קניה אהובתי- הפרק השמיני

Posted by: | Posted on: ינואר 3, 2016

Pic_4

אבא מקס ואמא פאולה, עם אורח, בסלון הביתי בחווה בנאקורו

 

 

התעוררתי בדיוק בחצות הלילה ומצאתי את עצמי שרוע על המיטה, בחדר בית-המלון, לבוש בבגדי וסביבי פזורה הייתה תכולת המזוודה שקיבלתי מג'רוגה אם-בויה. גופי נטף זיעה דביקה ועל כן מיהרתי להתקלח במים צוננים ולאחר התאוששות קצרה, הכנתי לעצמי כוס-קפה וסקרתי את מראה הדברים שפיזרתי על המיטה, קודם שנפלה עלי תרדמה כבדה.

לבסוף נטלתי לידי את המעטפה הגדולה, שהכילה בקרביה את היומן עב-הכרס, ושקעתי בכורסה, מול החלון הגדול, ממנו נשקפה עלטה כבדה, ופתחתי את היומן. בחלקו השמאלי התקבצו ונחשפו לעיני, עשרות דפי-חשבון מסודרים למשעי, עליהם תועד סוג של הנהלת-חשבונות, בכתב-ידה הסדור של אמי. רשימות-רשימות של טורי-הכנסות מול טורי-הוצאות, בליש"ט ובשילינגים, ולצידם תאריכים והערות שונות, מוקפות עיגולים ופה ושם גם סימני-קריאה מודגשים, כמו ביקשה להכיל בין הדפים הללו את ניהול משק-הבית של המשפחה, ובאחד הדפים נתקלתי בשורה מודגשת אשר העידה על, " 5 ליש"ט לחודש עבור שכר-לימוד בבית-הספר של טומי". משהשכלתי אל ליבי, כי בחלק זה של היומן אמצא כרגע פחות עניין, פתחתי אותו שוב, הפעם מצידו הימני, והחל מן העמוד הפנימי השני, ריצדו לעיני עשרות שורות סדורות בכתב-ידה הקטן והעגול של אמי, רובם ככולם בגרמנית ואחרים באנגלית. הסדר המופתי נשמר לאורכם ולרחבם של כל הדפים ואפילו המרחקים בין המלים ובין השורות, היו אחידים בדיוקם.

" מקס נבחר, מבין מועמדים רבים שהתקבצו ובאו לקונסוליה-הבריטית בברלין, לעבור "הכשרה חקלאית", נכתב בתחילתה של אחת השורות הראשונות ביומן ואשר נשאה את שנת 1938, כמועד כתיבתה ובהמשךמצאתי כתוב כי " מקס הצליח איכשהו לעמוד במבחני-הקבלה ואחריהם עבר, במשך 14 ימים, את "ההכשרה החקלאית" על-יד ברלין, ואחר-כך זומן יחד אתי לקונסוליה-הבריטית, שם נתנו לנו 'ויזות' מעבר לקניה שבמזרח-אפריקה. העבירו אותנו ללונדון, שם שהינו כ-14 ימים, עד שבסופו של דבר, עלינו על סיפונה של האניה "אוסמברה" והפלגנו לעתידנו החדש במזרח-אפריקה, אחרי שמקס הוגדר לשמחתו, כמיועד לשמש "מנהל חווה" בקניה".

מתברר כי כבר חמש שנים קודם לכן, החלו התארגנויות שונות לקראת האפשרות, שמא בבוא העת, יצליחו פליטים יהודים לצאת מגרמניה ולהגיע לקניה, במסגרת הסדר עם הבריטים. ב-17 בדצמבר ,1933 נוסד בניירובי, בירת קניה, " ארגון יהודי קניה", במטרה לטפל בפליטים היהודים שעשויים להגיע בעתיד למזרח-אפריקה, ולמרות שכבר בשנת 1912, הגיעו לקניה יהודים בודדים, שאף הקימו בניירובי את בית-הכנסת הראשון במדינה, הרי רק בשנת 1938, החל תהליך מסודר להוצאת יהודים מגרמניה לקניה. הקבוצה הראשונה, מנתה אשה אחת ושישה גברים ובהם אחד, וולטר סוסקינד, מי שלימים ישמש בתפקיד "יושב-ראש יהודי נאקורו". החבורה הזאת הגיעה למזרח-לונדון, לארגון "המקלט", ששכן בבניין בן ארבע קומות ובו אולמות שנועדו להכיל בכל אחד מהם עד 40 איש. למי שנמצא מתאים,הוצא בו במקום, "כרטיס-מסע" ואחרי שבוע ימים בלונדון, יצאו הפליטים להפלגה לכיוון קניה. הקבוצה הראשונה הגיעה לנמל מומבסה, על סיפון האניה " לאנגלי קאסטל", שהפליגה תחת הדגל-הבריטי, ונתקבלה בנמל על-ידי " וועד יהודי ניירובי" ומשם, הוסעו חבריה ברכבת-הלילה, ממומבסה לניירובי. הורי, מקס ופאולה יוזף, עברו בדיוק את אותו המסלול, וכפי שמצאתי ביומן שניהלה אמי " אחרי 24 ימים של הפלגה קשה, הגענו לבסוף לנמל מומבסה. מקס כלל לא סבל במהלך ההפלגה, ולעיתים אף נדמה היה לי, שהוא נהנה ממנה, אבל אני סבלתי סבל רב, לא הפסקתי מלהקיא ומרבית הזמן הרגשתי ונראיתי כמו מלפפון רקוב".

אמא לא נכנסה לפרטים נוספים בכל הקשור ליציאתם את גרמניה. היא רק ציינה שהפרידה מההורים וממי שנשאר בברלין " הייתה קשה ומרגשת עד דמעות" וכי ב-25 בדצמבר 1938, עגנה האניה בנמל מומבסה. בקבוצה הזאת היו מקס ופאולה יוזף, ואתם בסך-הכל 33 יהודים, ובתוכם שישה זוגות נשואים, אם ובנה ו-18 רווקים.

אמא בחרה כפי הנראה, לדלג במודע על אותם הפרקים שאמורים היו להתייחס לאווירה ולרגשות, שמן הסתם הציפו אותה ואת אבי, נוכח המסע המוזר והמפרך, שעברו בדרכם אל הלא-נודע, ובעיקר בכל הקשור לניתוק מחיק המשפחה הגדולה והאהובה.

אבא מקס נולד בשנת  1895 , להוריו מוריס ואווה (לבית כהן) ג'וזף והיו לו עוד שמונה אחים ואחיות. הוריו היו יראי-שמים ושומרי-מצוות וניהלו באדיקות רבה חיים דתיים, בתוך קהילה קטנה לא הרחק מברלין, אלא שברבות הזמן החליט מקס כי הוא מעדיף להצטרף לגלי 'ההשכלה' ששטפו את יהודי גרמניה ובהדרגה ניתק עצמו ממוסרות שמירת המצוות והיה, כמרבית היהודים באותה העת, 'גרמני בן דת-משה' ואף שירת במדי הצבא הגרמני במלחמת-העולם הראשונה, וזכה באותות הצטיינות, על חלקו בקרבות.

אמא פאולה נולדה בשנת 1910 ,להוריה זאלי פנטיל ואלי (לבית לוינסקי) והיו לה עוד 10 אחים ואחיות במשפחה, ששמרה אמנם על צביון יהודי, אבל חופשי ומשוחרר יותר ממשפחתו של אבא. היא סיימה את לימודיה בעיירה קטנה בשם 'איווץ' ואחר-כך עברה לברלין, יחד עם שלוש מאחיותיה ושם עבדה בחנות גדולה לבגדי-נשים.

עם עליית היטלר לשלטון בשנת  1933 בגרמניה-הנאצית, פרץ בשתי המשפחות, שהתאחדו עם נישואי מקס ופאולה, וויכוח בכל האשר לעתיד הצפוי להן בגרמניה. חלק ממשפחתו של מקס, גמר אומר לעזוב את גרמניה והיגר כבר בשנים הבאות לארה"ב וגם לצ'ילה ואורוגוואי בדרום-אמריקה, בעוד הרוב החליט כי הסערה הנאצית תחלוף, וכי מוטב להשאר בגרמניה. שתי אחיות של אמא פאולה, החליטו לעזוב גם הן ועשו את הדרך, כל עוד ניתן היה הדבר, לאנגליה ומשם לפלשתינה.

אמא ואבא החליטו גם הם לנוס על נפשם, וכך נפרדו לעולמים, ממרבית האחים והאחיות משתי המשפחות, ועשו את הדרך המפתיעה דווקא למזרח-אפריקה, שהרי היו קניה, אוגנדה וטנגניקה, מדינות-חסות של הכתר הבריטי, והודות לכך נפתח לקבוצה קטנה של פליטים יהודים מגרמניה פתח, להגיע לחלק זה של 'היבשת השחורה'.

רק באחת השורות הבאות, מצאתי ביטוי קצר לתחושות שאפפו את אמי בהגיעה לנמל מומבסה:" אודה ולא אבוש, שהייתי ממש בהלם, כאשר ירדנו מסיפון האניה והתקבלנו על-ידי נציגי הארגון של יהודי-ניירובי " כתבה אמא " מעולם לא ראיתי קודם לכן במו עיני, אנשים בצבע עור שחור, והנה הם ניצבו ממש מולי, חלקם כמעט ערומים לגמרי, גבוהים וחסונים, נראו ממש כמו פראי-האדם מהאגדות, שלא לדבר על הנשים שהתגודדו סביבנו, כשהן חשופות-חזה לחלוטין! המראה הזה היה מזעזע ומבהיל ומוזר כאחד, וגם צלילי השפה בה דיברו, נשמעו לאוזני כמו קרקור של עופות, אבל לא היה לנו זמן להתרשמות ממושכת, כי התברר שעלינו למהר ולעלות על הרכבת לכיוון ניירובי, וכל הלילה נסענו לשם, כשקטר-פחם מושך את הקרונות בנסיעת-לילה מתישה".

בניירובי התקבלה הקבוצה בידי אנשי "וועד יהודי ניירובי" ועד מהרה התברר, כי כבר חולקו מראש לחוות-חקלאיות שונות. נציג אנגלי קיבל את פני אמא ואבא, ולאחר שבחן היטב את הניירות שהגישו לו, ניסה לדובב אותם ולהסביר להם כי עלה בגורלם "לנהל חווה-חקלאית" לא הרחק מעיר ששמה 'נאקורו' וכי יסעו אליה כבר למחרת בבוקר.

"היינו עייפים ומותשים, וכלל לא הבנו על מה מדבר האנגלי הזה" כתבה אמא בהמשך היומן " נתנו לנו חדר באיזה מלון קטן וצנחנו מיד למיטה, לשקוע בשינה עמוקה ורק כשהעירו אותנו, הבנו שלא חלמנו: עברנו את מחצית העולם, עזבנו מאחורינו את כל אהובינו והגענו לקצה העולם, לחלקת-ארץ פראית, בה נגזר עלינו כפי הנראה, לחיות מעתה ועד עולם!".

הם הוסעו שעות ארוכות, עד שהגיעו למתחם ענק ומגודר, בטבורו ניצבה בקתת-עץ קטנה. המלווה האנגלי ניסה כוחו להסביר להם, כי בשעה טובה "הגיעו הביתה". לימים כתבה אמא:" הסתכלתי סביב ביאוש קודר והיו לי דמעות בעיני! הבקתה הזאת נראתה יותר כחורבה המאיימת להתמוטט כל רגע, שלא לדבר על כך שלא היה בה חשמל והמים בברזים בקושי זרמו. מקס הסתובב סביב לבקתה ולא אמר מילה, אבל ניכר היה שגם הוא בהלם מוחלט. נתקפתי פחד גדול, כשראיתי פתאום חיות שונות מסתובבות סביב לבקתה ולא הרחק משם, הבחנתי בקרנפים, פילים, זברות וג'ירפות, כאילו נקלעתי שלא מרצוני לתוך גן-חיות. האנגלי "שלנו" צחק נוכח הבעת פני, וניסה להרגיע אותי ואמר ש"אין מה לדאוג, החיות האלה תמימות ורק מחפשות לאכול ולא יפגעו בכם" ואחר-כך הוסיף ואמר " ממילא יגיעו לכאן מחר הפועלים הראשונים שלכם והם יעזרו לכם לטפל גם בחיות". ממש נרגעתי" כתבה אמי.

אמא בחרה, כפי הנראה, לדלג על שלבים כאלה ואחרים של חיי הזוג בחווה-החקלאית, אותה היו אמורים לנהל ובאחת הפיסקאות הבאות, מצאתי את הכתוב:" מקס קיבל לידיו קבוצה של כושים לעבודה והמדריך האנגלי הבהיר לו, שהם יקימו לעצמם מעין 'שכונה' בצד השני של החווה, שם יתגוררו עם הנשים והילדים, וכך יוכלו לעבוד ככל הנדרש. מקס בחר לעצמו תחילה כ-25 פועלים, ורק השד יודע, איך עשה זאת ועל-פי מה בחר בהם. הוא אמר לי שבשבוע הבא, אוכל לבחור לעצמי מתוכם זוג, שיעבוד בתוך הבית, אבל לא נראה לי שאעשה זאת, אני מעדיפה להיות לבד ולעשות הכל בעצמי".

חייכתי נוכח הכתוב בפיסקה הזאת, שהרי היה הדבר אופייני לאמי ה'ייקית' הקפדנית, אלא שנכתבו הדברים הללו כ-14 שנים לפני שנולדתי ואשר על-כן, שיקפו ככל הנראה, את מצבה הנפשי בתחילת דרכה ב'יבשת השחורה' ובעודה הממומה מן העולם החדש שנחשף לעיניה, אחרי החיים המודרניים, שהיו מנת חלקה בעיר ברלין התוססת,אין פלא שהחליטה לנסות להסתגר בתוך עצמה, ולא להעזר במי מה'פראים' שכבר נמצאו בחווה.

הצצתי החוצה, מבעד לחלון והבחנתי כי השמים עטו גוונים בהירים המעידים על הזריחה. כבר שקעתי כל אותו הלילה בדפי היומן, עד שלא חשתי בזמן שחמק ובדיוק ברגע בו ביקשתי להמשיך לקרוא בכתב-ידה של אמי, נשמעה נקישה בדלת. לרגע ממושך קפאתי על מקומי, מנסה להרהר, מי בכלל יודע על מקום המצאי ומגיע לכאן ממש עם שחר, אבל הנחתי את היומן במקומו ונגשתי לפתוח בזהירות את דלת החדר.

לפני עמד ג'רוגה אם-בויה וחיוך גדול נסוך על פניו.





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים