא הניף את ידו הגדולה וקטע אותי בבת-שחוק ואמר:" בוא נא נסכם שאני ג'וזף עבורך, בלי תארים מיותרים" ומיד הוסיף:" חוץ מזה, ראה איך החיים מוזרים: אתה ואני נולדנו כאן בקניה ולשנינו קוראים ג'וזף!".

חייכתי נוכח הגילוי המפתיע שעלה במוחו, אבל הוא כבר הפליג הלאה:" תראה, בואנה מוריס, בניגוד לאדון אם-בויה, ידידי ורעי ואחי-בנפש, הוא בן שבט קיקויו ואילו אני בן שבט מסאי ולמרות ההבדל הזה, לפחות במקרה האישי שלנו, יש בינינו קירבה עמוקה וארוכת שנים, מה שקשה להגיד על מערכת היחסים שהייתה בין שני השבטים האלה בעבר ולעיתים גם עד לא מזמן".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

ד"ר אראמו נטל מהצלחת העמוסה שעל השולחן, פלח גדול של אננס ונגס בו, כשהוא מוחה את פיו במטפחת צחורה ששלף מכיס מקטרונו ואמר:" בוא ואספר לך מעט על שבט המסאי ואז תבין אולי, מה בדיוק התרחש כאן ואיך השפיעו האירועים על כולנו ובמקרה הזה, אם תרשה לי, גם עליך".

"גם עלי?" שאלתי בהשתוממות גלויה.

ד"ר אראמו הניד ראשו בחיוב והטעים:" קניה הייתה ייעד תמידי לספינות שהגיעו לחופיה מהאוקיאנוס-ההודי ומחצי-האי ערב ובסוף המאה ה-15, נכבשה בידי הפורטוגלים. אחריהם הגיעו לכאן הערבים וכעבור שנים החלו הבריטים להשתלט על קניה ובסביבות 1895 תקעו גם כאן את יתד הקולוניאליזם והגדירו את המדינה הזאת כ"שטח החסות המזרח-אפריקני", עד שבשנת ,1920 סיפחו באופן רשמי את קניה לכתר-הבריטי. עד אז התנהלו החיים בקניה על בסיס שבטי, כלומר לכל שבט היו השטחים שבבעלותו והוא עשה בהם כפי שנהגו אבות אבותיו במשך מאות שנים. המצב הזה, גרם מפעם לפעם סכסוכים קשים בין השבטים וייצר יריבות, על רקע הרצון והצורך לשלוט בשטחי-מרעה וכך מצאו למשל אנשי המסאי, הקיקויו והסמבורו את עצמם, משני עברי המתרס".

ד"ר אראמו בחן אותי מקרוב, לראות אם אני מצליח לעקוב אחר מהלך דבריו והמשיך:" אולי אתה זוכר, או שאתה לא כל-כך יודע, בכל זאת היית צעיר מאוד כאשר עזבתם את קניה, אבל יש לנו מנהגים שונים מאלה של הקיקויו וגם משבטים אחרים" הציץ לרגע בג'רוגה השקט ואמר:"אנחנו למשל מאמינים שכאשר נברא המסאי הראשון, הוא קיבל במתנה מהאל 'אנגאי' פרות ומכאן שכל הפרות שייכות בעצם לשבט המסאי, מה שכמובן לא מקובל על הקיקויו ועל שבטים אחרים. הבקר היה תמיד מקור החיים של המסאי ובעל מעמד מיוחד בשבט, גם במובן הטכסי וגם בכל הקשור לערכו הכלכלי. אבותינו החדירו בנו את האמונה, שלדם הפרה יש סגולות מיוחדות ומאריכות-חיים ולכן הונהג למשל הטקס בו מקיזים דם מהצוואר של הפרה, באמצעות חץ מיוחד, ושותים את הדם הזה. הפרה הייתה תמיד אמצעי תשלום וערכה של האשה נמדד לפי יחדות-פרה: קונים אשה באמצעות תשלום בפרות, ומעמדו של אדם ניכר ונקבע, בהתאם לכמות הפרות שברשותו, מה שהופך אותו לבעל כח והשפעה בשבט ובכפר.אגב, הלוחמים של השבט נהגו לשתות את חלב הפרה רק בחברותא ונמנעו מלאכול בשר בנוכחות האשה, אלא רק בהחבא בין השיחים. כל החיים של שבט המסאי, התנהלו תמיד סביב החלטות שקיבלו הצ'יפים שלהם, זקני ומנהיגי השבט והם אלה שהכתיבו מה מותר ומה אסור ומחוייב המציאות. כך למשל הנהיגו במסאי את טקס ברית-המילה, שנערך אחת לשבע שנים לנערים-לוחמים. זאת ברית-דמים משותפת לנערים בגיל 14 לערך, והטקס התקיים מול ראש-השבט שניצב באמצע מעגל הזקנים וכל נער ניגש לטקס בתורו, לעבור את הברית ואם חלילה גילה פחד, היה מגורש ומשפחתו המבויישת בגללו, נאלצה לשים עפר על הראש ועדר-הבקר שלה, לא יכול היה לעבור יותר בשער הכפר והיא הייתה מוחרמת. ילדי השבט נהגו לעבוד מגיל שש עד גיל שמונה בטיפול בעיזים ובכבשים ורק אחר-כך, הורשו לרעות את הבקר. הלוחמים נחלקו לארבע קבוצות גיל שונות, צעירים, בכירים, בוגרים וזקנים ובהדרגה, בהתאם לקידומם, הצטיידו ב'מקוקי' שזאת חנית, ב'סימי' שזאת חרב וב'רונגו' שזאת אלה. הרחבת מעגל הלוחמים, בוצעה אחת לפרק זמן שנקבע על-ידי הזקנים ולגברים לא הייתה מגבלה לשאת נשים, לפי מפתח כלכלי טהור ובלבד שלא מדובר בלוחמים צעירים שאסור היה להם לשאת נשים. נשים לא נישאו למי שהכניס אותן להריון ולפני הנישואין, עברה כל אשה את טקס ברית-המילה שלה ואחר-כך קיבלה מבעלה מספר פרות, אותן הייתה מעבירה בירושה לבניה. אשה מגולחת ראש, סימלה בכך את מוכנותה לקיום יחסי-מין ואם הצמיחה שיער, סימן היה הדבר להריונה. אשה לא נחשבה בוגרת, עד שבנה עובר את ברית-המילה ואת טקס-המילה לבנות, היו הנשים מבצעות, ללא נוכחות של גברים. מרבית נשות השבט נהגו לעקור שן-אמצעית תחתונה, כאות וסימן לכוחה להדוף את העין-הרע ובדרך-כלל היו כל הנשים גם אחראיות על הקמת בקתות המגורים בכפר מגללי הפרות שלהן".

בבת אחת הפסיק ד"ר אמארו את דבריו ונעץ בי מבט חד. לרגע ממושך השתררה בחדר דממה מעיקה, ומאחר שלא הגבתי על הדברים, שאל ד"ר אמארו ומיד גם השיב:" מדוע סיפרתי לך את תמצית תולדות שבט מסאי ומנהגיו? הנה, אגיד לך: יושב לפניך ד"ר ג'וזף אמארו, ראש החוג למינהל-עסקים באוניברסיטת ניירובי, מוקף במיטב הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, מחשבים מתוחכמים, אינטרנט-מהיר וגישה נוחה ומיידית לכל מאגרי-הידע המעודכנים בעולם! אשתי מועסקת כעורכת-דין, באחד המשרדים הגדולים בקניה, בני אקדמאים בעלי תארים באוניברסיטאות אמריקניות, אחד מהם מתגורר בוושינגטון הבירה ומשמש נציג בכיר של ממשלת קניה שם, והשני גר בלונדון ועובד בחברת מחשבים גדולה, ובתי עיתונאית מצליחה וידועה" הפסיק שוב לרגע והמשיך:" אבל בואנה מוריס, אני ומשפחתי המתקדמת והמצליחה, בני שבט מסאי! אבותי ואבותיהם נדדו בסוואנות של קניה, עם עדרי-הבקר ונהגו בדיוק כפי שתארתי לך לפני רגע, כבנים גאים של שבט המסאי ואין ספק שסבא שלי רכש את סבתי, תמורת מספר ראשי-בקר וסבא שלו נהג להוציא דם מצוואר הפרה ולשתות אותו!".

"אני לא מבין למה אדוני חותר" אמרתי בשקט.

"ברור בואנה מוריס  שאתה לא מבין" באה התשובה ולאחריה:" אני מייצג עבורך את קניה המודרנית והמתקדמת, במובנים מסויימים גם העשירה, בקנה-מידה מקומי ואני אפילו נחשב מקורב לשלטון, למרות שהוא מבוסס מרבית הזמן על אנשי הקיקויו ובכל זאת, בין תולדות השבט הפרימיטיבי שלי, כפי שתארתי לך חלק מן המסורת שלו, לבין מצבי ומעמדי היום, חוצצת תהום ענקית".

"אדוני מתכוון בוודאי לשלטון האנגלי שהיה פה" אמרתי.

ד"ר אמארו הניד ראשו לשלילה ובזווית עיני הבחנתי בחיוך על פניו של ג'רוגה אם-בוי ." לא ולא, בואנה מוריס, ממש לא" הגיב נחרצות         " האדם הלבן, האנגלי-הבריטי, הגיע לכאן לכבוש את האדמה שלנו, לנצל אותה ואת כל בני השבטים של קניה, הקיקויו, המסאי, הלוהו, הלואו, הקלנג'ין, הקמבה, הקיסי, המארו, הסומברו והננדי. האנגלי נישל מאות אלפי אקרים של אדמה, כמו למשל את כל אדמות שבט הסמבורו על-יד הר-קניה, באמצעות 'ארגון-צדקה' שגירש משם אלפיים משפחות ובהן גם משפחתו של דניאל ארמפ מוי, מי שהיה הנשיא לשעבר בקניה. המיסיון האנגלי, במיוחד הסקוטי, לחם נגד המנהג העתיק של המסאי, לקיים ברית-מילה לבנות וכאשר החלה כאן ההתקוממות שהביאה ל"מאו-מאו", ביצע האדם האנגלי-הלבן, פשעים נגד האנושות, רצח, אנס, עינה והנהיג מחנות-ריכוז ומעולם, מעולם לא נתן איש מהם את הדין על הפשעים הללו, כי בסופו של דבר, מדובר באדם-הלבן "הנאור" המתורבת שרק ביקש להביא לקניה את הקידמה והפיתוח!".

"איך זה מתקשר לכל מה שאמרת קודם?" שאלתי בשקט.

ד"ר אמארו רכן לעברי והשיב:" למרות כל מה שעוללו כאן האנגלים-הבריטים, וחרף כל הפשעים הנוראים שהם עשו בקניה, אני לא מאשים אותם במצב שלנו".

"מה זאת אומרת?"

"קניה נחשבה עד לא מכבר, לעוגן יציב במזרח-אפריקה, למדינה שמתקדמת בצעדי ענק לקראת עצמאות כלכלית ולבעלת השפעה חיובית על מרבית היבשת, אבל מדובר בסוג של תרמית עצמית, באשלייה, בהונאה-עצמית ובמצג-שווא" אמר ד"ר אמארו " מעט מאוד אנשים בקניה יודו בפניך שהחברה שלנו חיה בתוך משבר-זהות עמוק, בכך שאנחנו לא עם, אלא פסיפס של שבטים, שהתפרים ביניהם מאוד מאוד גסים! ובכלל, מי אני? ד"ר ג'וזף אמארו, בעל השכלה מערבית, או נכד ונין לשבט המסאי הפרימיטיבי, או שניהם גם יחד? ומי הוא זה, ידיד נפשי ג'רוגה אם-בויה? ממנהיגי שבט הקיקויו בעת החדשה, שרכש את השכלתו בלונדון? או נכד ונין לשבט הקיקויו, הלא פחות מפגר, ואולי כל אלה יחד?! וכיצד קרה שדווקא הוא, בן שבט הקיקויו, יוזם מרד ה"מאו-מאו", גרם להצלת משפחתך, בעודו משמש לכם 'בוי' משרת? בכך אין להאשים את האנגלים-הבריטים הלבנים, מהם למדנו דברים אחרים כמו טרור, פריצות, סחר-בסמים ושחיתות נוראה!".

"אם אני יורד לסוף דעתך, אין עם-קנייתי, אלא רק שבטים שחיים כאן יחד?" ניסיתי להקשות.

הוא חייך בשביעות רצון גלויה:" בדיוק כך, בואנה מוריס! אין עם-קנייתי, יש יותר מארבעים מקורות שבטיים שייצרו יחד מנגנון המאפשר חיים משותפים, שמפעם לפעם, מתפרקים בקול גדול ובשפיכות-דמים נוראה ובכך אין להאשים את האדם הבריטי-האנגלי הלבן. אבל אם תהרהר בדבר, תבדוק את ההיסטוריה של בני עמך ותראה שיש לנו בעניין זה הרבה מן המשותף, שהרי בני-ישראל מקורם ב-12 שבטים שאוחדו לצורך משימה מוגדרת, אבל אני לא בטוח שברבות הזמן, היו לעם אחד".

שתקתי. זקוק הייתי לזמן על-מנת לנסות להתמודד עם הטענה הזאת אבל ד"ר אמארו לא הניח לי והמשיך:" משבר-זהות אינו רק מושג הראוי לשמש פסיכולוגים, זהו מצב נפשי אליו נקלע האדם, או העם, גם אם אינו מודע לכך, או בוחר להתכחש לכך" ואחרי הפסקה שנראתה לי, משום מה ארוכה במיוחד, הביט לתוך עיני ואמר בחיוך:" בואנה מוריס, תראה ותבחן את עצמך! נולדת כאן בקניה כמוריס ג'וזף, בן למשפחה יהודית שמקורה בגרמניה, ניהלת כאן חיים של אנגלי-בריטי, עד שנאלצת לברוח עם משפחתך ושם בארצך החדשה, שינית את שמך, למדת שפה חדשה שלא הכרת, ניהלת עשרות שנים את חייך, תחת זהות חדשה לגמרי ואני מניח שכל אותה העת, הדחקת לגמרי את מוצאך האמיתי, וגילית הזדהות מוחלטת עם דמותך החדשה, ולמרות שהבנתי מאדון ג'רוגה שאתה כבר סבא לנכדים, אני לא בטוח שאתה מודע למה שקרה לך, ששרדת איכשהו את המעבר מזהות אחת לאחרת ובקיצור, שאתה בכלל יודע מי אתה באמת?!".

הדברים הללו התרסקו על ראשי, כאילו הנחית עלי הד"ר החביב, קורנס רב-משקל. המלים שלו חדרו בבת אחת לתוך הכרתי והותירו אותי לא רק חסר מענה, אלא כמי שנתגלה לפתע פתאום, במלוא מערומיו ובפרהסייה.

ג'רוגה אם-בויה הבחין, כפי הנראה במבוכתי והתרומם ממקומו ולראשונה מאז נכנסנו למשרדו של ד"ר אמארו, הביט במארחנו ואמר:" אני חושב שהנקודה הזאת הובהרה היטב ובואנה מוריס מבין עכשיו את ההסבר שלך, כפי שהשלכת אותו מתולדות שבט מסאי בקניה אל חייו הפרטיים" חייך בציניות גלויה.

ד"ר אמארו לבש הבעה מתנצלת ומיהר לומר:" אני מתנצל, בואנה מוריס, אני באמת מבקש את סליחתך! לא הייתה לי כוונה לפגוע בך או להעליב אותך חלילה!".

קמתי ממקומי והבטתי בו בחיוך כשאני מושיט אליו את ידי " אין צורך להתנצל ד"ר אמארו, לא נפגעתי ולא נעלבתי" אמרתי " ההיפך הוא הנכון, אני אסיר תודה לך על השיעור החשוב ביותר שקיבלתי מזה שנים ארוכות מאוד והודות לך, אני מבטיח לעסוק בעניין הזהות שלי עוד ככל שיתיר לי הזמן".

"אגב, אם מדברים על זמן, כדאי שנזוז כי אנחנו עלולים לאחר לפגישה הבאה שלנו" הפטיר ג'רוגה אם-בויה ונפרד מד"ר אמארו בחיבוק חם ואוהב.

רגע אחר-כך מצאתי את עצמי מתחבק בחוזקה עם ד"ר ג'וזף אמארו ויוצא את חדרו כששוב ניקוו דמעות בעיני.

 

 

Posted by: | Posted on: פברואר 4, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-14

QiwyqILViO1oHhojtCsjG12R_ut7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkY0MzcxQyIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]20160127_144635

סמלה של קניה                            חובק-מפיות מכסף על-שם מוריס

 

שכב על המיטה בחדר שבבית-המלון, ממתין לבואו של ג'רוגה אם-בויה, שהרי נדברו השניים כי יסעו יחד בבוקרו של היום לניירובי הבירה ושם יפגשו עם ד"ר ג'וזף אראמו, מרצה בכיר ב"אוניברסיטת  ניירובי". ג'רוגה הגדיר את המפגש המתוכנן כ"חשוב מאוד להבנה אמיתית של קניה" ולמרות שלא התלהב מנסיעה כה ארוכה לניירובי וחזרה באותו היום, הסכים להזמנתו של ג'רוגה.

ממקום משכבו הבחין במגן-המלחמה, שהעניק לו אתמול הצ'יף סמואל ואשר ניצב בפינת החדר. כבר למד לדעת כי המגן, עטור צבעיו של דגל-קניה ובמרכזו סמל המדינה ומפי ג'רוגה אם-בויה, השכיל ללמוד כי הדגל הוכר ב-12 בדצמבר 1963 כנס-הלאומי של המדינה וכי הצבע השחור שלו מייצג את צבע עורם של התושבים, הצבע האדום את המאבק לעצמאות ואילו הצבע הירוק מייצג את העושר הטבעי של קניה. נעץ מבטו בסמל הטבוע בטבורו של המגן והבחין בשני אריות המחזיקים חרב-מסאי ומגן-מלחמה, בדיוק כמו זה שקיבל במתנה, ובמרכזו תרנגול, אחד משני העופות הלאומיים של קניה ואשר מסמל חיים חדשים ומשגשגים. האריות והמגן, מצויים על רקע צללית הר-קניה ובבסיסו קפה,תירס, תה ואננס ובתחתית הסמל, מופיעה המלה: HARAMBEE שבתרגום-חופשי פירושה:" למשוך יחד!".

מחשבותיו נדדו, בלי שום פשר ומובן, למחוזות רחוקים ונשכחים אשר צפו ועלו לנגד הכרתו, מימים עברו. כבר הבין כי הגעתו לקניה והגילויים הרבים שנחשפו בפניו ,מאז פגישתו עם ג'רוגה אם-בויה, הציבו את נפשו הסגורה והמסוגרה, במצב שהיה לו חדש ובו התעוררו זכרונות שהיו רדומים בקרבו במשך שנים כה רבות. עד מהרה התחוור לו כי במוחו אצורים קטעים רבים מימי ילדותו בקניה ואף שאינם מתלכדים ל'סרט' שלם, אלא ממלאים אותו טלאים-טלאים, יש בהם פתאום את הכוחות לצוף ממעמקיו באופן חד, בהיר ומפתיע. כך למשל מצא עצמו משוחח עם ג'רוגה אם-בויה וגם עם צ'יף סמואל, כשהוא עושה שימוש גדל והולך בשפה הסוואהילית, אותה לא הגה יותר מיובל שנים וכך מצא עצמו משרטט בעיני רוחו תמונות-ילדות, שסבר כי כבר נמחקו מקרבו.

תחילה הדהדו באוזניו קולות רבים ומשונים: צלילים שבקעו מתוך ה'גרמופון' הגדול, עליו התנגנו תקליטים עבים, שהשמיעו מוסיקה-קלאסית האהובה על הוריו ואשר צליליה מילאו את חדר-המגורים הרחב, מתוך מגבר דמוי חצוצרה ענקית. אחר-כך שמע את קולו של קריין הבי.בי.סי. מתוך מכשיר הרדיו, שניצב סמוך למדף-הספרים, מקריא את מהדורת-החדשות היומית שהייתה כה חשובה לאבא מקס להאזין לה וברקע הדהדו באוזניו הקולות שבקעו מהמטבח, בו עסקו אימא פאולה וג'רוגה אם-בויה ואשתו, בתנופה בלתי פוסקת של בישולים ואפייה והכנות לעוד ארוחה וכאשר הקשיב היטב למתחולל בראשו, שמע מרחוק את שאגת האריות ותרועת הפילים, שהגיעו אליו מעבר למרחבי גבולות החווה.

בחדר-השינה שלו ניצבה מיטה גדולה וגבוהה, עטופה בכילה הצחורה שהגנה עליו מפני יתושי-המלרייה וזכר כיצד נפל דווקא אבא מקס למשכב, לפחות פעמיים בשנות ילדותו, לאחר שנעקץ על-ידי היתושים הללו וסבל מן ה'קדחת הצהובה' ורק לימים גילה כי נמצא בסכנת-חיים. הזכרון הזה נצמד לכל אמצעי הזהירות וההגנה שננקטו בחווה, מפני הסכנה הנוספת שריחפה על ראשם ושמקורה בנחשים הארסיים שאיימו להכיש כל מי שהזדמן בדרכם ונזכר כי נהגו הנשים האפריקניות לענוד טבעות-נחושת רבות, מגובה הקרסוליים ועד מתחת לברכיים, כאמצעי הגנה מפני הנחשים, בעיקר בעת שהלכו בנתיבים שהובילו אותן בעשבי הסוואנה הגבוהים, שם שרצו הנחשים.

לא היו לו חברים ולמעט מפגשים מזדמנים עם ילד בן גילו, ויויאן, בנם של בעלי חווה-חקלאית שכנה, שנמצאה במרחק שעתיים של נסיעה מביתו, לא חווה משחקי-ילדות עם מישהו אחר, מה עוד שרק לעיתים נדירות לקח אותו ג'רוגה אם-בויה, לבקתות-המגורים של העובדים בחווה ושם נפגש לזמן קצר עם הילדים האפריקנים בני גילו. זכה איפוא לקבל, אולי בתמורה וכפיצוי על בדידות ילדותו, ערימות של משחקים וצעצועים, אלא שזכר כי נקשרה נפשו רק ל'דובי' צהוב שלא עזב לרגע ולמשחק-הרכבה מחלקי-עץ , אותם טרח לפזר ולהרכיב מחדש עשרות פעמים עד שהצליח, כמעט בעיניים עצומות, ליצור את התמונה המלאה של בית-חווה וסביבו חיות-בית שונות ואפילו טרקטור בצבע אדום.

לא הרחק מן המרפסת הגדולה והמקורה, עליה נהגו לסעוד את ארוחת-הבוקר בלבד, נמצא ארגז-חול, בו אהב להשתעשע בניסיונות ליצור ארמונות שונים, אלא שלצורך כך נזקק למים, להרטיב בהם את החול, מה שתמיד העלה את חמתה של אימא פאולה, נוכח הלכלוך והבוץ שדבקו בו, למרות סלחנותו של ג'רוגה אם-בויה שטיפל בו.

חייו התנהלו תחת השגחתו וטיפולו של ג'רוגה, בעצם מיום הוולדו ועד שהוברח באותו ליל-מנוסה מהחווה. ג'רוגה, תמיד בסינר-לבן כמצוות אימו, הסיעו לכל מקום בחווה בעגלה, האכיל והישקה אותו, דאג להעסיק אותו במשחקים שונים שהמציא עבורו והשגיח על כל צעד ושעל שעשה. ג'רוגה שימש אומנם כעובד-החווה בתוך הבית, שם היה אחראי עם אשתו על הניקיון ועבודות-המטבח, אבל במקביל ובנוסף, שימש לו סוג של 'אומנת ממין-זכר' ומשעת בוקר מוקדמת ועד שעלה בערב על מיטתו, נמצא בחזקתו ובטיפולו של ג'רוגה. אימא פאולה הייתה עסוקה במהלך מרבית שעות היום, בעבודות שונות בתוך הבית ומחוצה לו ובעיקר נשאה באחריות למתרחש בלולים הגדולים, שם נמצאו מאות מטילות והיא ניהלה בהם את עבודת הפועלים, בעוד אבא מקס, נמצא רוב היום במרחבים הענקיים של החווה, או בנסיעות לנאקורו ולעיתים אף לניירובי ומכאן גדל והתרחב חלקו של ג'רוגה בחייו של הילד.

נזכר בשני כלבי-הזאב, שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה ובעודו שוכב במיטה שבבית-המלון ונסחף במראות שהציפו אותו, כעס על עצמו ששכח את שמות הכלבים הללו, אבל חייך לעצמו בהנאה, כאשר זכר כיצד נהג להשתובב איתם ואיך היו עוטפים אותו באהבה ובליקוקים, למגינת ליבה של אימא פאולה…

משום מקום, הגיח לעברו זכרון אישפוזו בבית-החולים בניירובי וזאת לאחר שרופא המשפחה קבע, כי עליו לעבור ניתוח להסרת השקדים. בעיני רוחו ראה שוב את המחלקה בה אושפז, את המיטה הענקית בה שכב ואשר הוסעה על-ידי האחיות על גלגליה, מקצה האולם ועד קצהו, לקול מצהלות שאר הילדים במחלקה ובעיקר את השעות בהן הושיבו אותו במרפסת-החיצונית של המחלקה והכריחו אותו ,אחרי הניתוח, לבלוע כמויות אדירות של גלידה-קרה. בכל פעם שחלפה על פניו האחות האחראית, שבאה לוודא כי הכל יאכלו את הגלידה, נהג להשליך מתוך צלחתו את מה שנותר ממנה, לשורת השיחים שנמתחה לאורך המרפסת וכך מנע מעצמו עוד כאב חד של בליעה בגרונו הצורב. שמחתו הרקיעה שחקים, כאשר למחרת הניתוח, הגיעו הוריו ואחיו טומי, לבקר אותו בבית-החולים והביאו איתם ערימה גדולה של מתנות, שהרי לראשונה בחייו, עזב את הבית ונותר לבדו במקום זר.

טומי אחיו, למד בפנימיה אנגלית בניירובי ולמעשה שב הביתה לחופשות, רק אחת לחודש-חודשיים. זכר כיצד נסע עם אבא מקס לתחנת-הרכבת לאסוף את טומי בבואו לחופשות ונצמד אליו בכל הימים הספורים בהם שהה בבית, כשהוא מאזין בשקיקה לסיפורים שסיפר אחיו על החיים בפנימיה ובעיקר התפעל ממה שתאר טומי בייחס למשחקי-הכדורגל של התלמידים, שעורי-הספורט והנוהג המוזר שחייב את כל התלמידים לשבת בחדר-האוכל המשותף, כאשר ספרים תחובים בבית-השחי של כל אחד מהם! שיטה זאת מנעה מהם להרחיב מרפקים בשעת הארוחה, שמא יפלו הספרים וכך ביקשו המחנכים להרגילם לנימוסי-שולחן ראויים ומי שהספר נפל מבית-השחי שלו, ספג בו במקום מכות על גב-ידו, באמצעות סרגלים שהחזיקו לשם כך המורים.

אהב את השעות בהן בילה עם אחיו הגדול וחש סוג של גאווה, נוכח העובדה שלימים, התגייס טומי לצבא-הבריטי ונהג לחזור הביתה לחופשותיו, כשהוא לבוש מדים ולראשו כומתא מרשימה, אבל יותר מכל, אהב להיות כמובן בחברת אבא מקס.

בכל הזדמנות נהג לשבת על ברכיו ולהתענג מחיבוקיו ומחום גופו הגדול, כשהוא שואף לקרבו את ריח הסגריות הנצחיות שעישן אבא מקס ואת ניחוח משחת-הגילוח בה השתמש ומצא עצמו מגחך נוכח זכרון חד שלפתע הציף אותו, כאשר עמד יום אחד לצד אבא מקס והביט בתמהון כיצד שורף אביו את שער חזהו באמצעות נר-דולק…אבא מקס לקח אותו עמו לנסיעות קצרות, בעיקר לעיר נאקורו, בה עשה לפחות ארבע פעמים בשבוע, בחנויות, בתי-מסחר ובדואר ובכל אשר הלך, נהג להציג בגאווה גלויה את בנו הקטן מוריס, עד שברבות הזמן הכירוהו הכל ולחייו כאבו מרוב צביטות-חיבה אותן ספג כמעט מכל מי שפגש בהם בעיר ובמקומות אחרים. אהב להגיע עם אבא מקס לדואר המקומי, בעיקר משום שבדרך-כלל הגיעו לשם חבילות, שנשלחו אליהם מבני משפחה בפלשתינה ובארה"ב ומפעם לפעם אף זכה לקבל בולים ישנים מקצוות העולם. כשחזרו הביתה, ממסע הסידורים והקניות בעיר, החלה אימא פאולה לפתוח את החבילות והוא המתין בסבלנות, שמא תצוץ עבורו הפתעה כלשהי, אלא שבמרבית המקרים, הכילו החבילות הללו מכתבים, עיתונים, תצלומי-משפחה ומפעם לפעם, סוללות למכשיר-הרגיו או 'תפוזי-יפו', ששלחו האחיות של אימא פאולה מפלשתינה.

מפעם לפעם פקדו אותם אורחים ממקומות שונים בקניה ואף מחוץ-לארץ. בכל המקרים הללו נהגו האורחים לשהות בביתם ימים אחדים והבית נתמלא קולות והמולה, בעיקר בשפה הגרמנית, בניגוד לשקט היחסי ששרר בו בימים אחרים. תאה ויוסטין שטרן היו בין האורחים הקבועים בביתם ומפעם לפעם הגיעה גם חברה של אימא פאולה מניירובי ובנה רוברט, שלימים אירחו את כל המשפחה בעיר-הבירה, בליל המנוסה מהחווה. זכר במעורפל דמויות אחרות שהגיעו אליהם, מארצות שונות וממרחקים שונים אך לא זכר את שמותיהם.

ראה לפתע, בעיני רוחו, ביקור נדיר של כל המשפחה בכנסייה בעיר נאקורו ורק זכר שמדובר היה בחתונה של אחת מבנות השכנים האנגלים שלהם, אשר התחתנה. במעומעם זכר כיצד פרץ וויכוח קולני, בגרמנית כמובן, בין הוריו, אם להגיע לטכס הנישואין בכנסייה, עד שלבסוף הוחלט בכל זאת, לכבד את השכנים האנגלים ולהגיע לחתונת בתם.

מאי-שם, בנבכי טלאי זכרונותיו, עלה לפתע באפו ריחם המשכר של המאכלים שנהגה אימא פאולה להכין: ה-"רוסט-ביף" הנפלא שרק היא ידעה איך לצלות, קציצות-הבשר ("קלופסה"), הכבד-הקצוץ, הרגל-הקרושה, הנקניקיות העבות וכמובן המנות-האחרונות, שכללו בין השאר סוגי 'פודינג' שונים, עוגות שוקולד, לימון ו'רולדה' והמון 'שלאק-זאנה' (קצפת מתוקה) על עוגות תות-שדה. עולם גסטרונומי ענק ומשכר הציף את בלוטות-הטעם שלו ואת נחיריו ובעיני רוחו נזכר כיצד נהגה המשפחה לשבת סביב השולחן, עוטים מפיות-לבנות שנשלפו מתוך חובקים כסופים, עד אשר יגישו ג'רוגה אם-בויה ואשתו את המנות ותמיד-תמיד היו שלוש מהן לפחות: ראשונה, עיקרית ואחרונה ולאחריה הצית אבא מקס את הסגריה שלו ולגם בהנאה גלויה את כוס הקפה שהוכן ב'פרקיוליטר' כמובן.

בין לבין, זכר נסיעות ושהות בחופי-הים של מומבסה ומלינדי, לשם נסעו לימי-חופשה ושם ראה לראשונה בחייו, לא רק את הים של האוקיאנוס-ההודי, אלא גילה לאורך חופי-הזהב, את עולם הדייג, בו עסקו התושבים באמצעות רשתות ענק, חכות, רומחים וסירות מיוחדות ומהירות.

צלצול טורדני נשמע ממכשיר-הטלפון הסמוך למיטתו והוא ניתק באחת ממסכת זכרונותיו.

" בואנה ג'וזף?" נשמע קולה של פקידת-הקבלה מעברו השני של הקו.

"כן, זה אני" השיב והתיישב.

" בואנה ג'רוגה אם-בויה ממתין לאדוני ב'לובי'" אמרה הפקידה.

"תודה לך, אני כבר יורד אליו" אמר והחזיר האפרסת למקומה.

ניגש לחדר-הרחצה ושטף פניו במים צוננים. כשהביט במראה, התקשה לרגע ממושך לחבר ולקשר, בין הדמות שניבטה אליו מהראי, לבין טלאי הזכרונות שחלפו והציפו ,עד לפני רגע, את מוחו.

נעל אחריו את הדלת וירד לפגוש את ג'רוגה אם-בויה.

 

 

Posted by: | Posted on: ינואר 28, 2016

קניה אהובתי – הפרק ה-13

pic012pic013pic014

נשים משבט הקיקויו

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מהעיר נאקורו ופנינו מועדות דרומית-מערבית, בדרך לעיירה קיסומו, לא הרחק מגבול קניה-אוגנדה. ג'רוגה אם-בויה לא הרחיב את דיבורו באשר למטרת הנסיעה לקיסומו, רק אמר שהחליט לקחת אותי לפגוש "אדם מעניין מאוד" וכאשר ניסיתי לדלות ממנו קצת יותר מידע על האיש, הסתפק ג'רוגה ואמר:" אתה עומד לפגוש את מי שהיה במשך שנים רבות אחד הצ'יפים' של שבט הקיקויו" ולא יסף עוד.

הנסיעה התארכה והתנהלה בנופי-בראשית עוצרי נשימה, כאשר משני צידי הכביש הפתלתל, השתרעו שטחים ענקיים ובהם מטעי אננס, שדות תירס ומאות עצי קוקוס, מנגו ואבוקדו. פה ושם חצו אריות, קרנפים, זברות וג'ירפות את הדרך, ולמראה החיות הללו, הבנתי לשמחתי הרבה, כי לפחות בשטחים האלה, טרם סגרו עליהם בגדרות ועדיין לא הפכו את האזור לסוג של 'ספארי' המיועד לתיירים צמאי צילומים ומזכרות. הכביש המשיך בדרכו וזכרתי כי עוד בהיותי בבית-המלון, הצצתי במפה ולמדתי לדעת כי מדובר בדרך המחברת בין נאקורו לבין קיסומו וכי היא נמשכת בצורה של פרסה גדולה ובהמשך מתחבר הכביש לעיירה קיטאלה ומשם לעיר אלדורט ובחזרה לנאקורו.

השמות הללו עלו מנבכי זכרוני: קיטאלה, קיסומו, אלדורט ואחר-כך רונגאי ומלינדי וממובסה, מקומות בהם עברתי מן הסתם במשך חיי בקניה ואשר שמותיהם נצרבו בזכרוני, אף שכעת, כיובל שנים ויותר מאז הייתי כאן לאחרונה, נותרו רק השמות המוכרים כל-כך, אבל מבלי אשר תצטייר לצידם תמונה כלשהי.

רק מקץ כשעה של נסיעה דמומה, נזכרתי בדברים שאמר לי אתמול ג'רוגה ושברתי את השתיקה בשאלה:" תגיד, אמרת לי משהו על כך שאני רגיש כמו אימא שלי, למה התכוונת?".

הוא הביט אלי ממקום מושבו בחיוכו התמידי והשיב:" ראיתי איך אתה מגיב, כשדברתי איתך על המשחטה-האזורית, ואחרי שהקאת את נשמתך, אולי בגלל זכרונות-ילדות שהיו לך, נזכרתי כי גם ממזה פאולה הייתה רגישה כל-כך".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

הוא שתק לרגע ממושך ואחר-כך אמר:" ממזה פאולה הייתה בן-אדם רגיש מאוד ולא יכולה הייתה לראות סביבה שום סוג של סבל או כאב, מבלי שהדבר ישפיע עליה באופן מיידי וניכר, לעומת אבא שלך, בואנה מקס, שמעולם לא ראיתי אותו מביע סוג של רגש".

שתקתי וחשבתי על האופן המדוייק בו תאר ג'רוגה, בתמציתיות, את אופיים השונה של הורי והוא המשיך:" ההורים שלך התייחסו אלינו כאילו היינו הילדים הגדולים של המשפחה, וזה משהו שלא היה מקובל בשום חווה-חקלאית באזור כולו, אבל חלוקת התפקידים ביניהם הייתה ברורה: ממזה פאולה מילאה את תפקיד האחות-הרחמניה ובואנה מקס היה ה'בוס', שרק כלפי חוץ התנהל בקשיחות, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב, ידע שבתוכו פנימה, הוא רחום וחנון וטוב לב".

חייכתי בהנאה, לשמע הדברים וג'רוגה אמר:" היה אירוע שמשקף את הדברים בצורה מציאותית מאוד, אבל אני מסופק אם אתה זוכר אותו".

לא השבתי ומשתיקתי הסיק ג'רוגה, שאין לי כרגע מושג על מה מדובר והחל לספר:" יום אחד נסעתם, ההורים שלך, אחיך טומי ואתה, במכונית ה'אוסטין' שלכם לכיוון ניירובי, אני לא יודע לשם מה הייתה הנסיעה הזאת, אבל בואנה מקס נהג, אחיך טומי ישב לצידו ואתה וממזה פאולה ישבתם מאחור. בערך באמצע הדרך לניירובי, התנגש בואנה מקס ברוכב אופניים שהגיח מולו והבחור נהרג במקום. לכם לא קרה דבר, פרט לרסיסי זכוכית שפגעו בכם מהחלון הקדמי, שהתרסק מעוצמת ההתנגשות וכל החלק הקדמי של המכונית התמלא דם".

התמונה הבזיקה מיד מול עיני: ראשו של הצעיר, רוכב האופניים, חדר מבעד לחלון המכונית, בעוד אבי לוחץ בכל כוחו על הבלמים וקולות החריקה נשמעו באוזני יחד עם צרחת-הכאב שהשמיע הבחור וכל הרכב התמלא פרצי-דם שהותזו מראשו המרוסק, יחד עם מטר של זכוכיות. ברגע שעצרה המכונית, משך אותי אחי טומי החוצה, כשכולו מכוסה דם וזכוכית, והושיב אותי לצד הדרך, כשאמי זינקה אלי לבדוק מה מצבי, אבל מיד הסבה פניה הצידה, למראה הנער המת, והקיאה לתוך התעלה שלצד הכביש. הייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי לנגד עיני מישהו שנהרג, אלא שאותה העת, עסוק הייתי בניסיונות להוציא מזרועותי ומפני רסיסי-זכוכית שחדרו לתוכי.

"המשטרה הגיעה למקום אחרי זמן, אבל לבואנה מקס לא נרשם אפילו דו"ח, כי התברר שרוכב האופניים המסכן התנגש במכונית שלכם כשחצה באופן פתאומי את הכביש " קטע ג'רוגה את התמונה הנוראה ששבה לזכרוני " ממזה פאולה לא התאוששה מהתאונה הזאת במשך שבועות ארוכים, אבל בואנה מקס דאג שיתקנו את הרכב ומחק את האירוע מזכרונו, כך על כל פנים התרשמתי, ונזכרתי בכך כשראיתי אותך אתמול מקיא את נשמתך".

ג'רוגה שינה משהו מהטון הרציני שניכר בדבריו והוסיף בבת-שחוק:" ממזה פאולה החליטה אז, שהיא חייבת ללמוד נהיגה ואפילו עברה מספר שעורים אצל מורה-לנהיגה בנאקורו, אבל נראה שלא הייתה מוכשרת מספיק לנהוג וכל פעם שניסתה לעשות זאת, בג'יפ או ב'אוסטין', ברחו כולם מהדרך והסתתרו ביער וגם שם הייתה 'מגלחת' את העצים בנהיגתה, עד שהתייאשה מהרעיון" צחק בקול רם ומשחרר.

קבעתי את מבטי במעלה הדרך וחשתי צורך פנימי להיות מרוכז עוד יותר במלאכת הנהיגה. המשכנו בנסיעה כעוד שעה ארוכה עד שהתגלו לעינינו הבתים הראשונים של קיסומו וכעבור דקות נוספות, בהן הדריך אותי ג'רוגה, כיצד לנווט את דרכי בין השכונות הצפופות של קיסומו, הורה לי לבסוף לעצור סמוך לבית חד-קומתי פשוט למראה, בשני צידי שער-הכניסה לחצר הבית, היו נעוצים שני מגיני-מלחמה צבעוניים שהיו בבחינת אות וסימן לכך שמדובר בביתו של מישהו חשוב.

יצאנו מהמכונית והתמתחנו. ככלות הכל, הייתה זאת נסיעה ארוכה ומייגעת ובמרכזה גם זכרון מטלטל.

ג'רוגה הוביל אותי לעבר דלת-הכניסה לבית והפטיר:" הגענו לביתו של ה'צ'יף' סמואל אם-בורו".

 

*      *       *

במשך שנים ארוכות היה שבט הקיקויו הדומיננטי מבין כל השבטים של קניה ובדרך-כלל מנה כרבע מכלל האוכלוסיה במדינה. פסיפס השבטים בקניה הורכב מעשרות שבטים שונים ובהם שבט המסאי ושבטי ה-לוהו, ה-קלנג'ין, ה-קמבה, ה-קיסי, ה-מרו, ה-ננדי ה-סמבורו ועוד. בניגוד לשבט ה-מסאי, שבעיקרו היה שבט של נוודים, ישבו אנשי ה-קיקויו בשטח שנקרא "הרמות הלבנות" ולימים מצא עצמו בעימות חזיתי עם השלטון האנגלי-הקולונויאלי, שביקש לראות בשטחים הללו חלק בלתי נפרד מהאדמות השייכות לכתר-הבריטי ונראה שכבר אז נטמנו זרעי השינאה של ה-קיקויו לאדם הלבן.

לימים מצאו עצמם אנשי ה-קיקויו, עבדים במטעי-הקפה של האנגלים, וזאת בהתאם לתקנות שהנהיג כבר בשנת 1903 השליט הבריטי סר צ'רלס אליוט, מי שהתייחס בבוז, בביטול ובהתנשאות כלפי כל האפריקנים באשר הם. במרוצת הזמן נאסר על שבטי ה-קיקויו, ה-קמבה      וה-ננדי, לגדל באדמותיהם תה או קפה והותר להם רק לעבוד, תמורת שכר זעום ומעליב, עבור האנגלים, שראו עצמם לא רק בעלי האדמות הגזולות, אלא כמי שתפקידם לחנך את האפריקנים ולהציג להם את עקרונות התרבות הלבנה "הנאורה".

היחסים בין האפריקנים של קניה, לבין הלבנים-הבריטים, החריפו בהדרגה והגיעו לשיא חדש בשנת 1915 כאשר נחקק "חוק קרקעות הכתר" שכאמור, קבע כי האדמות כולן, שייכות לכתר-הבריטי. מנהיגי השבטים ובראשם הקיקויו, לא הסתירו את זעמם נוכח החוק החדש, אבל שמרו עדיין על איפוק מסויים מול השלטון הבריטי, אף כי מתחת לפני השטח, החלה ללחוש אש המרד, העתיד להתפרץ בהנהגת הקיקויו.

מטבעם היו אנשי ה-קיקויו לוחמים בנשמתם ובהדרגה הכשירו את הקרקע למיליטנטיות, שבסופו של דבר הביאה למרד ה"מאו-מאו" נגד האנגלים. נוכח קיצוץ שכר-העבודה של הפועלים בשנת 1921, החלה תסיסה גדולה בשבטים בקניה, ובמיוחד בקרב אנשי ה-קיקויו וכך הקימו אותה השנה את "אגודת הקיקויו", שהסבה מאוחר יותר את שמה ל"אגודה המזרח-אפריקנית" ושילבה ידיים עם שבטי המסאי, ה-קמבה וה-לואו.

בראש במאבק הזה עמד מנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, שלא הסתיר את שינאתו לאנגלים וסחף אחריו את השבטים ששיתפו פעולה עם ה-קיקויו. עיקר זעמו של הארי תוקו יצא כנגד אנשי המיסיון, שהגיעו לקניה וניסו לכפות על השבטים להפסיק ממנהגם העתיק, לבצע ברית-מילה לנערות. בתחום זה ניסו בעיקר פעילי "המיסיון הנוצרי של סקוטלנד" להפעיל לחצים ואיומים על השבטים, שסירבו להנתק ממנהגם עתיק-היומין ומנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, קרא לתומכיו, בשנת 1928, "לגרש את האירופאים מארץ זו" ועד מהרה נעצר ונכלא בבית-הסוהר.

בסופו של דבר שוחרר הארי תוקו מכלאו בשנת 1931 והקיקויו עברו לשלב הבא, במאמץ לדחוק החוצה את רגלי המסיון הנוצרי. מנהיגי השבט הקימו את ה-"קארינג'א", מערכת-החינוך העצמאית שלהם, וכתוצאה מכך אכן איבד המסיון בהדרגה את השפעתו, אלא שכעבור שנתיים ימים, נפל שוב דבר במערכת היחסים בין שבטי קניה לבין השלטון הבריטי: הממשלה החליטה בשנת 1933 על הקמת " וועדת קרטר לענייני קרקעות" ולחבריה נדרשו לא פחות מ-5 שנים, לבדוק את מצב האדמות בקניה והבעלות עליהן. בסופו של דבר החליטה אותה "וועדת קרטר" כי הקרקעות ישארו בבעלות הכתר-הבריטי והקנייתים אפילו לא יזכו לפיצוי תמורתם, מה שהניח את היסודות להקמת חזית מאוחדת נגד הבריטים בהנהגת הקיקויו.

לקיקויו הצטרפו אותה העת, גם שבטי ה-קמבה וה-ננדי ,שמחו על דלול בעדרי-הבקר שלהם וזמן קצר מאוחר יותר, בדצמבר 1938 פרצה "שביתת מומבסה", שנועדה למחות על תנאי-שכר ירודים של העובדים ושוב בהנהגת הקיקויו.

לבריטים נמאס מהמצב השורר בקניה והם הוציאו מחוץ לחוק את "האגודה המזרח אפריקנית" והכשירו את הקרקע ליסודה של תנועת ההתנגדות, בראשה עמדו מנהיגי הקיקויו. בשנים 1942-1943 נקלעה קניה למחסור חמור במזון, דבר שגרם רעב המוני, ממנו סבלו בעיקר השבטים השונים. הממשל ניסה לעודד את החקלאים, להגדיל את התפוקה של גידוליהם, באמצעות תמריצים, אלא שמי שנהנה מהם, היו כמובן החקלאים הלבנים ובעלי-החוות, על חשבון הפועלים שנאלצו עקב כך, לעבוד קשה הרבה יותר, מבלי לקבל תמורה נאותה לעבודתם.

על רקע זה, נטל הקיקויו לידיו את היוזמה, שהובילה בסופו של דבר למרד ה"מאו-מאו", בניצוחו של מנהיגם ג'ומו קנייטה, מי שלימים נבחר לנשיאה הראשון של קניה. אלא שבתוך המבנה השבטי של הקיקויו, נמצאו אלה שתכננו את המהלכים הגדולים ועל-פיהם נקבע כיצד ומתי יתנהלו הדברים מול השלטון הבריטי.

ג'ומו קנייטה ועמיתיו, היו המוציאים אל-הפועל, של מה שקבעו ה'צ'יפים', אותם מנהיגים זקני-השבט.

 

                                                                                  *   *   *

בתוך הבית פנימה, קיבל אותנו הצ'יף סמואל אם-בורו, כשהוא יושב על כיסא-גלגלים ועטוף גלימה דקה וצבעונית ומאחוריו גבר גדל-מידות, שהתברר כי היה מטפלו האישי. ג'רוגה התקדם לעבר הזקן, כרע על ברכיו למרגלות כיסא-הגלגלים ונשק בחום לשתי ידיו של הצ'יף ואחר-כך רמז לי להתקדם לעברו.

נגשתי אליו בצעד כבד, נבוך מהמצב אליו נקלעתי, שכן לא היה לי כל מושג שאתקל בדמות כה ישישה הנזקקת לסעד. הושטתי אליו את ידי והוא נעץ בי מבט ממושך, כשהוא אוחז בכף-ידי וברך אותי לשלום בקול חזק ומפתיע בעוצמתו, נוכח רפיון גופו הדק. מעיניו השתקף ברק שהעיד על חיוניות רבה ומהר מאוד הבנתי, שמדובר במי שנפשו ושכלו ותבונתו, איתנים וחזקים הרבה יותר מהגוף שהכיל אותם, ורק בדיעבד הבנתי מג'רוגה, שמדובר באיש שכפי הנראה קרב ובא לגיל 100, אף שאין לכך עדויות מוסמכות ואין לאיש מושג כמה נשים, ילדים, נכדים ונינים, יש לו.

סמואל אם-בורו שחרר את אחיזתו והזמין אותי לשבת מולו, על כורסת-נצרים גדולה ובה כריות צבעוניות למכביר. ג'רוגה התיישב אף הוא לצידי ועד מהרה נעלם המטפל מהחדר וחזר כהרף-עין, כשהוא מניח על שולחן קטן שניצב בסמוך, קערות גדולות וגדושות מיני פרי שונים ולצידם כוסות ובהן תה-קר וקנקן גדול ומלא חלב-קוקוס.

הצ'יף הביט בי ארוכות וללא אומר ולרגע ממושך, הרגשתי כאילו הוא בוחן את נפשי ורוחי ומחטט בהם בניסיון לאתר דבר-מה. ג'רוגה שבר את השתיקה ואמר:" בואנה מוריס, זהו כפי שכבר אמרתי לך, הצ'יף סמואל אם-בורו, מי שהיה המנהיג הגדול של שבט הקיקויו באזור נאקודו, כאשר פרץ המרד הגדול".

הסתכלתי על האיש הרתוק לכיסא-הגלגלים ולא הצלחתי לדמיין אותו כלוחם-מנהיג המסתער על בתי האנגלים, כשחנית ארוכה בידו והמוני לוחמים לצידו, אבל ג'רוגה אם-בויה חיבר אותי למציאות שהייתה פעם מנת חלקי ואמר:" אם אתה זוכר, בפעם הראשונה שנפגשנו בביתי, שחזרתי באוזניך את המיתקפה של לוחמי ה"מאו-מאו" על בית-החווה שלכם וספרתי לך שדבר ההתקפה הזאת נודע לי מבעוד מועד, דבר שאיפשר לי להזהיר את אבא שלך, בואנה מקס, וכך בעצם הצלחתם להמלט מהחווה ברגע האחרון, בטרם הותקפה".

הנעתי ראש לחיוב, כשמבטי נעוץ בפני מארחי הצ'יף סמואל אם-בורו, בעוד ג'רוגה ממשיך ומטעים:" כאשר נודע לי כי ה"מאו-מאו" בהנהגת צ'יף סמואל, עומדים לתקוף גם את החווה שלכם, הגעתי אליו באחד הלילות ובקשתי ממנו, בעצם התחננתי בפניו, שימתין עוד יום או יומיים וישהה את ההתקפה, כדי לאפשר למשפחה שלך להימלט ולהינצל" הפסיק לרגע, כשהוא מביט בפני מנהיגו הגדול ומיד המשיך ואמר:" הצ'יף הגדול אם-בורו נענה לבקשתי ודחה את המיתקפה ביומיים ובזכות כך ניצלתם ממוות בטוח, אילו נערכה המיתקפה במועד שתוכנן, אין ספק שאתה, בואנה מוריס, לא היית יושב כאן היום!".

צ'יף סמואל אם-בורו חייך חיוך רחב למשמע הדברים והמשיך לנעוץ בי את מבטו. אחרי רגע של דממה אזרתי עוז ופניתי אליו:" למה דחה אדוני את ההתקפה על הבית שלנו? מה קרה שאדוני השתכנע מהדברים ומהבקשה של ג'ורגה אם-בויה?".

צ'יף סמואל אם-בורו גחן קדימה, אולי מתוך כך שחשש שמא לא אשמע את דבריו, חרף נעימת קולו הברורה ואמר:" בואנה מוריס ג'וזף, אני מברך אותך על שובך לארץ מולדתך ועכשיו, למרות שזקנתי ונחלשתי וגם הזיכרון שלי אינו כפי שהיה, אני גם מברך על כך, ששמעתי בקולו של אדון ג'רוגה אם-בויה, מי שהיה ה'בוי' שלכם וטיפל בך וגידל אותך מיום שנולדת ועד שעזבת".

לא הגבתי והמתנתי להמשך דבריו:" תראה בואנה מוריס ג'וזף " הטעים הזקן "אדון ג'רוגה אם-בויה סיפר לי, באותו לילה בו נפגשנו, בעצם שעות ספורות לפני ההתקפה המתוכננת על החווה שלכם, שאתם לא אנגלים ולא בריטים, אלא לבנים ממוצא אחר וממקום אחר ושההורים שלך אנשים מיוחדים, שונים ואחרים מכל בני הבליעל הלבנים שכבשו את קניה! הוא סיפר לי על הייחס החם והמיוחד של אבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, לכל מי שעבד בחווה שלכם, על כך שדאג לכל מחסורם ושילם להם בעין-יפה תמורת עבודתם ועל הייחס המיוחד של אימא שלך, ממזה פאולה ג'וזף, לעובדים בכלל ואליו ואל הממזה שלו בפרט, כאילו היו הם הילדים שלה". הצ'יף פסק מדיבורו, נטל לידיו פרוסת מנגו שהגיש לו מטפלו ונגס בפרי העסיסי בשתי שיניו הקדמיות, היחידות שנותרו כפי הנראה בפיו ובעוד מטפלו מנגב את זוויות פיו הנוטף, המשיך ואמר:" אדון ג'רוגה אמר לי שאתם יהודים, ולא לבנים מהסוג הנורא והגרוע שהגיע לקניה ובעצם ברחו ההורים שלך מהשמדה באירופה ומצאו כאן מקלט ולכן צריך לאפשר למשפחה הזאת הזדמנות לברוח מההתקפה שתוכננה להתבצע. לא ניתן היה לבטל את המיתקפה כי היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתכנון הגדול שלנו, שנועד לגרש את האנגלים מקניה, אבל הסכמתי להענות לבקשה והוריתי לדחות את המיתקפה ביומיים, כדי לאפשר למשפחת ג'וזף להמלט, לפי בקשתו של אדון ג'רוגה אם-בויה".

עוד בטרם הספקתי לעכל את הדברים הללו, מיהר הצ'יף הקשיש להוסיף, בחיוך קטן ואמר:" הצטערתי מאוד לשמוע שאבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, התעקש תחילה לא לברוח מהחווה, ורצה להישאר בה ולהילחם עליה, אבל שמחתי בשבילכם שבסופו של דבר, הספיק אדון ג'רוגה לחזור בזמן מניירובי, אליה הסיע אותכם ולשכנע את בואנה מקס ג'וזף לברוח ולהינצל ואני חושב שהדבר קשור אליך".

"אלי?" שאלתי בפליאה.

כאן התערב ג'רוגה אם-בויה והשיב:" אבא שלך, בואנה מקס, אהב אותך בצורה מעוררת קינאה, הוא היה כל-כך קשור אליך, מיום שניצלו חייך כשנולדת, עד שהמחשבה שמא כבר לא יראה אותך יותר, במידה שישאר בחווה וילחם במורדים, המחשבה הזאת כפי הנראה שיכנעה אותו, בסופו של דבר לעזוב ברגע האחרון ולהציל את חייו, כדי להגיע אליך".

דממה מעיקה השתררה בחדר. הבטתי בקירות שסביבי, כולם מעוטרים בשטיחים צבעוניים גדולים. בפינות ניצבו אגרטלים ענקיים ובהם חניתות, כידונים, רומחים ושאר כלי-מלחמה ולצידם מגינים צבעוניים, אשר שימשו מן הסתם את לוחמי ה"מאו-מאו" בזמנו ואז שמעתי שוב את הצ'יף הזקן:" בואנה מוריס, אתה צעיר ואולי לא יודע ולא זוכר, אבל המלחמה שלנו הייתה במטרה לגרש את האנגלים-הלבנים מהאדמות שלנו, אחרי כל מה שהם עוללו לנו במשך כל השנים! בוא ואספר לך משהו מעניין: פעם סיפר לי ג'ומו קנייטה, על חלום מוזר שהיה לו ובחלומו ראה את הנביא 'מונגו', והנביא הזה נתקף בחיזיון ובו ראה זרים הבאים לארץ הזאת, מעבר לימים-רבים, וצבע עורם כצבע הצפרדע הקטנה והבהירה ובידיהם מקלות-קסמים, המפיקים אש והם יטיבו להרוג בהם, אף יותר מחיצים-מורעלים. עצת הנביא 'מונגו' היתה, לפי ג'ומו קנייטה, לא לצאת לקרב נגד הזרים הקרבים ובאים. אבל בדיעבד התברר כי לא שמענו בקולו של הנביא 'מונגו' ויצאנו לקרב, אותו הנהיג ג'ומו קנייטה, בהשראת הצ'יפים שלנו ולמרות שהצלחנו לגרש את האנגלים-הלבנים, אני לא בטוח שעשינו בחכמה כשלא שמענו בקול הנביא".

"למה?" שאלתי בתמיהה.

הצ'יף הזקן נאנח עמוקות והסביר:" ראה נא, האנגלי-הלבן רק עשה לנו רע, מאז דרכה כאן כף רגלו, התייחס אלינו השחורים, כאל גזע נחות ומפגר, התערב בכל המנהגים והמסורת שלנו בניסיון לכפות עלינו את דרכיו. אחר-כך החדיר לכאן את תאוות-הדם שלו בצייד, לא להשגת מזון, אלא למשל לסחר בשנהב, ורצח לשם כך אלפי פילים וקרנפים, מהם הסיר את הקרניים והזנבות, והמשיך לצוד את החיות שלנו לשם שעשוע ולשגת עורות ומזכרות. אחר-כך יצא 'לצוד' אותנו, באמצעות שליחי-המסיון שבאו לכאן, נישל אותנו מכל האדמות שלנו, רדה בפועלים שעבדו בחוות-החקלאיות, כאילו היו עבדים, שילם שכר-רעב לעובדים וכאשר החלה ההתקוממות נגד כל הדברים הנוראים שעשה האנגלי-הלבן, הוא גייס את הצבא והקים כאן מחנות-ריכוז, בהם התעלל בעצורים, אנס, בזז, העביד-בפרך, עינה ענויי-תופת ואפילו רצח בדם-קר!". הזקן התנשף בכבדות ומטפלו הורה לנו, בסימני-ידיים לחדול מהשיחה, שגרמה לצ'יף התרגשות מיותרת ומסוכנת, אלא שהוא חפץ להמשיך ואחרי שנרגעה רוחו, אמר:" הצלחנו לגרש את האנגלי-הלבן מקניה והתגברנו על 'מקלות-הקסמים יורי-האש' שהיו לו, ועשינו זאת בחיצים-מורעלים ובשיטות-לחימה שלנו, אבל כפי שאמרתי לך קודם, אולי היינו צריכים לשמוע בקולו של הנביא-מונגו ולא לצאת למלחמה הזאת".

נעצתי בו מבט ממושך, שומר על שתיקתי והוא הבין שאני ממתין להסבר ואמר, הפעם בקול חלוש:" אחרי שגרשנו את האנגלי-הלבן, חשבנו שהמדינה הזאת תתפתח ותפרח ותשגשג, בהתאם לשאיפות ולחלומות שלנו, אבל מה שהתרחש בקניה, במהלך כל השנים האלה, הביא אותנו למצב קשה, גם בלי האנגלים-הלבנים, אבל זה כבר סיפור אחר, שלא נמצא אצלי ושגם לא אזכה לראות איך ומתי הוא מסתיים".

לא הספקתי להבחין במנוד ראשו של הצ'יף, לעבר המטפל שלו, אולם מקץ רגע הופיע הלה מולי והושיט לי מגן-מלחמה קטן, מקושט ומעוטר בריקמת-יד צפופה ומהודקת ובה דגלה של קניה ובמרכזה הסמל-הלאומי שלה. הצ'יף חייך לעברי ואמר:" זה בשבילך, בואנה מוריס ג'וזף, שתמיד תזכור שבאת לעולם מקניה-אהובתי!".

מצאתי את עצמי מתרומם ממקומי ואחר-כך, קד עמוקות כלפי צ'יף סמואל אם-בורו , ונושק בחום רב את כפותיו, כשדמעות גדולות מציפות את עיני.

 

 

 

Posted by: | Posted on: ינואר 24, 2016

קניה אהובתי- הפרק ה-12

מימין:פועלים קוטפים את פרח ה-Perethrum באמצע: מקס יוזף על-יד באר-המים של החווה. מימין: פרח ה_Perethrum  בהדרו.

PyrithumPic_7Pic_6

 

יצאנו מתוך העיר נאקורו וכחלוף נסיעה של כמחצית השעה, נכנסנו לתוך מה שנראה היה כפרבר גדול של העיר. עד מהרה התברר כי אכן נכנסנו לשכונה גדולה ובה מאות בתי-מגורים קטנים ולהם המראה המוכר והמוזר כל-כך לעיניים זרות: מרבית הבתים לא היו אלא בקתות חד-קומתיות, בנויות מעץ וחימר כנהוג ברחבי קניה, ולחלק מהם היו גגות שטוחים ואפילו גגות-קש, אלא שכמעט על כל מבנה-מגורים, התנוססה אנטנה לקליטת שדורי-טלוויזיה ומול רבים מן הבקתות הללו, חנו מכוניות פרטיות. השילוב בין הטכנולוגיה המערבית, לבין הצביון האפריקני-מקומי, דרש הסתגלות מהירה, נוכח הפער הניכר בין שני העולמות, אלא שג'רוגה אם-בויה, לא הותיר לי מרחב תמרון להרהר במשמעות המראה המוזר וכעבור מספר רגעים, הורה לי לעצור ובלי אומר ודברים, ירד מהמכונית והחל צועד אל מאחורי שורת הבקתות הקיצונית, כשהוא נסמך על מקל-ההליכה שלו ואני ממהר בעקבותיו.

רק עכשיו הבחנתי בקווי-המתאר הנשקפים למרחוק, של 'הר מאנג'יני' שגובהו יותר מ-2242 מטרים ובלהקות עצומות של ציפורי 'פלמינגו' וורודות, העושות דרכן לעבר אגם-ויקטוריה, אבל ג'רוגה המשיך להוביל אותי אל מאחורי הבתים, ועד מהרה מצאתי את עצמי משקיף על מרבד ענק ועוצר נשימה ביופיו ובגודלו: אלפי פרחים בעלי עלי-כותרת לבנים ובטבורם גוון צהוב, מילאו את האופק!. ככל אשר ניסיתי להקיף במבטי את מימדיו של השדה הפרחוני, לא הצלחתי לאמוד את גבולותיו, ולרגע ממושך נראה היה כאילו הגיעו אלפי הפרחים האלה עד אין סוף.

ג'רוגה עמד מלכת, נשען על מקלו ואיפשר לי להתרשם עוד רגעים ארוכים מן המראה המהמם ואז הטעים בחיוכו:" מרשים מאוד, לא?".

הנדתי ראשי בחיוב והוא המשיך:" כל מה שאתה רואה, מכאן ועד קצה המבט שלך, שייך היה פעם להוריך, בואנה מקס וממזה פאולה!".

הסתכלתי אליו בתדהמה ובחוסר הבנה והוא החל להרחיב את היריעה ולחשוף בה רבדים-רבדים:" אנחנו עומדים עכשיו מאחורי שכונה, שחלק ממנה ניבנה על האדמות, שהיו שייכות בזמנו להורים שלך. אחרי ה"מאו-מאו" וקבלת העצמאות, הלאימה ממשלת קניה את כל האדמות עליהם הקימו האנגלים את החוות שלהם וכך גם קרה לחווה שלכם" הפסיק לרגע כמו ביקש לאפשר לי לעכל את המידע והמשיך:   " כפי שכבר ידוע לך, הבית שלכם נשרף, אחרי שבואנה מקס דאג לפוצץ אותו, כדי שלא יפול בידי לוחמי ה"מאו-מאו" ולכן לא נותר ממנו שריד, למרות שהוא היה בית גדול ויפה".

"יפה?" שאלתי בשקט.

ג'רוגה הניד ראשו ואמר:" הבית שלכם היה מהגדולים שבין בתי-החווה באזור כולו, והודות לסגנון המיוחד ולקפדנות של אימא שלך, ממזה פאולה, הוא תמיד היה מתוחזק היטב ונקי כמו ראי. לבית הזה היו ארבעה חדרי-שינה גדולים, אחד להוריך, אחד לאחיך טומי, למרות שבקושי רב השתמש בו, כי רוב הזמן היה בפנימיה בניירובי ואחר-כך בצבא, חדר אחד היה שלך והחדר האחרון נועד לאורחים. חוץ מזה היה חדר-מגורים גדול ומרווח, פינת-אוכל ו'הול' שהוביל ל'וורנדה' , מרפסת גדולה ומקורה. אתה צריך להבין שלכל הבית הענק הזה הייתה ריצפת-עץ, אותה היינו צריכים, אני והממזה שלי, לא רק לטאטא ולנקות בסחבה לחה, אלא פעם בשבוע למרק אותה, במשחה מיוחדת כדי שתהא חלקה ומבריקה ואימא שלך, ממזה פאולה, הייתה מאוד קפדנית בעניין זה." ג'רוגה הביט בי ארוכות והמשיך:" כמובן שהיה גם מטבח גדול ולשם מותר היה רק לי ולממזה שלי להיכנס ולא למישהו אחר מהעובדים בחווה. אימא שלך שמרה על הניקיון של הסירים, המחבתות, כלי-המטבח וכל שנמצא בו, כאילו היה המטמון של בית-המלוכה האנגלי ואני כבר לא מדבר על צלחות, כוסות, קערות, כולם מפורצלן תוצרת-גרמניה! את הכביסה עשינו מאחורי הבית, ולמרות שבדרך-כלל הייתם שלוש נפשות בלבד בבית, כל יום עמדה ממזה פאולה על כך שנכבס וכל הבגדים, הלבנים, הסדינים ומפות-השולחן שלכם, נראו תמיד חדשים והיא גם הקפידה שנגהץ הכל, לפי שיטה מיוחדת שלימדה אותנו. בחדר שלך הייתה המיטה ומן התיקרה ירדה אליה כילה-לבנה, שהגנה עליך מפני יתושי ה'מלריה' והיינו צריכים להחליף אותה לפחות פעמיים בשבוע, כי ממזה פאולה אמרה שגם אם היתושים לא מגיעים אליך, הם בוודאי נוחתים על הכילה ומשאירים סימנים, משהו שכמובן לא היה ולא נברא. היה לכם גם מכשיר-רדיו ענק שפעל על סוללה, אותה שלחו לכם כל חודש-חודשיים מלונדון ואבא שלך, בואנה מקס, הקפיד להשתמש ברדיו הזה רק כדי להאזין פעמיים ביום לחדשות של הבי.בי.סי. כי ממילא, נהגתם להאזין למוסיקה ממכשיר פטיפון, עליו הונחו תקליטים, שהייתי מנקה בזהירות ובעדינות, כל יום שישי".

ג'רוגה נשם עמוקות והמשיך:"מאחורי הבית שלכם היו לולים ענקיים ובהם מאות רבות של תרנגולות-מטילות ולצד הלולים, נמצא מחסן ענק, אליו הכניסו את כל הביצים, שקלו וסימנו אותם ואז היה בואנה מקס מוביל אותם לשוק בעיר. לא הרחק משם נמצאו כעשרים רפתות ובהן מאות פרות וראשי-בקר. משעות הבוקר המוקדמות עסקו הפועלים במלאכת החליבה ואת החלב היו מכניסים לחביות מיוחדות מנירוסטה וגם אותם היה בואנה מקס מסיע כל יום לעיר, אבל כל העבודה הזאת לא הייתה ולא כלום, לעומת קטיף הפרחים".

נעצתי שוב את מבטי באופק הגדוש ומלא פרחים, כשג'רוגה ממשיך בדבריו:" אני יודע שבשנת 1928 מישהו הביא לקניה את פרח ה- Perethrum ועד מהרה הוא נקלט כאן בצורה מוצלחת ביותר. כשאבא שלך, בואנה מקס, קיבל לידיו את החווה שלכם, הוא החליט להתמסר יותר ויותר לגידול הפרח הזה, וכאשר עזבתם את קניה, הוא היה בעל שטחי הגידול הגדולים והרחבים ביותר של הפרח הזה בכל קניה כולה!".

"מה כל-כך מיוחד בפרח הזה?" שאלתי.

" הפרח הזה, ממשפחת החרציות, התגלה כקוטל-חרקים בוטאנים, בלי להזדקק לתשומות כימיות או לדשנים וכך היה לחומר-הדברה מעולה" הטעים ג'רוגה " הוא היה בסיס לתעשייה החשובה של חומרי-הדברה וקוטלי-חרקים והגידול שלו היה קל ופשוט. הפרח הגיע לגובה של כ-15 ס"מ ואז נקטף. נהגו לבצע את הקטיף כל שבועיים בחלקה אחרת ולהעביר את ראשי-הפרחים בשקים למפעל המרכזי שהיה בעיר ונקרא אז   Board of Kenya והחוואים זכו לתשלום מיידי וגם לבונוס בהתאם לכמות המכירות. את הפרחים היו מעבדים לתמציות מזוקקות, לנוזל גולמי או לאבקה וכך מיצאים אותו. בשיא הגידולים, הצליחה קניה להגיע לששת-אלפים טונות של אבקת-הפרחים הזאת ומדובר בפרנסה למאתיים-אלף משפחות! אתה צריך להבין שמדובר ב-52 אלף צמחים לכל דונם, כמות גדולה מאוד שדרשה הרבה ידיים עובדות והכניסה למגדלים הרבה כסף ובגלל האזור הקרוב לאגם-ויקטוריה, הצליחו לגדל כאן את הפרחים באיכות הגבוהה ביותר ובעצם, אחוז גבוה מאוד של היצוא של ממשלת קניה, התבסס שנים על הפרחים האלה".

"כמה פועלים עבדו אצל הורי?" שאלתי.

"בדרך-כלל העסיק בואנה מקס כ-250 עובדים קבועים, רובם בענף הפרחים, אבל היו גם תקופות בהן הגיע מספרם ל-400 עובדים" השיב ג'רוגה אם-בויה והוסיף בבת-צחוק:" זה כלל כמובן אותי ואת הממזה שלי".

"ואיפה התגוררו כל הפועלים האלה" הקשיתי.

ג'רוגה הניף את מקלו לעבר נקודה סתמית במרחב ואמר:" הייתה לנו שכונה בתוך שטח החווה שלכם, שם התגוררו הפועלים ובני משפחותיהם, אבל רק לאחדים הייתה רשות להגיע לשטח הסמוך לבית שלכם ובראשם, אני והממזה שלי".

ניכר היה, כפי הנראה מהבעת פני, כי הערה זאת גרמה לי סוג של מורת-רוח, אבל ג'רוגה מיהר להעמיד דברים על דיוקם ואמר בהדגשה:     " שלא תבין אותי לא נכון, ההורים שלך נודעו כ'בוסים' המעסיקים הטובים ביותר באזור כולו ואני לא אומר זאת כדי למצוא-חן בעיניך, הרי כבר עברו יותר מ-50 שנה מאז ובכל זאת: בואנה מקס וממזה פאולה, היו מעסיקים הוגנים, נדיבים, אנושיים ורחבי-לב! לא רק ששילמו לנו יותר מכל מנהל חווה אחר, אלא גם דאגו למשפחות שלנו, הקימו בשכונה שלנו מירפאה וגן-ילדים וכמובן עמדו על כך שבימי שבת לא נעבוד, משהו שלא היה מקובל בחוות אחרות של האנגלים וכולם רצו לעבוד אצל משפחת ג'וזף!".

הוא הבחין שרווח לי והמשיך:" היו גם תקופות אחרות, אבל מה שהתרחש בהן, לא היה קשור להורים שלך".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי בחשש.

ג'רוגה צחק ואמר:" אל תשכח שבהתחלה נעשתה כל העבודה בחוות-החקלאיות באמצעים מאוד פרימיטיביים ובעבודת-ידיים ואפילו את החריש עשו באמצעות שוורים ואז, אם אני לא טועה, בתחילת שנות ה-50, הגיע לחווה שלכם הטרקטור הראשון. מיד כשהורידה אותו המשאית, שהביאה אותו לכאן מנמל-מומבסה, כל העובדים שראו אותו, פשוט ברחו ליערות והסתתרו שם למשך שלושה ימים! בואנה מקס נאלץ לצאת אחריהם לג'ונגל ולשכנע אותם לחזור לחווה, כי הטרקטור הזה לא היה, כפי שסברו רבים מהעובדים, איזה אליל-ברזל שנחת משמים והם השתכנעו לחזור ונרגעו, רק אחרי שראו במו עיניהם, אחד הפועלים שבואנה מקס לימד אותו, נוהג בטרקטור ולא קרה לו דבר…".

אחר-כך סיפר ג'רוגה כי באחד הימים, יצא אבי לאזור המרוחק ביותר של החווה ומשבושש לחזור הביתה, שלחה אמי שלושה עובדים נאמנים לתור אחריו. " בואנה מקס נהג לטפל בבאר-המים של החווה והיא באמת נמצאה במרחק נסיעה של יותר משעה מבית-החווה" סיפר ג'רוגה  " באותו יום הוא לא חזר הבייתה עד מאוחר והאנשים ששלחה ממזה פאולה לחפש אותו, מצאו אותו כמעט מת, סמוך לבאר-המים. התברר כי כאשר ישב לנוח בצל אחד העצים, זחל אליו נחש והכיש אותו בעורף ורק הודות לעירנות של 'בוי' שהיה לצידו, ניצלו חייו: ה'בוי' השתמש ב'פנגה' הארוכה והחדה שלו, פער חור גדול בעורפו של אביך, הוציא מתוכו את הארס ואחר-כך קשר סביב לפצע הפעור עלים מיוחדים, שקטף מאחד העצים וכאשר הגיעו המחפשים למקום, כבר לא היה בואנה מקס בסכנת-חיים והם לקחו אותו בחזרה לבית-החווה, שם התאושש לאחר מספר ימים וחזר לעבוד".

כמו מתוך סרט מרוחק, הציף אותי מראה צווארו המצולק של אבי: תמיד נראה היה כאילו מישהו נעץ סכין חדה בעומק הצוואר העבה שלו וחרץ בו שני צלבים שנפגשו במרכזם בחור גדול, שאומנם הגליד במהלך השנים, אבל נותר גלוי לעין, ורק עכשיו הבנתי לראשונה בחיי את מקורו.

ג'רוגה הסתובב על מקומו והניף את מקל-ההליכה שלו לכיוון אחר ואמר:" לא נשאר כמובן שום דבר מהחווה שלכם ומכל החוות האחרות שהיו באזור, אבל לא הרחק מכאן, היה מקום בו נפגשו השטחים של ארבע חוות-חקלאיות, ושם הייתה המשחטה האזורית ולשם הובילו כל החוואים את ראשי-הבקר והצאן לשחיטה".

ושוב, כמו מתוך סרט-אימה, ריצדו מול עיני המראות שהצלחתי לדחוק עמוק פנימה לנבכי השיכחה שלי: נסעתי יום אחד עם אבי, מבלי לדעת לאן מועדות פנינו, ורק הבנתי אז, שעליו לעבור במקום כלשהו בדרכו למרכזה של העיר נאקורו. על העגלה הרתומה לג'יפ שלנו, נמצא עגל צעיר ומקץ נסיעה של כמחצית השעה, במשעולים שביתרו את שדות-החווה, הגענו למתחם גדול ומגודר שבטבורו מבנה-אבן ענק. כבר ממרחק הגיעו לאוזני שאגות הכאב של העגלים הנשחטים ולפתע פתאום, ללא שום אזהרה מוקדמת, חזיתי לראשונה בחיי הצעירים במעשה-שחיטה של עגל אומלל! זעקות הכאב שפילחו את האוויר, מראה ראשו הנערף וזרמי-הדם שפרצו מצווארו הנעקד, הפכו לסיוט הנורא ביותר שחוויתי עד אז, אולי בדומה למראה תרנגולת שמישהו קטע את ראשה בניסיון להורגה וגופה המשיך לרוץ ולהשתולל כשמצווארה הערוף, פורץ אל-על שובל של דם, כפי שראיתי זמן קצר קודם לכן, לא הרחק מאחד מהלולים שבחווה.

דבריו של ג'רוגה החשיכו עלי את עולמי, חשתי סחרחורת עזה וכעבור רגע, הקאתי על מרבד-הפרחים שלמרגלותי.

ג'רוגה נבהל וגחן אלי בדאגה, כשהוא מושיט לי בקבוק-מים שהוציא מתרמילו ורק אחרי ששטפתי את פני ואת פי ומבוכתי, התנצלתי על התקרית המבישה, כאילו הייתי עדיין בן שבע שנים, ילד החוזה לראשונה בחייו בשחיטת בהמה. הוא טפח על שכמי וניסה להחזיר לי את עשתונותי והפטיר:" רגיש אתה בואנה מוריס, רגיש מאוד, ממש כמו ממזה פאולה".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי, בעודי מוחה את שפתי מטיפות המים שלגמתי.

ג'רוגה נשם עמוקות, בחן את פני החיוורות ואחר-כך אמר:" עזוב, נשאיר את זה לפעם אחרת, אני רואה שהיה לך יותר מידי ליום אחד" ואחרי הפסקה קלה, הוביל אותי בחזרה לכיוון המכונית והפטיר:" מחר נדבר על זה, בדרך שמובילה ל'קיסומו', שם אני רוצה שתפגוש מישהו מעניין".

לא השבתי לו. התנעתי את הרכב ובחשש כבד, יצאתי מהשכונה הגדולה שהייתה פעם ביתי.

Posted by: | Posted on: ינואר 21, 2016

קניה אהובתי- פרק 11

Pic_14Pic_12

בית-הכנסת בנאקורו

 

נסענו כברת-דרך לעברה המזרחי של העיר נאקורו ומקץ נסיעה קצרה למדי, היפנה אותי ג'רוגה אם-בויה לשביל עפר, שבקצהו ניצב בניין-אבן מבודד ומוקף גדר סגורה. יצאנו מהמכונית וג'רוגה הוליך אותי פנימה ,לחצר הגדולה, לעבר פתח המבנה שדלתו נעולה הייתה במנעול כבד ונראה היה כי המבנה ריק ושומם, אף שהחצר סביבו נותרה נקיה מכל עשב, כאילו טרח מישהו לגרף אותה מעת לעת ואולי אף לנקש מתוכה עשבים שוטים.

" עיריית נאקירו ממשיכה לתחזק את הבניין הזה ולשמור עליו " הטעים ג'רוגה " למרות שהוא עומד ריק על תילו כבר שנים רבות והיו ניסיונות שונים ולא מעטים להשתלט עליו".

"מה זה המבנה הזה?" שאלתי.

ג'רוגה הביט בי בחיוך גדול ולאחר רגע הפטיר:" כאן שכן בית-הכנסת של היהודים בנאקורו!".

בשנת 1933 החלו יהודי נאקורו להשתמש במבנה שהוקם על-ידי ארגון "הבונים החופשיים" והסבו אותו לבית-כנסת, אשר שימש את 45 המשפחות היהודיות שהתגוררו בסביבה. אחר-כך, בשנת 1938, זכו לקבל מחסן-עץ ענק, תרומתה של בת משפחת רוטשילד, מי שהייתה בעלת חווה-חקלאית סמוכה לנאקורו והצריף הזה היה לבית-הכנסת המקומי, בו כבר זכו הורי להתפלל מיד עם הגיעם לקניה.

הקהילה היהודית של נאקורו זכתה בשנת 1941 לחיזוק משמעותי, כאשר הוצב בנאקורו חיל-משלוח של חיילים יהודיים מדרום-אפריקה ובהם הרב נ. מנחמסון, שהיה עד מהרה לשליח-ציבור של הקהילה. בבית-הכנסת הזה התכנסו יהודי נאקורו והסביבה לתפילות שבתות, חגים ומועדים ושם קיימו גם חופות, בריתות ולימים גם הספדים. חגי-תשרי היו כמובן בבחינת שיא לתפילות שהתקיימו בבית-הכנסת ולקראת חג-הפסח נשלחו למקום כ-145 ק"ג מצות מניירובי ואלה חולקו בין המשפחות בערבי-החג.

על רקע החרדה הגדולה לגורל המשפחות שנותרו בגרמניה במהלך השואה, התכנסו יהודי נאקורו לשאת תפילות מיוחדות בתחינה להצלת אחיהם ואחיותיהם. בשנת 1940 זכו יהודי נאקורו ברב ראשי משלהם, עם הגעתו של הרב פרידריך ליכטנשטיין מגרמניה לקניה וחל שינוי משמעותי בכל אורח-החיים של הקהילה.

הרב פרידריך ליכטנשטיין, יליד 1888, בנם של סמואל ומרתה, אח ליעקב, שהיה טייס במלחמת העולם-הראשונה בחיל-האוויר הגרמני.  בשנת  נישא הרב 1917 לסוזנה ראושך. בנם היינץ, הצליח בדרך לא-דרך,בשנת 1938, להשיג להוריו אישורי-יציאה מגרמניה לקניה, במסגרת "תכנית ההכשרה החקלאית", בזכותה ניצלו משפחות יהודיות ספורות ובהם גם משפחתי. הוא עצמו הגיע לקניה והתקבל לעבוד כמנהל-חווה, אצל משפחת אהרונס ולימים נשא לאשה את פליציה הרינגמן, פליטה שהגיעה לקניה מפולין. כך הגיעו לקניה הרב ליכטנשטיין ורעייתו סוזנה לניירובי ומשם עברו לנאקורו.

עד מהרה התברר כי הרב ליכטנשטיין, החזיק בדרכי ההלכה של רבו ומורו הרש"ר הירש, הרב שמשון בן-רפאל הירש, מי שהקים בגרמניה את ארגון ה"ניאו-אורתודוכסיה" , שנועד לשמש מענה הולם לתנועה הרפורמית. הרב ליכשטנשטיין היה אמנם אורתודוכסי בכל הנהגותיו בנאקורו, אולם בזכות אישיותו המלבבת והמיוחדת, הצליח לקרב אליו את כל המשפחות היהודיות. הוא התאים את דרישותיו ההלכתיות לתנאים הקשים והמיוחדים ששררו בנאקורו והכיר בכך שתנאים אלה מגבילים הקפדה יתירה על דרישות ההלכה, אף שלא וויתר במאומה על עקרונות היסוד שלה. מעבר להנהגת התפילות והאירועים בבית-הכנסת, הנהיג הרב בביתו, שעורים קבועים בעברית ובתורה, בהם לא הצלחתי ליטול חלק בגלל גילי הצעיר ובמקביל לימד את "השולחן ערוך" והכין את הנערים, ובהם את חי הגדול טומי, לעלייה-לתורה, לקראת טכסי בר-המצווה שלהם.

ספר-התורה הראשון הגיע לבית-הכנסת של נאקורו מהעיר גומינש הסמוכה לקלן. הוא נתרם על-ידי האחים ולטר, אריך ואלברט שוורץ, שעם הגיעם לקניה, הביאו עמם את ספר-התורה והתגוררו תחילה בישוב 'סולאי', עד שמאוחר יותר עברו להתגורר ב'אלדורט', שם ניהלו אטליז כשר.

ספר-התורה השני, הגיע לבית-הכנסת של נאקורו, באמצעות הרב הראשי של בריטניה, אשר עלה בידו להשיג את הספר מאחת הקהילות היהודיות בצפון-אפריקה, וכך זכו יהודי נאקורו בשני ספרי-תורה, האחד אשכנזי והאחר ספרדי.

עם תחילת שנות ה-,50 החלה התרמה גדולה בקרב יהודי קניה והיא נועדה לממן הקמתו של מבנה-אבן חדש לבית-הכנסת בנאקורו. בשנת 1955 ירו את אבן-הפינה של המבנה והונחו יסודותיו, בנוכחות גוסטב קרמר, ראש-העיר היהודי של נאקורו, מי שהגיע אף הוא כפליט מגרמניה לקניה בשנת 1938.

כשנה מאוחר יותר, נחנך בית-הכנסת החדש של נאקורו במבנה-האבן שהוקם, הפעם במעמד ראש-העיר ניירובי, איזי (ישראל) סומן ונכבדיו ובמקום נערכה תפילת הודייה מיוחדת. מי שהתפלל ראשון לפני העמוד בבית-הכנסת החדש, היה הרב לואיס רבינוביץ, רבה של דרום-אפריקה, שמאז שנות ה-40 עשה לעצמו מנהג קבוע, להתארח מעת לעת אצל הקהילה היהודית בנאקורו וההתרגשות באותו יום, לא ידעה גבולות.

זמן מה לאחר מכן הוקמה בנאקורו "החברה קדישא" ונפתח בית-העלמין המקומי, שם פגש בי לראשונה ג'רוגה אם-בויה ואף הוקמה בטבורו אנדרטה מיוחדת לזכר קורבנות-השואה, דומה מאוד לזאת שהוקמה בבית-העלמין היהודי בניירובי הבירה.לא הרחק ממנה הוצב צמח הקקטוס הענק, שהועבר מ"מחנה גיל-גיל" וכבר הספיק להצמיח ענפים רבים נוספים, על שבעת הענפים שעיטרו אותו במחנה-המעצר.

בפרוץ מרד ה"מאו-מאו" ועזיבת היהודים את קניה, נסגר כמובן בית-הכנסת והמבנה נמכר לעיריית נאקורו. הכספים שהתקבלו תמורתו, הועברו לידי " וועד יהודי ניירובי" ולמשך תקופה מסויימת שימשו למימון הטיפול והתחזוקה של בית-העלמין בנאקורו. ספרי-התורה הועברו לבית-הכנסת שבמרכז 'לאו-בק' בעיר מלבורן שבאוסטרליה והרב ליכטנשטיין ז"ל, שהלך לבית-עולמו, נטמן בבית-העלמין בנאקורו. בנו היינץ עזב את קניה עם משפחתו לאוסטרליה, התיישב בעיר פרת' ושם הלכה אמו לבית-עולמה בשנת 1976.

" נראה לי שמאז הגעתך לכאן, היו לך לא מעט הפתעות" שמעתי לפתע את קולו של ג'רוגה אם-בויה, שניצב לצידי, בעודי מביט במבנה הנטוש ושקוע בהרהורי.

"אפשר להגדיר זאת כך, בלשון המעטה" חייכתי לעברו.

הוא הביט בי ארוכות ובעודו שעון על מקל ההליכה המגולף שלו שאל:" מוכן לעוד הפתעה?".

"מה עכשיו?" השבתי בחיפזון.

"בוא וניסע לראות מקרוב את המקום בו גדלת, את מה שפעם היה הבית שלך והחווה של הוריך" השיב וכבר הסתובב בדרכו לעבר המכונית.

Posted by: | Posted on: ינואר 17, 2016

קניה אהובתי- הפרק העשירי

Pic_15Pic_16Pic_14

בית-הכנסת בנאקורו. בצילום (מימין) דמותו של הרב ליכטנשטיין ז"ל, רבם של יהודי נאקורו. באמצע: חגיגת בר-המצווה של טומי יוסף (בחזית) ובתצלום משמאל: הרב ליכטנשטיין ז"ל בכניסה לבית-הכנסת בנאקורו

 

כל אותו הלילה נדדנ שנתי.קראתי קטעים מתוך שני הספרים שהביא לי ג'רוגה אם-בויה, אודות מחנות-הריכוז שהקימו האנגלים בלב קניה ועל התעללותם האכזרית בעצורי המחנות הללו ולמשך שעה ארוכה, נעצתי מבטי בתצלומים, מהם ניבטו פרצופיהם המעוותים והכואבים של חלק מעצורי המחנות, מאחורי גדרות-תיל דוקרניים ולרגע דומה היה, כאילו הגיעו זעקות השבר שלהם לאוזני.

הסתובבתי מצד אל צד במיטה, מנסה לגרש מן התודעה את המראות והמידע הקשה, ללא הצלחה ורק מאוחר יותר, הבנתי שאני מוטרד בעיקר בשל האפשרות שכל הדברים הללו התחוללו ממש מתחת לאפם של הורי ואחי. לא הועילו דברי ההרגעה שהשמיע ג'רוגה באוזני, טרם לכתו הביתה, ולפיהם לא היה איש מבני משפחתי מעורב בהתעללות האכזרית בבני עמו. האמנתי לו, אבל עדיין הציקה לי האפשרות לפיה ידעו הורי ואחי על המתרחש, לא הרחק מנאקורו ומהחווה שלנו ולא עשו דבר לסייע לעצורים האומללים ובאופן טבעי ביותר, זכרתי את השאלות ששאלתי במהלך השנים, על אודות ידיעתם של האזרחים הגרמנים, בדבר הנעשה במחנות-ההשמדה הסמוכים לבתיהם, ונבהלתי מן הגזירה-השווה שמצאתי בין המקרים, שהרי בגרמניה מדובר היה בהשמדה המונית שיטתית של היהודים, ואילו כאן בקניה, מדובר היה אמנם במחנות-ריכוז ובהתעללות אכזרית, אבל לא בהשמדה-המונית ובכל זאת…

למחרת בבוקר נסעתי לביתו של ג'רוגה אם-בויה ואספתי אותו, כפי שנדברנו. יצאנו בנסיעה איטית ושקטה מנאקורו והתקדמנו לכיוון דרום, בנוף של צמחייה עבותה ובתוכה מאות בקתות-מגורים, שמאחורי כל אחת מהן נמצאה חצר קטנה ומגודרת, בה גידלו האנשים גידולים שונים לצרכיהם. פה ושם הסתובבו תרנגולות צבעוניות ולאורך הדרך חנו מספר מכוניות ישנות. על מרבית הגגות רבצו אנטנות לקליטת שידורי טלביזיה ובמבט ראשון נראה לי השילוב הזה מוזר ולא מציאותי: מוצרי-צריכה של המאה העשרים-ואחת, בתוך שכונה גדולה של בקתות-מגורים פרימיטיביות, אבל ג'רוגה קרא את מחשובתי והפטיר בחיוך סלחני " כן בואנה מוריס, זאת אפריקה המתעוררת…".

מקץ נסיעה של כשעה, הורה לי ג'רוגה להסיט את המכונית ולרדת מהכביש הראשי. נכנסנו לשטח מיוער וצפוף, כשאני נוהג בזהירות רבה בין גזעי העצים ומשתדל להשאר על דרך-העפר המפותלת, ואז הגענו פתאום למתחם גדול ומגודר, שבמרכזו ניצב בניין עץ ארוך ולצידו תורן רם, עליו התנוסס דגל קניה.

יצאנו מהרכב וג'רוגה הוליך אותי לכניסה למתחם ופתח לנו את שער הברזל שסגר עליו. נכנסנו פנימה והסתכלתי על מבנה העץ המוארך. ג'רוגה הוליך אותי סביבו וכאשר חזרנו לנקודת המוצא, הביט בי בחיוכו הנצחי ואמר:" בואנה מוריס, ברוך הבא למה שנשאר מ"מחנה גיל-גיל"!".

הסתכלתי שוב סביב ולא הבחנתי בדבר שיעיד על כך שאכן מדובר בסוג של מחנה. ג'רוגה המתין מעט, לאפשר לי להתרשם ממראה עיני ואחר-כך אמר:" אין לי מושג מה אתה יודע על תולדות הקשר בין העם שלך, לבין ממשלת הוד-מלכותו, אבל כדאי שתבין כי הגעת לנקודת חיבור מאוד משמעותית בעניין הזה" פסק לרגע והמשיך:" לכאן העבירו האנגלים את מי שהיו פעם "עצורי המחתרת" שלכם, כאן ישבו העצורים האלה במחנה שנקרא "גיל-גיל", ומכאן הצליחו אחדים מהם לברוח, וכאן סייעו ההורים שלך לעצורי-המחנה, בכל הזמן שהיו כאן וגם עזרו  לבריחתם!".

ליבי הלם בחוזקה וכמו מתוך מגירה נעולה היטב, נזכרתי בפרשה, אודותיה קראתי בספר שכתב אחי הגדול טומי ואשר קראו " האם היו יהודים בנאקורו?". הספר הזה יצא לאור באנגלית ובעברית, ובאחד מפרקיו סיפר טומי אחי, על מחנה "גיל-גיל" ועל אשר התרחש בו ולשמע דבריו של ג'רוגה אם-בויה, הוצף זכרוני בפיסות המידע שנאגרו במוחי:

השלטון הבריטי בארץ-ישראל, ניסה להתמודד עם פעילי המחתרות השונות, אותם לוחמים שביקשו לשים קץ לשלטון הבריטי ולגרש את האנגלים מהארץ. בתוך כך הצליחה הבולשת הבריטית לעצור 272 מלוחמי המחתרת ומפחד שמא יביא מעצרם בישראל למהומות ולניסיונות להבריחם, החליטו הבריטים להגלות אותם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. תחילה הובאו העצורים הללו למחנה "סמבל" באריתריאה, אבל מסיבות שונות, הוחלט להעתיק את מקום מאסרם לקניה, וכך הגיעו ב-3 במרץ 1947 למחנה "גיל-גיל" הסמוך לנאקורו.

על-פי מה שכתב אחי בספרו, נקלעו יהודי קניה למצב כמעט בלתי אפשרי, שהרי מצד אחד, נהנו מן המקלט שהעניקה להם בריטניה בקניה והודות לכך ניצלו היהודים הללו, ובהם גם הורינו, מגורל נורא במחנות-השמדה. מצד שני, למרות המחוייבות שחשו היהודים כלפי האנגלים ונאמנותם לכתר-הבריטי, לא יכלו להשלים עם העובדה לפיה, אחיהם היהודים מארץ-ישראל, שבויים במחנה-מעצר בריטי בקניה, לא הרחק מבתי היהודים של נאקורו. הם מצאו עצמם בין הפטיש לבין הסדן, והתחושות הקשות ליוו את יהודי קניה בכלל ואת יהודי נאקודו והסביבה בפרט. ביטוי לכך ניתן כבר ב-24 במרץ 1947, כאשר"הסתדרות יהודי ניירובי", פירסמה מכתב פומבי בעיתונות המקומית, ובו נאמר, בין היתר, כי "שום קשר עם עצורי "גיל-גיל" לא יתבצע, אלא באמצעות 'וועד יהודי קניה' ובכך ננקטה עמדה, שלמעשה ביקשה לפסוח על שתי הסעיפים.

העצורים שהו במחנה "גיל גיל" וההתלבטות של יהודי קניה נפתרה בחלקה מכיוון לא צפוי: הצבא הבריטי שהיה אחראי על המחנה, ביקש את עזרת הקהילה היהודית באספקת סגריות, חלב ועיתונים לעצורים, ואנשי נאקורו נענו בהתלהבות ובשמחה לבקשה וכך ארגנה 'הסתדרות יהודי ניירובי' משלוחים קבועים של אספקה למחנה. העצורים זכו לקבל לא רק סגריות, חלב ועיתונים, אלא גם ספרים, ציוד-ספורט, פירות ובדיעבד התברר, כי למחנה הוברחו גם אמצעים שסייעו מאוחר לביצוע הבריחה, שתוכננה להתבצע על-ידי חלק מהעצורים.

"בואנה מקס, אבא שלך, הגיע לכאן כל בוקר " אמר ג'רוגה, כאילו קרא את מחשבותי " הוא נהג להביא לעצורים חלב טרי, גבינות, פירות ואפילו עוגות ועוגיות שהכינה ממזה פאולה במטבח שלכם. אחר-כך נודע לי, שגם הצליח להבריח פנימה מיני כלים קטנים, שנועדו לעצורים לבריחה שביצעו".

מפקד המחנה היה קולונל רייס, ואחי ציין בספרו, שהוא היה מפקד המשטרה בארץ-ישראל בזמן שאירע רצח חיים ארלוזרוב. הוא נענה לבקשתם של העצורים, להקים לעצמם מגרש טניס וכך יכלו מתכנני הבריחה, ובראשם יעקב מרידור ושלמה בן-שלמה, לנצל זאת על-מנת להשתמש באדמה שחפרו מתחת לצריף הגדול ואשר הוצאה מתוך מנהרה שאורכה כ-100 מטרים. את האדמה הזאת הטמינו העצורים בשטח שנועד להיות מגרש-הטניס ובמקביל, הם יצרו מגן-דוד גדול, משיחים ושתילים, שדרשו אף הם אדמה, וכך נוצר מקום נוסף להטמין בו מאדמת המנהרה הנחפרת.

בקצה המרוחק ביותר ממבנה-העץ, בו התגוררו העצורים, נמצא שיח-קקטוס שבאורח פלא גדל בצורה של שבעת קני-המנורה והוא שימש לעצורים נקודת-ציון אליה חפרו את המנהרה. " אתה זוכר את שיח הקקטוס שראית ביום הראשון בו נפגשנו?" שאל ג'רוגה ומשהשבתי בחיוב אמר:" זה השיח שהיה כאן ואשר שימש מעין תמרור לחפירת המנהרה. שנים אחרי שסגרו את "גיל-גיל", העבירו אנשי הוועד-היהודי את הקקטוס הזה לבית-העלמין, שם מצאתי אותך" חייך ג'רוגה.

ב-28 במרץ 1948 הצליחו 6 מבין עצורי המחנה לעשות דרכם במנהרה ולברוח. ב-13 באפריל הגיע מכתב מישראל לוועד-יהודי נאקורו ובו הבשורה המשמחת לפיה הגיעו כולם לישראל. " השמחה בבית המשפחה שלך, כמו גם בכל בתי היהודים בקניה, הייתה עצומה"  אמר ג'רוגה " השמועה על הצלחת הבריחה, פשטה מהר מאוד, ובואנה מקס וממזה פאולה, היו מאושרים נוכח הבשורה הזאת".

לעזרת הנמלטים, התגייס גם זוג רופאי השיניים הראשון בנאקורו ועל-פי הספר של אחי, מדובר בד"ר לואיס וויליאמסון, נוצרי-סקוטי ואשתו היהודיה טילי. השניים היו שותפים מלאים להברחת אמצעים שונים לעצורים, בעיקר לצורך הטעיה והסחה של השומרים הבריטים. "אני מאמין שגם העוגות שהכינה ממזה פאולה, והדברים שמסר בואנה מקס, תרמו את חלקם להצלחת הבריחה" הטעים ג'רוגה.

עמדנו שם עוד שעה ארוכה, ובעודי מנסה לשחזר את הדברים שקראתי בספרו של אחי, אמר ג'רוגה אם-בויה:" אתה היית אתמול מוטרד מאוד בייחס למה שידעו ההורים שלך על מחנות-הריכוז של האנגלים בקניה, אבל עכשיו אני מקווה שהוקל לך מעט, כי אתה אולי מבין שמצבם של בואנה מקס וממזה פאולה, לא היה פשוט. פרשת מחנה "גיל-גיל" התרחשה כאן על-ידי נאקורו, שנים ספורות לפני שהמשיכו האנגלים במדיניות האכזרית שלהם, והפעם כלפי ילידי קניה. תחשוב על כך שההורים שלך, בעצם היו פליטים שברחו מגרמניה ולמרות שאולי הרגישו סוג של חוב כלפי האנגלים, כבר בשלב הזה של "גיל-גיל", הם עמדו על הפרצוף האמיתי של האנגלים, ואפילו עשו הכל כדי לעזור לעצורים היהודים, כנגד הבריטים. ברור לך איפוא שהיה פער מנטלי גדול ביותר, בינם לבין השלטון האנגלי וכאשר הוקמו מחנות-הריכוז בקניה, זה היה זמן קצר יחסית אחרי מה שקרה ליהודים באירופה, ועד כמה שהצלחתי אז להבין, גם לחלק גדול מהמשפחה שלך".

כל מה שלמדתי בצעירותי על אודות המדיניות שנקטו האנגלים כלפי הפליטים שהצליחו לברוח מהשואה ואשר נמנעה כניסתם לארץ-ישראל על-ידי הכוחות הבריטים וכל הסיפורים אודות "הספר הלבן" שפרסמו, התנגדותם הנמרצת לעליה של יהודים לארץ-ישראל ועמדתם העויינת את היהודים, לצד תמיכתם בערבים, כל הדברים הללו השתלבו לפתע עם מראה הצריף הגדול שנותר למזכרת לפרשת "גיל-גיל" בלב קניה.

בריטניה-הגדולה, המדינה שהתיימרה לייצג תרבות נאורה ומשטר מלוכני הראוי להערצה, החינוך-האנגלי המהולל כביכול וכל 'הישגי התרבות' של האדם האנגלי הלבן,- כל אלה קיבלו במהלך הימים האחרונים תפנית חדה, נוכח תולדות מחנות-הריכוז ועל רקע מחנה "גיל-גיל" והגם שברור היה לי כבר עתה, כי משהו עמוק ומשמעותי מתחולל בקרבי, עדיין הייתי זקוק למרחק של זמן ומקום לעבד את הדברים.

חשתי הקלה מסויימת. התמונה הגדולה שהצטיירה אמש לעיני, התרחבה עתה וזכתה לקבל גוונים חדשים, אלא שעדיין לא ידעתי כיצד לעצב אותה מחדש במלים ולמרות שהרגשתי הכרת-תודה לג'רוגה, עדיין שכנה בקרבי, צילה השחור של מועקה טורדנית. הוא הסתכל עלי בחמלה גלויה ואחר-כך אמר:" אולי מחר נשלים לך את התמונה ואז תהיה רגוע לגמרי".

הורדתי את ג'רוגה אם-בויה בפתח ביתו וחזרתי לבית-המלון, בציפייה דרוכה למחר.

 

                     *         *          *

 

Posted by: | Posted on: ינואר 3, 2016

קניה אהובתי- הפרק השמיני

Pic_4

אבא מקס ואמא פאולה, עם אורח, בסלון הביתי בחווה בנאקורו

 

 

התעוררתי בדיוק בחצות הלילה ומצאתי את עצמי שרוע על המיטה, בחדר בית-המלון, לבוש בבגדי וסביבי פזורה הייתה תכולת המזוודה שקיבלתי מג'רוגה אם-בויה. גופי נטף זיעה דביקה ועל כן מיהרתי להתקלח במים צוננים ולאחר התאוששות קצרה, הכנתי לעצמי כוס-קפה וסקרתי את מראה הדברים שפיזרתי על המיטה, קודם שנפלה עלי תרדמה כבדה.

לבסוף נטלתי לידי את המעטפה הגדולה, שהכילה בקרביה את היומן עב-הכרס, ושקעתי בכורסה, מול החלון הגדול, ממנו נשקפה עלטה כבדה, ופתחתי את היומן. בחלקו השמאלי התקבצו ונחשפו לעיני, עשרות דפי-חשבון מסודרים למשעי, עליהם תועד סוג של הנהלת-חשבונות, בכתב-ידה הסדור של אמי. רשימות-רשימות של טורי-הכנסות מול טורי-הוצאות, בליש"ט ובשילינגים, ולצידם תאריכים והערות שונות, מוקפות עיגולים ופה ושם גם סימני-קריאה מודגשים, כמו ביקשה להכיל בין הדפים הללו את ניהול משק-הבית של המשפחה, ובאחד הדפים נתקלתי בשורה מודגשת אשר העידה על, " 5 ליש"ט לחודש עבור שכר-לימוד בבית-הספר של טומי". משהשכלתי אל ליבי, כי בחלק זה של היומן אמצא כרגע פחות עניין, פתחתי אותו שוב, הפעם מצידו הימני, והחל מן העמוד הפנימי השני, ריצדו לעיני עשרות שורות סדורות בכתב-ידה הקטן והעגול של אמי, רובם ככולם בגרמנית ואחרים באנגלית. הסדר המופתי נשמר לאורכם ולרחבם של כל הדפים ואפילו המרחקים בין המלים ובין השורות, היו אחידים בדיוקם.

" מקס נבחר, מבין מועמדים רבים שהתקבצו ובאו לקונסוליה-הבריטית בברלין, לעבור "הכשרה חקלאית", נכתב בתחילתה של אחת השורות הראשונות ביומן ואשר נשאה את שנת 1938, כמועד כתיבתה ובהמשךמצאתי כתוב כי " מקס הצליח איכשהו לעמוד במבחני-הקבלה ואחריהם עבר, במשך 14 ימים, את "ההכשרה החקלאית" על-יד ברלין, ואחר-כך זומן יחד אתי לקונסוליה-הבריטית, שם נתנו לנו 'ויזות' מעבר לקניה שבמזרח-אפריקה. העבירו אותנו ללונדון, שם שהינו כ-14 ימים, עד שבסופו של דבר, עלינו על סיפונה של האניה "אוסמברה" והפלגנו לעתידנו החדש במזרח-אפריקה, אחרי שמקס הוגדר לשמחתו, כמיועד לשמש "מנהל חווה" בקניה".

מתברר כי כבר חמש שנים קודם לכן, החלו התארגנויות שונות לקראת האפשרות, שמא בבוא העת, יצליחו פליטים יהודים לצאת מגרמניה ולהגיע לקניה, במסגרת הסדר עם הבריטים. ב-17 בדצמבר ,1933 נוסד בניירובי, בירת קניה, " ארגון יהודי קניה", במטרה לטפל בפליטים היהודים שעשויים להגיע בעתיד למזרח-אפריקה, ולמרות שכבר בשנת 1912, הגיעו לקניה יהודים בודדים, שאף הקימו בניירובי את בית-הכנסת הראשון במדינה, הרי רק בשנת 1938, החל תהליך מסודר להוצאת יהודים מגרמניה לקניה. הקבוצה הראשונה, מנתה אשה אחת ושישה גברים ובהם אחד, וולטר סוסקינד, מי שלימים ישמש בתפקיד "יושב-ראש יהודי נאקורו". החבורה הזאת הגיעה למזרח-לונדון, לארגון "המקלט", ששכן בבניין בן ארבע קומות ובו אולמות שנועדו להכיל בכל אחד מהם עד 40 איש. למי שנמצא מתאים,הוצא בו במקום, "כרטיס-מסע" ואחרי שבוע ימים בלונדון, יצאו הפליטים להפלגה לכיוון קניה. הקבוצה הראשונה הגיעה לנמל מומבסה, על סיפון האניה " לאנגלי קאסטל", שהפליגה תחת הדגל-הבריטי, ונתקבלה בנמל על-ידי " וועד יהודי ניירובי" ומשם, הוסעו חבריה ברכבת-הלילה, ממומבסה לניירובי. הורי, מקס ופאולה יוזף, עברו בדיוק את אותו המסלול, וכפי שמצאתי ביומן שניהלה אמי " אחרי 24 ימים של הפלגה קשה, הגענו לבסוף לנמל מומבסה. מקס כלל לא סבל במהלך ההפלגה, ולעיתים אף נדמה היה לי, שהוא נהנה ממנה, אבל אני סבלתי סבל רב, לא הפסקתי מלהקיא ומרבית הזמן הרגשתי ונראיתי כמו מלפפון רקוב".

אמא לא נכנסה לפרטים נוספים בכל הקשור ליציאתם את גרמניה. היא רק ציינה שהפרידה מההורים וממי שנשאר בברלין " הייתה קשה ומרגשת עד דמעות" וכי ב-25 בדצמבר 1938, עגנה האניה בנמל מומבסה. בקבוצה הזאת היו מקס ופאולה יוזף, ואתם בסך-הכל 33 יהודים, ובתוכם שישה זוגות נשואים, אם ובנה ו-18 רווקים.

אמא בחרה כפי הנראה, לדלג במודע על אותם הפרקים שאמורים היו להתייחס לאווירה ולרגשות, שמן הסתם הציפו אותה ואת אבי, נוכח המסע המוזר והמפרך, שעברו בדרכם אל הלא-נודע, ובעיקר בכל הקשור לניתוק מחיק המשפחה הגדולה והאהובה.

אבא מקס נולד בשנת  1895 , להוריו מוריס ואווה (לבית כהן) ג'וזף והיו לו עוד שמונה אחים ואחיות. הוריו היו יראי-שמים ושומרי-מצוות וניהלו באדיקות רבה חיים דתיים, בתוך קהילה קטנה לא הרחק מברלין, אלא שברבות הזמן החליט מקס כי הוא מעדיף להצטרף לגלי 'ההשכלה' ששטפו את יהודי גרמניה ובהדרגה ניתק עצמו ממוסרות שמירת המצוות והיה, כמרבית היהודים באותה העת, 'גרמני בן דת-משה' ואף שירת במדי הצבא הגרמני במלחמת-העולם הראשונה, וזכה באותות הצטיינות, על חלקו בקרבות.

אמא פאולה נולדה בשנת 1910 ,להוריה זאלי פנטיל ואלי (לבית לוינסקי) והיו לה עוד 10 אחים ואחיות במשפחה, ששמרה אמנם על צביון יהודי, אבל חופשי ומשוחרר יותר ממשפחתו של אבא. היא סיימה את לימודיה בעיירה קטנה בשם 'איווץ' ואחר-כך עברה לברלין, יחד עם שלוש מאחיותיה ושם עבדה בחנות גדולה לבגדי-נשים.

עם עליית היטלר לשלטון בשנת  1933 בגרמניה-הנאצית, פרץ בשתי המשפחות, שהתאחדו עם נישואי מקס ופאולה, וויכוח בכל האשר לעתיד הצפוי להן בגרמניה. חלק ממשפחתו של מקס, גמר אומר לעזוב את גרמניה והיגר כבר בשנים הבאות לארה"ב וגם לצ'ילה ואורוגוואי בדרום-אמריקה, בעוד הרוב החליט כי הסערה הנאצית תחלוף, וכי מוטב להשאר בגרמניה. שתי אחיות של אמא פאולה, החליטו לעזוב גם הן ועשו את הדרך, כל עוד ניתן היה הדבר, לאנגליה ומשם לפלשתינה.

אמא ואבא החליטו גם הם לנוס על נפשם, וכך נפרדו לעולמים, ממרבית האחים והאחיות משתי המשפחות, ועשו את הדרך המפתיעה דווקא למזרח-אפריקה, שהרי היו קניה, אוגנדה וטנגניקה, מדינות-חסות של הכתר הבריטי, והודות לכך נפתח לקבוצה קטנה של פליטים יהודים מגרמניה פתח, להגיע לחלק זה של 'היבשת השחורה'.

רק באחת השורות הבאות, מצאתי ביטוי קצר לתחושות שאפפו את אמי בהגיעה לנמל מומבסה:" אודה ולא אבוש, שהייתי ממש בהלם, כאשר ירדנו מסיפון האניה והתקבלנו על-ידי נציגי הארגון של יהודי-ניירובי " כתבה אמא " מעולם לא ראיתי קודם לכן במו עיני, אנשים בצבע עור שחור, והנה הם ניצבו ממש מולי, חלקם כמעט ערומים לגמרי, גבוהים וחסונים, נראו ממש כמו פראי-האדם מהאגדות, שלא לדבר על הנשים שהתגודדו סביבנו, כשהן חשופות-חזה לחלוטין! המראה הזה היה מזעזע ומבהיל ומוזר כאחד, וגם צלילי השפה בה דיברו, נשמעו לאוזני כמו קרקור של עופות, אבל לא היה לנו זמן להתרשמות ממושכת, כי התברר שעלינו למהר ולעלות על הרכבת לכיוון ניירובי, וכל הלילה נסענו לשם, כשקטר-פחם מושך את הקרונות בנסיעת-לילה מתישה".

בניירובי התקבלה הקבוצה בידי אנשי "וועד יהודי ניירובי" ועד מהרה התברר, כי כבר חולקו מראש לחוות-חקלאיות שונות. נציג אנגלי קיבל את פני אמא ואבא, ולאחר שבחן היטב את הניירות שהגישו לו, ניסה לדובב אותם ולהסביר להם כי עלה בגורלם "לנהל חווה-חקלאית" לא הרחק מעיר ששמה 'נאקורו' וכי יסעו אליה כבר למחרת בבוקר.

"היינו עייפים ומותשים, וכלל לא הבנו על מה מדבר האנגלי הזה" כתבה אמא בהמשך היומן " נתנו לנו חדר באיזה מלון קטן וצנחנו מיד למיטה, לשקוע בשינה עמוקה ורק כשהעירו אותנו, הבנו שלא חלמנו: עברנו את מחצית העולם, עזבנו מאחורינו את כל אהובינו והגענו לקצה העולם, לחלקת-ארץ פראית, בה נגזר עלינו כפי הנראה, לחיות מעתה ועד עולם!".

הם הוסעו שעות ארוכות, עד שהגיעו למתחם ענק ומגודר, בטבורו ניצבה בקתת-עץ קטנה. המלווה האנגלי ניסה כוחו להסביר להם, כי בשעה טובה "הגיעו הביתה". לימים כתבה אמא:" הסתכלתי סביב ביאוש קודר והיו לי דמעות בעיני! הבקתה הזאת נראתה יותר כחורבה המאיימת להתמוטט כל רגע, שלא לדבר על כך שלא היה בה חשמל והמים בברזים בקושי זרמו. מקס הסתובב סביב לבקתה ולא אמר מילה, אבל ניכר היה שגם הוא בהלם מוחלט. נתקפתי פחד גדול, כשראיתי פתאום חיות שונות מסתובבות סביב לבקתה ולא הרחק משם, הבחנתי בקרנפים, פילים, זברות וג'ירפות, כאילו נקלעתי שלא מרצוני לתוך גן-חיות. האנגלי "שלנו" צחק נוכח הבעת פני, וניסה להרגיע אותי ואמר ש"אין מה לדאוג, החיות האלה תמימות ורק מחפשות לאכול ולא יפגעו בכם" ואחר-כך הוסיף ואמר " ממילא יגיעו לכאן מחר הפועלים הראשונים שלכם והם יעזרו לכם לטפל גם בחיות". ממש נרגעתי" כתבה אמי.

אמא בחרה, כפי הנראה, לדלג על שלבים כאלה ואחרים של חיי הזוג בחווה-החקלאית, אותה היו אמורים לנהל ובאחת הפיסקאות הבאות, מצאתי את הכתוב:" מקס קיבל לידיו קבוצה של כושים לעבודה והמדריך האנגלי הבהיר לו, שהם יקימו לעצמם מעין 'שכונה' בצד השני של החווה, שם יתגוררו עם הנשים והילדים, וכך יוכלו לעבוד ככל הנדרש. מקס בחר לעצמו תחילה כ-25 פועלים, ורק השד יודע, איך עשה זאת ועל-פי מה בחר בהם. הוא אמר לי שבשבוע הבא, אוכל לבחור לעצמי מתוכם זוג, שיעבוד בתוך הבית, אבל לא נראה לי שאעשה זאת, אני מעדיפה להיות לבד ולעשות הכל בעצמי".

חייכתי נוכח הכתוב בפיסקה הזאת, שהרי היה הדבר אופייני לאמי ה'ייקית' הקפדנית, אלא שנכתבו הדברים הללו כ-14 שנים לפני שנולדתי ואשר על-כן, שיקפו ככל הנראה, את מצבה הנפשי בתחילת דרכה ב'יבשת השחורה' ובעודה הממומה מן העולם החדש שנחשף לעיניה, אחרי החיים המודרניים, שהיו מנת חלקה בעיר ברלין התוססת,אין פלא שהחליטה לנסות להסתגר בתוך עצמה, ולא להעזר במי מה'פראים' שכבר נמצאו בחווה.

הצצתי החוצה, מבעד לחלון והבחנתי כי השמים עטו גוונים בהירים המעידים על הזריחה. כבר שקעתי כל אותו הלילה בדפי היומן, עד שלא חשתי בזמן שחמק ובדיוק ברגע בו ביקשתי להמשיך לקרוא בכתב-ידה של אמי, נשמעה נקישה בדלת. לרגע ממושך קפאתי על מקומי, מנסה להרהר, מי בכלל יודע על מקום המצאי ומגיע לכאן ממש עם שחר, אבל הנחתי את היומן במקומו ונגשתי לפתוח בזהירות את דלת החדר.

לפני עמד ג'רוגה אם-בויה וחיוך גדול נסוך על פניו.

Posted by: | Posted on: דצמבר 27, 2015

קניה אהובתי- הפרק השביעי

s0VPP7aP89Q6OeBes5vfY7jS7VZ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIyRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[2]
הפרק השביעי- זהות כפולה

מיד כאשר שב לחדרו, בבית-המלון שבטבורה של נאקורו, הניח את המזוודה המרופטת שקיבל מידי ג'רוגה אם-בויה, ובעודו אפוף התרגשות מעצם הפגישה, עם מי ששימש לו אומנת לפני יותר מ-60 שנה, ועדיין מנסה היה לעכל ולהכיל את הדברים ששמע, הביט ארוכות במזוודה ששכבה על מיטתו. היסס תחילה, אם לפתוח אותה כבר עכשיו, כמי שירא היה לגלות את תוכנה, שהרי טמונים היו בתוכה טלאים ופיסות מחיי ילדותו, אותם הציל ג'רוגה אם-בויה, מתוך הבית הבוער, ואותה העת כלל לא היה בטוח כי נכונה נפשו להתמודד עם עוד ועוד גילויים חדשים, מעבר למה שכבר שמע מפי ג'רוגה באותו היום.
אלא שהסקרנות גברה לבסוף על רתיעתו, ובידיים רועדות טיפל באבזמים החלודים של חגורת-העור הכרוכה סביב למזוודה, ולאחר שהצליח לשחררה, ניסה לפתוח את שני המנעולים החלודים של המזוודה, אלא שסרבו הללו להענות למאמציו. שלף מתרמילו אולר, בעל להבים ארוכים ומשוננים, ובעזרת אחד מהם, ניתק את שני המנעולים ממקומם ומיכסה המזוודה השתחרר ממקומו בקול ענות חלושה. בזהירות רבה, הרים את המיכסה ממקומו ולעיניו נתגלתה שמיכת-בד צבעונית, שהדיפה ריח חריף של נפתלין מהול בעובש, ורק משסילק אותה ממקומה, נחשפה לעיניו תכולתה של המזוודה: בחלקה העליון מונחות היו, זו לצד זו, מעטפות חומות וחתומות, וכאשר הוציא אותן, להניחן על כיסוי מיטתו, גילה להפתעתו הרבה, פמוטות-כסף קטנות, ארוזות בשקיות ניילון שקפות, לצידן חנוכיה קטנה מנחושת וקופסאות קרטון קטנות, סגורות היטב ברצועות גומי, שאיימו להקרע. לצד כל אלה, הבחין בערימה קטנה של ספרים, וכאשר הוציא אותם בזהירות, ראה כי מדובר בשני סדורי-תפילה, בספר-תהלים ובהגדה-לפסח, בעלת כריכה אדומה. קודם שהניח גם את הספרים מחוץ למזוודה, דפדף קלות בהגדה-לפסח, והבחין שהיא כתובה, מחציתה עברית ומחציתה גרמנית, ואילו סדורי-התפילה ומזמורי-התהלים, הודפסו בעברית בלבד, אף שבתוך כל אחת מן הכריכות שלהם, נכתב דבר מה בשפה הגרמנית, ולציד כל אחד מן הכתובים, הוטבעו תאריכים שונים וכולם משנת 1908.
מתחתית המזוודה, שלף מעטפה חומה נוספת, כבדה למדי, ומודבקת לרוחבה נייר-דבק שהצהיב והניח גם אותה על מיטתו, כשעיניו בוחנות את המזוודה שנתרוקנה משאריות חייו, והוריד אותה לריצפת החדר, לפנות לעצמו מקום בקצה המיטה. מבטו עבר על פני המעטפות, הספרים, הקופסאות הקטנות ושאר הדברים, ששכנו יותר מיובל שנים ונשתמרו בתוך המזוודה, ולאחר רגעים ארוכים של התלבטות, החל לפתוח את המעטפות החתומות ולפשפש בהן.
מתוך המעטפה הראשונה, שלף ערימה של תצלומים בשחור-לבן, מהודקים היטב ברצועת-גומי, שעדיין החזיקה מעמד ושמרה על התמונות. כאשר שחרר אותן מלפיתת הגומיה, העביר את התצלומים לנד עיניו, ועד מהרה השכיל אל ליבו, כי מדובר בסדרה של תצלומים משפחתיים, בהם הונצחו הוריו, אחיו והוא עצמו, לצד דמותו של ג'רוגה אם-בויה, ועוד נמצאו שם תצלומים של אביו, רוכב על סוס ומשום מה, לבוש מדים צבאיים שלא זיהה, ועוד תמונות שהונצחו, ככל הנראה בבית-החווה של המשפחה בנאקורו ובמקומות אחרים.
מעטפה אחרת, הכילה ערימה של ניירות מצהיבים, ובמבט ראשון הבחין כי מדובר במכתבים שהגיעו להוריו ממקומות שונים בעולם, ובהם גם מארה"ב, צ'ילה, אורוגוואי ומפלשתינה, וכולם כתובים בגרמנית. אחר-כך פתח את אחת משתי קופסאות-הקרטון הקטנות, והותפע לגלות בתוכה שני צלבי-ברזל מנחושת כבדה, שפניה כבר דהו, אולם על שניהם, התנוססו עדיין בגאווה, דגלי-גרמניה וסמל-הנשר הגרמני, ולצידם מצא עוד מספר כפתורים, אף הם מנחושת, אשר שימשו אולי אותות, שנישאו פעם על מדי-צבא ושכנו לצד צלבי-הברזל, עדות אילמת למי שזכה בהם.
מעטפה אחרת, הכילה בתוכה ערימה גדושה של ניירות בגוון אפור, על כולם התנוססה עדיין חותמת-דואר בעלת גוון אדמדם. כשהחל מעיין בהם, לא יכול היה להתאפק וחיוך גדול ורחב השתלט על פניו, שהרי נעץ עתה מבטו, בערימה של מברקי-ברכה, אשר שוגרו להוריו, לרגל הולדתו! מרבית המברקים נשלחו לבית-החולים בניירובי, שם הצליחו הרופאים להשיב לו את חייו, והאחרים מוענו לבית-החווה של משפחתו בנאקורו. מישהו טרח לאסוף את כל המברקים הללו, ולאגד אותם לחבילה נאה וסגורה, ודומה היה, כי מאז נפתחו לראשונה, עם הולדתו, לא ראו עד הרגע הזה את אור השמש.
לאחר שפשפש בין כל החפצים, המעטפות והקרטונים, שהיו עד לפני שעה קלה בתוך המזוודה, שכמו המתינה לבואו, נותרו על מיטתו, שתי מעטפות שטרם פתח. הסיר, באמצעות להב-האולר, את פס-המדבקה שאחזה בנוקשות בשולי המעטפה הראשונה, ושלף מתוכה מחברת עבת-כרס, שכריכתה צבועה הייתה פעם גוון אדום, שכבר דהה, והחל לדפדף בה בעדינות, מנסה לעשות דרכו בין הדפים הדקים, שלמרבה פליאתו, נותרו שלמים ונקיים. עיניו בחנו בסקרנות את כתב-היד הקטן, המעוגל והמסודר שהתרוצץ בסדר מופתי על גבי שורות מתוחות כסרגל, ומיד זיהה את כתב-ידה של אימו. נכתבו הדברים, חלקם באנגלית ורובם בגרמנית, ונוכח רצף התאריכים שהופיעו בין עמודי המחברת, הבין מיד שמדובר, כפי הנראה, בסוג של יומן, בו ניסתה אימו לתעד פרקים מקורות המשפחה, וכאשר מצא עצמו חסר סבלנות לקרוא את הכתוב בכרסו הגדולה של היומן, הציץ בתחילתו, שם ראה כי העמוד הראשון נושא את שנת 1938, ואילו התאריך שהופיע בעמודו האחרון, בישר כי נכתב בשנת 1958. עשרים שנות-תיעוד, מופיעות בין שתי כריכותיו של היומן ,והוא החליט לנסות להתעמק בהן ביסודיות, בשלב מאוחר יותר, והחזיר את היומן לתוך המעטפה, שהגיבה בשמחה כאשר קלטה אותו שוב לחיקה המאובק.
כעת נותרה לו עוד מעטפה אחת, והוא פתח גם אותה בזהירות רבה, באמצעות אולרו, ושלף מתוכה גיליון נייר בגוון אפור, שסירב כפי הנראה להצהיב עם הזמן. פרס את הגיליון על המיטה, ועיניו סרקו את פניו המודפסות בצבעים של אדום ושחור, ועד מהרה חש כיצד פועם ליבו בחוזקה וההתרגשות אוחזת בכל גופו. בחלקו העליון של הגיליון האפור, הופיעה כותרת אדומה ובה נכתב:
CERTIFICATE OF REGISTER OF BIRTH No. A68283
מתחת לכותרת הזאת נכתב:colony and protectorate of kenya ובהמשך: Birth in the District of Nairobi in the Province of central
אחר-כך הבחין לתדהמתו הגדולה, בשמו, המתנוסס לתפארה על המסמך הרשמי הזה: Morris Peter Joseph ורק אז החל לעכל את העובדה, כי הוא מחזיק בידיו, לראשונה בחייו, את תעודת-הלידה שלו עצמו!
המילים המודפסות במכונת-כתיבה, נותרו עדיין בדיוק במקומות בהם הודפסו ב-27 באוגוסט 1952, תשעה ימים לאחר הולדתו, על-ידי פקיד-הרישום של "לידות ומקרי מוות" בקניה Richard Morgan Davies שהעיד בחתימת-ידו, כי הינו מאשר את דבר הולדתו של Morris Peter Joseph , שזה הוא עצמו!.
כל שאר הפרטים המודפסים בתעודת-הלידה המקורית, העניקו גושפנקא לעובדה, כי מדובר במסמך רשמי, המעיד על הולדתו, ועיניו סקרו בחטף את שמות הוריו, כפי אשר הופיעו בתעודה: Max Joseph אביו, שמקצועו הוגדר כבעל-חווה, ושם אימו, לצד שם משפחתה טרם נישואיה לאביו Paula Joseph nee Pantiel הלאום של הוריו הופיע כ-British ואילו הכתובת הרשומה בתעודת-הלידה, נראתה לו בשלב זה מוזרה במקצת: Elburgon Box 22 ולבסוף, הופיע גם שמו של הפקיד-הממונה על רישום והנפקת המסמך C.F. Atkins .
שעה ארוכה עוד הסתכל בגיליון האפור, ובו ההוכחה הרשמית בדבר הולדתו וזהותו הראשונה, ושטף של רגשות הציפו. מזה שנים ארוכות כבר ידע, כי אין שום דבר מקרי בהתרחשויות ובאירועים, וכי ממילא, נקבע הכל בידי-שמים, אלא שדווקא בשל כך, מצא עצמו חוכך בדעתו, כיצד לנסות ולהבין את אשר התרחש, במהלך היממה האחרונה: פגש במי שהיה לו מטפל ואומנת ותחליף להוריו, מקץ 64 שנים מאז נולד, ואחר-כך נחשף לתכולתה המפתיעה של מזוודה, שהצליח אותו ג'רוגה אם-בויה, להציל ולשמור עבורו, והנה נוכח במו עיניו, לראשונה בחייו, בעדות רשומה, חתומה ומודפסת, באשר לזהותו הראשונה, כמעט עשור, בטרם מצא עצמו בישראל, ותחת זהות חדשה.
ניסה לתהות, בינו לבין עצמו, מה משמעות הדברים, ויותר מכל: האם מעידה תעודת-הלידה הזאת, על מי שהוא באמת, או שמא מדובר בפיסת-נייר, הרחוקה מלשקף את דמותו האמיתית? האם נותר בקרבו פנימה Morris ,או שמא כבר הפך לפני יותר מיובל שנים באמת, ל- David, כפי אשר ידעוהו גם ילדיו ונכדיו? מה וכיצד יעשה כעת, נוכח הגילוי המחודש, בדבר זהותו המקורית, שהרי ידע תמיד על קיומה, אבל העדיף למחוק אותה ולהסתירה, ומעולם לא התייחס אליה, עד פגישתו הבלתי צפויה עם ג'רוגה אם-בויה.
השאלות הללו רדפו האחת את רעותה, וייצרו בקרבו קושיות חדשות, אלא שחש לפתע עייפות גדולה וצורך להשתרע על המיטה, לצד פיסות-חייו הנסתרות, ורגע לפני שעצם עיניו ונרדם, זכר כי קבע להיפגש שוב, למחרת-היום, עם ג'רוגה אם-בויה, לארוחת-צהרים בבית-המלון, ומצא בכך מידה רבה של נחמה ורגיעה, שהרי יוכל ג'רוגה לפענח עבורו, לפחות חלק מסימני-השאלה שכבר הציב מולו.
הוא נרדם כשחיוך על פניו.

לכל הפרקים הקודמים, ניתן להיכנס מכאן.

Posted by: | Posted on: דצמבר 20, 2015

קניה אהובתי – הפרק השישי

D7yrv-NRwpHApp15i06Y739uU0N7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYzMzVGRSIsICJjIjogImltYWdlL2dpZiIsICJ2IjogMSwgInQiOiAxLCAibiI6ICJkYXZpZF9rcmFtaW0ifQ==[1]

הפרק השישי : פרחי ילדות

 

ישבתי בחדר-המגורים של ג'רוגה אם-בויה, לוגם להנאתי מתוך כוס גבוהה משקה חלב-קוקוס טרי ומתענג על טעמו של הנוזל הלבן, מנסה לזכור מתי שתיתי לאחרונה חלב-קוקוס וסוקר במבט חטוף את המציאות ההזויה אליה נקלעתי. הבית עשוי היה לבנים-אדומות ועל גגו השטוח ניצבה סוכה עשויה סבכי שיח 'בוגנביליה' שהצלו  על המשטח ועיטרוהו בפרחים עזי גוון. הבית פנימה, מרוהט היה בפשטות ברהיטי-עץ מגולפים ובמרבדים צבוניים שנפרסו על הריצפה וגם תלו על הקירות. בפינה הבחנתי בעמדת מחשב-ביתי ועל הקיר שממול, נקבע מכשיר 'פלזמה' רחב יריעה, כמו סוג של רמיזה בדבר הגעתו של התמנון-הטכנולוגי העולמי גם לפינה נידחת זאת של היבשת-השחורה ולרגע חשתי נבוך נוכח הפליאה שאחזה בי למראה המכשירים שעל-פי תודעתי, כלל לא היו אמורים לשכון כאן.

ג'רוגה אם-בויה עסוק היה כל אותה העת בניסיונות להסב לי תחושה נוחה ונעימה ואחרי חלב-הקוקוס, הגיע מגש גדול, עמוס פלחי מנגו חתוכים ולצידם קערות-עץ ובהן פרי ה'פופו' הצהבהב וצלחות עמוסות אננס עסיסי. הוא התרוצץ כה וכה סביבי והספיק לספר כי התאלמן זה מכבר מאשתו האהובה "שאתה בוודאי לא יכול לזכור" וכי שני בניו הבוגרים עזבו את נאקורו " אחד עובד בלונדון בחברה למחשבים" והשני חי בניירובי ומשמש בחברה-כלכלית "שאין לי מושג במה היא עוסקת", אבל מדבריו ניכר כי שני הבנים מרוצים מחייהם ואף הפכו אותו בשנים האחרונות לסבא מאושר לארבעה נכדים "שלצערי הרב אני בקושי רב פוגש" אמר בנימה כאובה.

לבסוף התיישב מולי ולמשך רגע ממושך סקר אותי במבט בוחן ובעודו נוטל לפיו מצלחת האננס, פלט: " אתה דומה מאוד לאבא שלך".

שתקתי. וכי מה יכולתי לומר, שהרי זכרונותיו של ג'רוגה אם-בויה מאבי, היו כפי הנראה חדים ואף מרובים מאלה שהיו לי ואז פניתי אליו בנימה שהפתיעה גם אותי, נוכח הצליל המצווה שניכר בה: " ספר לי!" אמרתי.

"מה לספר לך?" שאל ג'רוגה, אף שעל-פי הבעתו, ידעתי כי ניחש את כוונתי.

" ספר לי על אותו לילה" השבתי בשקט " על הלילה האחרון שלנו בחווה, כשהברחת אותנו משם".

ג'רוגה אם-בויה חייך ולרגע חשבתי שאני מזהה בעיניו ברק מתעתע, אלא שאחרי רגע ממושך של שתיקה, אמר: " אני לא בטוח שאתה יודע מה בדיוק התרחש לפני אותו לילה ואני גם לא בטוח שאתה באמת רוצה לדעת את כל הפרטים".

"ספר לי מה שתבחר לספר ואני כבר אחליט" השבתי בחוסר סבלנות מופגן.

ג'רוגה נאנח עמוקות ונשען לאחור בתוך הכורסא הגדולה שהכילה את קומתו הגבוהה " איך שאתה רוצה" פלט לבסוף ואמר:" הגעתי לחווה של ההורים שלך כשהייתי בן 15-16 לערך, אבא שלך, בואנה מקס ואימא שלך, ממזה פאולה, קיבלו אותי לעבודה, למרות שהייתי צעיר, לעומת כל שאר העובדים שנקלטו במשך הזמן בחווה הזאת וממזה פאולה, אימא שלך, החליטה משום מה, שלא אעבוד בחוץ בשדות או במשק הגדול, אלא דווקא בתוך הבית וכך הפכתי בעצם להיות ה"בוי" שלכם".

" אני רק זוכר אותך כמי שלקח אותי לטייל בעגלה וכמי שטיפל בי במשך רוב היום" אמרתי בהיסוס.

עיניו החומות ננעצו בי במבט מרוכך והוא המשיך: " כן, אתה היית חלק נכבד מהעבודה שלי בבית שלכם, כי ממזה פאולה, לא כל-כך…לא כל-כך פינתה את עצמה לטפל בך, כי היו לה עוד תפקידים בבית".

"איזה תפקידים?" שמעתי את עצמי שואל בצליל של טרוניה.

" היא הכינה לכם אוכל, הייתה עסוקה במטבח והשגיחה על עבודות הניקיון של שאר העובדים וכשהגיע אחיך טומי הביתה לחופשות, הייתה צריכה לדאוג גם לו, שלא לדבר על כך שכל הזמן דאגה לבואנה מקס, אבא שלך" השיב במהירות.

"אז אתה היית בעצם סוג של אומנת-מטפלת ממין זכר?".

הוא צחק וחשף טורי שיניים צחורות ואמר: " אפשר להגדיר את זה כך, ממזה פאולה, אימא שלך, לא בדיוק יכלה להקדיש לך את כל תשומת-הלב, הרי בסופו של דבר, אתה צריך להבין שהיית בשבילה גם סוג של…" הפסיק לרגע ואחר-כך השלים את המשפט: " סוג של הפתעה…".

"הפתעה?!" שמעתי את עצמי תוהה.

ג'רוגה נשם עמוקות והשפיל את מבטו. " אני לא כל-כך יודע איך להגיד לך את הדברים, למרות שאתה כבר איש גדול ומבוגר" ניכרה המבוכה בקולו " אחיך טומי נולד בערך 10-12 שנים לפניך ופתאום מצאה ממזה פאולה את עצמה בהריון אתך ואיך לומר? הרעיון הזה לא מצא חן בעיניה וגם היחסים שלה עם בואנה מקס, לא היו אז הכי טובים".  חשתי כיצד הסומק מציף את פני, אבל ג'רוגה ידע כי כבר חצה את הגשר שאולי מעולם לא חשב כי יגיע אליו והמשיך: " ממזה פאולה ובואנה מקס, אמנם דיברו ביניהם גרמנית, כדי שאנחנו לא נבין במה מדובר, אבל מטון הדיבור והקולות שהשמיעו, לא קשה היה לנחש כי הרעיון שיוולד להם עוד ילד, אחרי אחיך טומי, לא בדיוק מצא-חן בעיני ממזה פאולה ואנחנו, שעבדנו כל הזמן בתוך הבית, היינו עדים למה שהתנהל ביניהם, למרות שלא הבנו את השפה וכשממזה פאולה כבר הייתה לקראת סוף ההריון שלה איתך, הגיעה אלינו במפתיע ממזה תאה, חברה טובה של ממזה פאולה, להיות עם אימא שלך".

שמה של תאה צף ועלה לפתע מנבכי זכרוני. תאה שטרן, מי שלימים התברר לי, כי הייתה חברתה הטובה ביותר של אמי, עוד מתקופת הכרותן בברלין , מי שאמי שידכה לאחד, יוסטין שטרן והיא אכן הגיעה מגרמניה, לאחר שנישאה לאותו יוסטין והשניים ניהלו חווה-חקלאית, דומה לזאת של הורי, לא הרחק מנאקורו. מעת לעת היו יוסטין ותאה שטרן מתארחים בביתינו והאשה הזאת הרעיפה עלי אהבה וחיבוקים כל אימת שנקלעתי לחברתה ובאותו הרגע זכרתי גם, שכאשר נהגנו לבקר בחווה שלהם, הושיב אותי יוסטין על הטרקטור הגדול שלו ואי-שם, באחת המזוודות שלי, טמון  עדיין תצלום, בו אחי טומי ואני נראים על הטרקטור הזה, שבזכרוני נותר אדום ובוהק כפי שהיה פעם.

" ממזה תאה הגיעה לחווה שלכם וליוותה את ממזה פאולה בתקופה האחרונה של ההריון אתך" קטע ג'רוגה את התפר שנוצר בחוטי זכרונותי " כשהגיע הרגע, ממזה פאולה ילדה אותך בבית " פסק שוב משטף דיבורו כמתחבט כיצד להמשיך ולבסוף אזר עוז ואמר בלחש:      " זה היה ממש בחדר של השירותים, היא קיוותה שכך היא תצליח להיפטר ממך ולחסל את העניין!".

ברגע הראשון הרגשתי כמי שנקלע בטעות לתוך בור עמוק של מי-קרח והדם כמו פסק מלזרום בעורקי, אבל ג'רוגה כבר המשיך בשלו, מבקש אולי לסיים במהירות את התאור המביך שבקע מגרונו: " מי שהצילה אותך הייתה ממזה תאה, היא עטפה אותך במגבת גדולה ובסדין והזעיקה את בואנה יוסטין ואת בואנה מקס והם לקחו אותך במכונית של בואנה יוסטין ונסעו בכל המהירות לניירובי, לבית החולים Prince     of Wales.הרופאים הצליחו איכשהו להציל את חייך, בעיקר משום שעשו לך ערוי-דם מיוחד והחליפו את כל הדם שהיה בגופך, היית כבר בחזקת מת!".

בלי משים ליטפתי את ידי השמאלית, לחוש את התפר המוזר שמצוי בחיבור שבין כף-היד לבין הזרוע, כמו גם ברגלי השמאלית, במקום בו מצוי הקרסול, זכר לאותו ערוי-דם שהשיב לי את חיי, בעודי וולד בן פחות מיומו. " אחרי זמן מה, החזירו אותך הביתה לחווה וממזה פאולה קיבלה אותך לידיה בשמחה וטיפלה בך באהבה".

"אבל העבירה אותי לטיפולך?" הערתי.

ג'רוגה נאנח שוב, כמי שאבן נגולה מליבו ואמר:" ממזה פאולה נרגעה אחרי מה שקרה, אבל הייתה זקוקה לעזרה וכך הפכתי למטפל שלך ורוב שעות היום, באמת היית אצלי, בידיים, בעגלה ובכל מקום בחצר ובבית ואפילו דאגתי לכסות אותך בלילה, בכילה המיוחדת שהיתה מעל למיטה שלך, שלא תעקץ על-ידי יתושי המלרייה".

דממה השתררה בינינו. לגמתי שוב את חלב-הקוקוס וניסיתי, בלא הצלחה, לתהות על המתרחש בנפשי. כבר שמעתי בחיי, יותר מפעם אחת, גירסאות שונות באשר לאירוע הזה, אבל מעולם לא זכיתי לקבל אישור לאמיתותו, שלא לדבר על עדות ישירה על מה שהתרחש בבית בו נולדתי והנה אני מוצא את עצמי, מקץ יותר מ-60 שנה, שומע את הדברים מפי עד חי, שעד מהרה היה לי גם לסוג של מטפל שאפילו החליף את חיתולי. תדהמה, ריקנות, מבוכה, מרירות והבנה, שימשו בערבוביה את המתחולל בקרבי, אבל בעיקר רפיון משונה, על שצלחתי את המהמורה הזאת ואולי-אולי, ישמש אותי הדבר בשארית חיי, להשיב לעצמי תשובות, על תהיות ומחשבות שטרם נתנו לי מנוח, אף בגילי.

" זאת אומרת שטיפלת בי בערך במשך 8 שנים?" שאלתי-אמרתי.

ג'רוגה הביט בי וחמלה גדולה ניכרת הייתה בעיניו:" כן, משהו כמו 8 שנים" ואחר-כך חייך חיוך גדול והוסיף" לפחות לפי התוצאה הנראית לעין, אני חושב שעשיתי עבודה לא-רעה".

משום מה עלה בדעתי לשאול:" תגיד, לא היו לי חברים, ילדים בגילי שאיתם שחקתי?".

ג'רוגה חייך במין חמלה והשיב:" לא, בעצם היה ילד אחד שקראו לו ויויאן, הוא היה בן של משפחה נוצרית שהייתה בעלת חווה-חקלאית קרובה אליכם, אבל בגלל המרחק בין החוות, משהו כמו שעתיים-שלוש נסיעה, יצא לכם להתראות אולי פעם בחודש, כשהם ביקרו אצלכם בחווה ופעם אחרת, כשאתם נסעתם לבקר אותם בחווה, אבל חוץ מאותו ויויאן, לא היו בחברתך ילדים אחרים. הבן של ממזה תאה ובואנה יוסטין, היה גדול ממך, בערך בגיל של אחיך טומי ולמעשה, אני הייתי ה"ילד" היחידי ששיחק וגדל איתך במשך כל הזמן בחווה. בואנה מקס עבד קשה, מבוקר עד ערב נמצא בשדות והשגיח על הופעלים וממזה פאולה, גם היא הייתה עסוקה רוב הזמן וכבר דיברנו על כך ולכן רוב הזמן שלך, היינו יחד".

"עד לאותו הלילה" התעלמתי מבדיחות-הדעת שלו.

ג'רוגה אם-בויה נדרך במושבו. " כן, עד לאותו הלילה" השיב.

"אז ספר לי מה בדיוק קרה באותו הלילה" דרשתי.

הוא התרומם ממקום מושבו ובעודו אוחז במקל-ההליכה המגולף שלו, החל מהלך הלוך-ושוב בחדר-המגורים ומדבר: " שנים ספורות קודם לכן פרץ בקניה המרד הראשון נגד השלטון האנגלי הלבן, בניסיון לסלק את האנגלים מאדמת קניה ולזכות בעצמאות" חכך בגרונו והמשיך      " המרד הזה נכשל ועלה לבני קניה ביוקר רב כי האנגלים גיסו את כל הצבא הבריטי, היכו במורדים בכל האכזריות, הרגו מאות מורדים מכל השבטים ולשם כך גם הפעילו מחנות-ריכוז איומים, אבל בשנת 1960 החליטו הקנייתים, בראשותו של המנהיג ג'ומו קנייטה, איש שבט הקיקויו, לחדש את המרד והם החלו לנקוט בשיטה חדשה שהוכיחה את עצמה".

"מחנות ריכוז?!" הקשיתי בחוסר אמון.

הוא נשם עמוקות ואמר:" מחנות-ריכוז של ממש, בהם כלאו ועינו אלפים מבני קניה, זה כבר לא סוד, אתה יכול למצוא על כך תיעוד מסודר".

" על מה אתה מדבר?" הקשיתי.

" המרד ששמו נקרא 'מאו-מאו' תוכנן בשני שלבים מקבילים" המשיך ג'רוגה אם-בויה " בשלב האחד הוא פרץ בכל הערים המרכזיות בקניה בעת ובעונה אחת, כאשר כוחות המורדים תקפו תחנות-משטרה, בנייני-ציבור ובתי-עסק של האנגלים ובמקביל, נערכו המורדים סביב לכל החוות האנגליות במדינה, באותו יום ממש ותקפו כל אחת מהחוות האלה, כשהציתו סביב כל בית-חווה אש גדולה, איפשרו לרוחות המנשבות להוליך את האש עד שהיא סגרה על בתי-החווה וכך לכדו את החוואים האנגלים והכניעו אותם".

"וכך הגיע המרד גם לחווה שלנו?".

ג'רוגה עצר מלכתו, נשען על מקל-ההליכה שלו וממרום קומתו השיב, בהבעה קפואה: " כן, כך הגיעו המורדים בדרכם גם לקרבת החווה שלכם, אבל למזלי הרב קיבלתי על כך מידע מוקדם".

"ומה עשית?" שאלתי בהיסוס, מתוך כך שידעתי את התשובה.

" סיפרתי על כך לבואנה מקס אביך, בדיוק באותו לילה, כשישבתם יחד לארוחת-הערב" אמר.

שוב השתרר שקט בחדר-המגורים של ג'רוגה ואחרי זמן מה שאלתי: " למה? למה סיפרת לו על כך? למה בעצם הצלת אותנו?".

חיוך דק כיסה את פניו הכהות של ג'רוגה ואז אמר:" הרבה שנים חשבתי על כך וניסיתי להבין מדוע בעצם פעלתי בניגוד לתנועת המרד וגיליתי לאבא שלך שעומדים לתקוף את החווה שלכם וכי נשקפת לכם סכנת-חיים ולא תמיד מצאתי לעצמי תשובה משכנעת, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שביקשתי להציל את המשפחה שלך, כי הייתם לי סוג של משפחה ולא יכולתי לסבול את הרעיון שהמורדים ישחטו גם אתכם, הרי גדלתי אצלכם, הייתי יותר מבן-בית אצל ממזה פאולה ובואנה מקס, שתמיד התייחסו אלי כאילו הייתי חלק מהמשפחה ואתה היית הוכחה לכך".

"אני?!".

" כן, כן, הרי רק לפני רגע סיפרתי לך שהייתי לך אומנת, שבעצם גידלתי אותך מיום-הולדתך עד שמלאו לך 7-8 שנים! איך אתה מעלה בדעתך את האפשרות, שהייתי יכול להפקיר אותך למורדים האלה?!" השיב בנחישות ואחר-כך הוסיף:" אני לא מכיר את הפרטים ואת סיפור-המעשה, אבל במשך השנים למדתי לדעת ולהבין שההורים שלך כבר עברו סבל גדול, כאשר נאלצו לברוח על נפשם מגרמניה והרעיון שישחטו אותם כאן במקום בו מצאו מקלט, לא מצא חן בעיני".

"ואז גילית לאבא שלי שמתוכננת התקפה של המורדים על הבית שלנו?".

הוא המתין לרגע, כמו מנסה היה להסדיר את דבריו ולבסוף השיב:" כן, יום קודם לכן קיבלה הממזה שלי מידע מהאחים שלה, שהיו חלק מתנועת-המרי, שמתכוננים להבעיר אש סביב לבית-החווה ולהגיע אליכם ואת זה סיפרתי לאבא שלך, בואנה מקס, באותו לילה, כשישבתם לאכול ארוחת-ערב".

"איך הוא הגיב?" שאלתי בסקרנות גלויה.

"בואנה מקס היה איש טוב-לב ואנושי מאוד, אבל גם קשוח ובהתחלה, לא אמר מילה ולא הגיב, עד שאימא שלך, ממזה פאולה, שאלה אותו בגרמנית, מה סיפרתי לו" הטעים ג'רוגה " לא הבנתי את השיחה שהתנהלה ביניהם, כי הם דיברו גרמנית, אבל לפי הטון והקולות ששמעתי, יחד עם הממזה שלי, שעבדה אותה השעה במטבח, ברור היה לנו שההורים שלך מתווכחים בצורה קשה ורק אתה ואחיך טומי, ישבתם סביב השולחן והסתכלתם עליהם מבלי להוציא הגה. אחר-כך קראה לי ממזה פאולה ונתנה לי הוראות".

"מה היו ההוראות?" שאלתי.

" ממזה פאולה דרשה ממני להכין את הג'יפ לנסיעה, לדאוג שיהיה בו מספיק דלק, להכין אוכל וציוד לא רק לנסיעה, אלא גם לשהות ממושכת מחוץ לבית ושאעשה הכל במהירות ובזריזות, היא כבר הייתה מוכנה ונחושה לעזוב מיד את הבית, יחד איתך ועם אחיך טומי".

"ומה עם אבא שלי?" הרהבתי עוז להקשות.

ג'רוגה פלט אנחה כבדה ואמר:" בואנה מקס, אבא שלך, היה מאוד מתוח ונרגז ואמר לי שהוא לא מוכן שהאנשים שהוריד לפני שלושים שנה מהעצים, יאיימו עליו וינסו לגרש אותו והתעקש להשאר בחווה. ניסיתי לשכנע אותו לבוא איתנו, אבל לא היה זמן לנהל שיחות, מה עוד שבואנה מקס המשיך להתעקש ולקח לידיו את האקדח שהיה מונח על השולחן, כאילו שהוא מוכן כבר לצאת לקרב".

פיסות קרועות של טלאי זיכרון צפו מול עיני וראיתי את עצמי נגרר אחר אמי לחדר-השינה, שם ארזה בזריזות שתי מזוודות קטנות, לתוכן תחבה מכל הבא ליד וגם הניחה בידי את ה'דובי' הצהוב שלי ואחר-כך כבר מצאתי את עצמי בתוך סל-נצרים גדול, במושב האחורי של ג'יפ ה'לנדרובר', אמי לצדי ואחי טומי, במושב הקדמי, בעוד ג'רוגה נוהג ברכב במהירות רבה.

"יצאנו לדרך באורות כבויים " קטע ג'רוגה את ניסונותי לארוג מחדש את טלאי הזכרונות שלי " ידעתי שאסור לנו לעבור בתוך נאקורו ולכן נהגתי בדרכים עוקפות, להמנע ממחסומים של הכוחות המורדים ואחרי שעות ארוכות של נהיגה מתוחה, נכנסנו בסופו של דבר לפרברי ניירובי. ממזה פאולה כיוונה אותי, להגיע למקום ששמו היה 'קפה-וינה', שם חיכתה לכם חברה של המשפחה ואם אני זוכר נכון, קראו לה טינה לואיס והיה לה בן, קצת גדול ממך ושמו רוברט".

"ומה קרה לאבא שלי?" שאלתי שוב מתוך חשש לא הגיוני ולא מוסבר.

" חזרתי עוד באותו הלילה לחווה שלכם, למרות שממזה פאולה וממזה לואיס הציעו לי להשאר איתכם בניירובי, אבל הרגשתי שאני חייב לחזור ולבדוק מה קורה עם בואנה מקס וזה מה שעשיתי" השיב ג'רוגה אם-בויה וחצה שוב את חדר-המגורים בהילוך איטי, שעון על מקל-ההליכה שלו. הבין שאני עדיין ממתין לתשובה לשאלתי ואמר:" כשהגעתי לבית-החווה, מצאתי את בואנה מקס בכניסה לבית, על המדרגות. הוא ישב שם, כאילו חיכה למישהו ורק כשהתקרבתי לכניסה, הבחנתי בחוטים ארוכים שהובילו לתוך הבית ושהיו מחוברים לסוללה גדולה ובה כפתורים שונים, שניצבה לצידו של בואנה מקס והבנתי מיד שהוא בעצם הכין את הבית כולו לקראת פיצוץ".

ג'רוגה נשם עמוקות, הפסיק לרגע לבחון את הבעת פני והמשיך:" בואנה מקס ניצל את הזמן בו הסעתי אתכם לניירובי, כדי לפזר בבית חומרי-נפץ שהיו ברשותו וגם הכין מיתקן מיוחד שבאמצעותו יגרום לפיצוץ. אחר-כך, הבחנתי בצד השני של החצר, בגוויות של שני הכלבים שלכם, בואנה מקס הרג אותם באקדחו, כדי למנוע מהמורדים לחסל אותם ולשרוף אותם, כפי שעשו לחיות-הבית בחוות אחרות. ניסיתי לדובב אותו, אבל הוא היה נחוש ואמר:" אני לא אתן להם את התענוג לשרוף את הבית שלי ואת הכלבים שלי, כשהם יגיעו לכאן, לא ימצאו דבר!".

אחר-כך תאר ג'רומה באוזני כיצד גרם אבי לפיצוץ הבית בו נולדתי וגדלתי וכיצד אחזה בו האש, בעודו מביט בה מהצד כשהבעתו חתומה ורק כאשר כילתה האש הענקית כל שריד מהבית, נפרד אבא מג'רומה אם-בויה לעולמים ודהר בג'יפ, להצטרף אלינו בניירובי.

" לבואנה מקס לא היה שום סיכוי מול המורדים שכבר היו בדרכם לחווה " ניסה ג'רוגה להסביר, ממרחק השנים, את מעשיו של אבי " הנפש של בואנה מקס, הייתה קשורה לאדמה הזאת, לאפריקה, לקניה ולחווה המיוחדת שבנה והקים כאן ולכן החליט לא לתת למורדים את התענוג לחסל בכידונים ובלפידים שלהם את חלום חייו".

דממה מעיקה השתררה בחדר-המגורים. ממרום קומתו הביט בי ג'רוגה אם-בויה, כמנסה לפענח את המתחולל בקרבי, נוכח כל שהשמיע באוזני ובעודי יושב על מקומי, כמי שחש כיצד מאיימת אותה סחרחרה שעילפה אותי בבוקרו של היום להשתלט עלי שוב, לגמתי במהירות את שארית חלב-הקוקוס ונותרתי בשתיקתי. הצצתי מבעד לחלון וראיתי את גווני השקיעה של השמש האפריקנית, מלטפים את הנוף הפראי שניבט אלי מבחוץ. ג'רוגה נעלם למשך רגעים אחדים מחדר-המגורים וכאשר שב, הניח לרגלי השולחן מזוודת-עור מרופטת, קשורה בחגורה רחבה שאבזמיה כבר העלו חלודה.

"אחרי שבואנה מקס עזב את החווה, עוד הספקתי להיכנס פנימה, לאותם חלקים שהאש טרם שרפה ואספתי כל מיני דברים, אותם הכנסתי לתוך המזוודה הזאת" אמר בקול שקט " מעולם לא העליתי על דעתי, שיום אחד עוד אזכה לפגוש בך או מישהו ממשפחתך, אבל הנה זה קרה והמזוודה הזאת שלך".

התרוממתי ממקומי וניגשתי אליו. לרגע ממושך עמדנו זה מול זה ואחר-כך התחבקנו בהתרגשות. לפני שנפרדנו, הבטחתי לג'רוגה אם-בויה כי ניפגש שוב, לפני שאעזוב את קניה ויצאתי מבית הלבנים-האדומות, בדרכי חזרה לבית-המלון, נושא בידי את המזוודה החומה ובתוכה חלק עלום מחיי.