קניה אהובתי – הפרק ה-23

Posted by: | Posted on: מרץ 22, 2016

שבויי גיל גיל עצורי המחתרות במחנה גיל-גילעצורי המאו-מאושבויי המאו מאו שבויי המאו-מאוחיילי מאו מאומורדים במעצר   פשיטה בקניהמורדי קניה שחרור המסמכים "האבודים"

עצורים במחנהמעצר חשודים

שבויי המאו-מאו                                                                                                     שבויים במחנה-ריכוז בריטי

 

זמן רב מצאתי עצמי עסוק ומתחבט, באשר לתהום הגדולה שחצצה בין הזהות האנגלית, כפי שנתקבעה בנפשי, לבין הפשעים הנוראים שביצעו אותם אנגלים, בקניה.

לא הצלחתי לגשר על פני הפער הבלתי נתפס שנוצר, בין התרבות והמסורת הבריטית הידועה, לבין פשעים נגד האנושות, שעשו השלטונות הבריטים בקניה ולימים אף החריפו הדברים, נוכח המאמץ שהשקיעו האנגלים, להסתיר את עוולותיהם כלפי תושבי קניה בכלל ולוחמי מחתרת ה'מאו-מאו' בפרט.

תהיתי ארוכות, כיצד יתכן שאנשים מתורבתים, 'נאורים', בעלי מסורת ארוכה של חינוך מוקפד, לערכים אנושיים ודמוקרטים, כאלה שהציגו לעולם תרבות-שלטונית סדורה, מי שהמציאו בין השאר את מושג ה'ג'נטלמניות' וה-'פייר-פליי',- מסוגלים להפוך לפראי-אדם צמאי-דם והכל בשם ממשלת הוד-מלכותה?!.

הפליאה הזאת גברה שבעתיים, על רקע העובדה לפיה, לחמו הבריטים בגזענות הנאצית והיו שותפים בכירים למיגורה ואף נטלו חלק בשחרור שארית-הפליטה היהודית ממחנות-ההשמדה.

והנה דווקא על הרקע הזה, קשה היה עוד יותר להבין, כיצד הנהיגו הבריטים הללו, מחנות-ריכוז בקניה, ועסקו במשך שנים ובאופן שיטתי במעשי רצח, אונס, עינויים וענישה קולקטיבית של עשרות אלפי קנייתים?!

כל הניסיונות לגשר על פני התהום הזאת, עלו בתוהו והחידה הזאת, נותרה בלתי פתורה.

בריטניה 'הגדולה' התעטפה במעטה של השתקה וסירבה להכיר במעשי שליחיה בקניה, ממש כפי שלא הכירה בעוולותיה כלפי ניצולי-השואה, מהם מנעו חייליה לעלות ארצה ובמקרים אחדים, אף החזירה את ספינות-המעפילים, לכבשני אירופה הבוערת. מנגנון-ההכחשה הבריטי, בכל הקשור לפשעי הממלכה-המאוחדת ברחבי העולם, דומה במידה רבה למנגנון-ההדחקה של רוצח-סדרתי, שבוחר לא להכיר בגופות שהותיר אחריו, ונוהג כאילו מעולם לא שפך דמו של איש מקורבנותיו.

אחד הסדקים המאוחרים, במעטה ההגנה הבריטי, נפרץ בשנת ,2003 כאשר 650 נשים, בנות שבט ה'מסאי', הגישו תביעה נגד הצבא הבריטי, בטענה כי נאנסו על-ידי חיילים בריטים בקניה. בתביעה טענו הנשים כי הקצונה הבכירה של הצבא הבריטי בקניה, ידעה על המתרחש והעדיפה להתעלם מהאונס הקבוצתי של החיילים, מעשה שהוביל לא רק להשפלה ופגיעה נפשית וגופנית, אלא גם להריונות בלתי רצויים, לילדים-מעורבים ולאימהות בעל-כורחן, שנדחו על-ידי הקהילה וכך נפלו קורבן כפול.

חלפו כמעט 10 שנים נוספות, עד אשר הכריע בית-המשפט העליון בבריטניה, באוקטובר 2013, כי שלושה מתושבי קניה, אשר טענו כי עונו קשות במחנות-הריכוז של הבריטים, רשאים להגיש תביעה לפיצויים נגד ממשלת בריטניה. השלושה: ואמבוגו וא ניינג'י, פאולו מוקא נזיליאנד וג'יין מותוני מארה, נימנו על לוחמי מחתרת ה'מאו-מאו' ונכלאו באחד ממחנות-הריכוז שהקימו הבריטים, שם ספגו עינויים והתעללויות קשות. ממשלת בריטניה, ביקשה לבטל את הדיון בנושא, בטענה שאינה נושאת באחריות על אישומים כה ישנים וכי חובות הממשל הקולוניאלי, הועברו לידי ממשלת-קניה העצמאית, כבר בשנת 1963.

שתי הדוגמאות האלה הוכיחו, כי חרף הזמן שכבר חלף ולמרות ההכחשה הבריטית, להכיר במעשי שליחיה בקניה, עדיין נמצא מי שהצליח לפצח את ההכחשה הבריטית הצבועה, ואף לזכות בפיצויים כספיים מידי הממשלה, שבמקרה אחד, אף התנצלה על מעשי קודמותיה.

הרקע לכל אלה, מצוי בתגובה הבריטית לניסיונות של מורדי ה'מאו-מאו' ,לגרש אותם מאדמות קניה שגזלו. המאבק הבריטי במורדים, התנהל עד 1952 במידה סבירה, אבל בנובמבר אותה השנה, רצחו מורדי ה'מאו-מאו' את האירופאי הראשון ובתגובה לכך עצרו הבריטים 4324 אנשים, שהיו חשודים בעיניהם בהשתייכות למורדים. הם לא הסתפקו בכך, אלא גם פינו כפר שלם מיושביו והעלו אותו באש, כשהם מצהירים בפומבי על ענישה-קולקטיבית כלפי האוכלוסיה החשודה. ראש-הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, הכריז בלונדון על 'מצב חירום' בקולוניה הבריטית בקניה, ותגבורת מאסיבית של חיילים הגיעה למדינה, במטרה לשים קץ למרד הגדול.

הבריטים הקימו במהירות מחנות-ריכוז, בהם נכלאו אלפי גברים, נשים וילדים, רובם ככולם מבני שבט ה'קיקויו', הגרעין הקשה של מורדי ה'מאו-מאו'. למחנות הללו נועדה תכלית ברורה:סינון ומעצר של חשודים והשקעת כל מאמץ לבצע בהם סוג של 'רהביליטצייה' לאנשי ה'קיקויו'. הללו, על-פי הגישה הבריטית, אמורים היו בבוא העת להשתחרר מהמחנות, כשהם "נאמנים, חרוצים, יודעים את מקומם ונוצרים-טובים".

אלא שהדרך להשגת המטרה הזאת, עברה במסכת בלתי פוסקת של התעללויות, עינויים, עבודת-פרך, מעשי אונס, רעב, תשישות, מחלות ובהן שחפת, 'טיפוס', מלרייה והתייבשות. הבריטים סיווגו את אוכלוסיית השבויים במחנות לשלושה סוגים: "שחורים","אפורים" ו"לבנים". האחרונים "נוקו" מ'נגע המאו-מאו' ואילו האחרים, נגזר דינם להמשיך לסבול במחנות-הריכוז, מידם האכזרית והברברית של החיילים והקצינים האנגלים.

מרכיב מרכזי ב"שיקום" של השבויים, היה בהודאה שנדרשו לתת, ולפיה נשבעו אמונים ל'מאו-מאו'. האנגלים היו אובססיבים לקבל מהם "שבועה-כנגד" על-מנת להוכיח כי עברו 'טיהור' משבועתם המקורית ועל רקע זה, נהגו בשבויים הקנייתים באכזריות חסרת גבולות. ההתעללויות בעצורי המחנות, כללו מכות-חשמל, גרימת כוויות קשות ובכלל זה נאלצו נשים להלך ברגליים יחפות על גחלים לוחשות. עיניהם של רבים מהעצורים נוקרו  באכזריות, מעשי אונס היו לשיגרה יומית וכך גם התעללויות מיניות: החדרת קתות-רובים לפי-הטבעת, החדרת חול, חרקים ומכרסמים לאותו מקום, תלישת שדיים מנשים ותלישת אשכים מגברים, בצבתות ומעשי סירוס. באחד המחנות ("מארה ריבר"), הורה מפקד המחנה, לקטוע אצבעותיו של עצור שנחשד בכתיבת מכתב מחאה ומיד אחר-כך, ניתלה לעיני כל. עונש מקובל נוסף הוטל על השבויים במחנות-הריכוז, במהלכו נאלצו לשאת על ראשיהם דליים מלאי צואה, ונצטוו לאכול את כל מה שנזל מתוך הדליים. מי שסירב, נורה למוות!.

במחנה-הריכוז לנשים "קמיטי", מצאו דרך מקורית להעניש את האסירות, כאשר חלקן נשלח ל'יחידת הקבורה'. תפקידן היה לשאת לאתרי הקבורה משלוחי גופות, או חלקי גופות שהגיעו לשם כל יום וכן גופות ילדים שמתו . הנשים נצטוו לקבור את הגופות ולשיר בקול רם "זאת היא עצמאות!", כשברקע מושמעת כל העת תעמולה קולנית נגד ה'מאו-מאו', ברמקולים מחרישי אוזניים.

קצינת-המיון הראשית במחנה "קמיטי", הייתה קת'רין וורן-גאש, ששלטה בשפת ה'קיקויו' וכונתה "מאהורו", שפירושו 'נשר', משום שכל העת שיחרה לטרף. בחודש אפריל 1956 התראיינה הקצינה לעיתון "סנדיי-פוסט" ואמרה כי "הודאה ורהביליטצייה של העצירות ב"קמיטי", התגלו טובים יותר מקורס לטיפוח-יופי. נשים באות למחנה זעופות, חמוצות, מכוערות ולא סימפטיות, אבל אחרי ההודאה והשיקום, הן מרימות ראש ורבות מהן הופכות להיות באמת נאות מאוד".

חלק מן העדויות על אודות מעשי הברבריות הבריטית במחנות-הריכוז, הופיע בספר "זכרונות עציר מאו-מאו" שכתב אחד הניצולים, ג'וזיה מוואני קאריוקי, שאף כתב בזמנו למפקד-המחנה, כי הוא ואנשיו הינם "שבויי מלחמה" ורק בדרך-נס, לא נורה למוות על העזתו.

 

אין, כפי הנראה מנוס מהמסקנה, כי מעבר לאכזריות הברברית של הבריטים במחנות-הריכוז שניהלו, נמצאה בהם גם מידה רבה של גזענות תהומית, המזכירה לא מעט את הגזענות הנאצית כלפי היהודים. מעבר לדברים של קצינת-המיון במחנה "קמיטי", נמצאו לכך סימוכין רבים, כמו למשל אצל ד"ר ג'ון קרות'רס  John Colin Carothers פסיכיאטר בריטי (1903-1989), שתכנן חלק גדול מחקירת אנשי ה'מאו-מאו' במחנות. האיש הזה פרסם ספר בשם "הפסיכולוגיה של המאו-מאו" ובו טען, בין השאר, כי " בשל השוני בין התרבויות, סובלים השחורים ממחלות-נפש שונות מאלה של האירופאים ולמעשה, מרד ה'מאו-מאו', הוא סוג של פסיכוזה"!.

בהמשך 'יצירתו' של הפסיכיאטר האנגלי, הטעים כי ל"שבט הקיקויו יש 'פסיכולוגיה של יערות'. השבט הזה חי תקופה ארוכה בשולי היערות והיה נתון לתקיפות מבחוץ, מהשטחים הפתוחים…מרבית האפריקנים מפחדים משטחים כאלה ולכן היו היערות ל'קיקויו', גם מקום מוגן ותומך ומשום כך, לא פלא שהאלים שלהם צמחו מצמרות עצים קדושים ופסגות הרים…".

יכול להיות שהגזענות הטבועה בנפשם 'העדינה' של האנגלים, העניקה להם את היכולת לנהוג כברברים צמאי-דם מול אלפי אסירי ה'מאו-מאו' ואולי היה זה שכרון-הכוח, של מי שראתה עצמה כאימפרייה הנתונה תחת איום של ילידים נחותים, ואולי גם שני הדברים גם יחד, מכל מקום, מסכת העינויים וההתעללויות, נמשכה במחנות-הריכוז וגם אביו של מי שנחבר לימים לנשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, 'זכה' לטיפול הבולשת הבריטית, נכלא ועונה באחד ממחנות-הריכוז האנגלים, ובאחד התיקים שנפתחו נגדו, נכתב בין השאר כי הוא "חשוד בהסתה נגד הבריטים ונגד הגזע-הלבן…".

בתוך כך נמצאו גם בודדים ששמרו על צלם-אנוש, אף על-פי שלא היה בכוחם לשנות את המציאות. אחד מאלה היה אריק גריפיטס ג'ונס, התובע-הכללי של השלטון הבריטי בקניה, אשר ביקש כפי הנראה להזהיר את מעסיקיו מפני הצפוי להם, או שעשה לשמור על עצמו מפני תביעות עתידיות. בחודש יוני 1957 כתב ג'ונס לסיר אווילין בארינג, מושל-קניה, מסמך ובו תאור המצב במחנות-הריכוז הבריטים בקניה, אבל מעולם לא נענה.

במקביל פנתה ברברה קאסל, חברת הפרלמנט הבריטי, למינסטריון לענייני מושבות, והציגה נתונים קשים ומזעזעים על המתרחש במחנות-הריכוז, אלא שהמיניסטריון מיהר להשיב לה כי " נערכה חקירה מנהלית בנושא אולם היא לא העלתה דבר".

הבריטים השקיעו מאמץ רב ומתמשך, לא רק להסתיר את מעשי הזוועה שלהם בקניה, ולהכחיש אותם מכל וכל, אלא סירבו במשך עשרות שנים, להענות לדרישות מצד גורמים שונים, לחשוף מסמכים ותיעוד, על אשר התרחש במחנות-הריכוז שלהם, מודעים כפי הנראה, לתביעות שיוגשו נגדם בגין גרימת פשעים נגד האנושות.

הסדקים הראשונים בחומת ההכחשה וההסתרה הבריטית, נפרצו כאמור בשנת 2003, כאשר הוגשה התביעה-המשפטית של 650 נשות שבט ה'מסאי', נגד הצבא הבריטי וקציניו, בגין מעשי אונס קבוצתיים.

רק בחודש אפריל בשנת ,2012 הסכים משרד-החוץ הבריטי, להעמיד לראשונה לרשות הציבור מסמכים שעד אז הוגדרו "אבודים" ואף סברו כי הושמדו, בניסיון לטשטש ולהסתיר את מעשי הזוועה שביצעו הבריטים בקניה. המסמכים הללו "נעלמו" באורח פלא מעיני הציבור "כדי למנוע מבוכה מהוד-מלכותה".

עם חשיפת חלק מהמסמכים, על-ידי משרד-החוץ הבריטי, נחשף הציבור לראשונה לתיעוד הזוועות ולהיקף העצום של עונשים-קולקטיבים, עקירת תושבים מכפריהם, התעללויות, עינויים, מעשי אונס, חיסול התארגנויות ומעשי-טבח שביצעו הבריטים בקניה.

העיתונים "מורנינג סטאר", ה"גארדיאן" וה-"אינדיפנדנט", סיפרו בהרחבה על אודות המסמכים, ובעיקר על האופן בו תכננו גורמי מינהל בכירים, לשרוף את המסמכים, טרם העברתם לשלטונות. נחשפו בסך-הכל 8800 מסמכים מ-37 קולוניות בריטיות וכ-1500 מהם היו קשורים ל'מאו-מאו' בקניה והועלמו בתוך 300 ארגזים.

טוני באדג'ר, היסטוריון שמונה לעבור על אלפי המסמכים שנמצאו במשרד-החוץ, אמר כי "החשיפה הזאת תעמיד את המשרד בעמדה מביכה ושערוריתית" והוסיף כי "יש תיעוד על כך ששרי-ממשלה בריטים, היו מודעים למעשי רצח ועינויים של ה'מאו-מאו' בקניה ובכלל זה לפחות מקרה אחד עליו ידעו השרים, ובו ניצלה אדם בעודו בחיים!".

הנה כי כן, רק מעט מאוד מן האמת נתגלתה במשך השנים, אבל די היה בה כדי לחדד את השאלה הבלתי פתורה: כיצד זה יכולים היו אנשים שנחשבו מתורבתים, 'נאורים', דמוקרטיים ובעלי ערכים-אנושיים, להפוך להיות גזענים, ברברים צמאי-דם, כלפי האוכלוסיה שביקשה להשתחרר מהכיבוש הקולוניאלי האכזרי של אדמותיהם?!

לפחות עד מועד כתיבת הדברים הללו, טרם נמצא מענה לשאלה הזאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים