קניה אהובתי – הפרק ה-13

Posted by: | Posted on: ינואר 28, 2016

pic012pic013pic014

נשים משבט הקיקויו

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מהעיר נאקורו ופנינו מועדות דרומית-מערבית, בדרך לעיירה קיסומו, לא הרחק מגבול קניה-אוגנדה. ג'רוגה אם-בויה לא הרחיב את דיבורו באשר למטרת הנסיעה לקיסומו, רק אמר שהחליט לקחת אותי לפגוש "אדם מעניין מאוד" וכאשר ניסיתי לדלות ממנו קצת יותר מידע על האיש, הסתפק ג'רוגה ואמר:" אתה עומד לפגוש את מי שהיה במשך שנים רבות אחד הצ'יפים' של שבט הקיקויו" ולא יסף עוד.

הנסיעה התארכה והתנהלה בנופי-בראשית עוצרי נשימה, כאשר משני צידי הכביש הפתלתל, השתרעו שטחים ענקיים ובהם מטעי אננס, שדות תירס ומאות עצי קוקוס, מנגו ואבוקדו. פה ושם חצו אריות, קרנפים, זברות וג'ירפות את הדרך, ולמראה החיות הללו, הבנתי לשמחתי הרבה, כי לפחות בשטחים האלה, טרם סגרו עליהם בגדרות ועדיין לא הפכו את האזור לסוג של 'ספארי' המיועד לתיירים צמאי צילומים ומזכרות. הכביש המשיך בדרכו וזכרתי כי עוד בהיותי בבית-המלון, הצצתי במפה ולמדתי לדעת כי מדובר בדרך המחברת בין נאקורו לבין קיסומו וכי היא נמשכת בצורה של פרסה גדולה ובהמשך מתחבר הכביש לעיירה קיטאלה ומשם לעיר אלדורט ובחזרה לנאקורו.

השמות הללו עלו מנבכי זכרוני: קיטאלה, קיסומו, אלדורט ואחר-כך רונגאי ומלינדי וממובסה, מקומות בהם עברתי מן הסתם במשך חיי בקניה ואשר שמותיהם נצרבו בזכרוני, אף שכעת, כיובל שנים ויותר מאז הייתי כאן לאחרונה, נותרו רק השמות המוכרים כל-כך, אבל מבלי אשר תצטייר לצידם תמונה כלשהי.

רק מקץ כשעה של נסיעה דמומה, נזכרתי בדברים שאמר לי אתמול ג'רוגה ושברתי את השתיקה בשאלה:" תגיד, אמרת לי משהו על כך שאני רגיש כמו אימא שלי, למה התכוונת?".

הוא הביט אלי ממקום מושבו בחיוכו התמידי והשיב:" ראיתי איך אתה מגיב, כשדברתי איתך על המשחטה-האזורית, ואחרי שהקאת את נשמתך, אולי בגלל זכרונות-ילדות שהיו לך, נזכרתי כי גם ממזה פאולה הייתה רגישה כל-כך".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

הוא שתק לרגע ממושך ואחר-כך אמר:" ממזה פאולה הייתה בן-אדם רגיש מאוד ולא יכולה הייתה לראות סביבה שום סוג של סבל או כאב, מבלי שהדבר ישפיע עליה באופן מיידי וניכר, לעומת אבא שלך, בואנה מקס, שמעולם לא ראיתי אותו מביע סוג של רגש".

שתקתי וחשבתי על האופן המדוייק בו תאר ג'רוגה, בתמציתיות, את אופיים השונה של הורי והוא המשיך:" ההורים שלך התייחסו אלינו כאילו היינו הילדים הגדולים של המשפחה, וזה משהו שלא היה מקובל בשום חווה-חקלאית באזור כולו, אבל חלוקת התפקידים ביניהם הייתה ברורה: ממזה פאולה מילאה את תפקיד האחות-הרחמניה ובואנה מקס היה ה'בוס', שרק כלפי חוץ התנהל בקשיחות, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב, ידע שבתוכו פנימה, הוא רחום וחנון וטוב לב".

חייכתי בהנאה, לשמע הדברים וג'רוגה אמר:" היה אירוע שמשקף את הדברים בצורה מציאותית מאוד, אבל אני מסופק אם אתה זוכר אותו".

לא השבתי ומשתיקתי הסיק ג'רוגה, שאין לי כרגע מושג על מה מדובר והחל לספר:" יום אחד נסעתם, ההורים שלך, אחיך טומי ואתה, במכונית ה'אוסטין' שלכם לכיוון ניירובי, אני לא יודע לשם מה הייתה הנסיעה הזאת, אבל בואנה מקס נהג, אחיך טומי ישב לצידו ואתה וממזה פאולה ישבתם מאחור. בערך באמצע הדרך לניירובי, התנגש בואנה מקס ברוכב אופניים שהגיח מולו והבחור נהרג במקום. לכם לא קרה דבר, פרט לרסיסי זכוכית שפגעו בכם מהחלון הקדמי, שהתרסק מעוצמת ההתנגשות וכל החלק הקדמי של המכונית התמלא דם".

התמונה הבזיקה מיד מול עיני: ראשו של הצעיר, רוכב האופניים, חדר מבעד לחלון המכונית, בעוד אבי לוחץ בכל כוחו על הבלמים וקולות החריקה נשמעו באוזני יחד עם צרחת-הכאב שהשמיע הבחור וכל הרכב התמלא פרצי-דם שהותזו מראשו המרוסק, יחד עם מטר של זכוכיות. ברגע שעצרה המכונית, משך אותי אחי טומי החוצה, כשכולו מכוסה דם וזכוכית, והושיב אותי לצד הדרך, כשאמי זינקה אלי לבדוק מה מצבי, אבל מיד הסבה פניה הצידה, למראה הנער המת, והקיאה לתוך התעלה שלצד הכביש. הייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי לנגד עיני מישהו שנהרג, אלא שאותה העת, עסוק הייתי בניסיונות להוציא מזרועותי ומפני רסיסי-זכוכית שחדרו לתוכי.

"המשטרה הגיעה למקום אחרי זמן, אבל לבואנה מקס לא נרשם אפילו דו"ח, כי התברר שרוכב האופניים המסכן התנגש במכונית שלכם כשחצה באופן פתאומי את הכביש " קטע ג'רוגה את התמונה הנוראה ששבה לזכרוני " ממזה פאולה לא התאוששה מהתאונה הזאת במשך שבועות ארוכים, אבל בואנה מקס דאג שיתקנו את הרכב ומחק את האירוע מזכרונו, כך על כל פנים התרשמתי, ונזכרתי בכך כשראיתי אותך אתמול מקיא את נשמתך".

ג'רוגה שינה משהו מהטון הרציני שניכר בדבריו והוסיף בבת-שחוק:" ממזה פאולה החליטה אז, שהיא חייבת ללמוד נהיגה ואפילו עברה מספר שעורים אצל מורה-לנהיגה בנאקורו, אבל נראה שלא הייתה מוכשרת מספיק לנהוג וכל פעם שניסתה לעשות זאת, בג'יפ או ב'אוסטין', ברחו כולם מהדרך והסתתרו ביער וגם שם הייתה 'מגלחת' את העצים בנהיגתה, עד שהתייאשה מהרעיון" צחק בקול רם ומשחרר.

קבעתי את מבטי במעלה הדרך וחשתי צורך פנימי להיות מרוכז עוד יותר במלאכת הנהיגה. המשכנו בנסיעה כעוד שעה ארוכה עד שהתגלו לעינינו הבתים הראשונים של קיסומו וכעבור דקות נוספות, בהן הדריך אותי ג'רוגה, כיצד לנווט את דרכי בין השכונות הצפופות של קיסומו, הורה לי לבסוף לעצור סמוך לבית חד-קומתי פשוט למראה, בשני צידי שער-הכניסה לחצר הבית, היו נעוצים שני מגיני-מלחמה צבעוניים שהיו בבחינת אות וסימן לכך שמדובר בביתו של מישהו חשוב.

יצאנו מהמכונית והתמתחנו. ככלות הכל, הייתה זאת נסיעה ארוכה ומייגעת ובמרכזה גם זכרון מטלטל.

ג'רוגה הוביל אותי לעבר דלת-הכניסה לבית והפטיר:" הגענו לביתו של ה'צ'יף' סמואל אם-בורו".

 

*      *       *

במשך שנים ארוכות היה שבט הקיקויו הדומיננטי מבין כל השבטים של קניה ובדרך-כלל מנה כרבע מכלל האוכלוסיה במדינה. פסיפס השבטים בקניה הורכב מעשרות שבטים שונים ובהם שבט המסאי ושבטי ה-לוהו, ה-קלנג'ין, ה-קמבה, ה-קיסי, ה-מרו, ה-ננדי ה-סמבורו ועוד. בניגוד לשבט ה-מסאי, שבעיקרו היה שבט של נוודים, ישבו אנשי ה-קיקויו בשטח שנקרא "הרמות הלבנות" ולימים מצא עצמו בעימות חזיתי עם השלטון האנגלי-הקולונויאלי, שביקש לראות בשטחים הללו חלק בלתי נפרד מהאדמות השייכות לכתר-הבריטי ונראה שכבר אז נטמנו זרעי השינאה של ה-קיקויו לאדם הלבן.

לימים מצאו עצמם אנשי ה-קיקויו, עבדים במטעי-הקפה של האנגלים, וזאת בהתאם לתקנות שהנהיג כבר בשנת 1903 השליט הבריטי סר צ'רלס אליוט, מי שהתייחס בבוז, בביטול ובהתנשאות כלפי כל האפריקנים באשר הם. במרוצת הזמן נאסר על שבטי ה-קיקויו, ה-קמבה      וה-ננדי, לגדל באדמותיהם תה או קפה והותר להם רק לעבוד, תמורת שכר זעום ומעליב, עבור האנגלים, שראו עצמם לא רק בעלי האדמות הגזולות, אלא כמי שתפקידם לחנך את האפריקנים ולהציג להם את עקרונות התרבות הלבנה "הנאורה".

היחסים בין האפריקנים של קניה, לבין הלבנים-הבריטים, החריפו בהדרגה והגיעו לשיא חדש בשנת 1915 כאשר נחקק "חוק קרקעות הכתר" שכאמור, קבע כי האדמות כולן, שייכות לכתר-הבריטי. מנהיגי השבטים ובראשם הקיקויו, לא הסתירו את זעמם נוכח החוק החדש, אבל שמרו עדיין על איפוק מסויים מול השלטון הבריטי, אף כי מתחת לפני השטח, החלה ללחוש אש המרד, העתיד להתפרץ בהנהגת הקיקויו.

מטבעם היו אנשי ה-קיקויו לוחמים בנשמתם ובהדרגה הכשירו את הקרקע למיליטנטיות, שבסופו של דבר הביאה למרד ה"מאו-מאו" נגד האנגלים. נוכח קיצוץ שכר-העבודה של הפועלים בשנת 1921, החלה תסיסה גדולה בשבטים בקניה, ובמיוחד בקרב אנשי ה-קיקויו וכך הקימו אותה השנה את "אגודת הקיקויו", שהסבה מאוחר יותר את שמה ל"אגודה המזרח-אפריקנית" ושילבה ידיים עם שבטי המסאי, ה-קמבה וה-לואו.

בראש במאבק הזה עמד מנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, שלא הסתיר את שינאתו לאנגלים וסחף אחריו את השבטים ששיתפו פעולה עם ה-קיקויו. עיקר זעמו של הארי תוקו יצא כנגד אנשי המיסיון, שהגיעו לקניה וניסו לכפות על השבטים להפסיק ממנהגם העתיק, לבצע ברית-מילה לנערות. בתחום זה ניסו בעיקר פעילי "המיסיון הנוצרי של סקוטלנד" להפעיל לחצים ואיומים על השבטים, שסירבו להנתק ממנהגם עתיק-היומין ומנהיג ה-קיקויו, הארי תוקו, קרא לתומכיו, בשנת 1928, "לגרש את האירופאים מארץ זו" ועד מהרה נעצר ונכלא בבית-הסוהר.

בסופו של דבר שוחרר הארי תוקו מכלאו בשנת 1931 והקיקויו עברו לשלב הבא, במאמץ לדחוק החוצה את רגלי המסיון הנוצרי. מנהיגי השבט הקימו את ה-"קארינג'א", מערכת-החינוך העצמאית שלהם, וכתוצאה מכך אכן איבד המסיון בהדרגה את השפעתו, אלא שכעבור שנתיים ימים, נפל שוב דבר במערכת היחסים בין שבטי קניה לבין השלטון הבריטי: הממשלה החליטה בשנת 1933 על הקמת " וועדת קרטר לענייני קרקעות" ולחבריה נדרשו לא פחות מ-5 שנים, לבדוק את מצב האדמות בקניה והבעלות עליהן. בסופו של דבר החליטה אותה "וועדת קרטר" כי הקרקעות ישארו בבעלות הכתר-הבריטי והקנייתים אפילו לא יזכו לפיצוי תמורתם, מה שהניח את היסודות להקמת חזית מאוחדת נגד הבריטים בהנהגת הקיקויו.

לקיקויו הצטרפו אותה העת, גם שבטי ה-קמבה וה-ננדי ,שמחו על דלול בעדרי-הבקר שלהם וזמן קצר מאוחר יותר, בדצמבר 1938 פרצה "שביתת מומבסה", שנועדה למחות על תנאי-שכר ירודים של העובדים ושוב בהנהגת הקיקויו.

לבריטים נמאס מהמצב השורר בקניה והם הוציאו מחוץ לחוק את "האגודה המזרח אפריקנית" והכשירו את הקרקע ליסודה של תנועת ההתנגדות, בראשה עמדו מנהיגי הקיקויו. בשנים 1942-1943 נקלעה קניה למחסור חמור במזון, דבר שגרם רעב המוני, ממנו סבלו בעיקר השבטים השונים. הממשל ניסה לעודד את החקלאים, להגדיל את התפוקה של גידוליהם, באמצעות תמריצים, אלא שמי שנהנה מהם, היו כמובן החקלאים הלבנים ובעלי-החוות, על חשבון הפועלים שנאלצו עקב כך, לעבוד קשה הרבה יותר, מבלי לקבל תמורה נאותה לעבודתם.

על רקע זה, נטל הקיקויו לידיו את היוזמה, שהובילה בסופו של דבר למרד ה"מאו-מאו", בניצוחו של מנהיגם ג'ומו קנייטה, מי שלימים נבחר לנשיאה הראשון של קניה. אלא שבתוך המבנה השבטי של הקיקויו, נמצאו אלה שתכננו את המהלכים הגדולים ועל-פיהם נקבע כיצד ומתי יתנהלו הדברים מול השלטון הבריטי.

ג'ומו קנייטה ועמיתיו, היו המוציאים אל-הפועל, של מה שקבעו ה'צ'יפים', אותם מנהיגים זקני-השבט.

 

                                                                                  *   *   *

בתוך הבית פנימה, קיבל אותנו הצ'יף סמואל אם-בורו, כשהוא יושב על כיסא-גלגלים ועטוף גלימה דקה וצבעונית ומאחוריו גבר גדל-מידות, שהתברר כי היה מטפלו האישי. ג'רוגה התקדם לעבר הזקן, כרע על ברכיו למרגלות כיסא-הגלגלים ונשק בחום לשתי ידיו של הצ'יף ואחר-כך רמז לי להתקדם לעברו.

נגשתי אליו בצעד כבד, נבוך מהמצב אליו נקלעתי, שכן לא היה לי כל מושג שאתקל בדמות כה ישישה הנזקקת לסעד. הושטתי אליו את ידי והוא נעץ בי מבט ממושך, כשהוא אוחז בכף-ידי וברך אותי לשלום בקול חזק ומפתיע בעוצמתו, נוכח רפיון גופו הדק. מעיניו השתקף ברק שהעיד על חיוניות רבה ומהר מאוד הבנתי, שמדובר במי שנפשו ושכלו ותבונתו, איתנים וחזקים הרבה יותר מהגוף שהכיל אותם, ורק בדיעבד הבנתי מג'רוגה, שמדובר באיש שכפי הנראה קרב ובא לגיל 100, אף שאין לכך עדויות מוסמכות ואין לאיש מושג כמה נשים, ילדים, נכדים ונינים, יש לו.

סמואל אם-בורו שחרר את אחיזתו והזמין אותי לשבת מולו, על כורסת-נצרים גדולה ובה כריות צבעוניות למכביר. ג'רוגה התיישב אף הוא לצידי ועד מהרה נעלם המטפל מהחדר וחזר כהרף-עין, כשהוא מניח על שולחן קטן שניצב בסמוך, קערות גדולות וגדושות מיני פרי שונים ולצידם כוסות ובהן תה-קר וקנקן גדול ומלא חלב-קוקוס.

הצ'יף הביט בי ארוכות וללא אומר ולרגע ממושך, הרגשתי כאילו הוא בוחן את נפשי ורוחי ומחטט בהם בניסיון לאתר דבר-מה. ג'רוגה שבר את השתיקה ואמר:" בואנה מוריס, זהו כפי שכבר אמרתי לך, הצ'יף סמואל אם-בורו, מי שהיה המנהיג הגדול של שבט הקיקויו באזור נאקודו, כאשר פרץ המרד הגדול".

הסתכלתי על האיש הרתוק לכיסא-הגלגלים ולא הצלחתי לדמיין אותו כלוחם-מנהיג המסתער על בתי האנגלים, כשחנית ארוכה בידו והמוני לוחמים לצידו, אבל ג'רוגה אם-בויה חיבר אותי למציאות שהייתה פעם מנת חלקי ואמר:" אם אתה זוכר, בפעם הראשונה שנפגשנו בביתי, שחזרתי באוזניך את המיתקפה של לוחמי ה"מאו-מאו" על בית-החווה שלכם וספרתי לך שדבר ההתקפה הזאת נודע לי מבעוד מועד, דבר שאיפשר לי להזהיר את אבא שלך, בואנה מקס, וכך בעצם הצלחתם להמלט מהחווה ברגע האחרון, בטרם הותקפה".

הנעתי ראש לחיוב, כשמבטי נעוץ בפני מארחי הצ'יף סמואל אם-בורו, בעוד ג'רוגה ממשיך ומטעים:" כאשר נודע לי כי ה"מאו-מאו" בהנהגת צ'יף סמואל, עומדים לתקוף גם את החווה שלכם, הגעתי אליו באחד הלילות ובקשתי ממנו, בעצם התחננתי בפניו, שימתין עוד יום או יומיים וישהה את ההתקפה, כדי לאפשר למשפחה שלך להימלט ולהינצל" הפסיק לרגע, כשהוא מביט בפני מנהיגו הגדול ומיד המשיך ואמר:" הצ'יף הגדול אם-בורו נענה לבקשתי ודחה את המיתקפה ביומיים ובזכות כך ניצלתם ממוות בטוח, אילו נערכה המיתקפה במועד שתוכנן, אין ספק שאתה, בואנה מוריס, לא היית יושב כאן היום!".

צ'יף סמואל אם-בורו חייך חיוך רחב למשמע הדברים והמשיך לנעוץ בי את מבטו. אחרי רגע של דממה אזרתי עוז ופניתי אליו:" למה דחה אדוני את ההתקפה על הבית שלנו? מה קרה שאדוני השתכנע מהדברים ומהבקשה של ג'ורגה אם-בויה?".

צ'יף סמואל אם-בורו גחן קדימה, אולי מתוך כך שחשש שמא לא אשמע את דבריו, חרף נעימת קולו הברורה ואמר:" בואנה מוריס ג'וזף, אני מברך אותך על שובך לארץ מולדתך ועכשיו, למרות שזקנתי ונחלשתי וגם הזיכרון שלי אינו כפי שהיה, אני גם מברך על כך, ששמעתי בקולו של אדון ג'רוגה אם-בויה, מי שהיה ה'בוי' שלכם וטיפל בך וגידל אותך מיום שנולדת ועד שעזבת".

לא הגבתי והמתנתי להמשך דבריו:" תראה בואנה מוריס ג'וזף " הטעים הזקן "אדון ג'רוגה אם-בויה סיפר לי, באותו לילה בו נפגשנו, בעצם שעות ספורות לפני ההתקפה המתוכננת על החווה שלכם, שאתם לא אנגלים ולא בריטים, אלא לבנים ממוצא אחר וממקום אחר ושההורים שלך אנשים מיוחדים, שונים ואחרים מכל בני הבליעל הלבנים שכבשו את קניה! הוא סיפר לי על הייחס החם והמיוחד של אבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, לכל מי שעבד בחווה שלכם, על כך שדאג לכל מחסורם ושילם להם בעין-יפה תמורת עבודתם ועל הייחס המיוחד של אימא שלך, ממזה פאולה ג'וזף, לעובדים בכלל ואליו ואל הממזה שלו בפרט, כאילו היו הם הילדים שלה". הצ'יף פסק מדיבורו, נטל לידיו פרוסת מנגו שהגיש לו מטפלו ונגס בפרי העסיסי בשתי שיניו הקדמיות, היחידות שנותרו כפי הנראה בפיו ובעוד מטפלו מנגב את זוויות פיו הנוטף, המשיך ואמר:" אדון ג'רוגה אמר לי שאתם יהודים, ולא לבנים מהסוג הנורא והגרוע שהגיע לקניה ובעצם ברחו ההורים שלך מהשמדה באירופה ומצאו כאן מקלט ולכן צריך לאפשר למשפחה הזאת הזדמנות לברוח מההתקפה שתוכננה להתבצע. לא ניתן היה לבטל את המיתקפה כי היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתכנון הגדול שלנו, שנועד לגרש את האנגלים מקניה, אבל הסכמתי להענות לבקשה והוריתי לדחות את המיתקפה ביומיים, כדי לאפשר למשפחת ג'וזף להמלט, לפי בקשתו של אדון ג'רוגה אם-בויה".

עוד בטרם הספקתי לעכל את הדברים הללו, מיהר הצ'יף הקשיש להוסיף, בחיוך קטן ואמר:" הצטערתי מאוד לשמוע שאבא שלך, בואנה מקס ג'וזף, התעקש תחילה לא לברוח מהחווה, ורצה להישאר בה ולהילחם עליה, אבל שמחתי בשבילכם שבסופו של דבר, הספיק אדון ג'רוגה לחזור בזמן מניירובי, אליה הסיע אותכם ולשכנע את בואנה מקס ג'וזף לברוח ולהינצל ואני חושב שהדבר קשור אליך".

"אלי?" שאלתי בפליאה.

כאן התערב ג'רוגה אם-בויה והשיב:" אבא שלך, בואנה מקס, אהב אותך בצורה מעוררת קינאה, הוא היה כל-כך קשור אליך, מיום שניצלו חייך כשנולדת, עד שהמחשבה שמא כבר לא יראה אותך יותר, במידה שישאר בחווה וילחם במורדים, המחשבה הזאת כפי הנראה שיכנעה אותו, בסופו של דבר לעזוב ברגע האחרון ולהציל את חייו, כדי להגיע אליך".

דממה מעיקה השתררה בחדר. הבטתי בקירות שסביבי, כולם מעוטרים בשטיחים צבעוניים גדולים. בפינות ניצבו אגרטלים ענקיים ובהם חניתות, כידונים, רומחים ושאר כלי-מלחמה ולצידם מגינים צבעוניים, אשר שימשו מן הסתם את לוחמי ה"מאו-מאו" בזמנו ואז שמעתי שוב את הצ'יף הזקן:" בואנה מוריס, אתה צעיר ואולי לא יודע ולא זוכר, אבל המלחמה שלנו הייתה במטרה לגרש את האנגלים-הלבנים מהאדמות שלנו, אחרי כל מה שהם עוללו לנו במשך כל השנים! בוא ואספר לך משהו מעניין: פעם סיפר לי ג'ומו קנייטה, על חלום מוזר שהיה לו ובחלומו ראה את הנביא 'מונגו', והנביא הזה נתקף בחיזיון ובו ראה זרים הבאים לארץ הזאת, מעבר לימים-רבים, וצבע עורם כצבע הצפרדע הקטנה והבהירה ובידיהם מקלות-קסמים, המפיקים אש והם יטיבו להרוג בהם, אף יותר מחיצים-מורעלים. עצת הנביא 'מונגו' היתה, לפי ג'ומו קנייטה, לא לצאת לקרב נגד הזרים הקרבים ובאים. אבל בדיעבד התברר כי לא שמענו בקולו של הנביא 'מונגו' ויצאנו לקרב, אותו הנהיג ג'ומו קנייטה, בהשראת הצ'יפים שלנו ולמרות שהצלחנו לגרש את האנגלים-הלבנים, אני לא בטוח שעשינו בחכמה כשלא שמענו בקול הנביא".

"למה?" שאלתי בתמיהה.

הצ'יף הזקן נאנח עמוקות והסביר:" ראה נא, האנגלי-הלבן רק עשה לנו רע, מאז דרכה כאן כף רגלו, התייחס אלינו השחורים, כאל גזע נחות ומפגר, התערב בכל המנהגים והמסורת שלנו בניסיון לכפות עלינו את דרכיו. אחר-כך החדיר לכאן את תאוות-הדם שלו בצייד, לא להשגת מזון, אלא למשל לסחר בשנהב, ורצח לשם כך אלפי פילים וקרנפים, מהם הסיר את הקרניים והזנבות, והמשיך לצוד את החיות שלנו לשם שעשוע ולשגת עורות ומזכרות. אחר-כך יצא 'לצוד' אותנו, באמצעות שליחי-המסיון שבאו לכאן, נישל אותנו מכל האדמות שלנו, רדה בפועלים שעבדו בחוות-החקלאיות, כאילו היו עבדים, שילם שכר-רעב לעובדים וכאשר החלה ההתקוממות נגד כל הדברים הנוראים שעשה האנגלי-הלבן, הוא גייס את הצבא והקים כאן מחנות-ריכוז, בהם התעלל בעצורים, אנס, בזז, העביד-בפרך, עינה ענויי-תופת ואפילו רצח בדם-קר!". הזקן התנשף בכבדות ומטפלו הורה לנו, בסימני-ידיים לחדול מהשיחה, שגרמה לצ'יף התרגשות מיותרת ומסוכנת, אלא שהוא חפץ להמשיך ואחרי שנרגעה רוחו, אמר:" הצלחנו לגרש את האנגלי-הלבן מקניה והתגברנו על 'מקלות-הקסמים יורי-האש' שהיו לו, ועשינו זאת בחיצים-מורעלים ובשיטות-לחימה שלנו, אבל כפי שאמרתי לך קודם, אולי היינו צריכים לשמוע בקולו של הנביא-מונגו ולא לצאת למלחמה הזאת".

נעצתי בו מבט ממושך, שומר על שתיקתי והוא הבין שאני ממתין להסבר ואמר, הפעם בקול חלוש:" אחרי שגרשנו את האנגלי-הלבן, חשבנו שהמדינה הזאת תתפתח ותפרח ותשגשג, בהתאם לשאיפות ולחלומות שלנו, אבל מה שהתרחש בקניה, במהלך כל השנים האלה, הביא אותנו למצב קשה, גם בלי האנגלים-הלבנים, אבל זה כבר סיפור אחר, שלא נמצא אצלי ושגם לא אזכה לראות איך ומתי הוא מסתיים".

לא הספקתי להבחין במנוד ראשו של הצ'יף, לעבר המטפל שלו, אולם מקץ רגע הופיע הלה מולי והושיט לי מגן-מלחמה קטן, מקושט ומעוטר בריקמת-יד צפופה ומהודקת ובה דגלה של קניה ובמרכזה הסמל-הלאומי שלה. הצ'יף חייך לעברי ואמר:" זה בשבילך, בואנה מוריס ג'וזף, שתמיד תזכור שבאת לעולם מקניה-אהובתי!".

מצאתי את עצמי מתרומם ממקומי ואחר-כך, קד עמוקות כלפי צ'יף סמואל אם-בורו , ונושק בחום רב את כפותיו, כשדמעות גדולות מציפות את עיני.

 

 

 





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים