קניה אהובתי – הפרק ה-20

Posted by: | Posted on: מרץ 7, 2016

s0VPP7aP89Q6OeBes5vfY7jS7VZ7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIyRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[2]T16G2O-_5wvGFLWTOLg731Ol84Z7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYwRTNDOSIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]

 ריקוד הפרידה מנוף מולדתי

 

לפנות בוקר הגיחה האוניה "מסאפייה" לעבר מפרץ-חיפה וכל נוסעיה עמדו כבר שעה ארוכה על סיפונה, בוחנים את האורות הקרבים ובאים של עיר-הכרמל. המסע המטלטל מנאקורו לניירובי וממנה לנמל-מומבסה ומשם, בהפלגה מסיוטת לנמל-עדן ומשם, דרך תעלת-סואץ, עד לעיר נאפולי באיטליה וממנה, אל הלא-נודע שהתגלה לעיני על הר-הכרמל, עמד סוף-סוף להגיע לקיצו.

אימא פאולה, אבא מקס ואחי הגדול טומי, התקשו להסתיר את התרגשותם נוכח ההגעה הצפויה של "מסאפייה" לעבר רציפי נמל-חיפה והתחושה היחידה שמילאה את קרבי ההפוכים, הסתכמה אותה השעה, ברצון לא נשלט, לרדת מהאונייה ולעולם לא להפליג יותר, נוכח המסע הנורא שעבר עלי. שעה קלה מאוחר יותר, התגשם חלומי, כאשר ירדנו אט אט במורד הכבש, שחיבר בין הסיפון לבין המזח ורגלי נגעו סוף-סוף באדמה יציבה.

חיש קל עברנו את תהליך הרישום והביקורת ועד מהרה הגיחה משפחת יוסף לתוך המציאות החדשה של מדינת-ישראל.

מחוץ לשער, ציפו לנו כל בני המשפחה ואחרי רגעים ארוכים של חיבוקים, נשיקות וים של דמעות,טרח מישהו להכיר לי את המתגודדים לקבל את פנינו: רייזי, מיטה, מרגוט, אחיותיה של אימא פאולה ובעליהן גאורג, לאו ופרדי ולצידם בנות דודותי יהודית ורותי. רק בדיעבד ואחרי זמן לא מבוטל, השכלתי אל נפשי כי עבור הורי, היה במיפגש הזה משהו סמלי וגדול ממידותיו, שהרי לראשונה נפגשו כל ארבע האחיות לבית משפחת פנטיל, אחרי השואה, במהלכה ניספו עוד חמישה אחים ואחיות. מצד אבא מקס, לא הגיע איש לנמל-חיפה לקבל את פניו, חלק ממשפחת יוזף, הצליח איכשהו למלט נפשו מגרמניה ואילו ארבעה אחים ואחיות מהמשפחה, הושמדו במחנות הריכוז. איש מהשורדים לא הגיע לישראל, אלא לניו-יורק, צ'ילה ואורוגוואי, אבל גם אבא נסחף בהתרגשות הכללית ולא עצר את דמעותיו.

אחר-כך נטלה רותי, בת-הדודה שלי את ידי והחלה להוביל אותי מחוץ לשטח הנמל, שם חיכו לנו ברונו ואסתר קונס, חברי המשפחה, אליהם נסענו במכונית 'קונטסה' מקרטעת, לשעת מנוחה-וקפה, טרם המשך המסע.

כל הדרך במעלה הכרמל, עד לבית משפחת קונס, הבטתי סביב באדישות ובעייפות כבדה וכבר לא עמדו כוחותי להכיל עוד נופים חדשים ומראות מוזרים, בעיקר לאחר שהות של שבוע ימים בעיר נאפולי באיטליה, שם ראיתי לראשונה בחיי, בית-מלון רב-קומות וטעמתי בפעם הראשונה טעמם של ענבים…

רותי בת-הדודה שלי, גילתה כלפי סבלנות והתחשבות ראויים לציון ולקחה עלי חסות מגוננת מפני שאר המבוגרים. אלא שעד מהרה נפרדתי ממנה ונדחסתי ל'קונטסה' הצמוקה של ברונו קונס, בדרך הארוכה והמפותלת לירושלים, כשלפנינו נוהג פרדי מיכלסון, לצד מרגוט רעייתו, לביתם היו פנינו מועדות. אחרי מסע, שנראה היה כאילו לעולם לא יסתיים, הגענו בשעה טובה לביתם ברחוב הרב-ברלין 35 בירושלים וכאשר עלינו במדרגות לקומה הרביעית בבניין, הבחנתי במספרים על דלתות הדירות וסברתי לרגע, ששוב הגענו לבית-מלון. שעה קלה לאחר מכן, הגיעה כל שאר המשפחה ואז הבנתי כי 'בית-המלון' של משפחת מיכלסון המארחת, הסתכם בסלון, מרפסת וחדר-שינה בלבד, מה שהפך להיות לנו סוג של מלון-דרכים ארעי.

לאורך כל השעות הארוכות, מאז הגענו לחיפה, שמתי לב שאחי הגדול טומי שותק ועדיין לא היה לי ברור אם מחמת העייפות, ההלם או הדיכאון, ממלא הוא את פיו מים. רק כעבור זמן מה, הבנתי כי אחי שרוי במה שניתן להגדיר 'דיכאון-קליטה', שהרי מצא עצמו נוחת, לפתע פתאום, במקום זר ומוזר, למי שגדל והתחנך על ברכי הנימוס והחינוך הבריטי, שלא לדבר על כך, שלכולנו נשמעו האותיות-הגרוניות של השפה העברית, כסוג של מחלה. טומי נאלץ גם להסתגל מהר למדי לעובדה לפיה כבר לא יצליח לממש את חלומו להיות "ג'וקי", רוכב-סוסים מקצועני…

האוכל ה'ייקה' אצל הדודה מרגוט ודוד פרדי, היה מוכר לי פחות או יותר, אבל כעבור ימים אחדים, מצאתי עצמי עומד על המרפסת הגבוהה של הדירה, משיקף על קבוצת ילדים המשחקת להנאתה כדורגל, ברחבה שלמרגלות הבניין והרגשתי זר, נכרי, דחוי, עצוב ולא שייך לשום דבר שסביבי וכל שרציתי, באותה העת, היה לחזור הביתה, למיטה שלי בנאקורו, לכלבים האהובים שלנו ולדמותו המגוננת והאהובה של ג'רוגה אם-בויה.

זמן קצר אחר-כך, החמיר המצב, כאשר מצאתי את עצמי בכיתה-א' בבית-ספר ירושלמי, מוקף ילדים זרים שצחקו וצעקו בשפה בלתי מובנת. המורה רשמה דברים משונים על הלוח בכיתה ולא הבנתי תחילה מדוע היא מציירת בכיוון הפוך, מימין לשמאל, עד שקלטתי את הרעיון שכך כותבים בשפה העברית. רוני אורן, האחיין שלי, מי שהתגורר לא הרחק מבית משפחת מיכלסון, נטל על עצמו את האחריות להוביל אותי לבית-הספר ולהחזיר אותי בתום יום הלימודים, חזרה לדירה וכאשר כבר הצלחתי להתרגל לסדר-היום הקבוע, הגיע שינוי נוסף: המשפחה ה'ייקית' חיפשה מקום בעל צביון 'ייקה' להתגורר בו, ובסופו של דבר נפל הפור על נהריה, עיר ה'ייקים'.

בדרך לצפון, שהינו זמן מה אצל משפחת פוטרמן ברחוב ברטינורא 19 בתל-אביב, שם עמדתי שעות כמו גולם בכניסה לבניין וכאשר פנה אלי מישהו באקראי, עניתי כמו תוכי מאולף, כמיטב ההדרכה שקבלתי מהדודה מיטה, אחותה של אמי ואמרתי:" אני לא מבין לדבר עברית!".

נהריה קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות ועד מהרה היינו חלק בלתי נפרד מהקהילה ה'ייקית' בשכונת 'רסקו', שם רכש אבא מקס 'משק עזר' ובטבורו בית-קרקע מרווח. מצאתי את עצמי בכיתה-ב' בבית-הספר היסודי 'דוד רמז' וככל שעבר הזמן, הצלחתי להתאקלם בסביבה החדשה שהקיפה אותי בחיבה ובסקרנות, בעוד אחי הגדול טומי, ממשיך להיות שרוי באלם ובדיכאון וחולם על מעבר אפשרי לאנגליה ואפילו לאוסטרליה, אלא שמשמים, נקבע מסלול חיינו להתנהל אחרת.

הזהות הלא-ברורה שלי, הציקה לי מאז הגענו לישראל ולא תמיד ידעתי להגדיר לעצמי מי אני ומה אני. בתוך כך גם חל שינוי מהותי כאשר החלטתי, משום סיבה הגיונית, לשנות את שמי ממוריס לדוד, מה שהגביר במידה רבה את פיצול-האישיות שלי: רציתי להרגיש שייכות ולהיות חלק בלתי נפרד מהסביבה החדשה שלי ואפילו שאפתי להיות סוג של 'צבר' מקומי, אבל בתוכי פנימה, עדיין חשתי לפיתה חזקה למקור שלי, כמי שנולד וגדל בקניה ונשא בשמחה את השם מוריס.

נהריה הייתה עד מהרה לבית נוח ונעים וכל מאמצי להשתלב בחיי הילדים, נשאו פרי והניבו הצלחה לא מבוטלת, גם כאשר סיפרתי לילדים, שתהו מהיכן באתי לארץ, וכאשר השבתי להם בבושה כי נולדתי בקניה שבאפריקה, נתקלתי לא פעם בהבעת תמהון, נוכח העובדה ש"אני לא נראה כושי"…

אבא מקס הועסק מטעם הקק"ל כפועל-דחק, שעסק מבוקר ועד ערב בנטיעת עצים, אי-שם על-ידי קיבוץ חניתה ולכן, לא פלא שאט אט נשבר, שהרי מצא עצמו כאחרון הפועלים שעבדו למחייתם בחווה הענקית שלו בנאקורו ואף שלא התלונן ולא גילה את המתרחש בנפשו פנימה, סיפרו לי חושי כי הוא מתמודד בקושי רב עם עולמו החדש.

אימא פאולה ניהלה בחצר שלנו סוג של מכבסה שכונתית, אליה הביאו השכנים והמכרים את הכבסים שלהם למכונת-הכביסה שלה ועד מהרה התברר לנו שטומי אחי הגדול, צפוי עוד מעט להתגייס לצה"ל, אף שהספיק להיות חייל בצבא הבריטי בקניה למשך פרק זמן לא מבוטל.

התגעגתי לנאקורו, לחיות-הבר, לג'ונגלים, לפירות, לצבעים והטעמים ולריח האדמה החומה-אדמדמה. ביקשתי להיות שוב בחצר שלנו, ללטף את הכלבים, להסתובב במטבח של אימא, לנסוע עם אבא מקס למקומות שונים בסביבה ולהיות שוב בחברתו של ג'רוגה אם-בויה, אבל כל חלומותי הכמוסים, נותרו לכודים בקרבי ומעולם לא העזתי לתת להם ביטוי, כי ידעתי שעלי להסתגל ולהתקבל לחבורה שהסכימה לקלוט אותי בחיקה, למרות היותי עולה-חדש, בעל זהות מאוד לא ברורה.חלק ממני המשיך להיות מוריס, אלא שבהדרגה נעלם ודהה ופינה את מקומו לדוד, אף על-פי שמוריס, נותר עמוק בתוכי פנימה ומפעם לפעם, ביקש לשווא, לפרוץ החוצה.

אלא ששוב נקבע משמים, כי העניינים יתנהלו אחרת ויום בהיר אחד, נפלו עלי השמים והתרסק עולמי, כאשר זמן קצר לפני בר-המצווה שלי, הלך אבי מקס בן מוריס יוסף, לבית-עולמו.

החל מאותו יום ובמשך עשרות שנים, גברו געגועי לחזור הביתה ל"קניה אהובתי", אף שדחיתי עד אין-קץ, את הרעיון הלא-מציאותי, לנסות לסובב את גלגל-החיים לאחור, ונותרתי עם המכאוב הפנימי שסירב לקבל מזור ועם זהות חצויה שפצעיה, מעולם לא הגלידו.

 

                                      *   *   *

ג'רוגה אם-בויה המתין לי באולם-הנוסעים בנמל-התעופה של ניירובי.

הבטנו זה בזה ארוכות מבלי אומר ודברים. הבטתי בו כתלמיד אל מורו ואחרי רגע ממושך, סימן לי שאושיט אליו את זרועי הימנית. אחז בה בכף ידו הגדולה ובחיוך רחב, תחב לזרועי צמיד שחור, שזור משערות זנבו של פיל, החיה האהובה עלי ביותר. בקשתי ממנו, בתנועת ראש, להתכופף אלי והוא הנמיך את קומתו הגבוהה ואיפשר לי לענוד על צווארו את שרשרת-הזהב ועליה תליון של מגן-דוד, אותה קבלתי כשי ליום הולדתי ה-30.

המשכנו לעמוד עוד רגע ארוך, זה מול זה ואחר-כך התחבקנו ארוכות, מבלי לומר מלה. ג'רוגה אם-בויה, האיש שגידל אותי וטיפל בי מיום שבאתי לעולם ואף הציל פעמיים את חיי, הסתובב ונעלם ביציאה מאולם-הנוסעים וידעתי שלא אראה אותו עוד בחיי.

כשהמריא המטוס מנמל-התעופה של ניירובי, בדרכו חזרה לישראל, סגרתי את תריס-החלון לצידו ישבתי. סרבתי לראות שוב, כיצד אני נפרד, בפעם השניה והאחרונה מ"קניה אהובתי".





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים