קניה אהובתי – הפרק ה-17

Posted by: | Posted on: פברואר 19, 2016

מומבסהמלינדי

הכניסה לעיר מומבסה                                       הים הקסום של מלינדי

 

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת מנאקורו לכיוון ניירובי. הנסיעה עברה על ג'רוגה אם-בויה ועלי בנעימים וכעבור כשולש שעות הגענו לעיר-הבירה ונכנסנו לבית-המלון, בו השתכנתי עם הקבוצה הישראלית, עמה הגעתי בטיסה לקניה. חברי הקבוצה כבר עזבו את בית-המלון ויצאו לסיורי "ספארי" ברחבי קניה ועתידים היו לשוב רק כעבור יומיים, ערב הטיסה בחזרה לארץ, כך שג'רוגה ואני התמקמנו בחדרי ואחרי מנוחת-צהרים, יצאנו לשוטט בעיר הסואנת.

ניירובי לא הותירה אצלי רושם כלשהו, בלשון המעטה, היא נראתה לי כמהדורה אפריקנית של עיר-כלאיים, המורכבת משכם ולוד-רמלה ועד מהרה, חזרנו לבית-המלון לשנת לילה עמוקה, שהרי למחרת עם שחר, כבר הפלגנו לדרכנו, לכיוון דרום-מערב ופנינו מועדות לעיר-הנמל מומבסה. תחילה עלה בדעתי הרעיון לנסוע ברכבת-הלילה הישנה, אולם מאחר שמדובר בנסיעה של יותר מ-10 שעות, וויתרתי על החוויה והעדפתי לנהוג כמעט 500 ק"מ מניירובי למומבסה, במשך כ-6 שעות, עד שנכנסנו בשעריה של מומבסה והתקבלנו בשער-כניסה, המורכב  מזוגות חדקי-פילים משוחזרים. ג'רוגה הוביל אותי בהנחיותיו הקצובות, בכבישיה הסואנים של העיר וכאשר חלפנו על-פני הנמל הגדול, הבזיק לפתע במוחי זכרון מתעתע.

 

*   *   *

הגענו באישון לילה לניירובי הנצורה ובקושי רב חלפנו על פני מחסומים ובהם חיילים חמושים. החיילים הבריטים בדקו היטב את הניירות והתעודות שהציגה להם אימא פאולה, הביטו בחשד גלוי בג'רוגה אם-בויה, שנהג בג'יפ ולבסוף איפשרו לנו להמשיך ולנוע לתוך העיר. מקץ שעה קלה, עצר הג'יפ בכניסה ל"קפה וינה" ואת פנינו קיבלו בהתרגשות ובמאור-פנים, טינה לאויס ובנה רוברט. הם הובילו אותנו פנימה ולאחר שנפרדנו מג'רוגה, שחזר על עקבותיו לנאקורו, לנסות ולאתר את אבא מקס, נרגענו סביב שולחן עמוס עוגות, פירות וסוגים שונים של שתיה.

האווירה הייתה קשה והמתח ניכר, אף על-פי שבסופו של דבר, הצלחנו להימלט מהחווה המותקפת בידי מורדי ה"מאו-מאו". אימא פאולה ואחי הגדול טומי, ניסו להעטות על פניהם ארשת מרגיעה, כל אימת שהביטו בי, אבל הרגשתי שמדובר בניסיון סרק, להסתיר ממני את הדאגה הרבה ששררה בליבם. עד מהרה נרדמתי על הכורסא וכאשר התעוררתי למחרת בצהרים, התקשייתי לשחזר לעצמי את אירועי מנוסת-הלילה ולעכל את מצבי החדש. רוברט ואחי טומי, ניסו איכשהו להשיח את דעתי מטרדות, שלא אמורות היו להיות חלקו של ילד בגילי אבל כל אותה העת, אף שלא אמרתי את הדברים בקול רם, בקשתי לדעת מה קרה לאבא מקס ואם אזכה שוב לראות אותו.

הציפייה והמתח נמשכו עוד יומיים, כאשר לפתע פתאום נפתחה הדלת אל ביתה של טינה לואיס, ואבא שלי נכנס פנימה.

רק לימים התברר, כי ג'רוגה אם-בויה חזר לבית-החווה, שם הצליח לבוא בדברים עם אבא מקס, שכבר הספיק לירות בכלבים ולשרוף את הבית, ולשכנע אותו להצטרף אלינו בניירובי. הפגישה המחודשת והמרגשת שלנו, זכורה לי רק הודות לכך שבמשך השעות הבאות, מצאתי את עצמי נתון בזרועותיו החסונות של אבי, שואף לקרבי את ריח גופו וממאן להיפרד ממנו אף לרגע.

יומיים נוספים עברו עלינו אצל טינה ובנה רוברט לואיס, עד שעזבנו את ניירובי ונסענו לעיר-הנמל מומבסה, אליה הגענו בשעת אחר-צהרים ולאחר שריכזנו את המזוודות הספורות שהכילו את כל רכושנו, טיפסנו במעלה גרם-המדרגות, שהוביל אותנו לסיפונה של אניית-הנוסעים היוונית-איטלקית שנשאה בגאון את השם "אפריקה".

לראשונה בחיי הייתי על סיפונה של אניה, שלא לדבר על תא-מגורים שהוקצה לנו, ומרגע שעזבה האניה את רציפי נמל-מומבסה, לא הפסקתי להקיא את נשמתי, עד שעגנה בנמל-הייעד שלה באיטליה.

ההפלגה הנוראה הזאת, הובילה את משפחת יוזף, ממומבסה עד לנמל-עדן ומשם, דרך שייט איטי בתעלת-סואץ וכאשר יצאה "אפריקה" מהפתח הצפוני של התעלה, המשיכה עד הגיעה לנמל נאפולי. כעבור שהות של כשבוע ימים בעיר נאפולי, במהלך הזמן הזה התעקש אחי טומי, לבקר בעתיקותיה של העיר פומפיי, עלינו שוב על סיפונה של "מסאפייה", אניה יוונית ישנה, שהובילה אותנו עד נמל-חיפה ובכך הסתיים בעצם מסע הבריחה, מהחווה שבנאקורו ועד מדינת-ישראל.

אילו סיפר לי אז מישהו, שמקץ כ-10 שנים, אמצא את עצמי על גדות תעלת-סואץ, כחייל צה"ל, אין ספק שהייתי פורץ בצחוק.

 

                                                                               *   *   *

הדלת נפתחה ואת פנינו קיבלה אשה גדולה, לבושה שמלה פרחונית ועל פניה חיוך ענק, שחשף שיניים צחורות כשלג. הושיטה אלי יד-חמה, אחרי שהתחבקה ארוכות והתנשקה עם ג'רוגה אם-בויה ואמרה:" נעים מאוד, אליזבת', בוא היכנס ותרגיש בבית" ואחרי רגע, הוסיפה בפרץ צחוק גדול :" אתה בעצם בבית, שכחתי לרגע שזה הבית שלך!".

דירתה של אליבת' מוזומה, שכנה באחת משכונות היוקרה של העיר מובסה וכאשר הבטתי סביבי בהתפעלות, חשתי כאילו נקלעתי לספרייה-לאומית שכן, כל קירות חדר-המגורים, נשאו מדפי-עץ מהוקצעים, עמוסים במאות ספרים. פה ושם נותר מקום לריקמה ססגונית קטנה ובפינה הבחנתי בדגל-קניה בתוך אגרטל צבעוני ועד מהרה פנתה אלי המארחת החביבה ואמרה:" בואנה מוריס, אין לך מושג איך התרגשתי לשמוע מאדון ג'רוגה, על שובך לקניה ועל מה שעבר עליך מאז הגעת, לא הייתי מאמינה שמישהו יעשה את המסע הזה, אחרי כל-כך הרבה שנים".

חייכתי אליה במבוכה, בעודי לוגם להנאתי את חלב-הקוקוס המסורתי שהגישה לנו והיא המשיכה:" אדון ג'רוגה ביקש ממני שאספר לך מעט על מה שקרה לנו בפרק הזמן הממושך, מאז היית כאן בילדותך, אבל דווקא מנקודת-מבט מקצועית, אני מבינה שגם אתה עיתונאי וסופר ולכן יש לנו משהו משותף, מעבר כמובן לעובדה ששנינו נולדנו כאן" הפסיקה ופרצה שוב בצחוק מדבק.

עד מהרה הסתבר כי אליזבת' מוזומה, שימשה שנים רבות עיתונאית-בכירה וגם עורכת ראשית של היומון הנפוץ Daily Nation עד שפרשה, מוקדם מן הצפוי לגמלאות. " קוראים לי אליזבת' כי הורי התלהבו מכך שבשנת הולדתי ,1952 נמצאה בניירובי אליזבת', שהוכתרה למלכת-אנגליה, כשנודע שאביה נפטר" הטעימה אליזבת' " אין לי מושג, מה גרם להם לגלות הזדהות כזאת עם כתר-המלוכה הבריטי, אבל מאז אני אליזבת' ואין מה לעשות" אמרה בנימה מתנצלת.

"אין לך על מה להתנצל" אמרתי " לפחות לא עברת את החוויה שעברה עלי, כאשר שיניתי את שמי ממוריס לדויד".

"אז אתה לא בואנה מוריס, אלא בואנה דויד?" שאל ג'רוגה ממקום מושבו ובקולו נימה של אכזבה.

"כן, וגם במקרה הזה, אולי אין יותר מה לעשות" הגבתי.

" אני חושבת שרק בדיעבד, אנחנו מזהים את המשמעות האמיתית לשינויים שאנחנו עושים במהלך החיים" אמרה אליזבת' מהורהרת " כך קרה גם לקניה שלך ושלי".

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

אליזבת' מוזומה נשמה עמוקות ואז אמרה:" ג'ומו קנייטה, כידוע לך, היה המנהיג הראשון של קניה וגם הנשיא הראשון שלה, אחרי מרד ה"מאו-מאו". אחריו הגיע דניאל אראמפ-מואי, בן שבט הקאלינג'ין, שהיה הנשיא השני ובמשך 24 שנים הצליח לקדם את בני השבט שלו בשורות הממשלה, הצבא, המשטרה ובכל המישרות הבכירות, אחרי שכרת ברית עם מנהיגי שבט המסאי ועם חלק ממנהיגי הקיקויו. אראמפ-מואי הנהיג בקניה משטר חד-מפלגתי ולמרבית תושבי קניה הוא נודע כשליט עריץ, שהכביד ידו על כל ניסיון לדמוקרטיזציה של המדינה. הוא הנהיג צנזורה קשה ואפילו סגר אוניברסיטאות, עד שבשנת 1991 בוטל החוק החד-מפלגתי והוא נאלץ להתפטר. בבחירות הבאות, של 2002 כבר לא יכול היה להשתתף והשלטון בקניה חזר לידי שבט הקיקויו, כאשר נבחר מאוואי קיבאקי לנשיא השלישי שלנו, למשך 10 שנים. בבחירות הבאות נבחר אוהורו קנייטה, בנו של ג'ומו קנייטה המפורסם, לנשיא הרביעי שלנו והוא גבר בבחירות הללו על ראיילה אודינגה, איש שבט לואו. אביו של אודינגה היה סגן-נשיא, הוא עצמו גדל בקיסומו והיה איש משכיל שלמד באוניברסיטת לייפציג בגרמניה וכמובן שלט בשפה הגרמנית ולימים מונה לשמש ראש מכון-התקנים של קניה. אודינגה נחשד בשנת 1982 שהיה שותף לניסיון התקוממות של קציני חיל-האוויר, נכלא ל-6 שנים בכלא בתנאי בידוד קשים ולאחר שחרורו, היו איומים על חייו והוא נאלץ לברוח לנורבגיה. בדצמבר 1991 הוחלט, כפי שציינתי, על דמוקרטיה רב-מפלגתית ואודינגה חזר לקניה והיה מועמד המפלגה-הלאומית לפיתוח קניה לנשיאות, אבל כידוע הפסיד לאוהורו קנייטה. אגב, אתה יודע מה פירוש המלה 'אוהורו', נכון?".

"חופש" השבתי במהירות

אליזבת' פרצה שוב בצחוקה המטלטל ואמרה:" אני מבינה שסוואהילית עדיין לא שכחת!".

"אל תגזימי" אמרתי ובקשתי להחזיר אותה למסלול ההתרחשויות "ומה קרה אחר-כך?".

" בשנת 2007 התקיימו שוב בחירות והפעם התמודדו ביניהם מאוואי קיבאקי, איש הקיקויו, נגד  ראיילה אודינגה, איש שבט הלואו" החלה אליזבת' להשיב " הבחירות היו סוערות וצמודות ובסיומן הוכרז קיבאקי למנצח ולכאורה היה נשיא קניה, אבל בגלל האשמות חמורות על זיוף קולות בוחרים, הוכרז דווקא אודינגה כמנצח וכ"נשיא העם". בשלב הזה פרצו קרבות-דמים בין כנופיות יריבות, בעיקר בשכונות-העוני של ניירובי ובסופו של כל המהלך הזה, נספרו לפחות 1000 הרוגים משני הצדדים! בקיסומו לבדה, נרצחו 19 אנשים ורבות מהחנויות של הקיקויו בעיר, נבזזו ונשרפו ואין ספק שזה היה מרחץ-הדמים הבין-שבטי הגדול ביותר בתולדות קניה".

" איך השפיעו הדברים על המשך הממשל בקניה?" שאלתי.

"האשימו את אוהורו קנייטה כי בשנת 2007  עמד מאחורי מרחץ-הדמים, מימן וסייע לביצוע מעשי רצח ואונס נגד אנשי אודינגה ומתנגדיו ובדיעבד הביא הדבר לחקירה בין-לאומית, שבסיומה הוגש נגד אוהרו קנייטה כתב-אישום, בבית-הדין הבינלאומי בהאג, על ביצוע 'פשעים נגד האנושות', אבל הדיון הזה עדיין לא התקיים ולא נראה לי שיתרחש. רק התערבות של ארה"ב ושל קופי ענאן, מזכיר האו"ם, הביא ב-2008 ליצירת קואליציה, מה שגרם למידה של יציבות שלטונית במדינה, אבל השחיתות פשטה מאז לכל חלקה בחיים שלנו" נאנחה אליזבת'.

"שחיתות? למה את מתכוונת?" הקשיתי.

אליזבת' עטתה על פניה ארשת קשה ואחרי הפסקה של רגע ממושך אמרה:"  השחיתות היא כמו מחלה ממארת, מתפשטת בכל הגוף ואם לא מדבירים אותה, כאשר מגלים את תחילתה, זה כבר מאוחר מידי, כי היא מגיעה ופוגעת בכל הרקמות בגוף וזה בדיוק מה שקרה לנו לצערי בקניה" הפסיקה לרגע והמשיכה:"השחיתות בקניה הגיעה לשיאים חדשים, עד שהתפרסם למשל דין-וחשבון, בשנת 2012 מטעם האו"ם ולפיו התברר כי שכרו של פועל-כפרי פשוט בקניה, עמד על 777 דולר  לשנה, בעוד שכרו של חבר-פרלמנט באותה השנה, הגיע ל-145 אלף דולר, שזה פי 187 משכרו של הפועל! התברר שבקניה נהוגים לפחות 16 סוגים שונים של שוחד ומכאן נולד המושג  kitu kidogo שכפי הידוע לך, בסוואהילית פרושו "משהו קטן", שזה ביטוי סמלי לתשלומי שוחד שונים".

אליזבת' התרוממה ממקום מושבה, התנצלה וניגשה לאחד ממדפי הספרייה העמוסה שלה וכאשר חזרה, מסרה לי ספר עב-כרס ושמו:

Its our turn to Eat  ואמרה:" את הספר הזה חיברה חברה טובה שלי ושמה  Michela Wrong והוא תאור מפורט ומדוייק של היקף השחיתות בקניה. דע לך שבמשך תקופה ארוכה, פחדו בעלי חנויות-הספרים למכור את הספר ורק צעירים אמיצים הסתכנו, תמורת עמלה זעומה, למכור את הספר בצמתים מרכזיים בניירובי".

"מה כל כך מסוכן היה בספר הזה?" שאלתי.

"קודם כל, אני מעניקה לך אותו במתנה ומקווה שכאשר תקרא בו, תזכור אותי" חייכה חיוך גדול " חוץ מזה, הספר מבוסס על עדויות של ג'ון ג'יטונגו, מי שהיה עיתונאי עמית שלי, שאסף חומרים על שוחד ושחיתות ונאלץ לברוח ללונדון, שם הסתתר שבועות ארוכים בביתה של חברתי העיתונאית Michela מפחד שמא ישיגו אותו אנשי המודיעין של קניה וכך היא הצליחה לכתוב את הספר ולהפיץ אותו בכל העולם, פרט כמובן לקניה".

אליזבת' נרגעה והתיישבה בכבדות במקומה, כשהיא בוחנת את הבעת פני. לא ידעתי איך להגיב על הדברים, שהיו לי בבחינת הפתעה וגילוי חדש, אבל ג'רוגה אם-בויה, כמו ניחש את המתחולל בקרבי ואמר:" אליזבת', ברור לך שבואנה מוריס-דויד, לא העלה על דעתו שזאת המציאות שהייתה מנת חלקה של קניה-אהובתו במשך כל-כך הרבה שנים והוא יזדקק לזמן לנסות לעכל את הדברים".

אליזבת' הנידה ראשה בהבנה והחיוך חזר אל פניה ואילו אני, המשכתי לשבת עוד זמן ממושך ללא אומר ודברים עד שלבסוף הגיעה העת להיפרד ממנה, וכאשר הגענו לסף הדלת, התחבקנו בחום רב והיא אמרה, בעיניים נוצצות:" אני מקווה שנזכה להיפגש שוב בחיים האלה" וסגרה את הדלת מאחוריה.

 

 

 





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים