מ"עלילת-דמשק" לזכרון-יעקב

Posted by: | Posted on: מרץ 26, 2014

דווקא בימים אלה, כאשר דמשק מצויה שוב במרכזן של הכותרות הפוליטיות-מדיניות וכבר מדברים בה כמי שעשויה להיות בירתה של מדינה מפוצלת, אחרי 3 שנים של מלחמת-אזרחים,, מציינים 174 שנים לאחת הפרשות המסעירות והקשות שהתרחשו בה ואשר נודעה לימים כ"עלילת-דמשק". בזכרון-יעקב עסקו בכך לאחרונה דווקא משום הקשר המרתק שנמצא בין הפרשה לבין אביו של "הנדבן הידוע" הברון רוטשילד שעל שם אביו, מגיבורי האירוע, קרויה המושבה .

בראש חודש אדר שנת ת"ר, 5 בפברואר ,1840 נעלם מסמטאות דמשק, נזיר קפוצ'יני בשם תומסו ועמו נעלם גם עוזרו המוסלמי. בדמשק הופצה שמועה לפיה נראו הנזיר ומשרתו לאחרונה ברובע היהודי וחיש מהר קמה בקרב הנוצרים, צעקה גדולה נוכח טענתם, כי הנזיר ומשרתו נשחטו בידי היהודים מתוך כוונה, שדמם ישמש לאפיית מצות לחג הפסח.

כך נרקמה לה עלילת-הדם, שזכתה אותה העת לתהודה עולמית, בעיקר משום מעורבותו הפעילה של הרוזן רטי-מנטון, קונסול צרפת בדמשק. הלה התייצב לצד המעלילים ודרש מן המושל המקומי, שריף פחה, למצוא את האשמים בהריגת הנזיר ומשרתו ולהענישם. הרוזן הצרפתי לא הסתפק בכך, אלא נטל חלק פעיל בחקירה, שילם שוחד לעדים-מטעם ונהג אכזריות רבה כלפי נחקרים חשודים. ספר יהודי בשם שלמה נגרין, שסמוך למספרתו נראו לפי המסופר הנזיר ומשרתו, הובא לקונסוליה הצרפתית ואחר שהכחיש כל ידיעה על גורל הנזיר ומשרתו, הועבר להמשך החקירה לבניין המושל ושם עונה קשות בידי חוקריו עד שסיפר להם על שבעה יהודים מנכבדי ומפרנסי דמשק ששחטו את הנזיר. השבעה נאסרו מייד ושניים מהם: יוסף לניאדו ויוסף הררי עונו למוות. שלושה אחים, דויד,יצחק ואהרון הררי נאלצו להודות תחת עינויים קשים בהאשמות המופרכות ורק אחד מן האסירים, חכם בכור יהודה מסלוניקי, הצליח לעמוד בעינויים מבלי להודות בהאשמות שיוחסו לו.

אסיר אחר, חכם משה אבולעפיה, נאלץ לגלות לחוקריו, כי בביתו שמור בקבוק ובו דמו של הנזיר. הקונסול הצרפתי וראש המשטרה המקומית מיהרו לביתו של אבולעפיה ודרשו מאשתו את הבקבוק, אך מאחר שלא ידעה כלל במה מדובר, היכה אותה הקונסול הצרפתי באכזריות וגרר אותה לבית-האסורים, שם הצליפו מאתיים צליפות-שוט בבעלה, לנגד עיניה. אבולעפיה ביקש להינצל מהמשך העינויים נוכח עיני אשתו וסיפר לקונסול הצרפתי כי מסר את בקבוק-הדם לרב הראשי של דמשק, חכם יעקב ענתבי, ואף ביקש בשארית כוחותיו להתאסלם, כדי להימנע מהמשך העינויים.

המשטרה עצרה בעקבות "הודאתו" של אבולעפיה המעונה את הרב ענתבי ועמו גם את שלמה הררי ועזריה חלפון. הם הוכו בשוטים עד "שבשרם תלוי היה על עורם חתיכות-חתיכות"  ובסופו של דבר העיד דויד הררי ( בנו של יוסף הררי שכבר מת בעינויים) כי          הרב חכם ענתבי ציווה על השבעה שנבחרו  " להרוג ערל או שניים ולשלוח לי את הדם בכלי".

משה אבולעפיה "העד הראשי", שכבר הפך שמו למוחמד אפנדי, סיפק לחוקרים "הוכחות" מן התלמוד לשימוש בדם לשם אפיית מצות, אלא שבכך לא הסתיימה העלילה שכן עד מהרה נתגלו באחד מביבי-השופכין של הרובע היהודי בדמשק עצמות. רופאים נוצרים ומוסלמים העידו, בהשתדלותו של הקונסול הצרפתי, כי מדובר בעצמות אדם ומייד ערכה הקהילה הנוצרית קבורה מפוארת לעצמות הללו במנזר הקפוצ'יני כשעל המצבה כתבו באיטלקית ובערבית:   " פה נטמנו עצמותיו של האב תומסו, איש סרדיניה, המסיונר הקפוצ'יני, שנרצח בידי יהודים ב-5 בפברואר 1840".

מסע הקבורה חידש את גל המעצרים בקרב יהודי דמשק והפעם הושלכו לכלא גם 63 ילדים, שנכבלו בשלשלאות והורעבו כדי לסחוט מאימהותיהם היכן הוסתר הדם השפוך.

עלילת-הדם תפסה תאוצה והידיעות הראשונות אודותיה הגיעו לאירופה בצינורות הקונסולריים, שדווחו על אשמת יהודי דמשק, כאילו מדובר היה בעובדות לאשורן. העתונים האנטישמיים פרסמו בהרחבה את פרטי המעשה שיוחס ליהודים וגם עיתונים מכובדים כמו "הטיימס הלונדוני" וה"אלגמיינה צייטונג" של אוגסבורג, הסתמכו על דבריו של הקונסול הצרפתי בדמשק ופרסמו את הגירסה השקרית במלואה. מיותר כמובן לציין כי העיתונות לא טרחה לבדוק אמיתות ומהימנות הדברים וכך הולעטה אירופה כולה בסיפור שתרם באופן ניכר לתחושות האנטישמיות כלפי היהודים.

המפנה הראשון בפרשה חל כאשר התברר כי אחד העצורים בדמשק, יצחק פיג'וטו, היה נתין אוסטרי שמשפחתו פנתה בבקשת עזרה לקונסול האוסטרי בדמשק. הקונסול הלה, קספר ג'ובאני מרלאטו, האמין תחילה אף הוא לעלילת-הדם, אך הצליח לחלץ את פיג'וטו מן המאסר ורק כאשר רשם מפיו דו"ח מפורט על המתרחש מאחורי הסורגים, התברר הצורך בבדיקה מעמיקה ויסודית של החשדות וההאשמות.

הקונסול האוסטרי שיגר את הדו"ח לממונה עליו, הקונסול הכללי של אוסטריה באלכסנדריה של מצרים והלה אנטון פון-לאורין, פנה למוחמד עלי, שליט סוריה ומצרים, בדרישה להפסיק את העינויים ולקיים לאסירים משפט הוגן. ב-26 באפריל הגיעה לדמשק הוראתו של מוחמד עלי להפסקת העינויים ועד אותו מועד כבר מתו בכלא ארבעה יהודים נוספים. אך הקונסול האוסטרי לא הסתפק בכך וביקש גם לרסן את הקונסול הצרפתי רטי-מנטון, שהעניק לעלילת-הדם סוג של גבוי שגרם לתוצאות כה חמורות. הקונסול האוסטרי עקף את ממשלתו בווינה, פנה ישירות לעמיתו, הקונסול האוסטרי בפריס וביקש ממנו לפעול מול ממשלת צרפת.

מכאן ואילך קיבלה "עלילת דמשק" תפנית דרמטית שכעבור 174  שנים שבה והעסיקה דווקא את  "כרמים" – מרכז התיעוד והמידע בזכרון-יעקב וזאת נוכח הקשר המיוחד שנוצר בין אותו קונסול אוסטרי בפריס לבין המושבה שלימים נקראה על שמו.

הקונסול האוסטרי בפריס היה אותה העת לא אחר מאשר ג'יימס יעקב-מאיר
רוטשילד
אשר הוכתר ב-1822 בתואר ברון מטעם פרנסיס ה-2 קיסר אוסטריה.

ג'יימס יעקב-מאיר רוטשילד נולד ב-1792 בפרנקפורט גרמניה כבנו הצעיר של          מאיר-אנשל רוטשילד, מייסד השושלת המפורסמת. ב-1 ביולי 1824 התחתן ג'יימס  עם בטי-סלומון-מאיר  דה-רוטשילד ( 1805-1886 ) – בת אחיו, סלומון-מאיר רוטשילד. לזוג נולדו 5 ילדים: שרלוט, אלפונס, גוסטב, סלומון ואדמונד דה-רוטשילד שנולד ב-1854 ואשר נודע לימים כ" נדיב הידוע".

ג'יימס יעקב-מאיר רוטשילד, אביו של "הנדיב הידוע", היה גם יועצו הפיננסי של המלך לואי-פיליפ ובעל קשרים הדוקים עם צמרת השלטון. נוכח פנייתו של הקונסול האוסטרי בצרפת, פנה רוטשילד לראש הממשלה ושר-החוץ הצרפתי תייר, בינסיון לשים קץ לתעלולי הקונסול הצרפתי בדמשק אך הדבר לא הניב תוצאות מעשיות ולכן פנה לאחיו סלומון ובעצה אחת עמו, החליטו להדליף לעיתונות את הדו"ח שחיבר הקונסול האוסטרי בפריס.

האחים רוטשילד הסתייעו לצורך כך בפרקליט יצחק-אדולף כרמייה (1796-1880), מי שכבר נודע אז כלוחם למען קורבנות רדיפה פוליטית ואפליה דתית, במיוחד מקרב היהודים     ( ומי שלימים גם יסד את חברת "כל ישראל חברים" שעזרה ליהודים להגן על זכויותיהם עד שמונה ב-1848 לשר המשפטים הצרפתי).

ההדלפה לעיתונות בוצעה וב-7 במאי 1840 פורסמה כתבה ראשונה בנושא עלילת-הדם בעיתון " אלגמיינה צייטונג" פרי עטו של לא אחר מאשר המשורר המומר היינריך היינה(!) שכבר ישב אותה העת בגלות בפריס. גם משפחת רוטשילד "האנגלית" נרתמה למאבק למען יהודי דמשק והזעיקה לשם כך את משה מונטיפיורי ( 1784-1885 ) אשר פנה ב-30 באפריל לשר החוץ האנגלי פלמרסטון. השר האנגלי שיגר ב-5 במאי אגרת בהולה לקונסול הבריטי באלכסנדריה ובה דרישה להבהיר למוחמד עלי כי עליו לעשות לקיום משפט צדק בדמשק ולהעברת פיצויים לנפגעי העלילה ולפטורי האחראים לעלילת-הדם.

בינתיים, המשיכו הפרסומים בעיתונות האירופית ובמאמר נוסף שפרסם היינריך היינה, חשף בין היתר את העובדה לפיה היה הרוזן רטי-מנטון בעל עבר מפוקפק "שפשט רגל בסיציליה והודח ואף הורחק מתפקידו בטיפליס שברוסיה" ( פרסום נועז שראה אור שנים רבות לפני שהגיחה לעולם "עיתונות חוקרת"). צריך לזכור כי עמדתו של רטי-מנטון ותפקידו הזדוני ב"עלילית-דמשק", תאמו בזמנו את האינטרס הצרפתי לחיזוק מעמדה של פריס בתמיכתה במוחמד עלי וכל זאת כנגד עמדת שאר המדינות שביקשו למנוע כוונות התפשטות של עלי אף שאת החשבון הסופי שילמו בשל כך יהודי דמשק.

הפרקליט היהודי כרמייה המשיך לסייע לבית רוטשילד באנגליה בשליחותו של ג'יימס רוטשילד, שאף העמיד את לשכתו ברחוב לאפייט לרשות מטה המבצעים להצלת יהודי דמשק. בסופו של דבר יצאה, בתמיכה וסיוע של משפחת רוטשילד, משלחת מאוחדת של יהודי צרפת ואנגליה לאלכסנדריה ובראשה מונטיפיורי לפגישה עם הפחה מוחמד עלי. לאחר דחיות חוזרות ונשנות ועל רקע פטיצייה חתומה בידי 9 קונסולים, נענה לבסוף הפחה המצרי והעניק חנינה לנאשמי "עלילת דמשק".

ב-6 בספטמבר שוחררו האסירים שנותרו בחיים מכלאם. מונטיפיורי נסע לקושטא בניסיון לשכנע את הסולטן התורכי עבדול מג'ד, להוציא "פירמאן" ( צו מלכות) המנקה את היהדות מכל אשמה של רצח פולחני ואחר-כך המשיך לרומא לשכנע את האפיפיור למחוק ממצבת הנזיר את הכתובת שהרשיעה את היהודים ברציחתו, אלא שבשני המקרים העלה מונטיפיורי חרס בידו.

זאת וגם זאת: " עלילת דמשק " המשיכה לפעפע בדברי ימי המזרח-התיכון. בשנת 1938 פרסם שר ההגנה הסורי מוסטפא טאלס ספר בשם "המצה של ציון" ובו התייחס ל"עלילת דמשק" כאל עובדה היסטורית בדוקה. השר הסורי שעשה את הדוקטוראט שלו ב"סורבון" הזהיר את קוראיו מפני "הגזענות היהודית" ושנה מאוחר יותר דיבר ד"ר מערוף                    אל-דואלבי, נציג סוריה באו"ם, במסגרת סמינר על "סובלנות וחירות", על כך שכל הפרטים והאירועים שיוחסו ליהודי דמשק באשר לרציחת הנזיר, היו נכונים ומדוייקים!.

ג'יימס יעקב-מאיר רוטשילד הלך לעולמו בשנת 1868. בנו הצעיר אדמונד בנימין-ג'יימס דה-רוטשילד הלך בדרכי אביו וכבר ב-1881 הושיט יד לנפגעי הפוגרומים ברוסיה וסייע לעלייתם ארצה. לימים נודע, כאמור, כמי שרכש אדמות מידי הממשלה התורכית ומידי הערבים, כדי להכשיר את הקרקע להתיישבותם של חלוצי העלייה-הראשונה ותמך ללא סייג בהקמת המושבות הראשונות ובראשן זכרון-יעקב, שנוסדה בשנת 1882 ושאבה סיוע ותמיכה להמשך קיומה מידו הרחבה של "הנדיב הידוע".

זכרון-יעקב נושאת את שמו של ג'יימס מאיר-יעקב רוטשילד, מי שהביא בעצם להתארגנות היהודית הגדולה והראשונה להצלת יהודים בארץ ערבית. קיימת תמימות דעים בקרב כותבי תולדות עלילת-הדם, כי אלמלא מעורבותו של רוטשילד, ספק גדול אם "עלילת דמשק" היתה מסתיימת כפי שאכן הסתיימה וכיום שוקדים ב" כרמים – מרכז התיעוד והמידע בזכרון-יעקב", לציין לראשונה, פרק זה בתולדות הקשר שבין משפחת רוטשילד לבין המושבה הנושאת את שם אבי "הנדיב הידוע", קשר שעובר ב"עלילת דמשק"…





One Comment to מ"עלילת-דמשק" לזכרון-יעקב

  1. מאת david:

    שלום דוד, פוסט מעניין מאד. תוכל להרחיב יותר.

להגיב על david לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים