קניה אהובתי- הפרק העשירי

Posted by: | Posted on: ינואר 17, 2016

Pic_15Pic_16Pic_14

בית-הכנסת בנאקורו. בצילום (מימין) דמותו של הרב ליכטנשטיין ז"ל, רבם של יהודי נאקורו. באמצע: חגיגת בר-המצווה של טומי יוסף (בחזית) ובתצלום משמאל: הרב ליכטנשטיין ז"ל בכניסה לבית-הכנסת בנאקורו

 

כל אותו הלילה נדדנ שנתי.קראתי קטעים מתוך שני הספרים שהביא לי ג'רוגה אם-בויה, אודות מחנות-הריכוז שהקימו האנגלים בלב קניה ועל התעללותם האכזרית בעצורי המחנות הללו ולמשך שעה ארוכה, נעצתי מבטי בתצלומים, מהם ניבטו פרצופיהם המעוותים והכואבים של חלק מעצורי המחנות, מאחורי גדרות-תיל דוקרניים ולרגע דומה היה, כאילו הגיעו זעקות השבר שלהם לאוזני.

הסתובבתי מצד אל צד במיטה, מנסה לגרש מן התודעה את המראות והמידע הקשה, ללא הצלחה ורק מאוחר יותר, הבנתי שאני מוטרד בעיקר בשל האפשרות שכל הדברים הללו התחוללו ממש מתחת לאפם של הורי ואחי. לא הועילו דברי ההרגעה שהשמיע ג'רוגה באוזני, טרם לכתו הביתה, ולפיהם לא היה איש מבני משפחתי מעורב בהתעללות האכזרית בבני עמו. האמנתי לו, אבל עדיין הציקה לי האפשרות לפיה ידעו הורי ואחי על המתרחש, לא הרחק מנאקורו ומהחווה שלנו ולא עשו דבר לסייע לעצורים האומללים ובאופן טבעי ביותר, זכרתי את השאלות ששאלתי במהלך השנים, על אודות ידיעתם של האזרחים הגרמנים, בדבר הנעשה במחנות-ההשמדה הסמוכים לבתיהם, ונבהלתי מן הגזירה-השווה שמצאתי בין המקרים, שהרי בגרמניה מדובר היה בהשמדה המונית שיטתית של היהודים, ואילו כאן בקניה, מדובר היה אמנם במחנות-ריכוז ובהתעללות אכזרית, אבל לא בהשמדה-המונית ובכל זאת…

למחרת בבוקר נסעתי לביתו של ג'רוגה אם-בויה ואספתי אותו, כפי שנדברנו. יצאנו בנסיעה איטית ושקטה מנאקורו והתקדמנו לכיוון דרום, בנוף של צמחייה עבותה ובתוכה מאות בקתות-מגורים, שמאחורי כל אחת מהן נמצאה חצר קטנה ומגודרת, בה גידלו האנשים גידולים שונים לצרכיהם. פה ושם הסתובבו תרנגולות צבעוניות ולאורך הדרך חנו מספר מכוניות ישנות. על מרבית הגגות רבצו אנטנות לקליטת שידורי טלביזיה ובמבט ראשון נראה לי השילוב הזה מוזר ולא מציאותי: מוצרי-צריכה של המאה העשרים-ואחת, בתוך שכונה גדולה של בקתות-מגורים פרימיטיביות, אבל ג'רוגה קרא את מחשובתי והפטיר בחיוך סלחני " כן בואנה מוריס, זאת אפריקה המתעוררת…".

מקץ נסיעה של כשעה, הורה לי ג'רוגה להסיט את המכונית ולרדת מהכביש הראשי. נכנסנו לשטח מיוער וצפוף, כשאני נוהג בזהירות רבה בין גזעי העצים ומשתדל להשאר על דרך-העפר המפותלת, ואז הגענו פתאום למתחם גדול ומגודר, שבמרכזו ניצב בניין עץ ארוך ולצידו תורן רם, עליו התנוסס דגל קניה.

יצאנו מהרכב וג'רוגה הוליך אותי לכניסה למתחם ופתח לנו את שער הברזל שסגר עליו. נכנסנו פנימה והסתכלתי על מבנה העץ המוארך. ג'רוגה הוליך אותי סביבו וכאשר חזרנו לנקודת המוצא, הביט בי בחיוכו הנצחי ואמר:" בואנה מוריס, ברוך הבא למה שנשאר מ"מחנה גיל-גיל"!".

הסתכלתי שוב סביב ולא הבחנתי בדבר שיעיד על כך שאכן מדובר בסוג של מחנה. ג'רוגה המתין מעט, לאפשר לי להתרשם ממראה עיני ואחר-כך אמר:" אין לי מושג מה אתה יודע על תולדות הקשר בין העם שלך, לבין ממשלת הוד-מלכותו, אבל כדאי שתבין כי הגעת לנקודת חיבור מאוד משמעותית בעניין הזה" פסק לרגע והמשיך:" לכאן העבירו האנגלים את מי שהיו פעם "עצורי המחתרת" שלכם, כאן ישבו העצורים האלה במחנה שנקרא "גיל-גיל", ומכאן הצליחו אחדים מהם לברוח, וכאן סייעו ההורים שלך לעצורי-המחנה, בכל הזמן שהיו כאן וגם עזרו  לבריחתם!".

ליבי הלם בחוזקה וכמו מתוך מגירה נעולה היטב, נזכרתי בפרשה, אודותיה קראתי בספר שכתב אחי הגדול טומי ואשר קראו " האם היו יהודים בנאקורו?". הספר הזה יצא לאור באנגלית ובעברית, ובאחד מפרקיו סיפר טומי אחי, על מחנה "גיל-גיל" ועל אשר התרחש בו ולשמע דבריו של ג'רוגה אם-בויה, הוצף זכרוני בפיסות המידע שנאגרו במוחי:

השלטון הבריטי בארץ-ישראל, ניסה להתמודד עם פעילי המחתרות השונות, אותם לוחמים שביקשו לשים קץ לשלטון הבריטי ולגרש את האנגלים מהארץ. בתוך כך הצליחה הבולשת הבריטית לעצור 272 מלוחמי המחתרת ומפחד שמא יביא מעצרם בישראל למהומות ולניסיונות להבריחם, החליטו הבריטים להגלות אותם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. תחילה הובאו העצורים הללו למחנה "סמבל" באריתריאה, אבל מסיבות שונות, הוחלט להעתיק את מקום מאסרם לקניה, וכך הגיעו ב-3 במרץ 1947 למחנה "גיל-גיל" הסמוך לנאקורו.

על-פי מה שכתב אחי בספרו, נקלעו יהודי קניה למצב כמעט בלתי אפשרי, שהרי מצד אחד, נהנו מן המקלט שהעניקה להם בריטניה בקניה והודות לכך ניצלו היהודים הללו, ובהם גם הורינו, מגורל נורא במחנות-השמדה. מצד שני, למרות המחוייבות שחשו היהודים כלפי האנגלים ונאמנותם לכתר-הבריטי, לא יכלו להשלים עם העובדה לפיה, אחיהם היהודים מארץ-ישראל, שבויים במחנה-מעצר בריטי בקניה, לא הרחק מבתי היהודים של נאקורו. הם מצאו עצמם בין הפטיש לבין הסדן, והתחושות הקשות ליוו את יהודי קניה בכלל ואת יהודי נאקודו והסביבה בפרט. ביטוי לכך ניתן כבר ב-24 במרץ 1947, כאשר"הסתדרות יהודי ניירובי", פירסמה מכתב פומבי בעיתונות המקומית, ובו נאמר, בין היתר, כי "שום קשר עם עצורי "גיל-גיל" לא יתבצע, אלא באמצעות 'וועד יהודי קניה' ובכך ננקטה עמדה, שלמעשה ביקשה לפסוח על שתי הסעיפים.

העצורים שהו במחנה "גיל גיל" וההתלבטות של יהודי קניה נפתרה בחלקה מכיוון לא צפוי: הצבא הבריטי שהיה אחראי על המחנה, ביקש את עזרת הקהילה היהודית באספקת סגריות, חלב ועיתונים לעצורים, ואנשי נאקורו נענו בהתלהבות ובשמחה לבקשה וכך ארגנה 'הסתדרות יהודי ניירובי' משלוחים קבועים של אספקה למחנה. העצורים זכו לקבל לא רק סגריות, חלב ועיתונים, אלא גם ספרים, ציוד-ספורט, פירות ובדיעבד התברר, כי למחנה הוברחו גם אמצעים שסייעו מאוחר לביצוע הבריחה, שתוכננה להתבצע על-ידי חלק מהעצורים.

"בואנה מקס, אבא שלך, הגיע לכאן כל בוקר " אמר ג'רוגה, כאילו קרא את מחשבותי " הוא נהג להביא לעצורים חלב טרי, גבינות, פירות ואפילו עוגות ועוגיות שהכינה ממזה פאולה במטבח שלכם. אחר-כך נודע לי, שגם הצליח להבריח פנימה מיני כלים קטנים, שנועדו לעצורים לבריחה שביצעו".

מפקד המחנה היה קולונל רייס, ואחי ציין בספרו, שהוא היה מפקד המשטרה בארץ-ישראל בזמן שאירע רצח חיים ארלוזרוב. הוא נענה לבקשתם של העצורים, להקים לעצמם מגרש טניס וכך יכלו מתכנני הבריחה, ובראשם יעקב מרידור ושלמה בן-שלמה, לנצל זאת על-מנת להשתמש באדמה שחפרו מתחת לצריף הגדול ואשר הוצאה מתוך מנהרה שאורכה כ-100 מטרים. את האדמה הזאת הטמינו העצורים בשטח שנועד להיות מגרש-הטניס ובמקביל, הם יצרו מגן-דוד גדול, משיחים ושתילים, שדרשו אף הם אדמה, וכך נוצר מקום נוסף להטמין בו מאדמת המנהרה הנחפרת.

בקצה המרוחק ביותר ממבנה-העץ, בו התגוררו העצורים, נמצא שיח-קקטוס שבאורח פלא גדל בצורה של שבעת קני-המנורה והוא שימש לעצורים נקודת-ציון אליה חפרו את המנהרה. " אתה זוכר את שיח הקקטוס שראית ביום הראשון בו נפגשנו?" שאל ג'רוגה ומשהשבתי בחיוב אמר:" זה השיח שהיה כאן ואשר שימש מעין תמרור לחפירת המנהרה. שנים אחרי שסגרו את "גיל-גיל", העבירו אנשי הוועד-היהודי את הקקטוס הזה לבית-העלמין, שם מצאתי אותך" חייך ג'רוגה.

ב-28 במרץ 1948 הצליחו 6 מבין עצורי המחנה לעשות דרכם במנהרה ולברוח. ב-13 באפריל הגיע מכתב מישראל לוועד-יהודי נאקורו ובו הבשורה המשמחת לפיה הגיעו כולם לישראל. " השמחה בבית המשפחה שלך, כמו גם בכל בתי היהודים בקניה, הייתה עצומה"  אמר ג'רוגה " השמועה על הצלחת הבריחה, פשטה מהר מאוד, ובואנה מקס וממזה פאולה, היו מאושרים נוכח הבשורה הזאת".

לעזרת הנמלטים, התגייס גם זוג רופאי השיניים הראשון בנאקורו ועל-פי הספר של אחי, מדובר בד"ר לואיס וויליאמסון, נוצרי-סקוטי ואשתו היהודיה טילי. השניים היו שותפים מלאים להברחת אמצעים שונים לעצורים, בעיקר לצורך הטעיה והסחה של השומרים הבריטים. "אני מאמין שגם העוגות שהכינה ממזה פאולה, והדברים שמסר בואנה מקס, תרמו את חלקם להצלחת הבריחה" הטעים ג'רוגה.

עמדנו שם עוד שעה ארוכה, ובעודי מנסה לשחזר את הדברים שקראתי בספרו של אחי, אמר ג'רוגה אם-בויה:" אתה היית אתמול מוטרד מאוד בייחס למה שידעו ההורים שלך על מחנות-הריכוז של האנגלים בקניה, אבל עכשיו אני מקווה שהוקל לך מעט, כי אתה אולי מבין שמצבם של בואנה מקס וממזה פאולה, לא היה פשוט. פרשת מחנה "גיל-גיל" התרחשה כאן על-ידי נאקורו, שנים ספורות לפני שהמשיכו האנגלים במדיניות האכזרית שלהם, והפעם כלפי ילידי קניה. תחשוב על כך שההורים שלך, בעצם היו פליטים שברחו מגרמניה ולמרות שאולי הרגישו סוג של חוב כלפי האנגלים, כבר בשלב הזה של "גיל-גיל", הם עמדו על הפרצוף האמיתי של האנגלים, ואפילו עשו הכל כדי לעזור לעצורים היהודים, כנגד הבריטים. ברור לך איפוא שהיה פער מנטלי גדול ביותר, בינם לבין השלטון האנגלי וכאשר הוקמו מחנות-הריכוז בקניה, זה היה זמן קצר יחסית אחרי מה שקרה ליהודים באירופה, ועד כמה שהצלחתי אז להבין, גם לחלק גדול מהמשפחה שלך".

כל מה שלמדתי בצעירותי על אודות המדיניות שנקטו האנגלים כלפי הפליטים שהצליחו לברוח מהשואה ואשר נמנעה כניסתם לארץ-ישראל על-ידי הכוחות הבריטים וכל הסיפורים אודות "הספר הלבן" שפרסמו, התנגדותם הנמרצת לעליה של יהודים לארץ-ישראל ועמדתם העויינת את היהודים, לצד תמיכתם בערבים, כל הדברים הללו השתלבו לפתע עם מראה הצריף הגדול שנותר למזכרת לפרשת "גיל-גיל" בלב קניה.

בריטניה-הגדולה, המדינה שהתיימרה לייצג תרבות נאורה ומשטר מלוכני הראוי להערצה, החינוך-האנגלי המהולל כביכול וכל 'הישגי התרבות' של האדם האנגלי הלבן,- כל אלה קיבלו במהלך הימים האחרונים תפנית חדה, נוכח תולדות מחנות-הריכוז ועל רקע מחנה "גיל-גיל" והגם שברור היה לי כבר עתה, כי משהו עמוק ומשמעותי מתחולל בקרבי, עדיין הייתי זקוק למרחק של זמן ומקום לעבד את הדברים.

חשתי הקלה מסויימת. התמונה הגדולה שהצטיירה אמש לעיני, התרחבה עתה וזכתה לקבל גוונים חדשים, אלא שעדיין לא ידעתי כיצד לעצב אותה מחדש במלים ולמרות שהרגשתי הכרת-תודה לג'רוגה, עדיין שכנה בקרבי, צילה השחור של מועקה טורדנית. הוא הסתכל עלי בחמלה גלויה ואחר-כך אמר:" אולי מחר נשלים לך את התמונה ואז תהיה רגוע לגמרי".

הורדתי את ג'רוגה אם-בויה בפתח ביתו וחזרתי לבית-המלון, בציפייה דרוכה למחר.

 

                     *         *          *

 





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים