קניה אהובתי- הפרק ה-16

Posted by: | Posted on: פברואר 14, 2016

אגם ויקטוריה 2

מבט על העופות המדהימים באגם-ויקטוריה

 

יצאתי מנאקורו ושמתי פעמי צפונה-מערבה לעבר העיר קיסומו, השוכנת ממש על חוף אגם-ויקטוריה. רציתי לבקר בקיסומו מפני שזכרתי במעורפל כי נהגתי להגיע אליה עם אבא מקס, כאשר נדרש אבי לסידורים או קניות שלא ביצע בנאקורו ופרט לכך, עלו בזכרוני הביקורים המשפחתיים שלנו באזור קסום זה, לערוך על שפת אגם-ויקטוריה, סוג של 'פיקניק' מול תפארת הבריאה.

גם הפעם לא התאכזבתי וכאשר חציתי את העיר קיסומו, שמראה רחובותיה הסואנים לא הזכיר לי מאומה, הגעתי לשפת האגם ומצאתי פינה מבודדת, ממנה נגלו לעיני אלפי עופות וציפורים בשלל גוונים ואלה ייצרו מרבד ססגוני על המים השקטים של האגם הענק. שבטי קלנג'ין, לואו ולוהו, שלטו בזמנו על חבל ארץ זה ולא הרחק מהם נמצא  שבט המסאי, אשר גם לו הייתה נחלה צרה באזור האגם וכבר ידעתי כי העופות השונים, הטיבו להסתדר בינם לבין עצמם, בצורה הרמונית יותר מן השבטים היריבים.

חזרתי לאגם-ויקטוריה אחרי יותר מיובל שנים ולרגעים דומה היה, כי הזמן קפא על מקומו ודבר לא השתנה, פרט כמובן לכל הסימנים התיירותיים-מסחריים והמכוערים, שנמצאו בעיר הסמוכה קיסומו, אבל אם אפשר היה להתעלם מהם, נותר אגם-ויקטוריה, במלוא הדר יופיו הבראשתי והמשיך לשמש משכן של כבוד למאות סוגי בעלי-כנף שעשו בו כבתוך ביתם, מאז ומעולם.

הסיבה להגעתי לאגם-ויקטוריה, לא הייתה רק ברצון לחזות שוב מקרוב בפלא הזה, אלא שאחרי כל מה שעבר עלי מאז חזרתי לקניה, חשתי צורך בסוג של פסק-זמן, ברצון לאתנחתא שתאפשר לי לנסות לעכל ולהכיל את כל הדברים שהתרחשו, בקצב כה מוגבר ואשר העמיסו עלי משא כבד של זכרונות-ילדות, לצד גילויים חדשים מעברי. כשישבתי בצל אחד העצים, בפינה מרוחקת של שפת-האגם, השכלתי אל ליבי כי הגיע הזמן לנסות ולתהות, בשקט ובבדידות האהובה עלי, בדברים ששמעתי מפי ד"ר ג'וזף אראמו, בביקורי באוניברסיטת-ניירובי, יחד עם ג'רוגה אם-בויה.

מעבר לתאור החד שלו, את תולדות שבט המסאי ומנהגיו, הדגיש ד"ר אראמו, את מה שניכר היה כעניין שהעסיק אותו באופן בולט, כשהתייחס למשבר-הזהות שלו ושל שבטו ושל קניה כולה ובתוך כך, גם שלי.

שבטי הקיקויו, המסאי, הקלנג'ין ובעצם כל השבטים בקניה, עברו מזהות שבטית, בעלת מסורת ארוכת שנים, למציאות חדשה ששינתה אותם בהדרגה וייצרה להם זהות חדשה. אלמלא הקולוניאליזם ופשעיו של השלטון הבריטי-הלבן, יתכן מאוד שבני השבטים הללו היו נותרים כפי שהיו אלפי שנים, תחת קורת-הגג של מסורת, תרבות וזהות שיירשו מאבותיהם. אלא שהמציאות הבריטית שנכפתה עליהם, גרמה להם לשינוי וקניה, על כל שבטיה, עברה תהליך מכאיב של שינוי זהות והייתה למדינה שעדיין מחפשת את עצמה, גם אחרי 50 שנות עצמאות ואף שעדיין לא ירדתי לפרטי הפרטים שמאחורי דבריו של ד"ר ג'וזף אראמו, ברור היה לי, הן ממה שאמר ובעיקר ממה שלא אמר, כי משבר-הזהות הזה, ייצר בקניה מצב מביך ומבולבל.

אבל למה התכוון ד"ר אראמו, כאשר דיבר על שינוי הזהות שלי?

נזכרתי לפתע בסבא מוריס ג'וזף, על שמו קראו לי הורי. סבא מוריס נולד וגדל במשפחה ברוכת-ילדים, שניהלה אורח-חיים דתי ואדוק, תוך הקפדה על כל המצוות האפשריות בתחילת המאה ה-17 בברלין, שהייתה עדיין כפר קטן ונידח. כך התנהלו חיי מרבית המשפחות היהודיות בגרמניה של אותה העת וזאת הייתה זהותם, מבלי להיות מוטרדים בשאלות מיותרות של זהות: יהדות דתית אדוקה, נקודה.

אחר-כך השתנו הזמנים בגרמניה והחלה להתבסס בהדרגה 'תנועת-ההשכלה', שמשכה אליה יותר ויותר יהודים. הללו כבר הגדירו עצמם כ"גרמנים בני דת-משה", כאלה שראו עצמם חלק בלתי נפרד מהעם הגרמני וארצו ורק אחר-כך כיהודים ובתוכם גם אבא מקס, מי שנולד בשנת 1895 לתוך מציאות חדשה, בעלת זהות שונה מזאת של סבא מוריס.

אני לא יודע דבר על מערכת היחסים שהתפתחה בין סבי לבין אבי, נוכח השינוי שחל באורח-החיים החדש ובגישה של אבא מקס כלפי החינוך שקיבל בבית. אפשר רק לשער שסבא מוריס, לא התלהב מהדרך החדשה שבחרו ילדיו ובהם אבא מקס, במיוחד כאשר התגייס אבי לצבא-הגרמני במלחמת-העולם הראשונה, יחד עם יהודים אחרים, שראו בכך את צו-השעה, לצאת ולהלחם "למען המולדת". הזהות הגרמנית החדשה של אבא מקס, קיבלה אז ביטוי מוחצן ונוכח הגילוי, לפיו אף זכה באותות-הצטיינות על תרומתו במלחמת העולם-הראשונה, במדי הצבא הגרמני, ברור היה שלמרות יהדותו, הוא בחר להזדהות עם ארצו-מולדתו, בדיוק כפי שעשו מרבית היהודים בגרמניה של אותן שנים.

אלא שהגורל תעתע בהם וזמן קצר יחסית מאז, נאלצה משפחת יוזף, להתמודד עם מציאות חדשה: עלייתו של היטלר לשלטון, גרמה קרע עמוק בקרב המשפחה. חלקה סבר תחילה, כי מדובר בסוג של שגעון חולף וכי גם אם יתממשו חלילה הצהרותיהם של הנאצים, הם לא יעזו לפגוע ביהודים, שהרי מדובר בחלק בלתי נפרד מהעם הגרמני, למרות יהדותם. רק בשנים המאוחרות יותר, החלו יותר ויותר מבני המשפחה להבין, כי מתרגשת עליהם שואה אמיתית ומי שעלה הדבר בידו, נס על נפשו לארה"ב, לדרום-אמריקה ואחדים אף לפלשתינה ובהם שלוש אחיות של אמא פאולה.

המשבר הנורא, הציב את אבא מקס מול המראה, מתוכה השתקפה זהותו האמיתית והמקורית. הוא נאלץ להודות ששגה בדרכו ואם חפץ חיים הוא, עליו לברוח מגרמניה, כל עוד הדבר אפשרי וכך קרה שבשנת 1938, ממש ברגע האחרון, יצא עם אמא פאולה בדרכם אל הלא-נודע והגיעו לקניה.

העובדה לפיה האנגלים סייעו להם לנוס מגרמניה ולמצוא חוף-מבטחים בקניה, גרמה להורי, כמו לכל שאר יהודי-קניה, לחוש אסירי-תודה לבריטים שהצילו אותם ממחנות-ההשמדה, לשם נשלחו אחיהם, אחיותיהם והוריהם. מכאן ועד הזדהות מלאה עם הכתר-הבריטי, היה המרחק קצר ובתוך תקופה קצרה למדי, ראו עצמם הורי, כחלק בלתי נפרד מבריטניה-הגדולה והנה נולדה זהות חדשה: לא עוד יהודים-גרמנים, אלא יהודים-אנגלים.

אבא ואמא קיבלו מהאנגלים, אמצעים חומריים שמעולם לא היו להם ובזכות כך, הקימו בקניה חווה-חקלאית ענקית ומשגשגת. אין ספק שמאז 1938 ועד למרד ה"מאו-מאו", חשו ההורים, כמי שחייבים את נאמנותם והצלחתם לשלטון האנגלי וגם אם החזיקו עדיין במנהגים         ' ייקים' ובשפה הגרמנית ותרבותה, כבר ראו עצמם נתינים אנגליים ואפילו החזיקו בדרכונים בריטיים של 'איחוד המדינות הקולוניאליות' מטעם הכתר הבריטי. הזהות הזאת התגבשה, ככל שנמשכו שנות שהותו של הזוג ג'וזף בקניה וכאשר נולד אחי הבכור טומי, ברור וטבעי היה הדבר, שהוא יגדל ויתחנך כמו כל ילד אנגלי בקניה. הוא נשלח כבר בגיל 7 לפנימייה-אנגלית בניירובי, שם עברו עליו מרבית שנות ילדותו ונערותו, הרחק מבית אבא-ואמא והיה באופן הטבעי ביותר, לבחור בעל זהות בריטית מהוקצעת ומושלמת, למרות יהודותו ושרשיו היהודים.

אחר-כך, קרה שבאתי לעולם ואיכשהו, בניגוד לתוכניותיה של אמי, נותרתי בחיים וגם המסלול ליציקתה ועיצובה של זהותי, היה מוכן: אמור הייתי ללכת, בבוא העת, בדרכו של אחי טומי ולגדול להיות נער ובחור בעל זהות אנגלית לכל דבר. אלא שהמציאות והגורל, שוב תעתעו במה שנראה היה אולי, כהתרחשות מובטחת לעתיד לבוא ובתוך לילה אחד, מצאתי את עצמי בתוך סל-נצרים, נס על נפשי עם אמי ואחי מבית-החווה, שם נולדתי, מפני המיתקפה של אנשי ה"מאו-מאו".

כשהגענו בסופו של מסע הבריחה, מקניה לישראל, לבשתי תחילה זהות חדשה: ילד, עולה-חדש בן למשפחה 'ייקית', בארץ זרה. הילדות שלי בישראל, גיבשה מהר מאוד זהות שבחרתי בה במודע: להיות ככל הילדים ה'צברים', בהחלטה נחושה לנתק עצמי מכל סימן וזהות של שייכות לצד ה'ייקה' שלי וכך אמנם קרה: סרבתי לשמוע ולדבר גרמנית, התרחקתי מכל מה שהיה בו רמז להיותי בן למשפחה 'ייקית' ועד מהרה הייתי ל'אחד מהחבר'ה', מבלי שאיש יעלה על דעתו משהו על מקורותי.

הזהות הישראלית התאימה לי ואף גיליתי הזדהות מלאה עם הדמות החדשה שלבשתי מגיל צעיר. אחי הגדול טומי, סירב להתאקלם ולקבל על עצמו את הזהות החדשה, עד שלבסוף נכנע למציאות בה חי ולמרות שנותר בעל אופי 'ייקה-אנגלי', היה ברבות הימים לישראלי, כמעט-לכל-דבר ואילו אני, הסרתי מעצמי את כל הרמזים בדבר מוצאי, אף שבמשך שנים נשארתי סוג של 'אנגלופיל', המעריץ ואוהב כל דבר הקשור לבריטניה-הגדולה ותרבותה.

אלא ששוב עשו החיים את מה שלא נמצא בתוכניות האישיות וכאשר נפטרה אמא פאולה, מצאתי את עצמי 'חוזר בתשובה' ולהפתעתי הרבה, מגלה מחדש את הזהות, ששייכת הייתה בזמנו לסבא מוריס, אף שמיד עם הגעתי ארצה, כבר שיניתי את שמי לדוד. התהליך הזה הוליך אותי אמנם למחוזות לא מוכרים, אבל ככל שחלפו השנים מאז, גברה בי התשוקה ללמוד, להעמיק ולהאחז מחדש, בכל מה שאבד לי כל השנים הארוכות שחלפו ובמידה כזאת או אחרת, נסגר מעגל בחיי והייתי דומה יותר ויותר לסבא מוריס, שמעולם לא זכיתי להכיר.

המים של אגם-ויקטוריה ריצדו לעיני ומשק כנפי העופות החזיר אותי למציאות ולדבריו של ד"ר ג'וזף אמארו.

האם זהות-אישית הינה רק הגדרה פילוסופית ארטילאית, או שמא מדובר במשהו מאוד מוחשי? האם החלפת זהויות, מבחירה או מכורח הנסיבות, יוצרת גם שינוי פנימי ובכוחה לעצב מחדש את האופי? האם הזהות, היא משהו שתלוי במתבונן בה מהצד, או שתלויה היא בהרגשה הפנימית של האדם, או אולי בשניהם גם יחד?

הבטתי במי האגם הענק וחשתי שאין לי תשובה, פשוט לא יודע.

שנוי הזהות של ד"ר ג'וזף אראמו, וגם של הצ'יף משבט הקיקויו ושל מי שגידל אותי, ג'רוגה אם-בויה ושל כל שבטי קניה, השנוי הזה לא נבע ברובו מבחירה, אלא נוצר כתוצאה מנסיבות חדשות ואכזריות. אותו שינוי אכזרי עבר על הורי, לפחות פעמיים בחייהם, בגרמניה ובקניה ובעקיפין, גם עלי. לפחות בכך נראה היה שצדק ד"ר אראמו, אבל  השאלות בדבר משמעותה של הזהות האישית ואולי גם הלאומית, נותרו, לפחות בשעה הזאת, פתוחות.

חשתי הקלה מסויימת, בזכות העובדה לפיה, מצאתי את ההזדמנות הראשונה בחיי, ודווקא כאן בקניה מולדתי, לנסות לקיים עם עצמי דיון בעניין כה מטריד, אף שכל הדרך בחזרה מקיסומו לנאקורו, המשכתי להרהר במסקנה אליה לא עלה בידי להגיע והחלטתי להמתין לשעת הכושר הבאה, שאולי-אולי תבוא.

כשהגעתי לבית-המלון בו שכנתי בנאקורו, המתינה לי הודעה מג'רוגה אם-בויה:" בואנה מוריס, להזכירך כי מחר בבוקר אנחנו נוסעים יחד למומבסה. מקווה שנהנת בקיסומו ומצאת פתרונות מול האגם…".





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים