הסיפור האישי

now browsing by category

 
Posted by: | Posted on: דצמבר 13, 2015

קניה אהובתי – פרק חמישי

rQ4S-4QgEzv9XgcPnXdinkTSi4V7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkM5MTEzQiIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=
ג'רוגה אם-בויה

פרק חמישי

פקח את עיניו ואחרי רגע ממושך, הצליח למקד מבטו והבחין בדמות גבוהת-קומה, גוחנת לעברו בהבעה מודאגת וכבר השכיל אל ליבו, כי שב להכרתו. התרומם אט-אט ממשכבו והתיישב, כשהוא נשען בגבו אל קיר-האבן, כשהוא סוקר פניו של האיש הבוחן אותו ממרום עמדו.
" you o.k " שאל הלה בנימה מודאגת. הניד ראשו לחיוב והוציא מתרמילו בקבוק מים צוננים, להשיב נפשו בלגימה איטית ואחר-כך שאל: " איפה אני? מה המקום הזה?".
האיש הגבוה חייך בהקלה ובהבנה והשיב: " אתה נמצא בבית-קברות יישן של היהודים, אבל נראה לי שאתה עדיין בין החיים".
לגם עוד לגימה ארוכה וחייך במבוכה " אני באמת מרגיש בחיים " אמר " איך זה שמצאת אותי כאן?".
"פשוט מאוד" השיב הזר " הייתי בדרכי הביתה, אני מתגורר לא הרחק מכאן ופתאום ראיתי אותך מרחוק, צונח על הריצפה כאילו היכה אותך הברק".
הביט באיש ולמשך רגע ממושך, חש צמרמורת חולפת בגוו, כאשר נעץ מבט ממוקד בתווי פניה של הדמות החביבה, שזקן-תיש לבן עיטר את קלסתרה השחור. " מה אני עושה כאן?" שאל ומיד תמה על שאלתו הטיפשית.
האיש חייך לעברו, כשהוא מניף לצדדיו את מקל ההליכה המגולף שאחז. " אין לי מושג, אני מניח שהלכת לטייל או שהלכת לאיבוד ונקלעת לבית-העלמין הזה" אמר.
הביט סביבו, לבחון את המקום בו פגע טרם איבד את הכרתו. " בית-עלמין? אמרת משהו על יהודים?" שאל.
האיש נאנח עמוקות והשיב:" כן, פעם התגוררו כאן גם יהודים, כאלה שעבדו אצל האנגלים והיו להם חוות משלהם ואפילו בית-כנסת ובית-קברות ואתה נמצא ממש בתוך המקום בו נקברו במשך השנים היהודים שחיו ונפטרו פה".
שתק למשך זמן מה ובעודו ממשיך לשבת היקשה שוב: " מה זה צמח הקקטוס המשונה הזה, מי שתל אותו דווקא כאן?".
" נראה לי שחזרת לאיתנך ואתה בדרך הנכונה להתאושש, יש לך הרבה שאלות שהתושבות עליהן ארוכות" אמר האיש והושיט לו יד ארוכה וחזקה, לעזור לו להתרומם על רגליו " בוא אתי, אני מזמין אותך להתאושש בביתי ובדרך אצליח אולי גם להשיב לך, אל תדאג, הבית שלי קרוב".
נעמד על רגליו וניער את האבק מבגדיו ואחר-כך הטיל תרמילו על כתפיו וטרם יצא בעקבות האיש משטח בית-העלמין, סקר שוב את צמח הקקטוס הענק ואת האנדרטה שמאחוריו ומיהר להדביק צעדיו של מארחו." אתה בן המקום הזה?" שאל.
האיש הנהן ראשו והשיב תוך כדי הליכה, כשהוא נשען על מקלו: " נולדתי לא הרחק מכאן, בערך לפני 80 שנה ואולי יותר ומאז לא עזבתי את נאקורו וסביבותיה".
"אתה לא נראה כבן 80" אמר בחיוך.
" אני גם לא מרגיש בגיל הזה, אבל כך כתוב בניירות שלי וכבר למדתי בחיי לא להתווכח עם מסמכים" אמר האיש והיפנה אליו מבט בוחן ושאל: " מאיפה אתה? איך הגעת לנאקורו?".
נשם עמוקות והשיב:" האמת היא, שאני משתייך לקבוצה של מטיילים שנשארה בניירובי והגעתי לכאן לבדי, לראות מקרוב את האזור".
" למה עזבת את החברים שלך לקבוצה?".
"רציתי להיות לבד, כדי לגלות כאן את העבר שלי".
"העבר שלך?".
המתין לרגע ממושך ובעודם ממשיכים לצעוד לאורך שביל-העפר, שהתפתל בין העצים, אמר:" נולדתי כאן, גדלתי פה עד שבשלב מסויים נאלצה המשפחה שלי לעזוב ועכשיו חזרתי כדי לראות שוב ומקרוב את נופי-ילדותי".
האיש נעצר על עומדו וסקר אותו במבט חודר. " נולדת כאן? בנאקורו?".
"אני רשום בתעודת-הלידה כמי שנולד בבית-חולים בניירובי, אבל כל ילדותי עברה עלי כאן בנאקורו, להורים שלי הייתה בזמנו חווה גדולה, לא הרחוק מהעיר הזאת".
רעד עבר בגופו של האיש גבה-הקומה וידו האוחזת במקל-ההליכה נעה ונדה בתזזית בלתי נשלטת. נראה היה כאילו התכסו פניו השחורות חיוורון ואגלי זיעה הציפו באחת את מצחו. " אמרת שהייתה להוריך חווה גדולה, לא הרחק מכאן" הטעים בקול ניחר וצרוד " מי היו הוריך?".
השיב בנימה מופתעת: " מקס ופאולה ג'וזף".
להקה של בעלי-כנף חלפה מעליהם ברעש גדול ולרגע נדמה היה לו, כי שאגה של אריות הגיעה לאוזניו ממרחק. הרעד שאחז במלווהו, גבר שבעתיים והוא העביר את מקלו בין ידיו הרוטטות מהתרגשות ושאל בחשש ובזהירות מופלגת: " ואתה? אתה הבן הקטן שלהם? אתה הוא מוריס ג'וזף?!".
לרגע הרגיש כאילו הלם בראשו קורנס כבד וחש כיצד הדם נוזל מתוך פניו, עד כי התקשה להסדיר נשמתו. הביט באיש הטמיר העומד מולו כעלה נידף והשיב כמעט בלחש: " כן, אני מוריס ג'וזף ומי לעזעזל אתה?!".
ידיו הארוכות של האיש עטפו אותו לפתע בחיבוק עז, מאמצות אותו לחזהו וכל גופו רוטט היה בבכי, כשהדמעות פורצות מעיניו כמו אשד חסר מעצורים, בעודו לוחש על אזנו:" אני ג'רוגה, ג'רוגה, אני ג'רוגה…!".
ההלם שאחז בו, קשה היה מנשוא והוא נותר חבוק בזרועותיו של האיש המייבב בבכי ומקץ עוד רגע ממושך של הפתעה, הרגיש כיצד הוא מתפרק ופרץ אף הוא בבכי חסר מעצורים, מאפשר לכל נפשו לרעוד בתוך גופו, כמו השתחרר באחת מתוך החומות שסגרו עליו במשך יותר מיובל שנים. "ג'רוגה, ג'רוגה, ג'רוגה " המשיך למלמל לתוך חזהו המיוזע של האיש המבחק אותו בחום ובאהבה כמוה לא חש עידן ועידנים.
כך עמדו השניים עוד שעה ארוכה על אם-הדרך, חבוקים, רועדים מהתרגשות ומגירים דמעות עד בלי די, מסרבים להנתק זה מזה, כאילו גמלו בליבם, למלא את החלל העצום שנפער ביניהם לפני שנים כה רבות והוא המשיך למלמל בבכיו "ג'רוגה, ג'רוגה" ואילו הזקן הטמיר המשיך לחבקו, ללחוש באוזנו הכרויה "מוריס, מוריס, מוריס שלי…".
זמן מה לאחר-מכן, כבר ישבו השניים בביתו של ג'רוגה אם-בויה, מנסים לשחזר את אשר אירע לשניהם, מאז אותו ליל-אימים, במהלכו נמלט יחד עם אימו ואחיו הבכור טומי, מבית-החווה, הודות לאזהרתו של ה"בוי" שלהם, בדבר המיתקפה הרצחנית הצפויה של המורדים, הלוא הוא ג'רוגה אם-בויה.

Posted by: | Posted on: דצמבר 6, 2015

קניה אהובתי- פרק רביעי

b2J22Uqit9jE01CLR7rD72iXZmZ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYyMTg3MiIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]
פרק רביעי

ארוחת-הבוקר הדשנה והיציאה אל השמש האפריקנית המסנוורת של שעות הבוקר, לא הצליחו לטשטש את התמונות הקשות שנצרבו אמש בתודעתו, מתוך האירוע המצמית של ליל-המנוסה מחוות ילדותו ושעה ארוכה נדרשה לו להשתחרר מלפיתת תחושות החרדה והנטישה שאפפו אותו, כאשר זכר את הלילה בו נמלט עם אימו ואחיו מהבית הגדול, כשהוא חבוי בתוך סל-נצרים, בג'יפ שדהר בחשיכה לעבר ניירובי. הסיוט שפקד אותו אמש, לראשונה מזה שנים כה רבות, נותר מקובע במוחו, גם בשעות היקיצה הראשונות בבית-המלון והירפה ממנו בהדרגה, רק כאשר החל לצעוד בטבורה הסואן של העיר נאקורו.
ככל שהלך ברחובותיה הצפופים וחלף על פני עשרות דוכנים, בהם ניסו המקומיים למכור מזכרות ופירות, חש כיצד שולחת המציאות זרועותיה לימים עברו ובמהלך השעות הבאות, נטשטש הגבול שחצה בין הזכרונות שנטבעו בתודעתו, לבין המראות שניגלו לנגד עיניו בעיר, אשר הפכה לימים מכפר לכרך אחוז תזזית. עבודות-העץ, פסלוני-השנהב המגולפים, מגיני-המלחמה עטורי הפסים, שלל החניתות החדות, בדי הארגמן הבוהקים ומראה פירות המנגו, ה'פופו' והקוקוס, שהוצעו לעוברים והשבים בערימות טריות ורעננות, החזירו אותו לימים בהם נהג להגיע למרכזה של נאקורו עם אביו ובהמשך דרכו, חש, כאילו קפא הזמן על מקומו. הריחות המוכרים של תבלינים-הודים, שביצבצו מתוך שקי-יוטה ופולי-הקפה שהוצגו לראווה והיכו בנחיריו, כאילו רק אתמול חלף על פניהם לראשונה. אוזניו קלטו צלילים מוכרים של הניב המקומי בשפה הסוואהילית ועד מהרה השכיל אל ליבו, כי הוא מותפע נוכח הבנתו את המדובר וכאשר סקר את האנשים החולפים על פניו ואת אלה הניצבים לצד מרכולתם בשוק, נדמה היה לו לרגע, כי הוא מזהה תווי-פנים מוכרות לו, אלא שמהר מאוד עמד על התעתוע המביך, שהרי מזה יובל שנים ויותר, לא פגע בהם ורק תנוכי האוזניים הארוכות והמחוררות, הסגירו מוצאן של הבריות, כמי שנימנים על שבט ה'מסאי'.
המשיך לשוטט, ללא מטרה מוגדרת בטבורה של נאקורו וצד את עיניהם של הרוכלים, שפנו אליו בשלל שפות-זרות, בניסיון למשוך תשומת ליבו, אלא שעסוק היה במאמצים לגרש ממוחו שארית הזיכרונות המסוייטים שפקדוהו בלילה, בעודו מתמודד עם תחושת הבלבול שאחזה בו, נוכח העובדה שהכל נראה כל-כך מוכר וידוע ובה בעת, זר ומנוכר.
בלי משים הוליכוהו רגליו מחוץ למרכזה של העיר ועד מהרה נקלע לאזור בו נמצאו בתים נמוכים ומאחוריהם חלקות אדמה מעובדות ובהמשך, בקתות-מגורים שחרגו מתחום הפברברים, בהם ניבנו וחברו יחד למרקם העירוני הגדול. השמש כבר עמדה במרומי הרקיע הכחול והוא חש היטב את חומו של היום מגיר זיעה מגופו, כאשר עצר לנוח בצילו של עץ ענק מימדים, ללגום מים קרים מהבקבוק שהביא עמו. סקר סביבותיו במבטו, הכל נראה לו שוב מוכר, כמו שב באחת לנופי ילדותו וזכר שוב כיצד נהג להתלוות לאביו, מבית-החווה המרוחקת כברת דרך מהעיר, עד למרכזה, שם עצר אבא את ג'יפ ה"לנדרובר" המשפחתי ונכנס למשרד-הדואר, על גגו ריחף בגאווה דגל ה'יוניו-ג'ק' האנגלי, לקבל דברי-דואר, שהגיעו מחוץ-לארץ ובעיקר לאסוף, פעם בחודש, חבילה גדולה ובתוכה סוללה רחבה וכבדה, אשר שימשה אותם להפעלת מכשיר-הרדיו שבביתם. אחר-כך נכנסו לשורה של חנויות, לרכוש מוצרים שונים שאמא ביקשה, או שנחוצים היו למשק-הבית ובכל מקום זכה לצביטות-חיבה על לחייו, מבעלי העסקים והאנשים שהכירו את משפחתו ורק עכשיו, מקץ יותר מחמישים שנה מאז אותם ימים, עלה לפתע בדעתו כי נהגו הכל לפנות אליו ולקרוא בשמו הנשכח "מוריס", שנמחק לגמרי מזכרונו ומתודעתו.
אבא רכש מזון לכלבים ולסוסים, עיתונים ששוגרו מלונדון ועברו תחילה בניירובי ומעת לעת, סרו השניים גם לאחת החנויות, בהן רכש אבא נרות-שבת ופעם בשנה, גם חבילות של מצות לחג-הפסח, אלא שמצא עצמו מתמקד דווקא בזכרון הביקור הקבוע בתחנת-המשטרה המקומית, שם עשה עם אבא בכל פעם בה הגיעו לעיר והתקבלו בחביבות ובחום על-ידי אחד הקצינים האנגלים שפיקדו על המשטרה. הללו הקדישו שעה קלה לעדכן את אבא על אודות המתרחש בסביבה ואף שמעולם לא קלט את משמעות הפרטים שסיפרו הקצינים החביבים לאביו, חש כי מדובר בדברים חשובים באמת וכי השאלות שהיקשה אבא, התמקדו בעיקר במה שהתפרש אז באוזניו, כצעדי זהירות שמוטב וראוי לנקוט בחווה "על כל צרה שלא תבוא". תמיד נפרדו גם הללו ממנו בליטוף ובצביטה על לחיו ומתחנת-המשטרה, חזר עם אביו לג'יפ העמוס לעייפה והפליגו דרכם חזרה לבית-החווה, המרוחק כשעת נסיעה מן העיר.
התמונות הללו ריצדו מול עיניו, כמו נלקחו מתוך סרט ארוך והוקרנו שוב לעיניו המופתעות, אלא שלא היו מחוברות ברצף ורק הזינו אותו קטעים-קטעים, מותירים ביניהם חללים ריקים וטילטלוהו שוב, בין המוכר והזכור, לבין המציאות הזרה והמנוכרת. ככל שחלפו שעותיו ונמשכה דרכו לעיבוריה של נאקורו, הרגיש כמי ששקע בבאר זכרונותיו, באר עליה הניח זה מכבר אבן גדולה וכבדה ותש כוחו מלהזיזה ולאפשר לעצמו להציץ פנימה, כמי שירא היה, פן תשתקף בבואתו מתחתית הבאר וכאשר נגולה סוף-סוף האבן מפי הבאר, פגע מבטו בהשתקפות נפשו וחרדה גדולה מילאה אותו.
המשיך בסיוריו עד שנקלע באחת, למתחם מוקף חומה וסגור באמצעות שער-ברזל ולהפתעתו הרבה, הבחין בצורת מגן-דוד החקוקה על אבני החומה, משני עברי השער. נכנס פנימה ומיד הבין כי מצא עצמו בבית-עלמין יהודי ומקץ מספר צעדים שעשה בין המצבות, הזדקר לפתע מול מבטו המופתע, שיח-קקטוס ענק מימדים, שצורתו כמנורת שבעת-הקנים ומאחוריו אנדרטת-אבן גדולה, עליה שורה ארוכה וצפופה של שמות חקוקים.
כאב חד פילח בראשו והוא נאלץ להתיישב על ספסל-אבן שניצב סמוך לכניסה, נוכח הסחרחרה שפקדה אותו. כיצד נקלע לבית-עלמין יהודי במבאותיה של העיר נאקורו? מה עושה כאן שיח-הקקטוס הענק, שצורתו מנורת שבעת-הקנים? איך הגיעה לכאן האנדרטה הזאת? מי הקים את המתחם הזה ומדוע?
השאלות הללו התערבבו במוחו וכבר התקשה להבחין בין המציאות לבין מאגר זכרונותיו, כשחש כיצד הוא מאבד את אחיזתו במתרחש ושקע בעלפון ענוג וכהה חושים.

Posted by: | Posted on: נובמבר 29, 2015

קניה אהובתי- פרק שלישי

T16G2O-_5wvGFLWTOLg731Ol84Z7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYwRTNDOSIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]
פרק שלישי

ישבנו סביב לשולחן-האוכל הגדול, ממתינים שה"בוי" יגיש לנו את ארוחת-הערב, ממש בשעה המדוייקת שיועדה לה. אבא, אימא ואחי הגדול טומי, ישבו דוממים ועל פניהם ניכרו אותות המתח של הימים האחרונים ואילו אני השתעשעתי עם הסכין, המזלג והכף, שהיו מונחים לפני, מנסה להתעלם מן האקדח שהניח אבא לצידו ומפעם לפעם, בוהה הייתי בתנועת הלהבה הקטנה שריצדה מתוך הפתיליה, אשר ניצבה באמצע השולחן, מאירה על סביבותיה באור חיוור.
לא כל-כך הבנתי מה בדיוק התרחש בעת האחרונה ומה גרם לאווירה הטעונה והמתוחה בחווה הגדולה שלנו, רק שמתי לב שלפתע פתאום, נעלמו מרבית העובדים מהחווה ולא שבו לעבודתם וכי אימא ואבא החלו להסתודד ארוכות, בשפה הגרמנית כמובן, מתוך כך שאיש לא יבין את הנאמר ביניהם. אבא לא הסתיר את עצבנותו, למרות שניסה להפגין כלפי ארשת נינוחה וחייכנית, אבל הרגשתי שמשהו מאוד חריג ומוזר מתרחש אצלנו. גם העובדה לפיה הגיע לפתע אחי הבכור טומי, לחופשה לא צפויה, מאז גיוסו לצבא הבריטי, נראתה לי מוזרה מאוד, בעיקר נוכח העובדה שמאז ילדותו כתלמיד בפנימיית "פרינס אוף-וולס" בניירובי ואחר-כך כחייל, נהג לפקוד את הבית רק אחת לחודשים ספורים והנה חזר והופיע, ללא שום אזהרה, שבועיים בלבד לאחר שביקר בחווה במהלך חופשתו האחרונה.
אבא נהג לנעול היטב את בריחי הדלתות של הבית הגדול, בשעות הערב עם רדת החשיכה ומרבית עובדי-הבית שעשו מלאכתם דרך-שיגרה, במטבח ובמשק-הבית, פשוט נעלמו כך פתאום ורק ה"בוי" הנאמן ואשתו, נותרו עמנו בחווה. לא ידעתי מה בדיוק מתרחש, אבל חשתי בשינויים המפליגים שירדו על חיינו בחווה הענקית וגם ברגעים אלה, כאשר חיכינו להגשת המנה הראשונה של ארוחת-הערב, ניתן היה לשמוע מבחוץ את נביחתם העצבנית וחסרת המנוח של שני כלבי-הזאב הגדולים שלנו, כאילו היו גם הם שותפים לתחושת חוסר-הבטחון והמתח שהשפיע על כולם.
ה"בוי" ואשתו הגיחו מתוך המטבח וללא אומר ודברים, הגישו לנו את האוכל: צלחת קטנה ועליה כבד-קצוץ מטובל במעט בצל ואחר-כך, קערה גדולה, ממנה מזגו לכל אחד מאיתנו כף גדולה וגדושה "מרק-נודל'ס" מהביל ובעודנו אוכלים בדממה, חזרו השניים למטבח, להמתין שם בסבלנות לצלצול פעמון-השולחן, בו נהגה אימא לצלצל ולהודיע להם כי אפשר לבוא לפנות את הכלים ולהגיש את המנה הבאה.
פניהים של אבא, אימא ואחי, טמונים היו בצלחות ואילו מבטי שוטט על הבעותיהם, בתקווה למצוא סימן כלשהו להפגת המתח והעצבנות, אבל ללא הועיל וכך נעצתי עיני, תוך כדי אכילה, באקדח הגדול של אבא. לא ידעתי באיזה סוג של אקדח מדובר ורק התרשמתי עמוקות מקנהו הארוך ומן הקת העשויה שנהב, כשאני חוכך בדעתי אם אכן מדובר בשנהב של אחד הפילים שנהגו הציידים הלבנים לצוד באזור, אבל באותו רגע ממש, נכנס לחדר-האוכל ה"בוי" שלנו, מבלי שיתבקש לכך באמצעות צלצול פעמון-השולחן, ניגש ללחוש משהו על אוזנו של אבא והבעתו חרדה ומבוהלת.
אבא האזין לו בקשב רב, פניו לא הסגירו את המתחולל בנפשו, אבל כבר ידעתי לזהות את סימני המתח שניכרו סביב עיניו וככל שהמשיך ה"בוי" ללחוש על אוזנו, החווירו פניו של אבא כסיד ולרגע נדמה היה לי שעטו גוון אפור, אף שבשלב זה לא אמר מילה. ה"בוי" יצא מחדר-האוכל שלנו ושב למטבח ואימא החלה לדרוש בגרמנית כמובן, הסברים על אודות הדברים ששמע אבא וכל הבעתה דאגה מתוחה. השניים שוחחו בינם לבין עצמם בהתרגשות רבה וניכר על-פי הבעת פניהם, כי הם מצויים בעיצומו של וויכוח מר ונמהר, מבלי שאחי ואני נבין או נדע במה דברים אמורים.
השיחה המתוחה הזאת נמשכה עוד זמן מה, במהלכה דפק אבא במלוא כוחו על השולחן, מה שהרעיד את הצלחות, הכוסות והכלים ואף איים לטלטל את הפתיליה ממקומה. טומי, אחי הגדול, ביקש לדעת מה מתרחש, אבל אימא ואבא נתונים היו עדיין בעיצומו של וויכוח קשה, עד שלבסוף צילצלה אימא בפעמון-השולחן, להזעיק פנימה את ה"בוי" ואחר-כך פנתה לאחי ואלי ואמרה בקול שקט ובנימה החלטית:" אנחנו עוזבים!".
החלפנו מבטים תמהים, מבלי להבין למה בדיוק התכוונה אימא בדבריה, אולם באותו רגע נכנסו ה"בוי" ואשתו לחדר-האוכל והם ניגשו לאימא, שבסווהילית שוטפת, הנחיתה עליהם סידרה של הוראות לביצוע מידי. ה"בוי" סקר את פניו של אבא אשר לא הגיב ורק הניד ראשו לחיוב והשניים נעלמו חיש מהר מחדר-האוכל, לבצע את הנדרש מהם.
אימא קמה בזריזות ממקומה ופנתה אלי בנימה מרוככת ככל האפשר ואמרה: "מוריס, אנחנו חייבים להסתלק מכאן ומהר! הגיעו חדשות רעות והמצב הפך להיות מסוכן, צריך לארוז מה שרק ניתן ולברוח מהחווה לפני שיהיה מאוחר!". הסתכלנו עליה בתדהמה ובעוד אבא נותר במקומו, כבר אחזה בידי וגררה אותי לחדרי, שם הכניסה במהירות ובזריזות בגדים וחפצים שלי לתוך מזוודה קטנה וברגע האחרון גם נטלה את הדובי הצהוב שלי ושתי שמיכות גדולות ושלחה אותי בחזרה למטבח, להמתין לה. אחי טומי, כבר לא היה במקום, אף הוא הזדרז לחדרו, לארגן את חפציו ומצאתי את עצמי, רועד ונרגש מול אבא, שהמשיך לשבת במקומו ללא ניע. הוא הביט בי בעיניים רכות, אחז בי ואחר-כך חיבק אותי אליו והושיב אותי על ברכיו ואמר:" שמעת את אימא, אכן הגיעו חדשות רעות ומסוכנות ולכן אתם מוכרחים לברוח ולהסתלק מהחווה, ה"בוי" יסיע אתכם בג'יפ עד לניירובי, שם תהיו בטוחים ואין לך מה לדאוג, הכל יסתדר".
שמעתי את ההבטחה הגלומה בדברים שיצאו מגרונו הניחר והפקרתי את את עצמי לליטופו המרגיע, אבל ליבי הלם בחוזקה. " אני לא מבין, מה קרה? ומה זאת אומרת שאנחנו צריכים לברוח מכאן? ומה איתך אבא?" שאלתי בחרדה.
הוא ליטף שוב את ראשי וניסה לשוות לקולו נימה מרגיעה ואמר:" אל תדאג, זה בסך-הכל צעד שחייבים לעשות בזמנים מסוכנים שכאלה ואני בטוח שאחרי זמן-מה בניירובי, עוד תחזרו לכאן". מבעד לדמעות שהחלו להציף את מבטי, נעצתי בו את עיני והתעקשתי:" אבל אבא, מה איתך? אתה לא בא איתנו?!". חיוך מאולץ נמרח על פניו והוא השיב ברכות:" לא, לא עכשיו, אני חייב להישאר כאן כי יש לי הרבה דברים להסדיר". לא קלטתי ולא הבנתי את הנאמר, שהרי כל ההתרוצצות המפתיעה ומבהילה, זאת שהפכה את שגרת החיים בחווה שלנו בן-לילה לסיוט מסוכן, לא בדיוק תאמה את ההחלטה של אבא להישאר בחווה, בעוד אימא, אחי ואני, נמלטים בחשיכה על נפשנו, אבל כבר לא ניתנה לי שהות לעמוד על פשר הדברים: אימא הופיעה בחדר-האוכל, מצויידת בתיק גדול ובמזוודה נוספת ומיד אחריה הגיע אחי טומי, אוחז בידו תרמיל-גב גדול, לתוכו דחס במהירות את כל עולמו. אבא התרומם ממקומו וחיבק אותנו בחוזקה, כשהוא לוחש דברים על אוזנה של אימא ובן-רגע הגיע גם ה"בוי", לקבל מאבא הנחיות אחרונות לנסיעה וליטול לידיו את מפתחות הג'יפ.
שעה קלה לאחר-מכן, מצאתי את עצמי יושב בתוך סל-נצרים ענק, מכוסה שמיכה עבה ודוהר עם אימא ועם אחי בג'יפ ה"לנדרובר" שלנו, מחוץ לתחומי החווה.
הכלבים שלנו זעקו בחרון ובעצב, אולם עד מהרה נדם גם קולם, ככל שהתרחקנו מן החווה ועשינו את הדרך בדומיה ובאורות כבויים, בדרך העפר שהובילה לעבר פאתי העיר נאקורו. ה"בוי" שנהג בג'יפ, בעוד אחי טומי לצידו ואימא יושבת לצד סל-הנצרים בו הוטמנתי, סטה לפתע מדרך-המלך והג'יפ החל מדלג וקופץ על-פני אבנים ובורות ורק בדיעבד התברר לי כי בחר ה"בוי" בדרך-עוקפת, להימנע ככל האפשר מלהתקרב לעיר נאקורו ופברבריה, שהרי אותה השעה ממש, עלתה באש המורדים.
הנסיעה התזזית ארכה שעות ארוכות, ללא הפסקה ובמהלכה לא הצלחתי לעצום עין, שהרי מרבית הזמן עסקו מחשבותי בגורלו של אבא, שנותר מאחור בחווה, עם שני הכלבים האהובים שלי וחרדה גדולה ושחורה השתלטה עלי ולא עזבה אותי, גם כאשר האיר השחר והג'יפ שלנו החל מתקרב לפאתי העיר ניירובי.
רק לימים התברר לי כי בזכות ה"בוי" ניצלו חיינו: בעוד אנו נסים מתוך החווה, התנפלו המורדים על חווה סמוכה, הציתו סביבה אש גדולה וכאשר ניסו יושביה הלבנים להימלט מתוכה, נלכדו על-ידי המורדים שרצחו בדם-קר את המשפחה כולה, ערפה את ראשיהם והציבה את הגולגלות על חניתות ארוכות שתקעו סביב למה שנותר מבית-החווה השרוף והעשן.
עם שחר הגענו לניירובי, אבל אבא נותר מאחור.

Posted by: | Posted on: נובמבר 22, 2015

קניה אהובתי- פרק שני

gegcUY3fkcuABSuN9nX6hPfGxwR7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkNCNTc1QSIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=

הלילה הראשון עבר עליו במלון "הילטון ניירובי" שבמרכז הבירה ומיד לאחר ארוחת-הערב הדשנה, שעה קלה לפני שעלה על משכבו, הספיק להודיע לרכז קבוצת המטיילים הישראלית, כי החל מן היום שלמחרת, יפרד מהם לשלום ויצא ל"מסע פרטי" שיסתיים רק יום אחד טרם חזרתם ארצה. במקביל דאג לשכור לעצמו ג'יפ מסוג "לנד-רובר" שיעמוד לרשותו בפתח המלון למחרת בבוקר וכך עלה על יצועו ונרדם כהרף-עין, לאחר יממה ארוכה וגדושה שהביאה אותו למחוז חפצו, מקץ שנים ארוכות של התחבטות והתלבטות.
חיש קל סיים את ארוחת-הבוקר בחדר-האוכל של המלון ובעוד שאר המטיילים הישראלים ממשיכים בשנתם, הגיח מחוץ למלון וכמובטח, המתין לו בחוץ הג'יפ ששכר. התקין בזריזות את מכשיר-הניווט בכלי-הרכב והחל לנסוע ממרכז-העיר, בהתאם לדרך שקבע לעצמו, כשהוא מנצל את השעה המוקדמת בה התנהלה עדיין תנועה דלילה בכבישים המובילים ליצאה מניירובי. שם פעמיו לכביש הראשי אשר נמתח מפרברי עיר-הבירה לכיוון דרום ומקץ שעה קלה, כבר מצא עצמו נוסע על דרך-המלך המובילה למרחק של יותר מ-160 ק"מ לכיוון אזור "מסאי מארה".
רק אחרי שחש כיצד משייט רכבו בביטחה לאורך המסלול שנקבע לו במכשיר-הניווט, השכיל אל ליבו כי הוקל לו והתרווח במושב הנהג בניחותא, עיניו סוקרות את הנוף העירוני שנעלם בהדרגה מאחוריו והחליף את גווניו האפורים בצבעים מרעננים יותר ובהם שלל גווני ירוק, נוכח הצמחייה הגדולה והעבותה שהחלה להקיף את דרכו מכל עבר. תחושות מוזרות אפפו אותו למראה הנופים שהצטיירו לנגד עיניו, שהרי היו בהם שאריות מנופי ילדותו, אף שלעת הזאת, הצליח איכשהו לזהות רק קטעים אחדים מתוכם. חלק מן המתחולל במוחו עסק בניסיונות לזהות תמונות אחדות מן המראות שחלפו מולו ולצדדיו וחלק אחר במוחו התייחס אליהם כאל קטעים מתוך גלויות צבעוניות ששקעו בתודעתו מזה שנים ארוכות ונחשפו שוב לעיניו, זהיר-זהיר, כמו פחד להתבונן בכולן בבת אחת.
הדרך העירה לו פנים וה"לנד-רובר" עשה את הדרכים במהירות ובמיומנות במורד השבר הסורי-אפריקאי ובטבורו הדרך הסלולה, עטורה משני צידיה יער-גשם ענק ומתמשך ואין סוף צמחי חלבלוב. ככל שנמשכה דרכו, החל הכביש להתפתל בעקומות גדולות ועד מהרה מצא עצמו נוהג בתוך מישור רחב ידיים ובו קבוצות-קבוצות של עדרי בקר ולאחר-מכן הבחין בזברות מפוספסות, ג'ירפות גבוהות-קומה, אנטילופות מעודנות ולבסוף גם בעדרי פילים מגושמים. כל חיות-הבר הללו התנהלו לאיטן במישורי העשב, מתעלמות ממנו לחלוטין ולרגע חשקה נפשו לזעוק אליהן בהתרגשות, כי הן מוכרות לו היטב מאותן שנים בהן בילה בחברתן, אלא שמחמת המבוכה שחש, אף שנמצא לבדו בטבור מרחבי-הפרא, עצר בעדו והמשיך ללחוץ על הדוושה להאיץ את נסיעתו.
מקץ עוד זמן מה, הבחין מרחוק בצלליתו של הר ענק וכהרף-עין זיהה אותו כהר-קניה, אותו זכר היטב מן היום בו נפקחו עיניו כתינוק בן-יומו וכבר חלף על פניו והגיע למרגלות הר-געש כבוי, כאשר נחשף מולו "אגם הסודה" אדיר המימדים ובו אלפי ציפורי "פלמינגו" וורודות ואין-סוף עופות נוספים, על שפת-האגם ןלאורך חופיו. לראשונה מאז עזב מאחוריו את ניירובי, חש כיצד מתחילה ההתרגשות להשתלט על נפשו וגופו: המראות הללו, בהם חזה מקרוב לפני כ-50 שנה ויותר, חזרו אליו בבת-אחת, כמו מעולם לא ניתק מהם, כאילו שקע בשינה ארוכה ועמוקה ומשהקיץ ממנה, מצא עצמו שוב בחלקת ילדותו, מבלי שניתק ממנה מרבית חייו.
בשלב זה כבר נתן דעתו יותר ויותר על מלאכת הנהיגה, למרות מלאכת הניווט שסייעה לו רבות, נאלץ להתרכז בדרך המתפתלת שהובילה לתוך ואדיות ואשר מעת לעת הפכה צרה יותר, עד אשר הבחין בשילוט גדול המכוון את הנוסעים לכפר "נארוק" וידע כי הגיע סוף-סוף לנחלתו הגדולה של שבט המסאי. התקדם לאורך כביש-אספלט צר, עד שהבחין בפאתי הכפר של עיר-המאסאים ולתדהמתו הרבה גילה מקץ רגעים נוספים, כי עושה הוא את דרכו בעיר תוססת וססגונית של ממש ובה מבנים-ציבוריים, בנקים, ממגורות-חיטה, מפעלים קטנים ואפילו שלושה בתי-מלון.
מנבכי זכרונותיו נשלפה דמותה של אותה "נארוק", ככפר קטן מוזנח ונידח, בשיפולי הדרך המובילה עוד כ-100 ק"מ דרומה ומערבה, עד לשמורת האגמים הגדולים ומעבר לה נהר "רונגאי" ומשם קצרה הדרך למחוז חפצו, העיר נאקורו. ככל אשר זכר, אף במעומעם, לא הייתה "נארוק" אלא נקודת-מעבר חסרת חשיבות בדרכים שהובילו אז בין נאקורו לבין ניירובי, כאשר לא הרחק ממנה שכנה העיירה הגדולה יותר, הלוא היא "נאקורו". המראות שנתגלו לו עתה, במעבר בתוך "נארוק", המחישו לו לראשונה מאז שב לקניה, כי משהו אכן התרחש בה ואף שטרם עמד על כך במדוייק, חש בקרבו פנימה, כי לא מדובר מבחינתו בבשורה טובה ומרנינה.
אחרי שחלף על פני שולי האגם הגדול, פנה דרומה ומקץ שעה קלה של נסיעה, נכנס לפאתיה של "נאקורו" העיר. השמש כבר שקעה ולמרות שרכן מזה שעות ארוכות על ההגה, לא חש עייפות בגופו ונתן דעתו על כך שכפות ידיו מזיעות ובטנו משדרת אותות מצוקה והכל מתוך תחושת התרגשות מהולה בחשש לא מובן שמילאה אותו.
לבסוף עצר רכב ה"לנדרובר" בפתחו של המלון, בו הזמין לעצמו חדר ולאחר שנטל מן הרכב את תרמילו וירד מהג'יפ, הביט בשלט-הניאון המואר שבפתח המקום ובחשש גדול צעד פנימה ל-
Sarova Lion Hill-Game Lodge

Posted by: | Posted on: נובמבר 15, 2015

קניה אהובתי-סיפור אמיתי בהמשכים…(1)

החל מהיום ובמשך כל שבוע, יתפרסם כאן סיפור-אמיתי בהמשכים. אתם מוזמנים לקרוא, לעקוב ומי שירצה יכול גם להגיב בעמוד הפייסבוק של "כרמים" או של דוד בר-יוסף-
פרק ראשון

JxkkpKO8E7mMF-deJv2djiAMErJ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkM4QUM3MSIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=

מטוס ה"ג'מבו" של אל-על חג מעל נמל-התעופה של ניירובי והוא חייך לעצמו, בעודו מציץ מבעד לחלון, על הנוף הנשקף לעיניו, שהרי ידע כי איש מקרב הנוסעים במטוס הגדול, לא עמד על פירוש המלה "ג'מבו" ורק מאוחר יותר הסביר לאחדים מהם כי מדובר במלה "שלום", בשפה הסוואהילית המקומית.
בעוד המטוס מנמיך טוס, עד שנשקו גלגליו למסלול-הנחיתה, ניסה לתהות בינו לבין עצמו, כיצד אירע הדבר שמקץ יותר מ-50 שנה, החליט לבסוף לחזור לקניה מולדתו. תמיד-תמיד דחה את הרעיון ומצא אין-ספור סיבות למנוע את מה שנראה היה בעיני משפחתו וזולתו, כדבר מובן מאליו, שהרי נהגו מרבית בני-גילו לצאת עם ילדיהם ונכדיהם, למה שהגדירו כ"טיול שורשים", בין שמדובר באירופה או בצפון-אפריקה ואילו הוא, הצליח כל השנים למצוא תירוצים שונים ומשונים להימנע ממסעו לקניה מולדתו.
גם כאשר בחן את הסיבות בהן ניתלה, לדחות ואולי גם למנוע את המסע לאפריקה, לא תמיד הצליח להשכיל אל ליבו, את המקור לרתיעה שחש, מפני הרעיון לשוב ולבקר במדינה בה נולד ובה עברו עליו שנות ילדותו. מעולם לא נטה ליבו לתחום העיסוק בנפש-האדם, אף שמפעם לפעם תהה שמא טמון בנפשו פחד כלשהו מפני התמודדות עם נופיה הפראים של ילדותו, אולם לא מצא לכך סיבה מתקבלת על הדעת וכך נותר, טרוד משהו, בהתהייתו.
כבר הספיק לבקר במהלך שנותיו בארצות רבות, לעיתים לצרכי מחקר ולא פעם מתוך סקרנות של תייר ממוצע, אלא שמצא עצמו פוסח על יבשת אפריקה, שמא יאלץ להתמודד עם האפשרות לבקר בקניה וכבר אירע לו הדבר, לנסות לבחון בעברו ובזכרונותיו, שמא הותיר מאחוריו סיבות טובות ומעשיות, אשר גרמו לו לחוש רתיעה מפני החזרה לקניה, אלא שמעולם לא עלה בידו הדבר וחיש מהר ביטל את האפשרויות הדימיוניות הללו וגירש ממוחו את המטרד המתמיד, לחזור פעם נוספת לארץ-מולדתו.
ככל שחלפו השנים, מצא עצמו עומד ומסביר לאנשים, כיצד זה אירע שנולד וחי בקניה אלא שבמקביל, המציא שוב ושוב תירוצים שונים להסביר את הימנעותו מעריכת "טיול שורשים" במחוז הולדתו. אט אט ובהדרגה גם הפסיקו הבריות להציק לו בעניין וכבר העלה בדעתו כי נמצא מי שסבר כי הותיר מאחוריו "שלדים" שונים במסכת חייו באפריקה ומכאן יראתו מלשוב ולבקר בה. מאחר שמעולם לא הוטרד מדעת הבריות כלפיו, סירב להתייחס ברצינות גם לאפשרות הזאת והתכנס בתוך עצמו, כשהוא מדחיק את העניין במשך שנים ארוכות.
מעת לעת הגיעו חדשות כאלה ואחרות מקניה ובהן יחסיו של הנשיא ברק אובמה עם המדינה בה גדל אביו, או מעשי החבלה שהתרחשו במקומות שונים בקניה וגם הדרישה להעמיד לדין בינלאומי, את הנשיא אוהורו קנייטה,- כל אלה עוררו את סקרנותו ואף טרח לחפש ולמצוא מקורות זרים בעיתונות העולמית וברשתות השונות, לקרוא על אודות המתרחש בקניה, כאילו היו הדברים הללו קשורים אליו באופן אישי. אלא שטרם גמלה בליבו ההחלטה לצלוח את המחסום שהציב לעצמו והמשיך להרתע מן הביקור אשר בתוך תוכו, ידע כי בסופו של דבר יתרחש.
גם כאשר המריא, יחד עם קבוצת תיירים ישראלית-רעשנית מנתב"ג, בטיסת אל-על לניירובי, לא מצא את קצה החוט להובילו לסיבה שהביאה אותו בסופו של דבר להיכנע לעצמו. מן הסתם, סבר כי מדובר בצירוף נסיבות מקרי, או אולי בתחושה פנימית חזקה ומודחקת שפרצה לתודעתו מסיבות לא ברורות ואולי סתם בגלל סוג של חשש מפני האפשרות לפיה, אם ימשיך בסירובו, כבר לא יוכל לעמוד באתגר, אם וכאשר יתרצה ובסופו של דבר, מצא עצמו נוחת בנמל-התעופה של ניירובי.
כאשר ירד מכבש המטוס, חש משום מה כיצד רועדות רגליו ואף שחשב תחילה כי מדובר בתגובה טבעית של גופו מקץ שעות ארוכות של ישיבה במטוס, הבין עד מהרה, שמקורו של הרעד שאחז בו, טמון אולי בעובדה לפיה חזר מקץ כ-50 שנה לארץ-מולדתו, אבל עד מהרה התמלא תחושה של פחד ויראה מפני הצפוי לו וכאשר ניסה להתהות על קנקנה של ההרגשה, כבר מצא עצמו מציג את דרכונו מול פקיד חייכני בדלפק רשות-ההגירה. הלה הניף חותמת אדומה ועגולה בדרכונו, חשף טור שיניים לבנות ואמר: welcome to Kenya.