קניה אהובתי – הפרק השישי

Posted by: | Posted on: דצמבר 20, 2015

D7yrv-NRwpHApp15i06Y739uU0N7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYzMzVGRSIsICJjIjogImltYWdlL2dpZiIsICJ2IjogMSwgInQiOiAxLCAibiI6ICJkYXZpZF9rcmFtaW0ifQ==[1]

הפרק השישי : פרחי ילדות

 

ישבתי בחדר-המגורים של ג'רוגה אם-בויה, לוגם להנאתי מתוך כוס גבוהה משקה חלב-קוקוס טרי ומתענג על טעמו של הנוזל הלבן, מנסה לזכור מתי שתיתי לאחרונה חלב-קוקוס וסוקר במבט חטוף את המציאות ההזויה אליה נקלעתי. הבית עשוי היה לבנים-אדומות ועל גגו השטוח ניצבה סוכה עשויה סבכי שיח 'בוגנביליה' שהצלו  על המשטח ועיטרוהו בפרחים עזי גוון. הבית פנימה, מרוהט היה בפשטות ברהיטי-עץ מגולפים ובמרבדים צבוניים שנפרסו על הריצפה וגם תלו על הקירות. בפינה הבחנתי בעמדת מחשב-ביתי ועל הקיר שממול, נקבע מכשיר 'פלזמה' רחב יריעה, כמו סוג של רמיזה בדבר הגעתו של התמנון-הטכנולוגי העולמי גם לפינה נידחת זאת של היבשת-השחורה ולרגע חשתי נבוך נוכח הפליאה שאחזה בי למראה המכשירים שעל-פי תודעתי, כלל לא היו אמורים לשכון כאן.

ג'רוגה אם-בויה עסוק היה כל אותה העת בניסיונות להסב לי תחושה נוחה ונעימה ואחרי חלב-הקוקוס, הגיע מגש גדול, עמוס פלחי מנגו חתוכים ולצידם קערות-עץ ובהן פרי ה'פופו' הצהבהב וצלחות עמוסות אננס עסיסי. הוא התרוצץ כה וכה סביבי והספיק לספר כי התאלמן זה מכבר מאשתו האהובה "שאתה בוודאי לא יכול לזכור" וכי שני בניו הבוגרים עזבו את נאקורו " אחד עובד בלונדון בחברה למחשבים" והשני חי בניירובי ומשמש בחברה-כלכלית "שאין לי מושג במה היא עוסקת", אבל מדבריו ניכר כי שני הבנים מרוצים מחייהם ואף הפכו אותו בשנים האחרונות לסבא מאושר לארבעה נכדים "שלצערי הרב אני בקושי רב פוגש" אמר בנימה כאובה.

לבסוף התיישב מולי ולמשך רגע ממושך סקר אותי במבט בוחן ובעודו נוטל לפיו מצלחת האננס, פלט: " אתה דומה מאוד לאבא שלך".

שתקתי. וכי מה יכולתי לומר, שהרי זכרונותיו של ג'רוגה אם-בויה מאבי, היו כפי הנראה חדים ואף מרובים מאלה שהיו לי ואז פניתי אליו בנימה שהפתיעה גם אותי, נוכח הצליל המצווה שניכר בה: " ספר לי!" אמרתי.

"מה לספר לך?" שאל ג'רוגה, אף שעל-פי הבעתו, ידעתי כי ניחש את כוונתי.

" ספר לי על אותו לילה" השבתי בשקט " על הלילה האחרון שלנו בחווה, כשהברחת אותנו משם".

ג'רוגה אם-בויה חייך ולרגע חשבתי שאני מזהה בעיניו ברק מתעתע, אלא שאחרי רגע ממושך של שתיקה, אמר: " אני לא בטוח שאתה יודע מה בדיוק התרחש לפני אותו לילה ואני גם לא בטוח שאתה באמת רוצה לדעת את כל הפרטים".

"ספר לי מה שתבחר לספר ואני כבר אחליט" השבתי בחוסר סבלנות מופגן.

ג'רוגה נאנח עמוקות ונשען לאחור בתוך הכורסא הגדולה שהכילה את קומתו הגבוהה " איך שאתה רוצה" פלט לבסוף ואמר:" הגעתי לחווה של ההורים שלך כשהייתי בן 15-16 לערך, אבא שלך, בואנה מקס ואימא שלך, ממזה פאולה, קיבלו אותי לעבודה, למרות שהייתי צעיר, לעומת כל שאר העובדים שנקלטו במשך הזמן בחווה הזאת וממזה פאולה, אימא שלך, החליטה משום מה, שלא אעבוד בחוץ בשדות או במשק הגדול, אלא דווקא בתוך הבית וכך הפכתי בעצם להיות ה"בוי" שלכם".

" אני רק זוכר אותך כמי שלקח אותי לטייל בעגלה וכמי שטיפל בי במשך רוב היום" אמרתי בהיסוס.

עיניו החומות ננעצו בי במבט מרוכך והוא המשיך: " כן, אתה היית חלק נכבד מהעבודה שלי בבית שלכם, כי ממזה פאולה, לא כל-כך…לא כל-כך פינתה את עצמה לטפל בך, כי היו לה עוד תפקידים בבית".

"איזה תפקידים?" שמעתי את עצמי שואל בצליל של טרוניה.

" היא הכינה לכם אוכל, הייתה עסוקה במטבח והשגיחה על עבודות הניקיון של שאר העובדים וכשהגיע אחיך טומי הביתה לחופשות, הייתה צריכה לדאוג גם לו, שלא לדבר על כך שכל הזמן דאגה לבואנה מקס, אבא שלך" השיב במהירות.

"אז אתה היית בעצם סוג של אומנת-מטפלת ממין זכר?".

הוא צחק וחשף טורי שיניים צחורות ואמר: " אפשר להגדיר את זה כך, ממזה פאולה, אימא שלך, לא בדיוק יכלה להקדיש לך את כל תשומת-הלב, הרי בסופו של דבר, אתה צריך להבין שהיית בשבילה גם סוג של…" הפסיק לרגע ואחר-כך השלים את המשפט: " סוג של הפתעה…".

"הפתעה?!" שמעתי את עצמי תוהה.

ג'רוגה נשם עמוקות והשפיל את מבטו. " אני לא כל-כך יודע איך להגיד לך את הדברים, למרות שאתה כבר איש גדול ומבוגר" ניכרה המבוכה בקולו " אחיך טומי נולד בערך 10-12 שנים לפניך ופתאום מצאה ממזה פאולה את עצמה בהריון אתך ואיך לומר? הרעיון הזה לא מצא חן בעיניה וגם היחסים שלה עם בואנה מקס, לא היו אז הכי טובים".  חשתי כיצד הסומק מציף את פני, אבל ג'רוגה ידע כי כבר חצה את הגשר שאולי מעולם לא חשב כי יגיע אליו והמשיך: " ממזה פאולה ובואנה מקס, אמנם דיברו ביניהם גרמנית, כדי שאנחנו לא נבין במה מדובר, אבל מטון הדיבור והקולות שהשמיעו, לא קשה היה לנחש כי הרעיון שיוולד להם עוד ילד, אחרי אחיך טומי, לא בדיוק מצא-חן בעיני ממזה פאולה ואנחנו, שעבדנו כל הזמן בתוך הבית, היינו עדים למה שהתנהל ביניהם, למרות שלא הבנו את השפה וכשממזה פאולה כבר הייתה לקראת סוף ההריון שלה איתך, הגיעה אלינו במפתיע ממזה תאה, חברה טובה של ממזה פאולה, להיות עם אימא שלך".

שמה של תאה צף ועלה לפתע מנבכי זכרוני. תאה שטרן, מי שלימים התברר לי, כי הייתה חברתה הטובה ביותר של אמי, עוד מתקופת הכרותן בברלין , מי שאמי שידכה לאחד, יוסטין שטרן והיא אכן הגיעה מגרמניה, לאחר שנישאה לאותו יוסטין והשניים ניהלו חווה-חקלאית, דומה לזאת של הורי, לא הרחק מנאקורו. מעת לעת היו יוסטין ותאה שטרן מתארחים בביתינו והאשה הזאת הרעיפה עלי אהבה וחיבוקים כל אימת שנקלעתי לחברתה ובאותו הרגע זכרתי גם, שכאשר נהגנו לבקר בחווה שלהם, הושיב אותי יוסטין על הטרקטור הגדול שלו ואי-שם, באחת המזוודות שלי, טמון  עדיין תצלום, בו אחי טומי ואני נראים על הטרקטור הזה, שבזכרוני נותר אדום ובוהק כפי שהיה פעם.

" ממזה תאה הגיעה לחווה שלכם וליוותה את ממזה פאולה בתקופה האחרונה של ההריון אתך" קטע ג'רוגה את התפר שנוצר בחוטי זכרונותי " כשהגיע הרגע, ממזה פאולה ילדה אותך בבית " פסק שוב משטף דיבורו כמתחבט כיצד להמשיך ולבסוף אזר עוז ואמר בלחש:      " זה היה ממש בחדר של השירותים, היא קיוותה שכך היא תצליח להיפטר ממך ולחסל את העניין!".

ברגע הראשון הרגשתי כמי שנקלע בטעות לתוך בור עמוק של מי-קרח והדם כמו פסק מלזרום בעורקי, אבל ג'רוגה כבר המשיך בשלו, מבקש אולי לסיים במהירות את התאור המביך שבקע מגרונו: " מי שהצילה אותך הייתה ממזה תאה, היא עטפה אותך במגבת גדולה ובסדין והזעיקה את בואנה יוסטין ואת בואנה מקס והם לקחו אותך במכונית של בואנה יוסטין ונסעו בכל המהירות לניירובי, לבית החולים Prince     of Wales.הרופאים הצליחו איכשהו להציל את חייך, בעיקר משום שעשו לך ערוי-דם מיוחד והחליפו את כל הדם שהיה בגופך, היית כבר בחזקת מת!".

בלי משים ליטפתי את ידי השמאלית, לחוש את התפר המוזר שמצוי בחיבור שבין כף-היד לבין הזרוע, כמו גם ברגלי השמאלית, במקום בו מצוי הקרסול, זכר לאותו ערוי-דם שהשיב לי את חיי, בעודי וולד בן פחות מיומו. " אחרי זמן מה, החזירו אותך הביתה לחווה וממזה פאולה קיבלה אותך לידיה בשמחה וטיפלה בך באהבה".

"אבל העבירה אותי לטיפולך?" הערתי.

ג'רוגה נאנח שוב, כמי שאבן נגולה מליבו ואמר:" ממזה פאולה נרגעה אחרי מה שקרה, אבל הייתה זקוקה לעזרה וכך הפכתי למטפל שלך ורוב שעות היום, באמת היית אצלי, בידיים, בעגלה ובכל מקום בחצר ובבית ואפילו דאגתי לכסות אותך בלילה, בכילה המיוחדת שהיתה מעל למיטה שלך, שלא תעקץ על-ידי יתושי המלרייה".

דממה השתררה בינינו. לגמתי שוב את חלב-הקוקוס וניסיתי, בלא הצלחה, לתהות על המתרחש בנפשי. כבר שמעתי בחיי, יותר מפעם אחת, גירסאות שונות באשר לאירוע הזה, אבל מעולם לא זכיתי לקבל אישור לאמיתותו, שלא לדבר על עדות ישירה על מה שהתרחש בבית בו נולדתי והנה אני מוצא את עצמי, מקץ יותר מ-60 שנה, שומע את הדברים מפי עד חי, שעד מהרה היה לי גם לסוג של מטפל שאפילו החליף את חיתולי. תדהמה, ריקנות, מבוכה, מרירות והבנה, שימשו בערבוביה את המתחולל בקרבי, אבל בעיקר רפיון משונה, על שצלחתי את המהמורה הזאת ואולי-אולי, ישמש אותי הדבר בשארית חיי, להשיב לעצמי תשובות, על תהיות ומחשבות שטרם נתנו לי מנוח, אף בגילי.

" זאת אומרת שטיפלת בי בערך במשך 8 שנים?" שאלתי-אמרתי.

ג'רוגה הביט בי וחמלה גדולה ניכרת הייתה בעיניו:" כן, משהו כמו 8 שנים" ואחר-כך חייך חיוך גדול והוסיף" לפחות לפי התוצאה הנראית לעין, אני חושב שעשיתי עבודה לא-רעה".

משום מה עלה בדעתי לשאול:" תגיד, לא היו לי חברים, ילדים בגילי שאיתם שחקתי?".

ג'רוגה חייך במין חמלה והשיב:" לא, בעצם היה ילד אחד שקראו לו ויויאן, הוא היה בן של משפחה נוצרית שהייתה בעלת חווה-חקלאית קרובה אליכם, אבל בגלל המרחק בין החוות, משהו כמו שעתיים-שלוש נסיעה, יצא לכם להתראות אולי פעם בחודש, כשהם ביקרו אצלכם בחווה ופעם אחרת, כשאתם נסעתם לבקר אותם בחווה, אבל חוץ מאותו ויויאן, לא היו בחברתך ילדים אחרים. הבן של ממזה תאה ובואנה יוסטין, היה גדול ממך, בערך בגיל של אחיך טומי ולמעשה, אני הייתי ה"ילד" היחידי ששיחק וגדל איתך במשך כל הזמן בחווה. בואנה מקס עבד קשה, מבוקר עד ערב נמצא בשדות והשגיח על הופעלים וממזה פאולה, גם היא הייתה עסוקה רוב הזמן וכבר דיברנו על כך ולכן רוב הזמן שלך, היינו יחד".

"עד לאותו הלילה" התעלמתי מבדיחות-הדעת שלו.

ג'רוגה אם-בויה נדרך במושבו. " כן, עד לאותו הלילה" השיב.

"אז ספר לי מה בדיוק קרה באותו הלילה" דרשתי.

הוא התרומם ממקום מושבו ובעודו אוחז במקל-ההליכה המגולף שלו, החל מהלך הלוך-ושוב בחדר-המגורים ומדבר: " שנים ספורות קודם לכן פרץ בקניה המרד הראשון נגד השלטון האנגלי הלבן, בניסיון לסלק את האנגלים מאדמת קניה ולזכות בעצמאות" חכך בגרונו והמשיך      " המרד הזה נכשל ועלה לבני קניה ביוקר רב כי האנגלים גיסו את כל הצבא הבריטי, היכו במורדים בכל האכזריות, הרגו מאות מורדים מכל השבטים ולשם כך גם הפעילו מחנות-ריכוז איומים, אבל בשנת 1960 החליטו הקנייתים, בראשותו של המנהיג ג'ומו קנייטה, איש שבט הקיקויו, לחדש את המרד והם החלו לנקוט בשיטה חדשה שהוכיחה את עצמה".

"מחנות ריכוז?!" הקשיתי בחוסר אמון.

הוא נשם עמוקות ואמר:" מחנות-ריכוז של ממש, בהם כלאו ועינו אלפים מבני קניה, זה כבר לא סוד, אתה יכול למצוא על כך תיעוד מסודר".

" על מה אתה מדבר?" הקשיתי.

" המרד ששמו נקרא 'מאו-מאו' תוכנן בשני שלבים מקבילים" המשיך ג'רוגה אם-בויה " בשלב האחד הוא פרץ בכל הערים המרכזיות בקניה בעת ובעונה אחת, כאשר כוחות המורדים תקפו תחנות-משטרה, בנייני-ציבור ובתי-עסק של האנגלים ובמקביל, נערכו המורדים סביב לכל החוות האנגליות במדינה, באותו יום ממש ותקפו כל אחת מהחוות האלה, כשהציתו סביב כל בית-חווה אש גדולה, איפשרו לרוחות המנשבות להוליך את האש עד שהיא סגרה על בתי-החווה וכך לכדו את החוואים האנגלים והכניעו אותם".

"וכך הגיע המרד גם לחווה שלנו?".

ג'רוגה עצר מלכתו, נשען על מקל-ההליכה שלו וממרום קומתו השיב, בהבעה קפואה: " כן, כך הגיעו המורדים בדרכם גם לקרבת החווה שלכם, אבל למזלי הרב קיבלתי על כך מידע מוקדם".

"ומה עשית?" שאלתי בהיסוס, מתוך כך שידעתי את התשובה.

" סיפרתי על כך לבואנה מקס אביך, בדיוק באותו לילה, כשישבתם יחד לארוחת-הערב" אמר.

שוב השתרר שקט בחדר-המגורים של ג'רוגה ואחרי זמן מה שאלתי: " למה? למה סיפרת לו על כך? למה בעצם הצלת אותנו?".

חיוך דק כיסה את פניו הכהות של ג'רוגה ואז אמר:" הרבה שנים חשבתי על כך וניסיתי להבין מדוע בעצם פעלתי בניגוד לתנועת המרד וגיליתי לאבא שלך שעומדים לתקוף את החווה שלכם וכי נשקפת לכם סכנת-חיים ולא תמיד מצאתי לעצמי תשובה משכנעת, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שביקשתי להציל את המשפחה שלך, כי הייתם לי סוג של משפחה ולא יכולתי לסבול את הרעיון שהמורדים ישחטו גם אתכם, הרי גדלתי אצלכם, הייתי יותר מבן-בית אצל ממזה פאולה ובואנה מקס, שתמיד התייחסו אלי כאילו הייתי חלק מהמשפחה ואתה היית הוכחה לכך".

"אני?!".

" כן, כן, הרי רק לפני רגע סיפרתי לך שהייתי לך אומנת, שבעצם גידלתי אותך מיום-הולדתך עד שמלאו לך 7-8 שנים! איך אתה מעלה בדעתך את האפשרות, שהייתי יכול להפקיר אותך למורדים האלה?!" השיב בנחישות ואחר-כך הוסיף:" אני לא מכיר את הפרטים ואת סיפור-המעשה, אבל במשך השנים למדתי לדעת ולהבין שההורים שלך כבר עברו סבל גדול, כאשר נאלצו לברוח על נפשם מגרמניה והרעיון שישחטו אותם כאן במקום בו מצאו מקלט, לא מצא חן בעיני".

"ואז גילית לאבא שלי שמתוכננת התקפה של המורדים על הבית שלנו?".

הוא המתין לרגע, כמו מנסה היה להסדיר את דבריו ולבסוף השיב:" כן, יום קודם לכן קיבלה הממזה שלי מידע מהאחים שלה, שהיו חלק מתנועת-המרי, שמתכוננים להבעיר אש סביב לבית-החווה ולהגיע אליכם ואת זה סיפרתי לאבא שלך, בואנה מקס, באותו לילה, כשישבתם לאכול ארוחת-ערב".

"איך הוא הגיב?" שאלתי בסקרנות גלויה.

"בואנה מקס היה איש טוב-לב ואנושי מאוד, אבל גם קשוח ובהתחלה, לא אמר מילה ולא הגיב, עד שאימא שלך, ממזה פאולה, שאלה אותו בגרמנית, מה סיפרתי לו" הטעים ג'רוגה " לא הבנתי את השיחה שהתנהלה ביניהם, כי הם דיברו גרמנית, אבל לפי הטון והקולות ששמעתי, יחד עם הממזה שלי, שעבדה אותה השעה במטבח, ברור היה לנו שההורים שלך מתווכחים בצורה קשה ורק אתה ואחיך טומי, ישבתם סביב השולחן והסתכלתם עליהם מבלי להוציא הגה. אחר-כך קראה לי ממזה פאולה ונתנה לי הוראות".

"מה היו ההוראות?" שאלתי.

" ממזה פאולה דרשה ממני להכין את הג'יפ לנסיעה, לדאוג שיהיה בו מספיק דלק, להכין אוכל וציוד לא רק לנסיעה, אלא גם לשהות ממושכת מחוץ לבית ושאעשה הכל במהירות ובזריזות, היא כבר הייתה מוכנה ונחושה לעזוב מיד את הבית, יחד איתך ועם אחיך טומי".

"ומה עם אבא שלי?" הרהבתי עוז להקשות.

ג'רוגה פלט אנחה כבדה ואמר:" בואנה מקס, אבא שלך, היה מאוד מתוח ונרגז ואמר לי שהוא לא מוכן שהאנשים שהוריד לפני שלושים שנה מהעצים, יאיימו עליו וינסו לגרש אותו והתעקש להשאר בחווה. ניסיתי לשכנע אותו לבוא איתנו, אבל לא היה זמן לנהל שיחות, מה עוד שבואנה מקס המשיך להתעקש ולקח לידיו את האקדח שהיה מונח על השולחן, כאילו שהוא מוכן כבר לצאת לקרב".

פיסות קרועות של טלאי זיכרון צפו מול עיני וראיתי את עצמי נגרר אחר אמי לחדר-השינה, שם ארזה בזריזות שתי מזוודות קטנות, לתוכן תחבה מכל הבא ליד וגם הניחה בידי את ה'דובי' הצהוב שלי ואחר-כך כבר מצאתי את עצמי בתוך סל-נצרים גדול, במושב האחורי של ג'יפ ה'לנדרובר', אמי לצדי ואחי טומי, במושב הקדמי, בעוד ג'רוגה נוהג ברכב במהירות רבה.

"יצאנו לדרך באורות כבויים " קטע ג'רוגה את ניסונותי לארוג מחדש את טלאי הזכרונות שלי " ידעתי שאסור לנו לעבור בתוך נאקורו ולכן נהגתי בדרכים עוקפות, להמנע ממחסומים של הכוחות המורדים ואחרי שעות ארוכות של נהיגה מתוחה, נכנסנו בסופו של דבר לפרברי ניירובי. ממזה פאולה כיוונה אותי, להגיע למקום ששמו היה 'קפה-וינה', שם חיכתה לכם חברה של המשפחה ואם אני זוכר נכון, קראו לה טינה לואיס והיה לה בן, קצת גדול ממך ושמו רוברט".

"ומה קרה לאבא שלי?" שאלתי שוב מתוך חשש לא הגיוני ולא מוסבר.

" חזרתי עוד באותו הלילה לחווה שלכם, למרות שממזה פאולה וממזה לואיס הציעו לי להשאר איתכם בניירובי, אבל הרגשתי שאני חייב לחזור ולבדוק מה קורה עם בואנה מקס וזה מה שעשיתי" השיב ג'רוגה אם-בויה וחצה שוב את חדר-המגורים בהילוך איטי, שעון על מקל-ההליכה שלו. הבין שאני עדיין ממתין לתשובה לשאלתי ואמר:" כשהגעתי לבית-החווה, מצאתי את בואנה מקס בכניסה לבית, על המדרגות. הוא ישב שם, כאילו חיכה למישהו ורק כשהתקרבתי לכניסה, הבחנתי בחוטים ארוכים שהובילו לתוך הבית ושהיו מחוברים לסוללה גדולה ובה כפתורים שונים, שניצבה לצידו של בואנה מקס והבנתי מיד שהוא בעצם הכין את הבית כולו לקראת פיצוץ".

ג'רוגה נשם עמוקות, הפסיק לרגע לבחון את הבעת פני והמשיך:" בואנה מקס ניצל את הזמן בו הסעתי אתכם לניירובי, כדי לפזר בבית חומרי-נפץ שהיו ברשותו וגם הכין מיתקן מיוחד שבאמצעותו יגרום לפיצוץ. אחר-כך, הבחנתי בצד השני של החצר, בגוויות של שני הכלבים שלכם, בואנה מקס הרג אותם באקדחו, כדי למנוע מהמורדים לחסל אותם ולשרוף אותם, כפי שעשו לחיות-הבית בחוות אחרות. ניסיתי לדובב אותו, אבל הוא היה נחוש ואמר:" אני לא אתן להם את התענוג לשרוף את הבית שלי ואת הכלבים שלי, כשהם יגיעו לכאן, לא ימצאו דבר!".

אחר-כך תאר ג'רומה באוזני כיצד גרם אבי לפיצוץ הבית בו נולדתי וגדלתי וכיצד אחזה בו האש, בעודו מביט בה מהצד כשהבעתו חתומה ורק כאשר כילתה האש הענקית כל שריד מהבית, נפרד אבא מג'רומה אם-בויה לעולמים ודהר בג'יפ, להצטרף אלינו בניירובי.

" לבואנה מקס לא היה שום סיכוי מול המורדים שכבר היו בדרכם לחווה " ניסה ג'רוגה להסביר, ממרחק השנים, את מעשיו של אבי " הנפש של בואנה מקס, הייתה קשורה לאדמה הזאת, לאפריקה, לקניה ולחווה המיוחדת שבנה והקים כאן ולכן החליט לא לתת למורדים את התענוג לחסל בכידונים ובלפידים שלהם את חלום חייו".

דממה מעיקה השתררה בחדר-המגורים. ממרום קומתו הביט בי ג'רוגה אם-בויה, כמנסה לפענח את המתחולל בקרבי, נוכח כל שהשמיע באוזני ובעודי יושב על מקומי, כמי שחש כיצד מאיימת אותה סחרחרה שעילפה אותי בבוקרו של היום להשתלט עלי שוב, לגמתי במהירות את שארית חלב-הקוקוס ונותרתי בשתיקתי. הצצתי מבעד לחלון וראיתי את גווני השקיעה של השמש האפריקנית, מלטפים את הנוף הפראי שניבט אלי מבחוץ. ג'רוגה נעלם למשך רגעים אחדים מחדר-המגורים וכאשר שב, הניח לרגלי השולחן מזוודת-עור מרופטת, קשורה בחגורה רחבה שאבזמיה כבר העלו חלודה.

"אחרי שבואנה מקס עזב את החווה, עוד הספקתי להיכנס פנימה, לאותם חלקים שהאש טרם שרפה ואספתי כל מיני דברים, אותם הכנסתי לתוך המזוודה הזאת" אמר בקול שקט " מעולם לא העליתי על דעתי, שיום אחד עוד אזכה לפגוש בך או מישהו ממשפחתך, אבל הנה זה קרה והמזוודה הזאת שלך".

התרוממתי ממקומי וניגשתי אליו. לרגע ממושך עמדנו זה מול זה ואחר-כך התחבקנו בהתרגשות. לפני שנפרדנו, הבטחתי לג'רוגה אם-בויה כי ניפגש שוב, לפני שאעזוב את קניה ויצאתי מבית הלבנים-האדומות, בדרכי חזרה לבית-המלון, נושא בידי את המזוודה החומה ובתוכה חלק עלום מחיי.

 

 

 





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים