קניה אהובתי – הפרק ה-15

Posted by: | Posted on: פברואר 8, 2016

kenya

הכניסה לאוניברסיטת ניירובי

 

הנסיעה מנאקורו לניירובי התמשכה על פני שעות ארוכות וחלפה בתוך נופי-בראשית, חלקם מוכרים ואחרים זרים לי וחדשים. ג'רוגה ישב מרבית הזמן לצידי בשתיקה לא אופיינית ונראה היה לי כי שקע בהרהוריו, מה שאיפשר לי לספוג אל קרבי את ההוד וההדר של נופי ארץ-ילדותי, מבלי להיות עסוק בשיחה עמו. מרבית הדרך לניירובי עברה במרחבי ג'ונגל צפופים ואחר-כך ביערות נמוכים יותר, שעד מהרה התחלפו במישורים גדולים, עטויי עשב-סוואנה ושיחים נמוכים. פה ושם זכיתי שוב לראות מקרוב עדרי פילים, קרנפים, זברות, ג'ירפות ולהקות של אלפי עופות נודדים בשלל צבעים ושוב חשתי פליאה והשתוממות, נוכח העובדה לפיה עדיין מצויים באזור הזה מקומות בהם יכולות החיות לשוטט באופן חופשי, מבלי שיסגרו עליהן בסוגי "ספארי" שונים המיועדים לתיירים צמאי צילום.

ג'רוגה נרדם ורק כאשר התקרבנו לפאתיה של עיר-הבירה, נעור משנתו והתמתח על מושבו והחל מנווט את דרכי ברחובותיה של ניירובי. העיר הצפופה והתוססת, בשעת-צהרים מוקדמת, קידמה את פנינו במזג-אוויר חמים ובהיר ועד מהרה נכנסנו לאחת השכונות השקטות של העיר ומקץ דקות ספורות, נכנסנו בשעריה של אוניברסיטת ניירובי.

ד"ר ג'וזף אראמו, קיבל את פנינו במשרדו המרווח במאור פנים ולאחר שהחליף חיבוקים ונשיקות עם ג'רוגה אם-בויה, לחץ את ידי בחמימות רבה והזמין אותנו להתיישב בכורסאות-הנצרים שבחדר עבודתו וכפי שכבר הורגלתי, מאז שובי לקניה, ניצב מולנו שולחן עגול עמוס פירות טריים וכוסות גבוהים מלאי חלב-קוקוס. ד"ר ג'וזף אראמו, לבוש חליפה אפורה וחנוט בעניבה כחולה, המתין לבואנו וניכר היה שהקפיד לפנות את זמנו לצורך המפגש ואף הודיע למזכירתו, כי הוא מבקש שלא יפריעו לו עד אשר תסתיים הפגישה.

איש גבוה, בעל מאור-פנים, שערו מקורזל וחרף משקפי-הקרן שהרכיב, נראה לי צעיר מכפי שסברתי משום מה שיהיה, וכאשר פתח את פיו לדבר, חשף שורה צחורה של שיניים, בחיוך כובש ומגרונו בקעה נימת קול רכה ונעימה.

"בואנה מוריס ג'וזף" פתח ואמר " הרשה לי קודם כל לברך אותך על שובך לארצך-מולדתך, אין לי ספק שזהו ביקור מיוחד ומרגש עבורך ואני שותף להתרגשות שלך" היפנה מבטו לג'רוגה אם-בויה, שישב לצידנו והוסיף:" אדון אם-בויה, אחי ורעי וידידי, כבר הספיק לספר לי ארוכות עליך ועל משפחתך המיוחדת וצר היה לי לשמוע ממנו, כי הוריך כבר אינם בין החיים".

הצצתי במבוכה בג'רוגה, שהספיק כמסתבר לעדכן את ד"ר אראמו, לפחות בחלק מקורותי והוא חייך קלות, אך לא הגיב ואז המשיך ד"ר אראמו ואמר:" אנחנו נמצאים בבית-הספר לעסקים של אוניברסיטת ניירובי ואני משמש מנהל החוג למנהל-עסקים, אחד מתוך שלושה חוגים ללימודי תואר-שני ולצידו החוג לחשבונאות והחוג למדעי-הניהול. יחד אתי מלמדים כאן כ-120 מרצים ואנחנו קיימים כאוניברסיטה מוכרת, מאז שנת 1964 ועכשיו אתה יודע בערך לאן הגעת" חייך.

הנדתי ראשי לאות הבנה והוא המשיך:" אדון אם-בויה ביקש ממני לדבר איתך על מה שהתרחש בקניה מאז עצמאותה ועד היום, אבל אני לא כל-כך רוצה לשאת באוזניך הרצאה משעממת ומעדיף לדבר איתך על דברים אחרים, אם לא איכפת לך?".

" ד" אראמו, אני ממש מודה לך על שהסכמת לקבל את פני ומצאת…" ניסיתי להגיד, אבל הוא הניף את ידו הגדולה וקטע אותי בבת-שחוק ואמר:" בוא נא נסכם שאני ג'וזף עבורך, בלי תארים מיותרים" ומיד הוסיף:" חוץ מזה, ראה איך החיים מוזרים: אתה ואני נולדנו כאן בקניה ולשנינו קוראים ג'וזף!".

חייכתי נוכח הגילוי המפתיע שעלה במוחו, אבל הוא כבר הפליג הלאה:" תראה, בואנה מוריס, בניגוד לאדון אם-בויה, ידידי ורעי ואחי-בנפש, הוא בן שבט קיקויו ואילו אני בן שבט מסאי ולמרות ההבדל הזה, לפחות במקרה האישי שלנו, יש בינינו קירבה עמוקה וארוכת שנים, מה שקשה להגיד על מערכת היחסים שהייתה בין שני השבטים האלה בעבר ולעיתים גם עד לא מזמן".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

ד"ר אראמו נטל מהצלחת העמוסה שעל השולחן, פלח גדול של אננס ונגס בו, כשהוא מוחה את פיו במטפחת צחורה ששלף מכיס מקטרונו ואמר:" בוא ואספר לך מעט על שבט המסאי ואז תבין אולי, מה בדיוק התרחש כאן ואיך השפיעו האירועים על כולנו ובמקרה הזה, אם תרשה לי, גם עליך".

"גם עלי?" שאלתי בהשתוממות גלויה.

ד"ר אראמו הניד ראשו בחיוב והטעים:" קניה הייתה ייעד תמידי לספינות שהגיעו לחופיה מהאוקיאנוס-ההודי ומחצי-האי ערב ובסוף המאה ה-15, נכבשה בידי הפורטוגלים. אחריהם הגיעו לכאן הערבים וכעבור שנים החלו הבריטים להשתלט על קניה ובסביבות 1895 תקעו גם כאן את יתד הקולוניאליזם והגדירו את המדינה הזאת כ"שטח החסות המזרח-אפריקני", עד שבשנת ,1920 סיפחו באופן רשמי את קניה לכתר-הבריטי. עד אז התנהלו החיים בקניה על בסיס שבטי, כלומר לכל שבט היו השטחים שבבעלותו והוא עשה בהם כפי שנהגו אבות אבותיו במשך מאות שנים. המצב הזה, גרם מפעם לפעם סכסוכים קשים בין השבטים וייצר יריבות, על רקע הרצון והצורך לשלוט בשטחי-מרעה וכך מצאו למשל אנשי המסאי, הקיקויו והסמבורו את עצמם, משני עברי המתרס".

ד"ר אראמו בחן אותי מקרוב, לראות אם אני מצליח לעקוב אחר מהלך דבריו והמשיך:" אולי אתה זוכר, או שאתה לא כל-כך יודע, בכל זאת היית צעיר מאוד כאשר עזבתם את קניה, אבל יש לנו מנהגים שונים מאלה של הקיקויו וגם משבטים אחרים" הציץ לרגע בג'רוגה השקט ואמר:"אנחנו למשל מאמינים שכאשר נברא המסאי הראשון, הוא קיבל במתנה מהאל 'אנגאי' פרות ומכאן שכל הפרות שייכות בעצם לשבט המסאי, מה שכמובן לא מקובל על הקיקויו ועל שבטים אחרים. הבקר היה תמיד מקור החיים של המסאי ובעל מעמד מיוחד בשבט, גם במובן הטכסי וגם בכל הקשור לערכו הכלכלי. אבותינו החדירו בנו את האמונה, שלדם הפרה יש סגולות מיוחדות ומאריכות-חיים ולכן הונהג למשל הטקס בו מקיזים דם מהצוואר של הפרה, באמצעות חץ מיוחד, ושותים את הדם הזה. הפרה הייתה תמיד אמצעי תשלום וערכה של האשה נמדד לפי יחדות-פרה: קונים אשה באמצעות תשלום בפרות, ומעמדו של אדם ניכר ונקבע, בהתאם לכמות הפרות שברשותו, מה שהופך אותו לבעל כח והשפעה בשבט ובכפר.אגב, הלוחמים של השבט נהגו לשתות את חלב הפרה רק בחברותא ונמנעו מלאכול בשר בנוכחות האשה, אלא רק בהחבא בין השיחים. כל החיים של שבט המסאי, התנהלו תמיד סביב החלטות שקיבלו הצ'יפים שלהם, זקני ומנהיגי השבט והם אלה שהכתיבו מה מותר ומה אסור ומחוייב המציאות. כך למשל הנהיגו במסאי את טקס ברית-המילה, שנערך אחת לשבע שנים לנערים-לוחמים. זאת ברית-דמים משותפת לנערים בגיל 14 לערך, והטקס התקיים מול ראש-השבט שניצב באמצע מעגל הזקנים וכל נער ניגש לטקס בתורו, לעבור את הברית ואם חלילה גילה פחד, היה מגורש ומשפחתו המבויישת בגללו, נאלצה לשים עפר על הראש ועדר-הבקר שלה, לא יכול היה לעבור יותר בשער הכפר והיא הייתה מוחרמת. ילדי השבט נהגו לעבוד מגיל שש עד גיל שמונה בטיפול בעיזים ובכבשים ורק אחר-כך, הורשו לרעות את הבקר. הלוחמים נחלקו לארבע קבוצות גיל שונות, צעירים, בכירים, בוגרים וזקנים ובהדרגה, בהתאם לקידומם, הצטיידו ב'מקוקי' שזאת חנית, ב'סימי' שזאת חרב וב'רונגו' שזאת אלה. הרחבת מעגל הלוחמים, בוצעה אחת לפרק זמן שנקבע על-ידי הזקנים ולגברים לא הייתה מגבלה לשאת נשים, לפי מפתח כלכלי טהור ובלבד שלא מדובר בלוחמים צעירים שאסור היה להם לשאת נשים. נשים לא נישאו למי שהכניס אותן להריון ולפני הנישואין, עברה כל אשה את טקס ברית-המילה שלה ואחר-כך קיבלה מבעלה מספר פרות, אותן הייתה מעבירה בירושה לבניה. אשה מגולחת ראש, סימלה בכך את מוכנותה לקיום יחסי-מין ואם הצמיחה שיער, סימן היה הדבר להריונה. אשה לא נחשבה בוגרת, עד שבנה עובר את ברית-המילה ואת טקס-המילה לבנות, היו הנשים מבצעות, ללא נוכחות של גברים. מרבית נשות השבט נהגו לעקור שן-אמצעית תחתונה, כאות וסימן לכוחה להדוף את העין-הרע ובדרך-כלל היו כל הנשים גם אחראיות על הקמת בקתות המגורים בכפר מגללי הפרות שלהן".

בבת אחת הפסיק ד"ר אמארו את דבריו ונעץ בי מבט חד. לרגע ממושך השתררה בחדר דממה מעיקה, ומאחר שלא הגבתי על הדברים, שאל ד"ר אמארו ומיד גם השיב:" מדוע סיפרתי לך את תמצית תולדות שבט מסאי ומנהגיו? הנה, אגיד לך: יושב לפניך ד"ר ג'וזף אמארו, ראש החוג למינהל-עסקים באוניברסיטת ניירובי, מוקף במיטב הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, מחשבים מתוחכמים, אינטרנט-מהיר וגישה נוחה ומיידית לכל מאגרי-הידע המעודכנים בעולם! אשתי מועסקת כעורכת-דין, באחד המשרדים הגדולים בקניה, בני אקדמאים בעלי תארים באוניברסיטאות אמריקניות, אחד מהם מתגורר בוושינגטון הבירה ומשמש נציג בכיר של ממשלת קניה שם, והשני גר בלונדון ועובד בחברת מחשבים גדולה, ובתי עיתונאית מצליחה וידועה" הפסיק שוב לרגע והמשיך:" אבל בואנה מוריס, אני ומשפחתי המתקדמת והמצליחה, בני שבט מסאי! אבותי ואבותיהם נדדו בסוואנות של קניה, עם עדרי-הבקר ונהגו בדיוק כפי שתארתי לך לפני רגע, כבנים גאים של שבט המסאי ואין ספק שסבא שלי רכש את סבתי, תמורת מספר ראשי-בקר וסבא שלו נהג להוציא דם מצוואר הפרה ולשתות אותו!".

"אני לא מבין למה אדוני חותר" אמרתי בשקט.

"ברור בואנה מוריס  שאתה לא מבין" באה התשובה ולאחריה:" אני מייצג עבורך את קניה המודרנית והמתקדמת, במובנים מסויימים גם העשירה, בקנה-מידה מקומי ואני אפילו נחשב מקורב לשלטון, למרות שהוא מבוסס מרבית הזמן על אנשי הקיקויו ובכל זאת, בין תולדות השבט הפרימיטיבי שלי, כפי שתארתי לך חלק מן המסורת שלו, לבין מצבי ומעמדי היום, חוצצת תהום ענקית".

"אדוני מתכוון בוודאי לשלטון האנגלי שהיה פה" אמרתי.

ד"ר אמארו הניד ראשו לשלילה ובזווית עיני הבחנתי בחיוך על פניו של ג'רוגה אם-בוי ." לא ולא, בואנה מוריס, ממש לא" הגיב נחרצות         " האדם הלבן, האנגלי-הבריטי, הגיע לכאן לכבוש את האדמה שלנו, לנצל אותה ואת כל בני השבטים של קניה, הקיקויו, המסאי, הלוהו, הלואו, הקלנג'ין, הקמבה, הקיסי, המארו, הסומברו והננדי. האנגלי נישל מאות אלפי אקרים של אדמה, כמו למשל את כל אדמות שבט הסמבורו על-יד הר-קניה, באמצעות 'ארגון-צדקה' שגירש משם אלפיים משפחות ובהן גם משפחתו של דניאל ארמפ מוי, מי שהיה הנשיא לשעבר בקניה. המיסיון האנגלי, במיוחד הסקוטי, לחם נגד המנהג העתיק של המסאי, לקיים ברית-מילה לבנות וכאשר החלה כאן ההתקוממות שהביאה ל"מאו-מאו", ביצע האדם האנגלי-הלבן, פשעים נגד האנושות, רצח, אנס, עינה והנהיג מחנות-ריכוז ומעולם, מעולם לא נתן איש מהם את הדין על הפשעים הללו, כי בסופו של דבר, מדובר באדם-הלבן "הנאור" המתורבת שרק ביקש להביא לקניה את הקידמה והפיתוח!".

"איך זה מתקשר לכל מה שאמרת קודם?" שאלתי בשקט.

ד"ר אמארו רכן לעברי והשיב:" למרות כל מה שעוללו כאן האנגלים-הבריטים, וחרף כל הפשעים הנוראים שהם עשו בקניה, אני לא מאשים אותם במצב שלנו".

"מה זאת אומרת?"

"קניה נחשבה עד לא מכבר, לעוגן יציב במזרח-אפריקה, למדינה שמתקדמת בצעדי ענק לקראת עצמאות כלכלית ולבעלת השפעה חיובית על מרבית היבשת, אבל מדובר בסוג של תרמית עצמית, באשלייה, בהונאה-עצמית ובמצג-שווא" אמר ד"ר אמארו " מעט מאוד אנשים בקניה יודו בפניך שהחברה שלנו חיה בתוך משבר-זהות עמוק, בכך שאנחנו לא עם, אלא פסיפס של שבטים, שהתפרים ביניהם מאוד מאוד גסים! ובכלל, מי אני? ד"ר ג'וזף אמארו, בעל השכלה מערבית, או נכד ונין לשבט המסאי הפרימיטיבי, או שניהם גם יחד? ומי הוא זה, ידיד נפשי ג'רוגה אם-בויה? ממנהיגי שבט הקיקויו בעת החדשה, שרכש את השכלתו בלונדון? או נכד ונין לשבט הקיקויו, הלא פחות מפגר, ואולי כל אלה יחד?! וכיצד קרה שדווקא הוא, בן שבט הקיקויו, יוזם מרד ה"מאו-מאו", גרם להצלת משפחתך, בעודו משמש לכם 'בוי' משרת? בכך אין להאשים את האנגלים-הבריטים הלבנים, מהם למדנו דברים אחרים כמו טרור, פריצות, סחר-בסמים ושחיתות נוראה!".

"אם אני יורד לסוף דעתך, אין עם-קנייתי, אלא רק שבטים שחיים כאן יחד?" ניסיתי להקשות.

הוא חייך בשביעות רצון גלויה:" בדיוק כך, בואנה מוריס! אין עם-קנייתי, יש יותר מארבעים מקורות שבטיים שייצרו יחד מנגנון המאפשר חיים משותפים, שמפעם לפעם, מתפרקים בקול גדול ובשפיכות-דמים נוראה ובכך אין להאשים את האדם הבריטי-האנגלי הלבן. אבל אם תהרהר בדבר, תבדוק את ההיסטוריה של בני עמך ותראה שיש לנו בעניין זה הרבה מן המשותף, שהרי בני-ישראל מקורם ב-12 שבטים שאוחדו לצורך משימה מוגדרת, אבל אני לא בטוח שברבות הזמן, היו לעם אחד".

שתקתי. זקוק הייתי לזמן על-מנת לנסות להתמודד עם הטענה הזאת אבל ד"ר אמארו לא הניח לי והמשיך:" משבר-זהות אינו רק מושג הראוי לשמש פסיכולוגים, זהו מצב נפשי אליו נקלע האדם, או העם, גם אם אינו מודע לכך, או בוחר להתכחש לכך" ואחרי הפסקה שנראתה לי, משום מה ארוכה במיוחד, הביט לתוך עיני ואמר בחיוך:" בואנה מוריס, תראה ותבחן את עצמך! נולדת כאן בקניה כמוריס ג'וזף, בן למשפחה יהודית שמקורה בגרמניה, ניהלת כאן חיים של אנגלי-בריטי, עד שנאלצת לברוח עם משפחתך ושם בארצך החדשה, שינית את שמך, למדת שפה חדשה שלא הכרת, ניהלת עשרות שנים את חייך, תחת זהות חדשה לגמרי ואני מניח שכל אותה העת, הדחקת לגמרי את מוצאך האמיתי, וגילית הזדהות מוחלטת עם דמותך החדשה, ולמרות שהבנתי מאדון ג'רוגה שאתה כבר סבא לנכדים, אני לא בטוח שאתה מודע למה שקרה לך, ששרדת איכשהו את המעבר מזהות אחת לאחרת ובקיצור, שאתה בכלל יודע מי אתה באמת?!".

הדברים הללו התרסקו על ראשי, כאילו הנחית עלי הד"ר החביב, קורנס רב-משקל. המלים שלו חדרו בבת אחת לתוך הכרתי והותירו אותי לא רק חסר מענה, אלא כמי שנתגלה לפתע פתאום, במלוא מערומיו ובפרהסייה.

ג'רוגה אם-בויה הבחין, כפי הנראה במבוכתי והתרומם ממקומו ולראשונה מאז נכנסנו למשרדו של ד"ר אמארו, הביט במארחנו ואמר:" אני חושב שהנקודה הזאת הובהרה היטב ובואנה מוריס מבין עכשיו את ההסבר שלך, כפי שהשלכת אותו מתולדות שבט מסאי בקניה אל חייו הפרטיים" חייך בציניות גלויה.

ד"ר אמארו לבש הבעה מתנצלת ומיהר לומר:" אני מתנצל, בואנה מוריס, אני באמת מבקש את סליחתך! לא הייתה לי כוונה לפגוע בך או להעליב אותך חלילה!".

קמתי ממקומי והבטתי בו בחיוך כשאני מושיט אליו את ידי " אין צורך להתנצל ד"ר אמארו, לא נפגעתי ולא נעלבתי" אמרתי " ההיפך הוא הנכון, אני אסיר תודה לך על השיעור החשוב ביותר שקיבלתי מזה שנים ארוכות מאוד והודות לך, אני מבטיח לעסוק בעניין הזהות שלי עוד ככל שיתיר לי הזמן".

"אגב, אם מדברים על זמן, כדאי שנזוז כי אנחנו עלולים לאחר לפגישה הבאה שלנו" הפטיר ג'רוגה אם-בויה ונפרד מד"ר אמארו בחיבוק חם ואוהב.

רגע אחר-כך מצאתי את עצמי מתחבק בחוזקה עם ד"ר ג'וזף אמארו ויוצא את חדרו כששוב ניקוו דמעות בעיני.

 

 





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים