קניה אהובתי- הפרק ה-18

Posted by: | Posted on: פברואר 23, 2016

הר קניהפילי בהר קניה

מבט על הר-קניה                                           עדר פילים על רקע הר-קניה

 

יותר מחמישים-וחמש שנים שלא דיברתי סוואהילית והנה מצאתי את עצמי משוטט ברחבי קניה ובכל מקום אליו הגעתי, בקעו מתוכי מילים ומשפטים בשפה הסוואהילית, כמו גוזלים שבקעו מתוך ביצים שמורות היטב, זמן כה רב.

סוואהילית הושפעה באופן טבעי, במשך אלפי שנים, מכל הכוחות הזרים שפלשו לאדמת קניה ושהו בה די זמן, להוסיף לשפה המקומית, משהו מלשון הכובשים. אפשר למצוא בסוואהילית השפעה ערבית ופרסית למכביר כגון: kitabu (ספר), waziri (שר), miskiti (מסגד), bandari (נמל), bahari (ים), וכמובן  alla (אלוקים). גם הפורטוגזים, אשר שהו בקניה במאה ה-15, הותירו את רישומם על השפה הסוואהילית: pesa (כסף), meza (שולחן), leso (מטפחת) ואילו הגרמנים העניקו לסוואהילית את  shule (בית-ספר). האנגלים תרמו את חלקם במספר רב של מילים ומושגים ובהם basi (אוטובוס), maskime (מכונה) ואפילו מושג מהדור הטכנולוגי החדש komputa (מחשב).

עד כמה הייתה לערבית השפעה על השפה הסוואהילית, ניתן לראות כאשר בוחנים למשל את הספרות והמספרים וכל היודע ערבית בסיסית, יזהה מיד את המניין בסוואהילית: sita-6 , saba-7,tisa-9, ishrini-20 ,thelatini-30, arubani-40, hamsini-50,sitini-60, sabini70,mia-100, ו-elfu 1000 .

עד מהרה מצאתי את עצמי אומר, ללא היסוס: שלום, מה שלומך? habari, או משיב לאותה שאלה ואומר, תודה, טוב: nzuri asante ואחר-כך מברך את מי שפגשתי בבוקר באמירת "בוקר טוב"- habari za asubuhi או "צהרים טובים"- habari za machana ו"ערב טוב"- habari za jioni ו"לילה טוב"- lala salame וכאשר זכיתי לתגובה על הברכות הללו, הסתכמה היא במלה אחת: nzuri.

בכל פעם שנפרדתי לשלום מג'רוגה אם-בויה, אמרתי לו tutaonana (להתראות אחר-כך) או tutaonana kesho (להתראות מחר), בעוד ברכת הפרידה הייתה kwaheri. זכרתי גם כי neda salama או safari salame פירושה "נסיעה טובה" וכאשר אמרו לי karibu או karibuni הבנתי שמדובר ב"ברוך הבא" או ב"ברוכים הבאים".

גם מילות נימוס בסיסיות , מתברר כי לא נמחקו מזכרוני: בבקשה- tafadhali (כמעט כמו בערבית!), תודה- asante asante וסליחה- samahani (גם כאן, בדומה לערבית!).

אט אט ובהדרגה, חזרו אלי המילים שהיו שגורות בפי לפני יותר מיובל שנים: אני- mimi,אתה-wewe, אנחנו- sisi, הוא/היא/זה- yeye,הם-wao, איפה- wapi, מי- nani, מה-nini,מתי- lini, איך- vipi, מאוד- sana ואחר-כך גם: אני רוצה- mimi ninataka או : לא רוצה- sitaki ו-אני יודע- ninajua.

כעבור ימים אחדים כבר הצלחתי לשחזר במוחי הרכב של משפטים, כמו למשל: jina lako nani (איך קוראים לך?) jina langu morris (השם שלי מוריס), mimi mwisraaili (אני ישראלי), mimi myahudi (אני יהודי) mimi mwandiski (אני סופר) או mimi wa habari (אני עיתונאי)  וכאשר שאלו אותי una miaka mingapi (בן כמה אתה?) השבתי mimi nina miaka tatu (אני בן 63). כששאלו אותי: una watoto wangapi (כמה ילדים יש לך?) השבתי בשמחה nne watoto (ארבעה ילדים) וכמובן שזכרתי גם כי baba זה אבא, mama זאת אמא,babu זה סבא' bibi זאת סבתא ו- ndugu זה אח.

רק בשלב מאוחר יותר, הבנתי שאני לא כל-כך מעודכן בעגה המקומית שהתפתחה במרוצת השנים ולמדתי מפי ג'רוגה אם-בויה ש- ala פירושו "אוי לא!" ו- ehaa bwana פירושו "היי אדון ו- hakuna mtata זה "אין בעיה" ו- je vipi פירושו "מה קורה?".

כששאלתי vipi hali ya hewa  התכוונתי לברר "מה מזג האוויר" ובהתאם למקום בו שהיתי, ענו לי:   hali ya hewa ni joto leo "מזג האוויר היום חם"

לא פעם דימיתי את עצמי, כמי שמשליך למעמקי הים רשת סבוכה, לנסות לדלות באמצעותה מילים, משפטים ומושגים, שכבר שקעו במצולות השכחה ובכל פעם שהצלחתי לאתר מנבכי הזכרון, את המלה המתאימה, בליווי צליל ההגייה התואם, הופתעתי מחדש, שהרי לא עשיתי שימוש בשפה הסוואהילית מזה עידן ועידנים.

היכולת להיזכר בשפה הזאת, הוביל למחשבות בדבר המסע שלי לקניה וככל שעבר הזמן, לא עלה בידי לעמוד יותר על משמעות הדברים: האם מדובר במסע פרידה מארץ-מולדתי, או שמא אני מצוי במסע חזרה לארץ-מולדתי? בשלב הזה, זמן קצר טרם חזרתי ארצה, עדיין לא הייתה תשובה לשאלה הזאת משמעות מיוחדת במינה, אף שבתוכי פנימה, ידעתי כי בבוא העת, אמצא עצמי מתמודד עם השלכותיה. לעת הזאת, המשכתי להתענג על השימוש ב"שפת-האם" שלי…

                                                                      *    *    *

התחושה היתה מוזרה ולא תמיד ידעתי לעמוד על פישרה. בכל מקום אליו הגעתי בקניה, חשתי כמי שחזר למחוז ילדותו, לנופים ולמקומות בהם עברה עלי ילדותי וכמעט בכל מקום, צצו ועלו טלאי זכרונות מאותה תקופה. אולם משום מה, הרגשתי במקומות רבים, כאילו היתה זו לי הפעם הראשונה בחיי להגיע אליהם, אף שכבר הייתי בהם בעבר ואז דומה היה כאילו הייתי תייר, המגלה לראשונה חבלי ארץ לא-מוכרת. היו מקומות כמו נאקורו, עיר-הולדתי או עיר-הנמל מומבסה ועיר-החוף מאלינדי, שם מילאה אותי תחושה, כאילו חזרתי הביתה במנהרת הזמן , לעומת  קיסומו, עיר-הנמל השלישית בגודלה בקניה, הסמוכה לאגם-ויקטוריה, אולי בגלל שמצאתי בה פתאום מוזיאון, בתי-מלון, שמורת-ציפורים ואפילו תצפית לאגם הגדול.

העובדה לפיה חל במקומות רבים בקניה שינוי של ממש, כזה שמחק כמעט לגמרי את המציאות הזכורה לי בהם, ובדרך-כלל מדובר בהקמה של בניינים גבוהים ואין-ספור אתרי תיירות מלאכותיים, היקשתה עלי לחוש שוב את הרגשת ה'חזרה-הביתה' ולמרות היכולת המשתפרת והעקבית שלי, לשוטט באופן חופשי כמעט, במכמני השפה הסוואהילית, היו מקומות שממש נראו לי זרים ולא מוכרים, חרף העובדה שבעבר כבר הייתי בהם עם משפחתי.

נסעתי לבקר באלדורט, בירת מחוז אסין גישו במערב, אליה הגעתי תכופות עם אבא מקס, כאשר ליוויתי אותו בנסיעותיו וזכרתי כי למדתי כבר אז, על כך ששמה של העיירה נגזר מההגדרה eldore שפירושו 'נהר הסלע' משום שקרקעית נהר הסוסיאני הסמוך, היתה מסולעת. באלדורט מצאתי להפתעתי הרבה, מיתקן-אימונים משוכלל לאצנים של קניה, בו הם מתאמנים לקראת תחרויות בינלאומיות וגם מפעל גדול לייצור גבינה והנה נמחק מתודעתי זכרונה הקודם של אלדורט.

הגעתי לערים רונגאי ואלברגן ולמרות ששינו את פניהן ללא הכר, מסיבה לא מובנת, הרגשתי איכשהו, כמי שעובר במחוזות יותר מוכרים ואותם הדברים אמורים היו בעיר קיטאלה, הנטועה למרגלות הר-הגעש אלגון בגבול קניה-אוגנדה. שם זכרתי, משום מה, כי בזמנו חברו קניה-אוגנדה-טנגניקה (טנזניה של היום) למשולש, שחסה שלא מרצונו, תחת הכתר-הבריטי ובראשי התנגן לחן של שיר-עם מוכר שלמרבה הצער, שכחתי את מילותיו…

בתוך כל אלה, זכרתי נסיעות תכופות עם אבא מקס, לעיירה החשובה ניירי, על-יד הר-קניה, למרות שלא עלה בידי לשחזר את פרטי הנסיעות הללו ואת הסיבות להגעתו של אבא דווקא לניירי. כשראיתי שוב את הר-קניה מול עיני, חשתי התרגשות גדולה ומיוחדת במינה, גדולה אף מזאת שהרגשתי בהגיעי לראשונה לנאקורו ורק בדיעבד עלה בידי לימים, לנסות ולהבין את פשר ההרגשה המוזרה: הר-קניה היה ונותר גם בעיני, הסמל המרכזי של ארץ-מולדתי והנה ניצב הוא לעיני, במלוא תפארת הודו והדרו, כשבמרחבים המשתרעים למרגלותיו, רועים עדיין באין מפריע, עדרי-פילים!

העיירה ניירי זכתה לכבוד מיוחד במינו בזכות היותה המקום המיושב הקרוב ביותר להר-קניה. ההר עצמו נשא בזמנו את השם kirinyaga שפירושו "הר היען הזכר" והמסורת של שבט הקיקויו, יודעת לספר על כך שהר-קניה הוענק, יחד עם חבלי-ארץ נרחבים נוספים, על-ידי האל מוגאי ("המטיב"), לזקן שבט הקיקויו ומאז נחשבת העיירה ניירי, לבירת השבט. לזקן השבט נולדו, על-פי המסורת, תשע בנות והן הולידו את תשעה בתי-האב של הקיקויו. כל הבתים של הקיקויו, בנויים כך שדלתות הכניסה אליהם, פונות לכיוון הר-קניה וכל עצי-השיקמה ה"מוגומה" בקניה, קדושים בעיני השבט.

אלא שלימים זכתה העיירה ניירי בכבוד מסוג אחר ודווקא ממקור לא צפוי: בבית-העלמין של העיירה נקבר בשנת 1941 רוברט באדן-פאוול, מייסד תנועת "הצופים" העולמית, שהגיע לגיל 83 וביקש שיקברוהו בניירי, למרגלות הר-קניה!.מאז פוקדים את קברו המוני תיירים, העושים דרכם בטיפוס על הר-קניה, לכבד את זכרו של אותו באדן-פאוול, אף שכלל לא בטוח, כי כולם היו אי-פעם בחייהם בתנועת "הצופים"…

ניירובי הבירה, נדחקה למעמקי השכחה שלי ולא בכדי: למרות שבאתי לעולם בבית-החולים בעיר ואחי טומי למד שם שנים ארוכות בפנימייה-אנגלית, נראה לי שבתת-ההכרה שלי, התחברה דווקא ניירובי עם הפרידה והמנוסה שלנו מקניה ועל כן, כאשר שבתי אליה, לא חשתי שום קשר רגשי אל עיר, שממילא הפכה ברבות הזמן למטרופולין-עירוני דוחה.

נסיעותי ברחבי קניה, לעיתים בחברתו של ג'רוגה אם-בויה ולפעמים בגפי, נטעו בי שמחה מהולה בעצב, כמי שחזר אחרי שנים לאהבתו הראשונה ועלץ בליבו לפגוש בה מחדש ואולי-אולי, אף טיפח בתוכו-פנימה, תקווה לחידושה של האהבה הישנה, אולם בה בעת, התמלא עצב רב על שכבר שכח חלקים מפניה.

ההרגשה הזאת המשיכה ללוות אותי והתגברה, ככל שהמשכתי בנסיעותי, אבל בהדרגה פינתה את מקומה לכאב גדול ולמועקה שחורה, שמילאה אותי ונדחסה בקרבי, בעוצמה גוברת והולכת, שהרי ידעתי כי בעוד זמן קצר, אאלץ להיפרד שוב, ואולי הפעם לנצח, מג'רוגה אם-בויה.

 

 

 





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים