הסטוריה

now browsing by category

 
Posted by: | Posted on: אוגוסט 19, 2016

תעלומת אברהם הלפרין

IMG_0099 (1)כריכהאבני זכרון והערות_12 (1)IMG_0099 (1)

 

הסיפור הזה התגלגל במשך שנים רבות מבלי שאיש יעלה בדעתו כי יבוא יום ויעסיק מישהו, לא כל שכן בזכרון-יעקב. לירון גורפינקל, מנהלת ארכיון זכרון-יעקב, קיבלה לא מכבר שיחת טלפון ממישהי העוסקת בכתיבה על אודות "מצבות מספרות" וביקשה לקבל פרטים על אחד, אברהם הלפרין, שנקבר בזכרון-יעקב, בשנת 1886.

כתוצאה ממהלך הבדיקות שנערכו על רקע בקשה זאת, התברר כי אברהם הלפרין היה אחד מתוך שישה יהודים ששלח הברון רוטשילד בקיץ 1885 ללמוד חקלאות במושבה הצעירה זכרון-יעקב.

לרוע המזל, הלך אברהם הלפרין ז"ל לבית-עולמו ונקבר בבית-העלמין המקומי . עיתון "המליץ" מיום 22 באוגוסט 1886, מסר על פטירתו של הלפרין בתאריך א' טבת ואילו על המצבה שלו, נקבע מותו בתאריך כח' טבת. בדיקה בספר-הנפטרים של זכרון-יעקב, מגלה כי אברהם הלפרין המנוח, היה הנפטר השישי במושבה אולם למרבה ההפתעה, אין בספר זה פרטים אודות הוריו.

יחיאל פוחצ'בסקי, מי שהיה חברו של הלפרין עם הגעתם ארצה, כתב ספר-זכרונות בשם "סיפור חיים של עובד אחד" ובו הוא מזכיר בקצרה את הלפרין המנוח.

התעלומה סביב אברהם הלפרין גברה, נוכח העובדה לפיה מישהו טרח לחדש ולשפץ את מצבתו, מה שמעיד אולי על כך שבכל זאת, נמצאים לו עדיין קרובים או שארי-בשר.

"כרמים זכרון-יעקב" תשמח לקבל פרטים נוספים מכל היודע דבר על אברהם הלפרין המנוח.

Posted by: | Posted on: יוני 8, 2016

זכרון-יעקב ומגורשי יפו-ת"א בשנת 1917

גירוש

מגורשי יפו-ת"א ממתינים לעגלות בדרכם לזכרון-יעקב

בשבוע שעבר קיבל ה'בונדסטאג' הגרמני החלטה היסטורית ולפיה הכיר במעשי הרצח שביצעו העות'מנים במיעוט הארמני כב'ג'נוסייד', רצח-עם. ההחלטה הדרמטית הזאת גרמה לסוג של סערה פוליטית בת-חלוף וממשלת תורכיה אף החזירה הבייתה את שגרירה לגרמניה, אלא שבכך הסתיימה מחאתה.

באותו שבוע נודע כי ההיסטוריון הישראלי, פרופסור משה ציממרמן, פירסם מאמר גדול בכתב-עת מכובד ובו הטעים כי 'רצח-העם' שביצעו העות'מנים בארמנים, לא היה אלא הראשון, מבין צעדים דומים שהיה בדעתם לנקוט, בעיקר נגד אוכלוסיות שנחשבו בעיניהם מסוכנות להמשך שליטתם במרחב וכמי שעשויות לסייע לבריטים, האוייב המר שלהם במלחמת-העולם הראשונה. במסגרת תכניות אלה, זממו העות'מנים, על-פי צימרמן, לבצע סוג של השמדת הקהילה-היהודית שבארץ-ישראל. לרוע מזלם, דלפו הידיעות האלה והגיעו לשלטונות גרמניה, בעלת-הברית של תורכיה במלחמה. הגרמנים הזדרזו לשגר לארץ-ישראל משלחת רמת-דרג, שנפגשה עם הפח'ה התורכי ואיימה עליו, לבל יעלה בדעת השלטון העות'מני לבצע את זממו ביהודים. הצעד הגרמני לא נבע בעיקרו מאהבת מרדכי, אלא משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, ובסופו של הדבר, השיגו הגרמנים את מבוקשם והשמדת יהודי ארץ-ישראל, ירדה מהפרק.

אלא שהתורכים הגו תוכנית חלופית, להסיר מעליהם את 'הסכנה' הנשקפת להם מיהודי ארץ-ישראל ובחודש אפריל 1917, הוציאו צו לגירוש כל יהודי העיר-יפו והשכונה תל-אביב.

הגירוש ההמוני בוצע וכעשרת-אלפים יהודי יפו-ת"א גורשו מהעיר ופוזרו ברחבי הארץ. במקום נותר רק מניין שומרים שכינה עצמו לימים "הקבוצה היפואית". המגורשים הגיעו לירושלים, טבריה, צפת, יבנאל, הגליל וכן למושבה זכרון-יעקב.

"כרמים" זכרון-יעקב, החליטה להרחיב את היריעה בפרק מרתק זה מתולדות המושבה, ומציגה כאן את תיעוד האירועים שהביאו להתגייסותה של זכרון-יעקב לקליטת המגורשים ואת פרטי הטיפול בהם, במהלך שהותם במושבה.

מאיר דיזנגוף מתאר בספרו " עם תל-אביב בגולה" את איומי העריץ ג'מאל פח'ה כפי שהיו אופיניים לשלטון העריצות של התורכים במלחמת העולם-הראשונה:

" ג'מאל פח'ה היה רגיל לתת ביאורים לפקודותיו, אולם הפעם נהג עמנו נימוס נאה ואסף את נכבדי העיר ובנותיה, לבאר להם ההכרח ואת הצורך שבדבר. לאחר שגמר את השיחה עם הערבים בתורכית, בא לשבת על יד באי כוח היהודים (של ת"א והמושבות) ואמר לנו:…' אתם הלא יודעים ומבינים שלתורכיה אין צי והממשלות בנות בריתנו אינן יכולות לשלוח הנה את אוניות המלחמה שלהן, כי בים-התיכון מסתובב צי אדיר של ממשלות 'ההסכמה' ואניותיו יכולות להגיע בכל רגע לתקוף את ערי החוף ולמחות אותן על יושביהן מעל פני האדמה, לכן הננו מוכרחים להוציא מתוכן את התושבים ולהצילם לחיים, כך מתנהלת היום המלחמה המודרנית…"

 

 

 

 

 

תחילה מוצג קטע מתוך "הגירוש- הגירוש מיפו על-ידי התורכים במלחמת העולם-הראשונה, מאת יוסף פאליק. (איכון: 1004- הארכיון לתולדות זכרון-יעקב בהנהלתה של לירון גורפינקל):

 

" ביום הששי בבוקר, ער"ח אייר התרע"ח, באנו בעזרת השם לזכרון ביום ההוא לעת ערב. העגלות הלכו ישר אל מגרש המרחץ אשר שם היו מוכנים אנשים להוריד החפצים והנפשות מהעגלות וגם יורה גדולה מדיזינפעקציע, וגם המרחץ עם מים רותחים עבור המהגרים, וגם ספר לספר ולגלח את כל ראשי המהגרים, בפקודת הד"ר יפה לגלח את כל ראשי המהגרים. זקנים וגם נערים, בחורים וגם בתולות, טף ונשים. כולם מחויבים להתגלח ולילך להמרחץ, ובגדיהם וכרים וכסתות וכל החפצים, להכניסם להדיזינפעקציע. וכמה חפצים נשרפו שם בשם, גם מעילי נשרף חתיכה מהגב, אבל אין דבר כי כך היתה פקודה ואין לשנות. כי כל איש, ובפרט הצעירות אשר לא חפצו לגזוז את שערות ראשן היפות והנקיות, אשר ימרה את פיהו, לא יתנו לו לאכול וגם ענוש יענש. על כן מה היו יכולים לעשות המהגרים האומללים והאומללות אשר כאין נחשבו בעיניהם וגם בעיני עצמם. בעל כרחם ענו אמן וגזזו אותם כצאן. גם הצעירות נגזזו שערות ראשן בעל כרחן, והיו בכיות ויללות בעת הגזיזה, כמו הכלות לפני חופתן. ובאמת היו ראשיהן קיים וגם בזיון גדול היה להצעירות מזה, אבל כך יצאה הגזירה והחוק ואין להרהר אחריה.

אחרי שנגמר הגזיזה והרחיצה, הביאו אוכל מבית התבשיל, וגם תה היה בשם. חלקו האוכל והתה בסדר נכון. גם הצעירים והצעירות מהמושבה עזרו בזה, לחלק לכל אחד והיה הסדר על הצד היותר טוב. רב תודות להם על זה, כי החיו רוח שפלים ולב נדכאים. והיה כל מי שנגמר חפציו מבשול הדיזינפעקציע, הוליכו אותו ואת כל בני משפחתו ואת חפציו אל היקב, בשם פינו מקום עבור המהגרים. ואנכי שבאתי זכרונה עם בני ביתי, תיכף ומיד בא ש"ב מו"ה באנשטיין וקבל אותנו בסבר פנים יפות ובקש תיכף ומיד מאתנו שנלך אצלו לאכול ביום השבת. שלחתי את בתי חנה עם הילדים הקטנים אצלו בערב ואכלו בשם וישנו אצלו. רב תודות לו על קבלתו אותי בסבר פנים יפות, ודבר על לבי דברי תנחומים. לעולם לא אשכחהו, כי ממש החיה אותי בדבריו הטובים ובהתקרבותו אלינו, יהי מבורך לעולם ועד, הוא ובני ביתו כולם, אמן סלה.

ואנכי ובתי מלכה הוכרחנו ללון בחוץ אצל החפצים כי לא נגמר הדיזינפעקציע עד מוצאי שבת. הביאו לנו אוכל בליל שבת מבית התבשיל וגם ביום שבת בבוקר הביאו אוכל מבית התבשיל. רק אנכי הלכתי אצל ש"ב הנ"ל לבקשו שישתדל לשכור עבורי איזה חדר או רפת, כי לא חפצנו להיות ביקב ביחד עם כל המהגרים. כשבאתי לביתו לא הניל אותי לילך מביתו, רק שאוכל עמו ביחד עם בני ביתו הסעודת שבת, ואנכי לא סרבתי ברוך השם אכלתי ושבעתי וברכתי את ה' ואטותו, כי ממש החייני בדבריו הנעימים, לעולם אהיה אסיר תודה לו על זה.

אחר האכילה הלכנו אני ור' מרדכי הנ"ל לחפש אחרי איזה בית דירה. הלכנו מבית לבית ולא מצאנו כלום. ברוב יגיעות מצאנו רפת, רטוב וחשוך ונמוך, באיזה מדרגות באדמה, אצל לוליק בערקאוויטש, ושכרתי אותו לעת עתה, לשום החפצים בו, ולגור בשם איזה ימים או חודש, עד שאמצא דירה יותר חשוב מזה. ובמוצש"ק שמתי בשם את חפצי והלכנו ללון אצל ש"ב הנ"ל. ובבוקר קמנו והלכנו אל הרפת הנ"ל, וסדרנו מעט את החפצים ונשאנו כפינו אל ה', ברוך ה' יותר טוב מכפר סבא, כי פה יש בעזרת השם מה לקנות ומה לאכול, וגם מצאנו פה אנשים טובים שמקרבים אותנו, ויקחו חלקנ במצבנו. באמת שמחנו, אבל שמחתנו לא היתה שלמה, כי חסרה לנו העקרת בית , תנצב"ה.

ביום הראשון הלכנו לסאמארין העתיקה לראות אולי נמצא שם איזה חדר, ובעזרת השם מצאנו חדר טוב אצל מר נ' בלום. מוקדם לא היה לו חשק להשכיר את החדר, כי אמר שבעת האסף התבואה נחוץ לו החדר לאוצר, ועוד איזה תירוצים, אבל הפצרנו בו מאוד, ברוב יגיעה השכיר לנו את החדר שלו בלי בית המבשלות. נכנסנו בשעה טובה בהחדר ושמחנו מאוד, כי זה כבר שלא גרנו בבית דירה, בית עם חלונות וגג ובלעטאס. ברוך השם, שמחנו בחלקנו, רק השמחה לא ערבה לנו, יען כי עקרת הבית חסרה לנו, אבל צדיק ה' בכל דרכיו. רק סדרנו החפצים מעט, והתחלנו להתיר החבלים מהתיבה שלי ומהתיבה של מר חבס, והנה ראיתי שהחבלים אינם מקושרים כראוי, רק כך מעונבים, וחרדתי חרדה גדולה. רק סרנו החבלים מהתיבות, והנה פתוחים, וחסר הרבה חפצים מהתיבות. מה שחסר אינו ידוע, וגם הבנות גם כן אינן יודעות. לו היתה רעיתי בחיים, אז ידענו מה חסר לנו, הצטערנו מאוד. הלכתי אל ש"ב וספרתי לו מהמאורע, כי חסר לי חפצים רבים, נגנב ממנו בדרך, מה אעשה עתה. אמר לי, המקום ימלא חסרונך, ואין להשיב, תן תודה כי אתם נשארתם בחיים, ותייאשו מזה. הלכתי לביתי בפחי נפש ובצער גדול, צדיק ה' בכל דרכיו. ובאותו השבוע הלכו עגלות לכפר סבא להביא עוד מהגרים משם. בקשתי את ד"ר יפה שירשני ליסע לכפר סבא להביא את חפצי הנשארו בכפר סבא. כעס עלי ואמר, זה אתם רוצים, פארקען, פארקען, עוד יביאו לכם כל החפצים, ואין לנסוע בשום אופן. ועמדתי החזקה על דבריו ולא נסעתי, והלכו כל חפצי לטמיון. מי אשם בזה?

למחרתו הלכתי להאדון ארלאוו לבקש ממנו עבודה, כדי לפרנס את בני ביתי. קודם אמר לי שאלך לעבוד אצל הסוכות שעושים מקליפטוס עבור המהגרים שאין להם מקום ביקב, אבל כיון שראה שאין לי כח לעבוד, כי עוד הייתי חלש ממחלת הטיפוס שהיתה לי בכפר סבא, אמר לי עצה טובה. באשר ששמע כי יש מהמהגרים שחפצים למכור חפצים כמו סדינים, מגבות, מלבושים ועוד, על כן הוא יאמר להם כי יוכלו למסור לי החפצים הנ"ל שאמכרם אני בהמקח שיקצבו לי, והעודף על המקח הקצוב שייך לי. וגם לא יפחדו ממני כי הועד יערב בעדי. הסכמתי גם אנכי על זה, במקום לית ברירה, והדבר יצא מכח אל הפועל. וכל יום ירדתי אל היקב, ולקחתי חפצים מהאשה מ' עטילקריינשטאד, ומהאשה העני, ובתה פרומה לאה, ומהאשה מ' בוכהאלטכר, ומהאשה לאה אפשטיין והאשה ובתה, שהיו מוכרות בשר תרנגולים, ומעוד נשים. וגם לקחתי חתיכות סחורה חדשה מהאדון זלמן פונדמינסקי, וסבבתי כל היום מבית לבית, ומה שמכרתי שלמתי לבעלי הבתים את כספם, ולקחתי אחרים תמורתם. כך סחרתי חודש ימים ובעזרת השם הרווחתי כדי מיחיתי. בצירוף עם התמיכה חיינו בצמצום, וצפינו בכל יום לעזרתו.

ואחר כך קבלתי משרה אצל ועד המושבה להיות שומר הגרנות בשוני, זה שעה וחצי רחוק מהמושבה, ומסדר חשבונות העשור שחייבים להממשלה התוקית, בסך מאה פרנק לחודש. בתוך כך נחלה רחמנא לצילן בתי מ' חנה במחלת קדחת חזקה, והכניסוה לבית החולים. ואנכי עזבתים וירדתי למשרתי שקבלתי עלי. הייתי שם כל השבוע, ביום אכלני החורב ובלילה הקרח, וביום הששי לעת ערב חזרתי לבני ביתי לשבות בהמושבה (כי כך התניתי עמם) ולמוצש"ק חזרתי לשוני. כך עבדתי לערך שני חודשים, כי כמעט שנגמרו הגרנות צוה עלי בעל דרתי, שהוא נחוץ לו הדירה עבור אוצר התבואה שצריך לאספה בקרוב, ואין לו מקום אחר עבור התבואה. ונתו לי זמן עד שמונה ימים ליתן לו הדירה ודירה אחרת היה אי באפשרות להשיג. על כן הסכמנו לעזוב את המושבה ולהעתיק מושבי לחיפא. הלכתי אל ועד ההגירה וספרתי להם את כל הענין והבטיחו לי שיעזרוני בזה באיזה סכום, ומה שיעלה ביותר מוכרח אני ליתן מכיסי. סכמנו על זה, זה היה ביום ש"ק, באתי שבאתי לביתי לשבות, בעזרת השם מצאתי בתי שיצאה מבית החולים. החלטנו שאנכי אהיה עוד שבוע בשוני ומשם אשלח כתב התפטרות להועד המושבה, ואספר להם את כל הענין, שאני מוכרח להתפטר ממשמרתי וישלחו איש אחר במקומי. וכך היה, הם שלחו איש אחר מקומי, וגמרתי השבוע, ללמד האיש החדש את כל עניני העשור, ולמסרו כל החשבונות בדיוק. וביום הששי לקחתי את חפצי שהיו לי בשם בשוני ועליתי אל המושבה באופן כי ביום הראשון הבא עלינו לטובה נקשור כל החפצים וניסע לחיפא בעזרת השם.

אבל רבות מחשבות בלב איש. רק כשקרבתי לפתח ביתי, והנה בתי הקטנה מ' יוכבד שתח' ונכדי שמעון רצו לקראתי, ובכו ואמרו כי נכדתי הקטנה שושנה מתה רחמנא לצילן. וגם בתי חנה נחלה רחמנא ליצלן, והובילוה לבית החולים. כמעט שיצתה נשמתי בעת ששמעתי הבשורות הטובות מהילדים. נכנסתי לביתי בבכיה גדולה וצעקתי מעומקא דלבא, מה היה פה? איך היה האסון הגדול פה היום? האם לא נקרא להרופא? כמעט שנשתגעתי מרוב יסורים וצרות, לא ידעתי מה לעשות, אם להיות בביתי ולנחם את בתי מלכה לח' על שנלקח ממנה בת יחידתה, בת שש שנים בריאה ויפה וחכמה, או לרוץ לבית החולים לראות בשלום בתי חנה תח'. אבל השם יתברך הוא הנותן ליעף כח הוא נתן לי כח וחזוק הלב, שהתחזקתי מעט, ורצתי תיכף ומיד לבית החולים, והתראיתי עם בתי בשם, ועכבתי שם כמו עשר דקים. ואחר כך הלכתי להתפלל לשפוך את שיח לבבי לפני השם יתברך, ובקשתי ממנו שיחזק את לבי, שלא אצטרך חס וחלילה לעזוב היתומים הקטנים בדמי ימי וחזרתי לביתי.

כשבאתי לביתי וישבתי ודוממתי מעט, והנה נכנסה שכנתי אשת האדון שוורצמאן ושאלתיה, היתכן בעת צרה כזאת לא יעזרו לי השכנים לקרוא לרופא, ולהציל מרדת שחור באיזה שעות ילדה משש שנים, ולא ישתדלו שום ב"נ להצילה. והשכנה ספרה לי כי את כל המעשה שהיה, ממש מסמר שערות ראש הקורא והשומע הספור הזה, איך שתחשבו על המהגרים. וכך היה המעשה. הילדה חלתה במעט קדחת ביום החמשי, ואכלה ושתתה ולא היה לה טוב. ביום הששי בבוקר השיגה הקדחת בחום גדול, וגם בתי חנה שכבה במחלת הקדחת ובחום גדול, על כן לא יכלה בתי מלכה לעזבה ולילך לקרוא להרופא. על כן נתנה להתימנית השכנה מטליק שתלך לקרא להד"ר יפה להילדה כי שכבה ממש כבול עץ ובחום גדול. הד"ר יפה לא רצה לבוא, כי אמר שהוא התפטר את עצמו מלבקר להמהגרים, ויש הגברת הדאקטערשי שהיתה בחדר, היא עכשו מקומו. שלחה עוד פעם התימנית להדאקטערשי, ענתה שבעוד שעה תבוא. מסתמא לא באה אפילו אחר שתי שעות. שלחה עוד פעם לקרוא אותה, ואמרו לה שהילדה היא רחמנא ליצלן מסוכנת, ותבוא תיכף ומיד. ואמרה שמקודם יקראו הגברת מהיקב שמבקרת את המהגרים בשם ברפואות, והיא תנסה החום של הילדה בהטערמאמעטער, ויבואו לאמור לה כמה מדרגות החום, ואחר כך תבוא. בקצור קראוה להגברת מהיקב ונסתה החום והיה החום חזק מאד יותר מארבעים גרד, ומהרו להרופאת שתבוא ולא באה. בין ובין כך, מחוזק הקדחת השיגה הילדה קאנווילסיאן. שלחו תיכף ומיד התימנית לקרוא לאדון ברונער הרוקח והחובש. וענה, להמהגרים אינני הולך. ושלחוה עוד פעם לאמור כי ילד מהקולוניסטין הוא מסוכן ותיכף יבוא. כששמע ילד מהקולונוניסטין רץ תיכף ומיד, אבל אחר הזמן כשבא כבר נסתלקה הילדה הנשמה הטהורה של מהגרת. התבינו איך התחשבו עם המהגרים, הוי אנשי סדום, הוי אנשים רעים רוצחי נפשות…

אחרי שיצאו הבנות מביה"ח הציק לי הבעל הדירה שאני מוכרח לעזוב תיכף ומיד הדירה, כי נחוץ לו עבור התבואה והייתי בצער מאוד, כי לא יכולתי לנסוע לחיפא, מפני כמה טעמים, ועוד כי דברו הרבה, כי קרובה ישועתנו לבוא, ולמה נרחיק יותק. והלכתי לחפש דירה אחרי רפת, בקשתי ליתן כסף כמה שידרוש ולא מצאתי. הקולוניסטין ישבו כל אחד בהרחבה בארבעה חדרים ולא חפצו  להשכיר, והתחשבו עם המהגרים כמו שאינם מבני אדם. ואם אחד היה לו חדר להשכיר היה חפץ על זה עכ"פ 40 פר' לחודש בלי בית המבשלות. יגעתי ומצאתי חדר אחד אצל בחור אחד, וגם הבחור היה ביחד עמנו, בלי בית המבשלות, בלי שום צרכי הבית, וגם על שמונה עשרה מדרגות בלי מעקה. פעם אחת היתה בבית בתי יוכבד חפצה בלילה לפנות, ונפלה מהמעקה על הארץ והיו שם אבנים גדולות, והיה נס מן השמים שלא נרסק אבריה. חרדתי חרדה גדולה, עד שירדתי במדרגות, ולקחתי אותה על ידי כמעט שהתעלפתי מצער. בעזרת השם לא הוזק לה כלום, זכות אמה ז"ל היתה מגנה עליה. בקצור ישבנו בבית הזה בדחקות עד שעזרנו ה' ובאו האנגלים לזכרון והיתה המושבה צהלה ושמחה".

אריה סמסונוב, מי שרשם את דברי ימי זכרון-יעקב בספר הנושא שם זה, כתב מאמר על פרשת גירוש היהודים מיפו-ת"א. המאמר התפרסם בעיתון "היום" ב-24 באפריל 1967, לרגל ציון 50 שנה לגירוש ונשא את הכותרת " בערב פסח 1917 נתרוקנה העיר מתושביה".  במאמר זה מופיע גם הקטע המתייחס לנעשה בזכרון-יעקב והוא מובא כאן כלשונו:

" כאשר נגזרה גזירת הגירוש על יהודי יפו ותל-אביב בשנת 1917, הוזעקה עזרה על-ידי ועד ההגירה בראשותו של מאיר דיזנגוף. ביום שבת אחרי הצהרים קרא ועד המושבה זכרון-יעקב לישיבה בה הוקרא מכתב מאנשי ועד ההגירה ביפו, המבקשים לשלוח להם עזרה בצרתם הגדולה שהם נמצאים בה עתה. הם מוכרחים לעזוב את העיר, והגולים האלה אין להם שום אמצעי תובלה להוביל את משפחותיהם למקום מקלט, לכן הם מבקשים להכין למטרה זו מקום (דירות) בשביל "הנודדים". "אחרי משא ומתן בדבר העניין הנכבד הזה, הוחלט לקרוא לאסיפה כללית, היום בשעה 4 ולדרוש מאת האיכרים שיתנו את עגלותיהם בשביל העניין הזה". באסיפה הכללית אחה"צ יתאר ראש הועד, אלתר אלברט, בפני האכרים והתושבים את חומרת המצב שהשתרר בקשר לגירוש יהודי יפו תל-אביב. המזכיר קרא לפני הנאספים את המכתב שהתקבל מוועד ההגירה, ואלתר אלברט מציע לפני הנאספים שיתנו ייפויי כח לוועד, שאם יצטרכו לקחת סוסים מהמושבה, לא יתנגדו ויתנו להם סוסים ועגלות. האסיפה הסכימה פה אחד לתת ייפוי כח כזה, והביעה את הסכמתה לקבל את המהגרים אל המושבה עד כמה שאפשר. האסיפה קיבלה את ההחלטות הבאות:

  • לבקש אישור מהממשלה לעניין הזה.
  •  לבקש בתים ומעונות למהגרים.
  • לשלוח עגלות בשביל המהגרים.
  • * הכנת מזון ומכירת תבואות.
עניין האישור מהממשלה נמסר לטיפולם של האדונים ניידרמן ואפלבוים שיעשו את הצעדים הדרושים בקיסריה ובחיפה.".
יריעה נרחבת של הפרשה כולה בזכרון-יעקב, נמצאת ב"ספר הפרוטוקולים" ( A.M.S 1027) מחשון תרע"ח 1917 עד כסלו תרפ"א 1920 וכן ב"ספר הפוטוקולים" ( A.M.S 991 ) של ועד-המושבה 14/7/1914 – 3/11/1917. הפרוטוקולים הללו הועמדו לרשות "כרמים" על-ידי הארכיון לתולדות זכרון-יעקב בהנהלת לירון גורפינקל:

בפרוטוקול מס' 263 מישיבת ועד המושבה מיום 29/9 אחה"צ כתב: בהשתתפות ה"ה אפלבוים, פיטלזווהן, ד. גולדשטיין, ט.קרופיק, י.טאמשיס, ד. שטרנברג, י. ניידרמן ולרנר.

הוחלט והוקבע מחיר העגלות ליפו בשביל המדריגההשניה (הבינונים) 140 פרנק לכל עגלה, בתור רשות יכול כל אכר לנסוע עם האנשים הנ"ל, ולא להכריח את האכרים כמו שהטילו עליהם "חוב" פא' מחויב כ"א לנסוע עם המהגרים העניים (מאה פרנק בעד כל עגלה), ומפני שלא ידוע עוד  אם נותנים יותר העגלות לצאת מיפו הוחלט לחכות עד שתשוב העגלה של "לויק" מיפו ואז יקרא הועד את בעלי העגלות לאסיפה ויסדר את הובלת המהגרים מיפו.

נבחרה ועידה בשביל שורת הסוסים והעגלות שלקחה הממשלה התורקית ביום הבחירה (19/9), חברי הועידה  הם האדונים: משה אריזון,  י. קרניאל, ש.גרופר, יוסף גולדשטיין וט. קרופיק.

הוחלט שה"ה א. גולדשטיין, ז. גולדשטיין ואפלבוים, ילכו להטחנה לסדר שם יחד עם  מר קזרנובסקי את עניין הקמח והחיטה הנמצא שם ואת הסכסוך עם המכונן עקיבא בחור."

בפרוטוקול מספר 96 מישיבת הועד ביום השבת אחה"צ, נכתב:" נקרא מכתב מועד ההגירה ביפו שבו מבקשים לשלוח להם עזרה ולעמוד להם בהצרה הגדולה שהם נמצאים עתה, בזה שהם נאלצים לעזוב את העיר יפו והגולים האלה אין להם שום אמצעי הובלה להוביל את משפחתם לאיזו מקלט ולכן המה מבקשים עגלות למטרה זו, ולהכין מקום (דירות)בשביל הנודדים" (ראה מאמרו של א. סמסונוב כפי שהובא להלן).

בפרוטוקול 97 מישיבת הוועד לעניני ההגירה מיפו, מוצש"ק , נרשם כי " נקרא הפר' הקודם ונחתם. נבחרו ה"ה אלתר גולדשטיין, ואביגדור אפלבוים לאסוף כספים בשביל עניני ההגירה. הוחלט  שה"ה אלברט ול. צוקרמן יסעו ליפו לשאת ולתת ולסדר את ענייני ההובלה.

נערכה רשימה מאלה שצריכים לתת סוסים או פרדות ועגלות בלי בהמות בשביל הובלת נוסעים וחפצים מיפו להנה:

א.אפלבוים-1 סוס.   אשכנזי-1 פרדה.

י.אריזון-1 סוס         בלומנפלד- 1 פרדה.

א. אלברט-1 סוס.    יצחק גולדשטיין-1 פרדה.

ל. אייזנשטיין-1 סוס.  וו.גרץ-1 פרדה.

נ.בלום-1 סוס.          ר. היילפרן-1 פרדה.

מ.בונשטיין-1 סוס.    ז.מנאלמודע-1 פרדה.

א.גולדשטיין-1 סוס.    טאמשס-1 פרדה.

ז.גולדשטיין-1 סוס.     ניידרמן-1 פרדה.

י. הויזר-1 סוס.          משה סירקיס- 1 פרדה.

ח. דוב-1 סוס.          יוסף אפשטין-1 פרדה.

י. לרנר-1 סוס.         ל. צוקרמן-1 פרדה.

י.לוינבוונטש-1סוס.   ט. קרופיק- 1 פרדה.

א. מזרחי-1 סוסה.    ו. קרניאל-1 פרדה.

ל. ניימאן-1 סוס.      יעקב שפירא-1 פרדה.

עדלשטיין-1 סוס.    ה.שצמן-1 פרדה.

קופרמן-1 סוס.       ד. חמלניצקי-1 פרדה.

א. שכטר-1 סוס.     יעקב פויזנר-1 פרדה.

שטרנברג- 1 סוס.   הפקידות-2 פרדות.

יצחק בונשטיין-1 סוס. דר' לויטה- 2 פרדות.

א. בלנק- 1 סוס.      תחנה לניסיונות-2 פרדות.

א.גולדמאן-1 סוס.

ח. קירשנבאום-1 סוס.

סה'- 23                  סה'-24

 

הוחלט לא לשלוח את כל העגלות בפא'. כשנשיג את הרשיון מהממשלה לשלוח קבוצה של 5 עגלות, ובעוד איזה שעות לשלוח עוד קבוצה כזו וכן הלאה"

 

בפרוטוקול מספר 98 מישיבת הועד ב-3 באפריל 1917 שהתכנס לעזור למהגרים מיהודהנוכחו חברי הועד והועידה והה' ש.לוי וה' וקסלר והשליח מר ל. גולדשטיין מרל"צ. נקרא שני מכתבים:

א)  מכתב מראל"צ שבו מודיעים להועד על הפקודה שקבלו מאת הממשלה לעזוב את ראל"צ. רק הגברים בעלי הכרמים יש להם רשות להשאר במושבותם, לכן המה מבקשים שהועד ישלח לראל"צ או לחצי הדרך(אם יפגשו באס"הד) את כל העגלות של המושבה כדי להביא את משפחותיהם לזכרון ולהכין מעונות בשבילם.

ב) מכתב פרטי להדר' יפה מאת הדר" הטאמן מנהל הגימנסיה העברית ביפו, שבו מודיע כי החליטו להעביר את כל תלמידי הגימנסיה לשפיה, ומבקש להכין לו מקום ולשלוח  לו עגלות אחדות.

השליח מראל"צ מר ל. גולדשטיין מסר בעפ' פרטי המצב בראל"צ.

ראש הועד הציג את השאלה של ראל"צ על הפרק. לרנר אומר אנחנו צריכים לתת את היתרון למהגר, ראל"צ מכל יתר המהגרים של יפו ועוד מפני: א)שעי' אופןחייהם עד עתה אי אפשר להם להסתדר ולהתרגל לחיי עיר. ב)מפני שבאים  מרלא"צ רק נשים וטף בלי גברים שיגנו עליהם.

דר' הלל יפה תמך בדברי הנ"ל, מר ש.לוי מציע כדי לגשת אל העבודה לבחור בועידה שמיגש תיכף לעשות רשימה מדויקת מכל הבתיםהפנויים הצבורים והפרטים הנמצאים בזכרון ובנותיה, ולסדר את חלוקת המעונות בין המשפחות מראל"צ,. ה' וו.גולדשטין מציע לבחור בועידה כללית שהיא תנהל את כל העסק של העזרה להמהגרים, מפני שועד המושבה טרוד ועסוק הרבה בעבודות המושבה והממשלה היום יותר והעניין של המהגרים יסבול עו'ד, הוצע להכניס בהועידה הנ"ל את הרופא בתור עומד בראש השרות הסניטרי ואת בא-כח הפקידות של היק"א, ההצעות הללו נתקבלו.

היו"ר מציע את החברים דלקמן, שיכנסו להועדה של העזרה להמהגרים הה': ה' דר' יפה, רפאל כהן, מ. קזרנובסקי, א.פיתלזון, א. גולדשטין, א. אפלבוים, ב. בלומנפלד, והמורה זכריה שפירה. האסיפה הביעה את דעתה שגם ה' אלברט ישתתף בועידה זו, ההצעה נתקבלה, כל יתר החברים עוזבים את האסיפהוהועידה הנ"ל ממשיכה את הישיבה".

בפרוטוקול מספר 123 מישיבת הועד מיום  24/6 אחה"צ נכתב בין השאר כי: "הה' ז.גולדשטן  וא. גולדשטן ילכו לאסוף נדבות בשביל הגולים מיפו".

בפרוטוקול מספר 146 של ישיבת הועד מיום יח' חשון נכתב: " שאלת המהגרים: הממשלה דורשת ממהגרי יפו שימלאו את זכרון. לכן מציע מר בן-נחום להועד שיתן עגלות לאלה מהמהגרים שאין ביכולתם לשלם- להוביל אותם הגלילה. הוחלט: לסדר עגלות בשביל המהגרים".

 

המהגרים שהגיעו בסופו של דבר לשפיה, התקבלו שם על-ידי ר' חיים דוב (קנטור), יליד 1865 שהיה מראשוני שפיה עם הקמתה בשנת תרמ"ז וסייע במסירות רבה לקליטת מגורשי יפו-ת"א. (מתוך:האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו/ דוד תדהר/ כרך-2/ עמ' 588/)

 

הרב יצחק וולפר (סגי נהור) כיהן באותה שנה כרב של המושבה זכרון-יעקב, אף שלא נשא בתפקיד רשמי ועשה זאת עד שנת 1918.

חיים דב קנטור, יליד 1865, בין ראשוני שפייה, סייע רבות בקליטת מגורשי יפו, שבאו אליה מזכרון-יעקב.

מספר התושבים בזכרון-יעקב באותה השנה לא עלה על  1200 וכך נותר מניינם עד תחילת המנדט הבריטי.

בכל הקשור למספר תושביה של זכרון-יעקב, נמצא סימוכין לנתון הזה, אף על-פי שהוא מתייחס לשנתיים מאוחר יותר:

מתוך אוסף חיליק לייטנר, מכתבים-יוצאים של ועד-המושבה בשנים 1920-1921, עמ' 1592, בשיתוף הארכיון לתולדות זכרון-יעקב:

נמצא מכתבו  של מפקח מחוז זכרון מיום יד' מנחם-אב תרפ"א וכותרתו " מספר ודת התושבים". המפקח ביקש לקבל מועד-המושבה נתונים על אודות מספר תושביה של זכרון-יעקב באותה העת ודתם. השיב לו י.קושניר, מטעם ועד-המושבה:

"בתשובה לדרישת ה' הננו מתכבדים להודיע כי במושבתנו נמצאים עד היום תושבים:

יהודים- 973 (מגדול ועד קטן).

ערבים מוסלמים- 137.

נוצרים-             –

סה"כ-  1110

ישנם עכשיו פועלים זמניים בנאים נוצרים במושבתנו ואשר אינם נכללים ברשימה זו כי אינם תושבים קבועים. המוסלמים הם גם כן פועלים זמניים העובדים אצל האכרים אבל משפחותיהם גם כן נמצאים במושבה ולכן נכנסו לרשימה".

 

בין הדמויות המפורסמות אשר הגיעו עם מגורשי יפו-ת"א למושבה זכרון-יעקב, נמצא גם הסופר יוסף חיים ברנר, יליד 1881 שעלה ארצה מאוקראינה ב-1909. בשנת 1914 נישא ברנר לחיה ברוידא ולזוג נולד בנם אורי ניסן, שנקרא על שמו של אורי ניסן גיסין, חברו הקרוב של ברנר, שנפטר שנה קודם לכן. בנם של הזוג ברנר נודע לימים כהיסטוריון.

בשנת 1914 'התעת'מן' ברנר ( תהליך ה' ההתעת'מנות' היה בבחינת קבלת אזרחות עות'ומנית ועדות לנאמנות לאימפריה העות'ומנית. בין התומכים המובהקים בכך היה גם אליעזר בן-יהודה וברחבי הארץ הוקמו 'ועדי התעת'מנות', הראשון בהם ביפו על-ידי מנחם שיינקין ב-1914. בסך-הכל נטלו כ-18 אלף יהודים בתהליך הזה) וכעבור 3 שנים, גורש עם אשתו ובנו מיפו-ת"א והגיע לפתח-תקוה, משם חולץ על-ידי אליעזר ברון, עגלון ה"סוכרה" שהביאו לגן-שמואל ומשם לחדרה. חיה ברוידא רעייתו מונתה לנהל את בית-היתומים בשפיה והמשפחה עקרה מחדרה לזכרון-יעקב ומשם עברה לשפיה. באוגוסט 1918 עברה המשפחה לחיפה וברנר חזר לת"א. שנתיים לאחר מכן התגרשה ממנו חיה ברוידא ונסעה עם בנם לברלין. יוסף חיים ברנר נהרג בפרעות מאי 1921.

 

 

בתוך כל אלה התרחשה פרשה מוזרה ובמרכזה "נעלמה" כמות גדולה של מטבעות-זהב:" בשיא פעילותה של מחתרת ניל"י הוברחו אליה מטבעות-זהב שנטבעו בשנות המלחמה, באוניה שהגיעה לחוף, סמוך לזכרון-יעקב. חלק ממטבעות-הזהב הועבר אל "הוועד הפוליטי" שהקימה הנהגת הישוב ובראשה מאיר דיזנגוף, לנוכח המצוקה הקשה בשנות המלחמה. כאשר נחשפה מחתרת ניל"י ונחשפו גם המטבעות הזרים בשווקי הארץ, הוחלט להחזיר לה 50 אלף פרנק אולם אנשי "השומר" התנגדו לכך וסברו שאין להחזיר לניל"י את מטבעות-הזהב.

צבי נדב ושמואל הפטר פנו לאפרים בלומנפלד, שהחזיק בהן בפתח-תקוה, בבקשה לקבל את מטבעות הזהב והבריחו אותן בעגלה לתל-עדש. חלק מהמטבעות שימש כפי הנראה לאסירים בכלא דמשק, אך בקרב אנשי "השומר" נשמעו טענות על שימוש לא ראוי בכסף. בשלב מאוחר יותר של המלחמה, דרש מאיר דיזנגוף לקבל בחזרה חלק מהכסף, אך לא נענה.

בעקבות פרשה זאת, החליטה מועצת מפלגת "פועלי ציון", בראש-השנה תרע"ט 1918 במחניים- להודיע על ניתוק הקשר עם ארגון "השומר" ועקבות מטבעות-הזהב לא נודעו.

זווית אחרת של הסיפר נמצא אצל אהוד בן-עזר בספרו "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבות, סדרת ראשונים, יד יצחק בן-צבי והוצאת עם-עובד, בפרק 14 משנת 1993: " במלחמת-העולם הראשונה נשלחה תיבת מטבעות-זהב באמצעות אנשי "השומר" מתל-אביב לטבריה ועקבותיה לא נודעו עד היום".

 

הפרוטוקולים והקטעים הבאים מהאוסף של חיליק לייטנר וארכיון תולדות זכרון-יעקב:

מכתב מועד-המושבה לזכרון-יעקב מיום ט' אייר, לכבוד ועד-המושבה וועד-ההגירה בחדרה: (מספר 232)

"בתשובה על מכתבכם, הננו מתנצלים לדאבוננו ולצערנו הגדול לענות לכ', כי אי אפשר לנו בשום אופן לקבל יותר מהגרים הנה. עפ"י החשבון של ועד ההגירה המקומי- כמבואר במכתב הרצוף של ה"ה קלבוריסקי וברזל- נמצאים בזכרון מהגרים מהגירת כפר סבא יותר משבע מאות נפש. הגירת כפר סבא ג"כ הביאה לנו, לא 160 נפש כמו שאתם כותבים, כי אם יותר משלוש מאות, בסה"כ נמצאים אצלנו יותר מאלף איש.

גם אצלנו הבתים, החדרים, הארוות, הרפתות והמקומות היותר קשים מלאים מהגרים. חצר היקב מלא מהגרים.

בית-החולים מלא חולים וכמספר המטות של בית-החולים כן הוא גם מספר החולים ששוכבים בבית. החולים על הרצפה. חוץ מזה מתגוללים יותר משלושים חולי-טיפוס. ומשום זה רוצה עכשיו הממשלה המקומית לעשות הסגר על היקב וזכרון העתיקה.

נוסף לזה יש עכשיו חשש שהממשלה תיקח את היקב בשביל ( לא מובן!) גדול לכל מחוז חיפה.

אחרי הדין וחשבון הזה תבינו בעצמכם, כי למרות שבתור יהודים רחמנים, היינו רוצים מובן לעזור לאחינו האומללים, אין לנו שום אפשרות לקבל יותר מהגרים. ואם אתם תשלחו הנה עוד מהגרים, אז עוד יותר מאשר תעזרו להם, תגרמו להם צרות וייסורים רבים (לא מובן) הצפיפות כבר מתחילה להתפשט ומחלת הטיפוס ביניהם מה גם כשהחום מתחיל להתגבר לא נדע מה שיהיה אז.

מר דיזנגוף (לא ברור) שיתר המהגרים מכפר סבא יסעו כבר ישר לגליל באופן שיותר מהגרים כבר לא יבואו לסביבתנו ועליכם בעצמכם לסדר את אלה המהגרים הנמצאים אצלכם. אם יש עוד רעיון לשלוח את המהגרים מכם והלאה אז רק לגליל ולא אצלנו.

על החתום: י. לרנר.

 

מכתב מיום כח'תשרי תרע"ט מועד המושבה בזכרון-יעקב לכבוד " האדון הנכבד קפיטן ולי, חיפה":(מספר 487)

" אדון מאד נעלה! הננו מתכבדים להוציא לכ' בזב רשימה מפורטת והוצ' הגיוס (ריקוזיצאן) בשנות 1915, 16, 17. את הסטטיסטיקה של המהגרים דפה מסר ועד ההגירה המקומי לה' דיזנגוף טרם שנסע לחיפה והוא ימסור אותה לכ'.

אדון נכבד! שוב פעם אנו מגישים לפני כב' את הבקשה שבקשנו אותו בעת האתנו בחיפה, להשיג לנו את ההיזק הגדול שסבלנו ביום שעזבה הממשלה הקודמת את מושבתנו וזה הוא כמות ההיזק:

7 זוג סוסים ופרידות עם רתמותיהם.

6 קרונות (עגלות משא).

1 עגלה אמריקנית.

6 חמורים.

על החתום: י. לרנר.

 

קטע מתוך הספר………..:

" הקשר הראשון שלי עם החברה קדישא היה בהיותי ילד בגיל שש, בכל אופןבטרם מלאו לי שבע שנים. יום אחד עברתי ברחוב וראיתי את אבי המנוח יושב על הספסל המפורסם של לייטנר, בחברת ר' אלתר לייטנר ומאיר דנקנר, שישב אז בזכרון יעקב עם המהגרים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אלתר לייטנר כיהן אז כראש החברה קדישא".

מתוךף 'רימון', הלב-הטוב, קווים לדמותו של אדם ישראלי (קופמן) ז"ל:

" את ידיד נפשי אדם ישראלי (קופמן) ז"ל היכרתי…בשנת 1918 כשהילכתי עם הורי, יחד עם מהגרים מכפר סבא בזכרון יעקב. היינו בין אלה שהוכנסו זמנית למרתף ביקבי-זכרון, בזכרון העתיקה. בין המגורשים מתל-אביב, לפי צו ג'מל פחה העריץ בכפר סבא, שם גרנו באוהלי אקליפטוסים כל חודשי הקיץ 1917, אך עם הפצצות אווירוני הבריטים על כפר סבא הועברנו על ידי ועד ההגירה לזכרון יעקב, סחוטים, סחופים ודוויים. סבלנו רעב ואכלנו מאכל עופות.

רק לילה אחד בילינו במרתף ביקבי-זכרון. היה מראה מזעזע וטרגי, על בסיסים מברזל רחבים ששימשו לעמידת חביות היין הגדולות, סודרו המשפחות על אנשים, נשים וטף, בסיס-בסיס לכל משפחה. כשהרמתי עיני וראיתי את המחזה המעציב והמדכא חשבתי בלבי, לב נער בן ארבע עשרה, איך וכיצד תבוא שועתנו. אבי שהיה חולה בראותיו נשם בכבדות, אמי שטיפלה בו במסירות לא ידעה …התיצבה בפני ועד ההגירה וסיפרה על מצב בריאותו הרופף של אבא. עוד בו ביום, הובאנו אל מיבנה שהיה שייך למשפחת קופמן, מול דלת מגורי אדם. אעפ"י שאדם היה גדול ממני בחמש שנים, נקשרה בינינו רעות נאמנה למן הרגעים הראשונים שהכרתיו. אדם היה ניחן בלב טוב, בעל מזג טוב, כולו ספוג רחמי אנוש וחמלת אדם. הוא התעניין בי, הייתי שופך לפניו את לבי. מגיפת טיפוס הבהרות שהתפשטה, לא דילגה על ביתנו, אמי חוה עליה השלום ניספתה….בבית-החולים של ד"ר הלל יפה. נשארתי אם כן בן ארבע עשרה עם אב חולה. הרעב הציק לנו אני ריחמתי על אבי החולה, כל אימת ששמעתיו משתעל, כל שיעול שלו זיעזע את לבי ההומה אליו.

היה זה פעם אחרי הצהרים, טיילתי עם אדם במורד ההר, בדרך המובילה לשפיה, לפתע נעצרנו ליד מעין מים חיים, ניגשתי ושתיתי מים לרוויה אך הרעב הציק לי. תפסתי את אדם ולחצתיו אל לבי, כשמעיני זלגו דמעות. אמרתי לו שאיני דואג לעצמי, אך מה יהא על אבי החולה. הוא הביט אלי ופניו לבשו ארשת רצינית, הוא הניח ידו על כתפי ואמר:"אל תדאג יהיה טוב". מאז מידי בוקר היה אדם יוצא עמי אל גן הירק של משפחת קופמן, ממלא את סלי הקטן מכל סוגי הירק והייתי מכין ארוחות בוקר וערב לאבי ולי. מאותו יום היתה אמו של אדם קופמן עליה השלום, שהיתה אשה אצילה טובת לב  ונעימת הליכות, מביאה לאבי תבשיל חם לארוחת צהרים.

מגיפת הטיפוס הפילה גם אותי למיטת דוי, לוקחתי אל בית-החולים, אבי נשאר לבדו ואדם ואמו השגיחו עליו. אדם היה מבקרני בבית-החולים. כשסכנת מוות ריחפה עלי והרופא התייאש ממני, הורידוני לחדר שלפני חדר המתים וחיכו למותי, אך באותו יום בלילה, ירדה אלי האחות הראשית ומצאה אותי בהזעה, לחשה לי באוזני "ניצחת" ומיהרה להודיע לרופא…העלוני שזה למעלה בין החולים החיים. יצאתי מבית-החולים חלש ורפה אונים ושוב היה אדם לצדי ששמח בשמחתי על שנשארתי בחיים. ברית אחים היתה כרותה ביני לבין ידיד נפשי אדם.

בין המהגרים לחשו מפה לאוזן שאנשי זכרון יעקב לא התיחסו יפה למהגרים. למען האמת אני ואבי לא הרגשנו בזה- לנו קרה שנקלענו למשפחת קופמן, דבורה ובנם אדם טובי לב להפליא. את דבורה, אמו של אדם, הערתי והייתי מתפעל מיופיה ומחינה האישי ואת אדם אהבתי אהבת נפש.

כשהחלו התורכים לברוח מזכרון-יעקב מחמת ההתקרבות צבאות ההסכמה, היתה דממה ברחובות המושבה. רק בחורי ההגנה התהלכו כשעיניהם פקוחות בשמירה מעולה. אותו יום עם ערב, הלכתי לבית-הכנסת היפה שבזכרון, לומר 'קדיש' לעלוי נשמת אמי, מצאתי את אדם רוכב על סוס לבן, לבוש חליפה כשמפגפיו האדומים נוצצים ומבריקים. הוא התקרב אלי והחלפנו דברים, אז ראיתיו בכל הדרו כאחד מבנינו הנועזים והאמיצים.

בשנת 1919 כששבנו לתל-אביב מת עלי אפרים אליעזר גרנט (רימון) והוא רק בן 48 שנה, הסופר והוגה דעות.

כשאדם עבר לתל-אביב ועבד במשרדו של עו"ד דוד מויאל כמנהל חשבונות, הייתי כבר לאחר נישואי והוא היה מבאי ביתי הקבועים. כשנסע לביירות ושימש בהוראה, היינו מתכתבים ומכתביו היו מלאים געגועים למולדת, אך הוא ראה בהענקת הלשון העברית לילדי היהודים שליחות חינוכית-לאומית ממדרגה ראשונה. מכתביו שנכתבו בסגנונו היפה והמנופה, היו חדורי אהבה לילדי ישראל, להם תיאר וסיפר על תחיית עמנו בארצו.

אדם היה ידיד נאמן וחבר טוב היה נעים הליכות תמיד היה חיוך על פניו בכל התנאים והמצבים. …התכופים בביתו הסבו לי ולעיתי לאחר מכן לילדינו שמחה רבה. תמיד אזכרהו באהבה ובהמית-לב".

בפרוטוקול משנת 1918 מופיעה רשימת נושאים המופיעים ברישומי הפוטוקולים ובסעיף-25 נכתב:" יחסים גרועים בין וועד המושבה וועד-ההגירה". בסעיף-209 נכתב:" מכתב מוועד-ההגירה יקרא בבית-הכנסת" ובסעיף-210:" הערכה כמה צריך לקבלת כדי לעזור לגולי כפר-סבא". בסעיף-212 נכתב:" תרומות ומיסים למען המהגרים. רשימה של מסרבים יש בעניין בית היתומים והתימנים". בסעיף-258 נכתב:" ארגון עגלות להחזרת המהגרים השבים ליפו".

מכתב לועד ההגירה ביפו מתאריך יום ד' יב' ניסן תרע"ז: (מספר 420) מועד קבלת המהגרים בזכרון-יעקב:

" לתשובת מכתבו שהציע מר דר' יפה…להשיבו כי לגימנזיה אכן של שפיה ואף לא בזכרון ובנוגע לפנסיון לבד אין אנו יכולים עכשיו לדעת עד שנסדר את קבלת המשפחות "הראשונות" (מראל"צ) הבאות הנה בלי הבעלי…עם מכתבו של….הגיענו מכתב מועד ראל"צ שנכין להם מקום לשלוש מאות משפחות, אמנם אין אנו יכולים למלא כל משאלותם, אבל לכל הפחות החלטנו לדאוג לאלה המשפחות שבעליהן נשארים בראל"צ מפני סיבות שונות ואם יעלה הדבר בידנו למצוא להן מקום ועוד ישארו מקומות. גם לפנסיון של הגימנזיה נבכר אתהפנסיון לפני אחרים ואם לעצתנו תשמעו מוטב לכם לשמוע לעצת מר דר' יפה לפנות ל…."

בפרוטוקול ועד-המושבה מיום….מספר…נכתב:

…אחרי מו"מ בדבר הענין הנכבד הזה הוחלט לקרוא אספה כללית היום בשעה ארבע ולדרוש מאת האכרים שיתנו את עגלותיהם בשביל הענין הזה.

אל האספה הכללית בשעה 4 באו חלק גדול מהאכרים ושאר התושבים. ראש הועד מר אלברט מבאר להנאספים את מטרת האספה ואת חומר המצב. המזכיר קורא לפני הנאספים את המכתב שבא מועד ההגירה, ה' אלברט מציע לפני הנאספים שיתנו יפוי כח להועד, שאם יצטרכו לקחת סוסים מהמושבה לא יתנגדו ויתנו סוסים ועגלות, האספה הסכחמה פה אחד לקבל את הנודדים אל המושבה עד כמה שאפשר. הועד הזמין את הה' דלקמן לעזור ולהשתתף בסדור העזרה שחפצים להגיש לנודדי יפו הה': ה. לינ…,מ. טאמשס, רפאל כהן, ב. בלומנפלד, י. האז…,י. בונשטיין,, ל.צוקרמן, ד. שטרנברג, יהודה קרניאל, פ.אהרונזון.

הישיבה נמשעת: ראש הועד מבקש את חברי האספה שכא' ימלא אתמשלחתו שיטיל עליו הועד כדי שנוכל להוציא אל הפועל את העבודה הגדולה ורבת…הזו. ה' לינימ… מציע לבקש רשיון מהממשלה המקומית לדבר הזה שנוכל לקבל את האנשים לתוך המושבה ושלא יקחו את העגלות. ה' רפאל כהן מציע להערוך תכנית להעבודה שאנחנו נגשים אליה, ההצעה נתקבלה והתכנית נערכה כזו:

א) אישור מהממשלה לענין הזה.

ב)לבקש בתים ומעונות להנודדים.

ג)לשלוח עגלות בשביל הנודדים.

ד)הכנת מזון ודבר מכירת התבואות.

ענין האישור של הממשלה נמסר להה' נידרמן ואפלבוים שהמה יעשו את הצעדים הדרושים בקסריה ובחיפה.

לבקשת….נבחרה ועידה הה' בונשטין, ב. בלומנפלד, ל.צוקרמן וי.הוזר. הועידה תבקש בתים בתוך המושבה וגם בשוני, אום-ל-עלק, בורו מרח, …………שפיה וחורבת חסן, ו…רשימה מכל מושבה כמה בתים יש הראויים להכניס בהם הנודדים וכל בית ובית את מספר הנפשות שנוכל. בדבר משלוח העגלות הוחלט להערוך רשימה בערב למטרה זו.

נתעוררה השאלה בדבר הכנות המזון ומכירת התבואות. אחרי מו"מ הוחלט להודיע במודעה לכל תושבי המושבה שמי שיש לו למכור תבואה ימכור אותה לועד הסיוע פה ולא ימכור את התבואה לסוחרי חוץ. הוצע ליסד פונד בשביל הנודדים, לשלם מהפונד הזה את ההוצ' היותר נחוצות, ההצעה נתקבלה".

 

מכתב של ועד-המושבה מיום ט' יסן תרע"ז לחברי ועד-ההגירה ביפו: (מספר 417):

" לכבוד האדונים הנכבדים חברי ועד ההגירה ביפו.

מכתבכם מיום ו' לחז' קבלנו היום אחה"צ. אספה רבתא של אכרינו החליטה לשלוח לכם עגלות כמה שאפשר. רק מפני רחוק המקום ומניעות מהממשלה המקומית תבואנה העגלות שלנו ליפו לא קודם מיום השני בערב. עתה אנו שולחים לכם את בא-כוחנו מר אלתר אלברט שיסדר אתכם את דבר כניסת העגלות ליפו ועוד ענינים שונים הנוגעים אל עסקי ההגירה. אם תמצאו שנחוץ להכין תבואה בשביל הנודדים נוכל לקנות פה איזו כמות של תבואה אם תשלחו את הכסף הדרוש לזה. את הכסף תוכלו למסור לידי בא כוחנו מר אלברט.

בכבוד רב י.לרנר, ו. גולדשטין, א. אפלבוים, א. פיתלזון.

מכתב לועד ההגירה ביפו  (מספר 421):

" את התלגרם מאתמול וגם המכתב מיום….קבלנו אולם למרות מה שגם השעה דחוקה וגם היינו רוצים לעזר לכם הננו בכל זאת מוכרחים ל…שאי אפשר לנו עכשו לשלח לכם עגלות מפני הסבות שהננו לבאר לפניכם.

המכתב מיום…הגיע אלינו רק ביום השבת אחר הצהרים עי' רץ מקרוב ןבהסכמנו את המצב הקשה שאתם נתונים בו, קראנו לאסיפה כללית והחלטנו לבא אליכם בעגלות. אבל הממשלה המקומית אסרה עלינו את היציאה ממקומותנו וע"כ פנינו בבקשה לממשלה בחיפה והיא הרשתה לנו אחרי כמה וכמה הפצרות לשלח רק 10 עגלות. ועד שקבלנו את הרשות הזאת הספיקו אנשים שונים  מפה להסתכן על דעת עצמם ולעשות מסחר בעגלותיהם בהובילם אנשים הנה במחיר גבוה. והננו מצטערים מאוד על המעשה שנעשה מצד האנשים האלה. לרשותכם אנחנו מסרנו 5 עגלות חוץ משלש שהקדימו ביום אחד.

עכשו העגלות שבו  והביאו מכם את מכתבכם שבו אתם כותבים שהעגלונים דרשו מכם 50 פרנק בעד עגלה. חקרנו ודרשנו ומצאנו שלא העגלונים שאנחנו שלחנו אותם דרשו הסך הנ"ל כי אם בעל עגלה אחת שעשה את זה על דעת עצמו ולא היתה לו שום רשותמ לדרש בעד כלם כי לא מלאנו לזה את ידו וגם לא חשבנו להקציב איזה מחירים שהם. ביחד עם מכתביכם הגיע אלינו מכתב מהמושבה ראשון-לציון שבו מבקשים אותנו לפנות להם פה דירות בשביל כל המשפחות משם שתבאנה אלינו בלי בעליהן. הועדה המקומית לעזרה למהגרים מיהודה כבר התחילה פעולותיו בענין זה ואחרי התאמצות רבה מצאה שאי אפשר פה לסדר הרבה משפחות כי חסרות דירות ואפילו חדרים גרועים לא ימלאו את הדרישה ואת המשפחות בלי הבעלים בראשון-לציון חובה עלינו לקבלן כי הרבה אנשים מפה עומדים אתם בקשר משפחתי, ידידותי וכדומה ונשתדל איפא להמציא רק מקום בשביל הפנסיון של הגימנסיה שמצבו ג"כ כמצב משפחות ראשון-לציון. יותר אין לנו היכלת להכניס למושבה וסביבותיה: שפיה, בת-שלמה, מרך. עגלותינו תצאנה במוצאי שבת הזאת לראשון-לציון כדי להעביר המשפחות- וזוהי הסבה העיקרית שבנוגע לעגלות אנו מבקשים אותכם להתחשב עם הסבות הנ"ל ולסדר את ההגירה שאופן שלא נהיה מוכרחים לאמר למהגרים שיגיעו אלינו אחרי דרך ארוכה, ללכת הלאה ולחפש מקום אחר".

 

(המאמר נמצא בשלבי כתיבה ועריכה)

 

 

 

 

י

 

 

 

 

Posted by: | Posted on: יוני 6, 2016

מגורשי יפו ותל-אביב בזכרון-יעקב

עותמנים

בשבוע שעבר קיבל ה'בונדסטאג' הגרמני החלטה היסטורית, להכיר בטבח שערכו העות'מנים בקהילה הארמנית כב"רצח-עם" ו'שואה'. על רקע ההחלטה הדרמטית הזאת, נחשפה לציבור, על-ידי ההיסטוריון הישראלי פר' משה צימרמן, עובדה מדהימה' ולפיה העות'מנים שביצעו את השמדת העם הארמני, ראו בכך רק שלב ראשון בתכנית הנרחבת שהגו וכי בדעתם היה לבצע השמדה דומה, הפעם של יהודי ארץ-ישראל! על-פי צימרמן, ביקשו העות'מנים לבצע את זממם ביהודים' שישבו אז בארץ' כחלק מהמאמץ שלהם למנוע מהיהודים שיתוף-פעולה עם האוייב הבריטי המר שלהם, בעת מלחמת-העולם הראשונה. צימרמן מגלה כי רק התערבות משלחת רמת-דרג, שהגיעה מגרמניה לארץ, מנעה מהעות'מנים לבצע את ההשמדה ההמונית וגם זאת מתוך שיקולים פוליטיים של גרמניה ואוסטריה, בעלות-הברית של תורכיה במלחמה.

מאחר שלא צלחה ידם לבצע 'ג'נוסייד' ביהודי ארץ-ישראל, החליטו התורכים לנקוט יוזמה אחרת, לבלום את סכנת שיתוף-הפעולה עם הבריטים המתקרבים לחופי הארץ: באביב 1917 הם הוציאו צו-גירוש כללי ליהודי יפו והשכונה תל-אביב. התירוץ לגירוש ההמוני היה בניסיון להגן כביכול על היהודים מפני סכנת המתקפה הבריטית הקרבה.

ב-6 באפריל 1917 התרוקנה העיר יפו מכל תושבי וכך גם תל-אביב הקטנה ויותר מ-10000 תושבים גורשו, כשבמקום נותר רק מניין של שומרים, אלה שכינו עצמם "הקבוצה היפואית".

המגורשים הגיעו לירושלים, לטבריה, לצפון הארץ ובתוך כך גם למושבה לזכרון-יעקב.

צריך לזכור כי עד לגירוש הזה, היה המצב בארץ-ישראל קשה מנשוא: ב-1914 שרר בארץ רעב קשה ושנה אחרי-כן, הייתה בצורת שלוותה במתקפת ארבה, שחיסלה את מרבית היבולים המעטים שנותרו ואז הגיע הגירוש, שרק לימים התברר כי היה 'חלופה' סבירה לתכנית-השמדה המונית, שהגו השלטונות התורכים נגד יהודי ארץ-ישראל!

באותה העת קבעו השלטונות התורכים גם את שיטת ה'עותומניזציה' ופירושה היה: על כל נתין זר 'להתעתמן' ולהתגייס לצבא התורכי, שאם לא כן, יגורש מהארץ. אגב, בשלב זה גורשו 40 אלף ערביי עזה מבתיהם, אירוע שכמעט נשכח מדפי ההיסטוריה. גירוש הערבים נועד מן הסתם 'לאזן' את המדיניות התורכית ולהסיר מעליה כל סימן של אנטישמיות או אנטי-ציונות.

המגורשים שגורשו סבלו מעוני וממחלות ומתנאים לא אנושיים. בטבריה נקלטו 1200 מגורשים, צפת קלטה 700 מגורשים, יבנאל 130 ועוד 200 מגורשים נקלטו בגליל. בסך-הכל ידוע על כ-450 ילדים וזקנים שמתו מרעב ומקור, במהלך הגירוש.

רק בשנת 1918 כאשר כבשו הבריטים את צפון הארץ, הורשו הגולים לחזור לבתיהם ביפו ובתל-אביב.

"כרמים"- מרכז התיעוד והמידע בזכרון-יעקב, מבקש להרחיב את היריעה בנושא עלום זה ומחפש פרטים אדות קליטת מגורשי יפו ותל-אביב בזכרון-יעקב. כמה מגורשים נקלטו בשנת 1917 במושבה? מי טיפל בהם? היכן התגוררו ובמה עסקו? כמה מהם נפטרו (אם בכלל) במושבה ואם כן, היכן נקברו?

כל פרט נוסף, הקשור לפרשה הזאת, עשוי לסייע ל"כרמים" זכרון-יעקב וכל היודע דבר על כך, מוזמן להעביר את המידע לדוא"ל  DAVID_KRAMIM@WALLA/CO/Il  ויבוא על הברכה. אגב, עידכון נוסף יתפרסם גם באתר "זכרונים"- מגזין החדשות של זכרון-יעקב" www.zichronim.com

Posted by: | Posted on: יוני 3, 2016

מי השתתף בקבלת-הפנים לקיסר הגרמני וילהלם השני?

הקיסר

הקיסר וילהלם השני

בשנת 1898 נערך בארץ-ישראל ביקור היסטורי, כאשר הגיעו לחיפה, הקיסר-הגרמני וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה. הזוג המלכותי הגיע לחיפה, שם הוקם במיוחד עבור הקיסר מזח מיוחד, שתוכנן על-ידי גוטליב שומאכר, איש קבוצת ה'טמפלרים' בעיר-הכרמל ובו גרם מדרגות שנועד לסייע לקיסר להתמודד עם מיגבלה ממנה סבל בידו.

קדם להגעת הקיסר, פרץ מאבק עז בין יפו לבין חיפה, בכל הקשור להגעת ספינת הקיסר לארץ-ישראל ולבסוף גברה ידה של חיפה, בעיקר משום הלחץ שהפעילו ה'טמפלרים' על השלטון התורכי, בטענה כי ראוי שעם הגיעו, ידרוך הקיסר קודם כל על 'אדמה גרמנית' שהיתה בבעלותם בחיפה.

מסעו של הקיסר החל בחיפה ב-11 באוקטובר 1898 , נמשך ביפו ובירושלים והסתיים ב-26 בנובמבר ,1898 כשיצאה ספינתו לכיוון ביירות. ב-25 באוקטובר 1910 הוקם במרומי הר-הכרמל 'אובליסק' לציון ביקורו של הקיסר וילהלם השני בעיר ולימים הוקם סביבו גן בשם "קייזרספלאץ". בכל 26 באוקטובר, נערכה סביב ה'אובליסק' חגיגה לזכר הביקור ההיסטורי.

עד כאן העובדות המתועדות של האירוע.

"כרמים" זכרון-יעקב, מנסה לבדוק ולברר, מי מתושבי המושבה השתתף בקבלת-הפנים לקיסר בהגיעו לחיפה? האם הייתה זאת משלחת מטעם המושבה ואם כן, מי קבע את הרכבה ומי היו חבריה?

כמו כן מבקשת "כרמים" זכרון-יעקב לחקור ולקבל תשובות לאותן השאלות, בייחס להקמת ה'אובליסק' האמור.

כל היודע דבר בעניין זה ויוכל לסייע ל:כרמים" זכרון-יעקב, יבוא על הברכה!

(אפשר לשלוח מידע במייל. ל-  DAVID_KRAMIM@WALLA.CO.IL

Posted by: | Posted on: מאי 10, 2016

מה באמת מסתתר מאחורי סיפור משפחת אהרונסון?

אהרונסונים

תולדותיה של משפחת אהרונסון בזכרון-יעקב, תועדו ונכתבו ונרשמו בפרקים ארוכים ואף קיבלו ביטוי ביצירות ספרותיות מגוונות. במרכז תולדות המשפחה, עמד כמובן סיפורה יוצא-הדופן של שרה גיבורת מחתרת ניל"י וסביבה נשזרו קורות המשפחה המפורסמת ביותר בזכרון-יעקב.

אלא שלמרות ההילה והתיעוד המדוקדק והמכוון של תולדות המשפחה, מתברר כי יש מי שסבור שהסיפור הזה, לא רק שאינו מושלם, אלא שנכתב ונמסר לדורות הבאים בצורה שגויה ומכוונת.

מדובר בניר טויב ז"ל, במאי סרטים שהסבא-רבא שלו, היה לא אחר מאשר צבי אהרונסון, האח הגדול והעלום של שרה אהרונסון. טויב, שמשפחתו מתגוררת במושב בן-עמי, סמוך לנהריה, התחקה אחר עקבות משפחתו וגילה להפתעתו כי הוא רשום היה בצוואה של סבא-רבא צבי אהרונסון, כיורש היחידי של הנכסים העצומים של משפחת אהרונסון.

הבמאי ייצר סרט תעודי שהוקרן בערוץ דוקו-YES ובו הציג את התחקיר המעמיק שעשה, מה שסדק באופן משמעותי את הגירסה הרשמית של משפחת אהרונסון. בהמשך מציג הסרט גם את כל המאמצים שהשקיעה כביכול המשפחה ובעיקר מי שניהל את מוזיאון בית-אהרונסון במשך שנים ארוכות, להדיר את ניר טויב מכל קשר למשפחה.

לאחר הקרנתו של הסרט התעודי הלך הבמאי הצעיר לעולמו אבל הספיק להותיר אחריו מסמך-תעודי נדיר וחשוב, המומלץ לכל מי שמבקש להתחקות אחר עוד צד, בסאגה הגדולה של משפחת אהרונסון בזכרון-יעקב.

Posted by: | Posted on: ינואר 19, 2016

לזכרון-יעקב יש מניות בחגיגות טו' בשבט!

הרב יעבץ

הרב זאב יעבץ: הוגה רעיון נטיעות ט"ו בשבט בזכרון-יעקב

 

עוד מעט טו' בשבט וזאת הזדמנות נאותה להזכיר לרבים כי דווקא לזכרון-יעקב יש סוג של מניות-יסוד, בנוהג שהפך כבר למסורת ארוכת שנים, ואשר בזכותה חוגגים ילדי ישראל את ראש-השנה לאילנות בחג של נטיעות.

מאחורי הסיפור הזה מצויה דמותו של הרב המחנך זאב יעבץ, ילד שנת 1847 שעלה לארץ בשנת 1887 והשתקע ביהוד, שנוסדה רק ארבע שנים קודם לכן. הרב יעבץ כבר היה הסטוריון, סופר ובלשן ועם הגיעו ארצה, החל לשגר לברון רוטשילד תכניות-לימודים שהגה ואשר התאימו לדבריו לילדי האכרים בארץ-ישראל.

בתוך כך, הגה את רעיון טכסי הנטיעות בטו' בשבט, בראש-השנה לאילנות, אלא שהברון מעולם לא השיב לו ובמקביל, מסיבות לא ברורות, החל הרב יעבץ סובל מהתנכלויות מצד פקידי הברון, עד שהועבר מיהוד לזכרון-יעקב.

הרב יעבץ הגיע למושבה זכרון-יעקב בשנת 1889 והחל לעבוד כמורה ומחנך בבית-הספר המקומי. הוא המשיך לשלוח לברון רוטשילד את הרעיון לקיים טכסי טו' בשבט בבתי-הספר אבל לא רק שלא נענה, אלא נרדף על-ידי פקידי הברון גם במושבה זכרון-יעקב, עד שולץ לעזוב אותה, בעיקר על רקע העובדה שמפריז נשלחה מורה שהחליפה אותו בתפקידו.

סמוך מאוד לעזיבתו, בשנת 1890, עלה בידי הרב יעבץ לממש את חלומו, והוא נטע עשרות עצים עם תלמידיו בזכרון-יעקב ומיד אחר-כך עזב לירושלים.

מתברר כי גם בירושלים לא הניחו לו לנפשו ובשנת 1897 עזב את הארץ, ולאחר נדודים שונים הגיע לבסוף ללונדון. בשנת 1906 זכה הרב יעבץ לראות כיצד מתגשם חלומו בקנה-מידה ארצי, ממקום גלותו בבירה האנגלית: בשנת 1906 אימצה 'הסתדרות המורים' (שנוסדה בזכרון-יעקב!) את רעיון נטיעות טו' בשבט וכל השאר, היסטוריה!.

הרב יעבץ הלך לבית-עולמו בשנת 1924, שבע מרורים מן הייחס אליו, אבל לפחות מאושר על שלימים אימצה מדינת-ישראל את רעיון נטיעות טו' בשבט שהגה.

Posted by: | Posted on: אוגוסט 6, 2014

מה מתרחש ב"בית דניאל"?

DSC_0257
"בית דניאל" בזכרון-יעקב היה פעם מרכז למוסיקאים מכל רחבי הארץ ובמשך שנים רבות, התקיימו בו קונצרטים וכינוסים של אנשי מוסיקה. במקביל שימש המקום גם בית-הבראה לאומנים והיה מאבני-החן של התרבות בזכרון-יעקב. בין "בית דניאל" לבין הטירה הסמוכה לו, "טירת לנגה" (או: "חצר כרמל") נרקם קשר היסטורי ממושך, הודות לקשר המשפחתי בין מיכאל וניטה לנגה, שהקימו ב-1912 את הטירה, לבין יהודית פרידלנדר, הבעלים של "בית דניאל", אלא שהסיפור העצוב הזה הסתיים בסוף שנות ה-90 לערך, במשבר כספי אליו נקלע "בית דניאל" ולאחר מאבק ממושך בין כל היורשים של המקום ובכלל זה של "טירת לנגה", נמכר לבסוף הנכס ההיסטורי ל"אוניברסיטה הפתוחה". אגב, בידי המועצה-המקומית זכרון-יעקב, נותרה החורשה הסמוכה, הלוא היא "חורשת לנגה".
לימים החלה "האוניברסיטה הפתוחה" להכשיר את "בית דניאל" לצרכיה, אלא שלא מתקיימים שם לימודים, למעט כינוסים כאלה ואחרים, הנערכים במקום לפרקים. המקום כולו מגודר והוצבו סביבו שלטים בדבר היותו "שטח פרטי". הטירה עצמה עברה שיחזור ושיפוץ, בתמיכה ומימון של המדינה, אבל הכניסה אליה אסורה, למעט לאנשי "האוניברסיטה הפתוחה". לא מכבר אף התקיים בטירה קונצרט, שנערך בשבת בצהרים ושהיה סגור לאורחים מבחוץ.
במהלך השנה האחרונה אנחנו מנסים לגלות פרטים בדבר מכירת "בית דניאל" ל"אוניברסיטה הפתוחה" ולהבין, מתוך כל ההסכמים שנחתמו בזמנו, בכמה כסף דובר, מי ומי קיבלו את הכספים, מה מעמדה המשפטי של "האוניברסיטה הפתוחה" בייחס למקום ופרטים נוספים שיחשפו בפני הציבור, מה בדיוק מתרחש ב"בית דניאל/ האוניברסיטה הפתוחה".
לעת עתה, לא עלו מאמצים אלה יפה ויכול להיות שלגורמים כאלה ואחרים, אכן יש אינטרס, לא לגלות פרטים בדבר המכירה שבוצעה והבעלות של "האוניברסיטה הפתוחה" על הנכס.
"כרמים" תשמח לקבל כל סיוע בנושא זה, בעיקר מגורמים משפטיים וכלכליים, על-מנת לרדת לעומק העניין. במקביל, ממשיכה "כרמים" לערוך סיורים-מודרכים, גם ב"טירת לנגה" ועל-יד "בית דניאל".

Posted by: | Posted on: מרץ 17, 2014

שימור אתרים בכל מחיר?

רעיון שימור האתרים בזכרון-יעקב נחל פעמים רבות מידה של הצלחה והודות לאכיפת התקנה, אכן נשמרו בישוב אתרים היסטוריים לא מעטים שאלמלא כן, היו גם הם הופכים לאתרי נדל"ן מניבי רווח.

אלא שלא אחת מתברר כי מדובר בסוג של מס-שפתיים או בצעד חסר הגיון שנזקו רב מן התועלת הגלומה בו. כך למשל ידוע על היתרי בניה שניתנו לבעלי בתים ישנים, רק בתנאי שיעשו ויקפידו על הוראות והנחיות לשימור הבתים או חלקים מהם. באחד המקרים הללו אכן הושקע מאמץ לשמר גדר-אבן בת 80 שנה אולם מיד לאחר סיום הבניה, שופצה הגדר עד בלי הכר ואיש אינו יודע להבחין בה אם אומנם יועדה לשימור או שמא בגדר-אבן חדשה מדובר.

נראה כי הישא נשבר כאשר הגישה הנהלת בית-הכנסת הגדול "אהל יעקב" בקשה להקים, סמוך לבניין בית-הכנסת, מבנה קטן שנועד לשמש את צרכי ציבור המתפללים בעיקר בשבתות ובחגים. במבנה הזה תוכננו גם שרותים-צבוריים נחוצים וכל התוכניות אושרו על-ידי המועצה-המקומית, הבעלים החוקיים של בית-הכנסת והשטח כולו. אולם ההתנגדות שעצרה, לעת עתה, את המהלך, הגיעה דווקא מן הוועדה-לשימור ובמרכזה הטענה כאילו יפגע המבנה המתוכנן בארבעה עצים הסמוכים לבית-הכנסת ואשר מצויים על שטח המיועד לשימור!

התנגדות וועדת-השימור האירה באופן מגוחך את גישתה בייחס לשימור אתרים בישוב, שהרי גם על פי התוכניות, אין כוונה לעקור את העצים אלא להקים את המבנה החדש ביניהם, לא כל שכן, כאשר טענת השימור מושמעת בייחס לשטח אדמה ריק.

המהלך הזה יגיע כפי הנראה לקיצו, כאשר תכונס ועדת-השימור ותשנה את החלטתה, דבר שיאפשר הקמת המבנה המתוכנן, לצרכי ציבור, אבל האירוע הזה מאיר שוב באופן לא מחמיא (בלשון המעטה) על וועדה שתכליתה לשמור על אינטרס ציבורי ובעצם פוגעת בו.

Posted by: | Posted on: פברואר 27, 2014

מיכאל וניטה לנגה: הסיפור שמאחורי הטירה

טירת לנגה

טירת לנגה

מיכאל וניטה לנגה הגיעו לזכרון-יעקב מלונדון, במטרה מוצהרת לאתר נחלה ולהקים עליה את ביתם. הם הופנו עד מהרה למשפחת תמשס המקומית ולאחר משא ומתן קצר, רכשו מידי החקלאים הללו כ-140 דומים בחלק המערבי של המושבה והחלו בשנת 1910 להקים שם את בית חלומותיהם.

הבנייה התקדמה יפה ומקץ כשלוש-ארבע שנים עמד הבית על תילו: טירה מוקפת חומה ובמרכזה חצר גדולה, אורוות סוסים, חדרי משרתים ולמעלה, חדרי מגורים שהשקיפו על החורש הגדול והסבוך שהקיף את הטירה.

אלא שאז פרצה מלחמת-העולם הראשונה ובהיותם נתינים אנגליים, נאלצו מיכאל וניטה לנגה לעזוב את הארץ שהיתה עדיין תחת השלטון העות'ומני וחזרו ללונדון. מספרים כי הטייס הגרמני הראשון שמטוסו הופל בשמי ארץ-ישראל במהלך המלחמה, הועבר כשהוא פצוע, לטירת משפחת לנגה שהיתה אותה העת תחת השגחתו של הפח'ה התורכי שישב בקיסריה.

משהסתיימה המלחמה חזר הזוג לנגה לארץ ולטירה שלו, שהפכה עד מהרה מקום עלייה לרגל לכל הסופרים והאומנים של ארץ-ישראל. הטירה היתה למרכז תרבות מרכזי של חיי הישוב הארץ-ישראלי והזוג אירח בטירתו עשרות רבות של אנשי שם ומפורסמים שהגיעו עד זכרון-יעקב לפוש בה ולהנות מן האוויר הצח והנוף לים.

מיכאל לנגה התחבר גם לאנשי העליה התימנית שהגיעו בשנת תרע"ב לזכרון-יעקב ואילו ניטה רעייתו, מצאה ניחומים רבים בקרב ילדי המושבה וזאת מאחר שהיו השניים חשוכי ילדים.

בערב ט"ו בשבט, עשתה ניטה את דרכה, עם קבוצה של ילדים, כל הדרך לכיוון בנימינה ושם נטעה עמהם עצים, סביב ל"מבצר שוני" (כיום פארק ז'בוטינסקי) ולעת ערב חזרה עם הילדים הביתה. למחרת בבוקר מצא אותה גנן-הטירה בחצר כשהיא ללא רוח-חיים. מאז נפוצו שתי גירסאות: האחת לפיה התאבדה ניטה נוכח דכאון בו היתה שרויה והשניה, על-פי משפחתה, כי נפטרה מחמת מחלה.

מיכאל נותר לבדו בטירה והלך לבית-עולמו כ-7 שנים לאחר פטירתה של רעייתו האהובה. בכניסה לטירה מצוי ספסל אבן ובו חקוקים שמותיהם של מיכאל וניטה לנגה ש"בחייהם ובמותם לא נפרדו".

המשך סיפורה המרתק של הטירה, מאז ועד היום הזה, ניתן לקבל במהלך סיור מודרך של "כרמים" בזכרון-יעקב.

Posted by: | Posted on: פברואר 27, 2014

מסע הרבנים לזכרון-יעקב

לפני מאה שנים יצאה מיפו משלחת רבנים שעשתה דרכה צפונה, במטרה להתרשם מקרוב כיצד מתמודדים המתיישבים היהודים עם חייהם בארץ. בראש המשלחת עמדו הרבנים יצחק-הכהן קוק           וחיים זוננפלד  זצ"ל,ואליהם הצטרפו 5 רבנים נוספים.

המשלחת הגיעה לזכרון-יעקב בצהרי יום שישי והתקבלה בכבוד רב על-ידי נציגי וועד-המושבה ולאחר שהתמקמו חברי המשלחת ב"מלון גרף" שבמרכז הישוב, החלו בהכנות לקראת השבת והובלו על-ידי מארחיהם לבית-הכנסת הגדול "אהל יעקב", במטרה להראות להם היכן עתידים הם להתפלל במהלך השבת.

משנפתחה עבורם דלת הכניסה לבית-הכנסת, נכנסו הרבנים פנימה אך מיד נסוגו לאחור בבהלה והודיעו לאנשי ועד-המושבה והגבאים המופתעים, כי אין בכוונתם להתפלל בבית-כנסת זה! המארחים תהו לפשר התנהגותם של הרבנים ואלה הסבירו כי מיקומה של הבמה, סמוך לארון-הקודש, מנהג זר הוא ואינו יאה לבית-כנסת יהודי וכל עוד ניצבת שם הבמה, לא יתפללו במקום.

בסופו של וויכוח סוער בין החקלאים לבין עצמם, הבטיח אחד הגבאים, אלברט כהן, לרבנים כי הבמה תוחזר לאחור ותוצב במרכז בית-הכנסת. על סמך הבטחה זאת נאותה משלחת הרבנים לעשות את השבת במקום ולהתפלל בבית-הכנסת ובמהלך השבת אף נשא הרב קוק מספר דרשות בנושאי חינוך, מעשרות ושמירת-השבת. למחרת היום המשיכה המשלחת בדרכה צפונה, לא לפני שביקרה בבית-הבד המקומי ופתרה לחקלאים מספר בעיות הלכתיות בכל הקשור ליצור השמן במקום.

הפרשה המשיכה להסעיר את הציבור בזכרון-יעקב עוד זמן רב, אולם הגבאים עמדו בהבטחתם והזיזו את הבמה למרכזו של בית-הכנסת, שם היא ניצבת עד היום הזה.

מה בדיוק אירע במהלך מסע-הרבנים ומה היה הרקע לפרשה הזאת?

כל אלה ועוד, נחשפים במהלך סיור-מודרך של "כרמים" בעקבות "מסע-הרבנים".