קניה אהובתי הפרק ה-21

Posted by: | Posted on: מרץ 13, 2016

-RjMJlROBdzkljw_lE9dl5rQQAt7ImkiOiAiKjU3MzQ0NkYxNDIwRCIsICJjIjogImltYWdlL2pwZWciLCAidiI6IDEsICJ0IjogMSwgIm4iOiAiZGF2aWRfa3JhbWltIn0=[1]

המלכה אליזבת' שהוכתרה בקניה

 

במהלך מרבית השנים שעברו, מאז המנוסה מקניה והחיים בישראל, חי תמיד בתחושה לפיה, הינו קשור בעבותות ל"בריטניה-הגדולה" וגילה הזדהות מוחלטת וגורפת, עם כל הקשור לממלכה-הבריטית, שהרי נולד וגדל במדינה שעד מנוסתו ממנה, הייתה חלק בלתי נפרד מהכתר-הבריטי.

במרוצת הזמן היה לסוג של "אנגלופיל", כזה שמעריץ את התרבות הבריטית, נימוסי-השולחן שלה, השיח והשיג המאופק של נבחריה, שלא לדבר על המוסיקה, הספורט ובמידה לא מבוטלת, גם את בדלנותה המתנשאת של הממלכה. הקשר הנפשי שלו עם בריטניה, התחזק והעמיק, ככל שבגר ובעיני רוחו, ראה עצמו נתין-אנגלי המתגורר במזרח-התיכון המיוזע ואולי-אולי, יתמזל מזלו, להעתיק את מקום מגוריו לאי-הבריטי ולהיות תושב מקומי מקובל.

הביקורים שלו באנגליה, היו לו חוויה מתקנת וככל שהאריכו והתמשכו, חש כיצד מעמיקים שורשיו בלונדון ואפילו בסקוטלנד, שהלך שבי אחריה. התגאה בעובדה לפיה, כאשר הגיע לארה"ב, סברו הכל, כי מוצאו אנגלי, הודות לשפה האנגלית השגורה בפיו ואשר לא הסגירה את מוצאו האמיתי. במקביל הצליח לנתק עצמו, עוד בנערותו, מכל סימן או רמז, לכך שבעצם נולד למשפחה 'ייקית' והשקיע כל מאמץ נדרש, להתרחק מהשפה-הגרמנית, השגורה בבית הוריו, וטיפח בקרב חבריו דווקא את ה'קשר-האנגלי' שלו, על פני כל רמיזה לעצם היותו 'ייקה' מלידה.

במשך כל השנים הללו, הצליח איכשהו, גם להתגבר על ההיסטוריה הבריטית, אשר הדחיקה את מעשיה הנפשעים ברחבי-תבל ובכלל זה כלפי פליטי-השואה, שביקשו לעלות לארץ-ישראל ונתקלו במחסומים בריטים, שלא לדבר על מעשי ההרג-ההמוני שביצעו האנגלים, כמעט בכל מקום אליו הגיעה ה'אימפרייה נאורה'. התעלם מבחירה מכל אלה, והעדיף תמיד להתייחס ביראת כבוד, לשאר סימני-ההיכר של ה'ממלכה המאוחדת' ובכלל זה, לפרקים שרשמה באפריקה וכמובן גם בקניה.

יכול להיות, שהיה מתפתח גם בעתיד, להיות מעריץ גדול עוד יותר של 'בריטניה הגדולה', ויתכן כי בנסיבות מסויימות אכן היה עובר לגור בכפר קטן סמוך ללונדון, או אפילו באדינבורו המדהימה. שנים ארוכות סירב בכל תוקף לטוס לגרמניה או לאוסטריה, גם כאשר מקומות-עבודה שלו, ביקשוהו להיות חבר במשלחות שיצאו לברלין או לווינה, ולנצל שליטתו בגרמנית, נענה להם בשלילה מוחלטת, מתוך עקרון, ולפיו אין לו כוונה לשום קשר עם המקומות הארורים בהם צמחה המפלצת הנאצית.

לעומת זאת, קפץ על כל הזדמנות להגיע לאנגליה, במסגרת עבודתו או לחופשותיו, אף ששם התקבל תמיד בסוג של  חשדנות סמויה: ישראלי יליד קניה, אינו בריטי או אנגלי מלידה! הייחס הזה תמיד עטה נימוס בריטי מהוקצע אבל מאחוריו, יכול היה לחוש בגישה החשדנית כלפיו, אלא שגם עליה הצליח להתגבר, מתוך הבנה ואהבה, למי שנראתה בעיניו, מולדתו-המאמצת.

אלא שאז התרחש השבר הגדול שהביא עמו לשינוי הקיצוני.

בשנת 1976 הגיע ללונדון, במסגרת עבודתו העתונאית, לשהות בת 10 ימים, וכהרגלו בקודש, הציג בנמל-התעופה בן-גוריון את הדרכון-הבריטי, שנשא בגאווה ואשר חש תמיד, כי  חצץ בינו לבין הנוסעים הישראלים. כך היה גם כאשר נחת יום אחד בנמל-התעופה הית'רו בלונדון, ועד מהרה הצטרף, דרך רגילותו, לתור של הנוסעים בעלי הדרכון-הבריטי והמתין בסבלנות להגעתו לדלפק ביקורת-הדרכונים, בעוד מימינו ומשמאלו, משתרכים תורים ארוכים, של מי שאינם 'בריטים' ובהם כמובן הישראלים.

כמו משום מקום, ניגש אליו לפתע אחד ה'בובים' הגדולים, וביקש ממנו לראות את דרכונו. הושיט לשוטר גדל-המימדים את הדרכון וכעבור רגעים אחדים, הביט בו השוטר בחשדנות גלויה והורה לו באופן מאוד לא-מנומס, לעזוב את התור בו עמד, ולהצטרף לתורים האחרים. ניסה תחילה להסביר לשוטר, כי אין לכך סיבה, שהרי בידיו דרכון-בריטי וכי בתור שכזה, הוא אכן ניצב בתור הנכון. ה'בובי' נעץ בו מבט חודר והסביר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין בידיו דרכון-בריטי, אלא דרכון של 'האומות', כאלה שהיו פעם תחת הכתר-הבריטי, אבל לא אנגליות! השוטר אף טרח להצביע באצבע מגושמת על האות  C, הניצבת קוממיות לפני מספרו של הדרכון, אות וסימן לכך שאין זה דרכון-בריטי מקורי, נטול סימנים נלווים.

חש כיצד לחץ-הדם שלו מרקיע שחקים, וזיעה קרה כיסתה את מצחו. הבושה, ההלם, העלבון, היו קשים מנשוא. הרגיש כמי שבבת אחת, נלכד ערום ועריה לעיני כל, כמו קרע מישהו מפניו את המסיכה, שעטה שנים כה רבות, והודיע לו במפגיע, קבל-עם ועולם, שהגיע הזמן להכיר בעובדה שהוא אינו בריטי! לא רק זאת, אלא שהמעבר לתור 'הרגיל' של הנוסעים, הוכיח לו, כי לא זו בלבד שכבר אינו נימנה על צאן מרעיתה המובחר של 'הממלכה המאוחדת', אלא שבתוך העדר-הבריטי הזה, הוא מתוייג כסוג נחות!.

כעס, חרון ועלבון מילאו אותו וגדשו את רוחו. האסוסיאצייה הראשונה שעלתה במוחו, נוכח האירוע, הייתה אותה 'סלקציה', הזכורה לדראון-עולם, אותה הנהיגו הנאצים במחנות-ההשמדה, כאשר קצינים-גרמנים, קבעו בהינף אצבע, מי-לחיים ומי-למוות ואף שביקש אחר-כך, למחוק ממוחו את תמונות-הזוועה הללו, לא עלה בידו להשתחרר מהן, ופרצופו הקשוח של ה'בובי' הבריטי, שקע למשך שנים בתודעתו.

סיים את שליחותו בלונדון וכאשר שב ארצה, שיגר מכתב מחאה חריף ביותר לשגרירות בריטניה בישראל, אליו צירף את דרכונו ה'בריטי' והודיע לנציגי המלכה אליזבת' השניה, זאת שהוכתרה בשנת 1952 כמלכת-אנגליה, בעת שהותה בקניה-מולדתו-אהובתו, כי הוא מוותר על 'הכבוד' המפוקפק להמשיך ולהחזיק את הדרכון שהיה בעיניו מקולל.

איש לא טרח להתייחס למחאתו, אבל זרע השינאה כבר ניטמן בנפשו.

מצא עצמו מאז דוחה בבוז, כל גילוי של הזדהות עם כל דבר בעל ניחוח בריטי, והקדיש זמן לא מבוטל ללמוד מקרוב ולעומק, על אודות מעלליה הנפשעים של ה'ממלכה-המאוחדת' בעולם כולו, ובכלל זה כמובן בישראל. הקולוניאליזם הבריטי נחשף לעיניו בכל כיעורו ואכזריותו ובהדרגה אף מצא עצמו מזדהה, עם לוחמי המחתרת-האירית, שביקשו מהאנגלים להסתלק מאירלנד וכך גם תמך בגלוי במשאל-העם שנערך בסקוטלנד, בו נחלו לצערו הרב, תומכי העצמאות הסקוטית, מפלה.

כאשר גילה יום אחד, כי בת-דודתו האהובה, דאגה להוציא לילדיה דרכון-גרמני, כזה שנקרא 'אירופי', לא ידע נפשו מרוב כעס וכאשר ניסה מי מילדיו לבדוק עמו אפשרות, להנפיק עבורם דרכון-בריטי, או 'אירופאי', הבהיר להם כי הדבר עלול להביא לניתוק מוחלט ביחסיו עמהם. אחר-כך, נחשפה לעיניו פרשת מחנות-הריכוז הבריטים בקניה, ועמה מסכת העינויים שביצעו חיילי 'הוד מלכותה' באנשי השבטים בקניה, ערב מרד ה'מאו-מאו'. הגילויים הללו, לא הפתיעו אותו, שהרי היו המשך לאופן בו התנהלו הבריטים בכל מקום בו שלטו, אבל עיקר חרונו וקצפו יצאו על כך, שאיש מהפושעים הבריטים, מעולם לא הועמד לדין בגין ביצוע פשעים נגד-האנושות, ואפילו ההתנצלות הפומבית של ראש-ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, כלפי ממשלת קניה, ותשלום הפיצויים הסמלי של בריטניה, לחלק מניצולי המחנות בקניה, לא הרגיעה את כעסו.

לימים הגיע לידיו ספרו האחרון של הסופר המנוח והאהוב עליו, אמיר גוטפרוינד. בספר "הר האושר", כתב גוטפרוינד המנוח בין השאר:

"אני זוכר שבילינו בלונדון, רינה ואני. הלכנו למצודה, ה"טאוור", וביקרנו בתצוגת אוצרות המלכה. עברנו מחדר לחדר, מסונוורים מהרצף הבלתי נגמר של אבני-חן, חרבות וכתרים משובצים אבנים טובות. התיירים בקבוצה הדחוסה שלנו התלהבו, נדחסו עוד יותר זה לזה, בניסיון לשמור על ממשות קיומם אל מול האוצר חסר-הסוף הזה. ופתאום חשבתי, את זה האנגלים עוד יכולים להחזיר… הרי האבנים האלה לא נכרו מתוך אדמת אנגליה. הן הובאו מהודו, מסין, מאפריקה, ממקומות כנועים וכבושים. האנגלים, המתחרטים באופן הולם כל-כך על שנות הקולוניאליזם ומטיפים לנו, אינם יכולים להשיב לחיים את מיליוני הרצוחים, הנטבחים, המושמדים. הם אינם יכולים להחזיר את כבוד הנאנסים, המשועבדים, המושפלים, הנרדפים, הנכלאים, המעונים. מאות מיליוני אנשים שסבלו כל-כך כדי לפאר את אנגליה ורצונותיה. אבל האבנים, היהלומים, האזמרגדים… אותם שיחזירו! אם הם באמת מתחרטים- שיחזירו, קדימה עכשיו!".

כשקרא את הפיסקה הזאת, ב"בהר האושר" של אמיר גוטפרוינד ז"ל, חש כאילו נכתבו הדברים מתוך קרבו ונפשו.

"קניה אהובתי" היה לא רק מסע בעקבות עברו וזהותו האבודה, אלא גם בבחינת סיכום-ביניים, שחייב היה לעצמו וידע כי המסע האישי הזה לא יסתיים, אלא אם כן, יצליח לממש עוד צעד, אחרון, בדרכו להשלמת הדרך הארוכה לתיקון זהותו.

באותו יום החליט לפנות לשגרירות קניה בישראל.





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים