תעלומת אברהם הלפרין

Posted by: | Posted on: אוגוסט 19, 2016

IMG_0099 (1)כריכהאבני זכרון והערות_12 (1)IMG_0099 (1)

 

הסיפור הזה התגלגל במשך שנים רבות מבלי שאיש יעלה בדעתו כי יבוא יום ויעסיק מישהו, לא כל שכן בזכרון-יעקב. לירון גורפינקל, מנהלת ארכיון זכרון-יעקב, קיבלה לא מכבר שיחת טלפון ממישהי העוסקת בכתיבה על אודות "מצבות מספרות" וביקשה לקבל פרטים על אחד, אברהם הלפרין, שנקבר בזכרון-יעקב, בשנת 1886.

כתוצאה ממהלך הבדיקות שנערכו על רקע בקשה זאת, התברר כי אברהם הלפרין היה אחד מתוך שישה יהודים ששלח הברון רוטשילד בקיץ 1885 ללמוד חקלאות במושבה הצעירה זכרון-יעקב.

לרוע המזל, הלך אברהם הלפרין ז"ל לבית-עולמו ונקבר בבית-העלמין המקומי . עיתון "המליץ" מיום 22 באוגוסט 1886, מסר על פטירתו של הלפרין בתאריך א' טבת ואילו על המצבה שלו, נקבע מותו בתאריך כח' טבת. בדיקה בספר-הנפטרים של זכרון-יעקב, מגלה כי אברהם הלפרין המנוח, היה הנפטר השישי במושבה אולם למרבה ההפתעה, אין בספר זה פרטים אודות הוריו.

יחיאל פוחצ'בסקי, מי שהיה חברו של הלפרין עם הגעתם ארצה, כתב ספר-זכרונות בשם "סיפור חיים של עובד אחד" ובו הוא מזכיר בקצרה את הלפרין המנוח.

התעלומה סביב אברהם הלפרין גברה, נוכח העובדה לפיה מישהו טרח לחדש ולשפץ את מצבתו, מה שמעיד אולי על כך שבכל זאת, נמצאים לו עדיין קרובים או שארי-בשר.

"כרמים זכרון-יעקב" תשמח לקבל פרטים נוספים מכל היודע דבר על אברהם הלפרין המנוח.


זכרון-יעקב ומגורשי יפו-ת"א בשנת 1917

Posted by: | Posted on: יוני 8, 2016

גירוש

מגורשי יפו-ת"א ממתינים לעגלות בדרכם לזכרון-יעקב

בשבוע שעבר קיבל ה'בונדסטאג' הגרמני החלטה היסטורית ולפיה הכיר במעשי הרצח שביצעו העות'מנים במיעוט הארמני כב'ג'נוסייד', רצח-עם. ההחלטה הדרמטית הזאת גרמה לסוג של סערה פוליטית בת-חלוף וממשלת תורכיה אף החזירה הבייתה את שגרירה לגרמניה, אלא שבכך הסתיימה מחאתה.

באותו שבוע נודע כי ההיסטוריון הישראלי, פרופסור משה ציממרמן, פירסם מאמר גדול בכתב-עת מכובד ובו הטעים כי 'רצח-העם' שביצעו העות'מנים בארמנים, לא היה אלא הראשון, מבין צעדים דומים שהיה בדעתם לנקוט, בעיקר נגד אוכלוסיות שנחשבו בעיניהם מסוכנות להמשך שליטתם במרחב וכמי שעשויות לסייע לבריטים, האוייב המר שלהם במלחמת-העולם הראשונה. במסגרת תכניות אלה, זממו העות'מנים, על-פי צימרמן, לבצע סוג של השמדת הקהילה-היהודית שבארץ-ישראל. לרוע מזלם, דלפו הידיעות האלה והגיעו לשלטונות גרמניה, בעלת-הברית של תורכיה במלחמה. הגרמנים הזדרזו לשגר לארץ-ישראל משלחת רמת-דרג, שנפגשה עם הפח'ה התורכי ואיימה עליו, לבל יעלה בדעת השלטון העות'מני לבצע את זממו ביהודים. הצעד הגרמני לא נבע בעיקרו מאהבת מרדכי, אלא משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, ובסופו של הדבר, השיגו הגרמנים את מבוקשם והשמדת יהודי ארץ-ישראל, ירדה מהפרק.

אלא שהתורכים הגו תוכנית חלופית, להסיר מעליהם את 'הסכנה' הנשקפת להם מיהודי ארץ-ישראל ובחודש אפריל 1917, הוציאו צו לגירוש כל יהודי העיר-יפו והשכונה תל-אביב.

הגירוש ההמוני בוצע וכעשרת-אלפים יהודי יפו-ת"א גורשו מהעיר ופוזרו ברחבי הארץ. במקום נותר רק מניין שומרים שכינה עצמו לימים "הקבוצה היפואית". המגורשים הגיעו לירושלים, טבריה, צפת, יבנאל, הגליל וכן למושבה זכרון-יעקב.

"כרמים" זכרון-יעקב, החליטה להרחיב את היריעה בפרק מרתק זה מתולדות המושבה, ומציגה כאן את תיעוד האירועים שהביאו להתגייסותה של זכרון-יעקב לקליטת המגורשים ואת פרטי הטיפול בהם, במהלך שהותם במושבה.

מאיר דיזנגוף מתאר בספרו " עם תל-אביב בגולה" את איומי העריץ ג'מאל פח'ה כפי שהיו אופיניים לשלטון העריצות של התורכים במלחמת העולם-הראשונה:

" ג'מאל פח'ה היה רגיל לתת ביאורים לפקודותיו, אולם הפעם נהג עמנו נימוס נאה ואסף את נכבדי העיר ובנותיה, לבאר להם ההכרח ואת הצורך שבדבר. לאחר שגמר את השיחה עם הערבים בתורכית, בא לשבת על יד באי כוח היהודים (של ת"א והמושבות) ואמר לנו:…' אתם הלא יודעים ומבינים שלתורכיה אין צי והממשלות בנות בריתנו אינן יכולות לשלוח הנה את אוניות המלחמה שלהן, כי בים-התיכון מסתובב צי אדיר של ממשלות 'ההסכמה' ואניותיו יכולות להגיע בכל רגע לתקוף את ערי החוף ולמחות אותן על יושביהן מעל פני האדמה, לכן הננו מוכרחים להוציא מתוכן את התושבים ולהצילם לחיים, כך מתנהלת היום המלחמה המודרנית…"

 

 

 

 

 

תחילה מוצג קטע מתוך "הגירוש- הגירוש מיפו על-ידי התורכים במלחמת העולם-הראשונה, מאת יוסף פאליק. (איכון: 1004- הארכיון לתולדות זכרון-יעקב בהנהלתה של לירון גורפינקל):

 

" ביום הששי בבוקר, ער"ח אייר התרע"ח, באנו בעזרת השם לזכרון ביום ההוא לעת ערב. העגלות הלכו ישר אל מגרש המרחץ אשר שם היו מוכנים אנשים להוריד החפצים והנפשות מהעגלות וגם יורה גדולה מדיזינפעקציע, וגם המרחץ עם מים רותחים עבור המהגרים, וגם ספר לספר ולגלח את כל ראשי המהגרים, בפקודת הד"ר יפה לגלח את כל ראשי המהגרים. זקנים וגם נערים, בחורים וגם בתולות, טף ונשים. כולם מחויבים להתגלח ולילך להמרחץ, ובגדיהם וכרים וכסתות וכל החפצים, להכניסם להדיזינפעקציע. וכמה חפצים נשרפו שם בשם, גם מעילי נשרף חתיכה מהגב, אבל אין דבר כי כך היתה פקודה ואין לשנות. כי כל איש, ובפרט הצעירות אשר לא חפצו לגזוז את שערות ראשן היפות והנקיות, אשר ימרה את פיהו, לא יתנו לו לאכול וגם ענוש יענש. על כן מה היו יכולים לעשות המהגרים האומללים והאומללות אשר כאין נחשבו בעיניהם וגם בעיני עצמם. בעל כרחם ענו אמן וגזזו אותם כצאן. גם הצעירות נגזזו שערות ראשן בעל כרחן, והיו בכיות ויללות בעת הגזיזה, כמו הכלות לפני חופתן. ובאמת היו ראשיהן קיים וגם בזיון גדול היה להצעירות מזה, אבל כך יצאה הגזירה והחוק ואין להרהר אחריה.

אחרי שנגמר הגזיזה והרחיצה, הביאו אוכל מבית התבשיל, וגם תה היה בשם. חלקו האוכל והתה בסדר נכון. גם הצעירים והצעירות מהמושבה עזרו בזה, לחלק לכל אחד והיה הסדר על הצד היותר טוב. רב תודות להם על זה, כי החיו רוח שפלים ולב נדכאים. והיה כל מי שנגמר חפציו מבשול הדיזינפעקציע, הוליכו אותו ואת כל בני משפחתו ואת חפציו אל היקב, בשם פינו מקום עבור המהגרים. ואנכי שבאתי זכרונה עם בני ביתי, תיכף ומיד בא ש"ב מו"ה באנשטיין וקבל אותנו בסבר פנים יפות ובקש תיכף ומיד מאתנו שנלך אצלו לאכול ביום השבת. שלחתי את בתי חנה עם הילדים הקטנים אצלו בערב ואכלו בשם וישנו אצלו. רב תודות לו על קבלתו אותי בסבר פנים יפות, ודבר על לבי דברי תנחומים. לעולם לא אשכחהו, כי ממש החיה אותי בדבריו הטובים ובהתקרבותו אלינו, יהי מבורך לעולם ועד, הוא ובני ביתו כולם, אמן סלה.

ואנכי ובתי מלכה הוכרחנו ללון בחוץ אצל החפצים כי לא נגמר הדיזינפעקציע עד מוצאי שבת. הביאו לנו אוכל בליל שבת מבית התבשיל וגם ביום שבת בבוקר הביאו אוכל מבית התבשיל. רק אנכי הלכתי אצל ש"ב הנ"ל לבקשו שישתדל לשכור עבורי איזה חדר או רפת, כי לא חפצנו להיות ביקב ביחד עם כל המהגרים. כשבאתי לביתו לא הניל אותי לילך מביתו, רק שאוכל עמו ביחד עם בני ביתו הסעודת שבת, ואנכי לא סרבתי ברוך השם אכלתי ושבעתי וברכתי את ה' ואטותו, כי ממש החייני בדבריו הנעימים, לעולם אהיה אסיר תודה לו על זה.

אחר האכילה הלכנו אני ור' מרדכי הנ"ל לחפש אחרי איזה בית דירה. הלכנו מבית לבית ולא מצאנו כלום. ברוב יגיעות מצאנו רפת, רטוב וחשוך ונמוך, באיזה מדרגות באדמה, אצל לוליק בערקאוויטש, ושכרתי אותו לעת עתה, לשום החפצים בו, ולגור בשם איזה ימים או חודש, עד שאמצא דירה יותר חשוב מזה. ובמוצש"ק שמתי בשם את חפצי והלכנו ללון אצל ש"ב הנ"ל. ובבוקר קמנו והלכנו אל הרפת הנ"ל, וסדרנו מעט את החפצים ונשאנו כפינו אל ה', ברוך ה' יותר טוב מכפר סבא, כי פה יש בעזרת השם מה לקנות ומה לאכול, וגם מצאנו פה אנשים טובים שמקרבים אותנו, ויקחו חלקנ במצבנו. באמת שמחנו, אבל שמחתנו לא היתה שלמה, כי חסרה לנו העקרת בית , תנצב"ה.

ביום הראשון הלכנו לסאמארין העתיקה לראות אולי נמצא שם איזה חדר, ובעזרת השם מצאנו חדר טוב אצל מר נ' בלום. מוקדם לא היה לו חשק להשכיר את החדר, כי אמר שבעת האסף התבואה נחוץ לו החדר לאוצר, ועוד איזה תירוצים, אבל הפצרנו בו מאוד, ברוב יגיעה השכיר לנו את החדר שלו בלי בית המבשלות. נכנסנו בשעה טובה בהחדר ושמחנו מאוד, כי זה כבר שלא גרנו בבית דירה, בית עם חלונות וגג ובלעטאס. ברוך השם, שמחנו בחלקנו, רק השמחה לא ערבה לנו, יען כי עקרת הבית חסרה לנו, אבל צדיק ה' בכל דרכיו. רק סדרנו החפצים מעט, והתחלנו להתיר החבלים מהתיבה שלי ומהתיבה של מר חבס, והנה ראיתי שהחבלים אינם מקושרים כראוי, רק כך מעונבים, וחרדתי חרדה גדולה. רק סרנו החבלים מהתיבות, והנה פתוחים, וחסר הרבה חפצים מהתיבות. מה שחסר אינו ידוע, וגם הבנות גם כן אינן יודעות. לו היתה רעיתי בחיים, אז ידענו מה חסר לנו, הצטערנו מאוד. הלכתי אל ש"ב וספרתי לו מהמאורע, כי חסר לי חפצים רבים, נגנב ממנו בדרך, מה אעשה עתה. אמר לי, המקום ימלא חסרונך, ואין להשיב, תן תודה כי אתם נשארתם בחיים, ותייאשו מזה. הלכתי לביתי בפחי נפש ובצער גדול, צדיק ה' בכל דרכיו. ובאותו השבוע הלכו עגלות לכפר סבא להביא עוד מהגרים משם. בקשתי את ד"ר יפה שירשני ליסע לכפר סבא להביא את חפצי הנשארו בכפר סבא. כעס עלי ואמר, זה אתם רוצים, פארקען, פארקען, עוד יביאו לכם כל החפצים, ואין לנסוע בשום אופן. ועמדתי החזקה על דבריו ולא נסעתי, והלכו כל חפצי לטמיון. מי אשם בזה?

למחרתו הלכתי להאדון ארלאוו לבקש ממנו עבודה, כדי לפרנס את בני ביתי. קודם אמר לי שאלך לעבוד אצל הסוכות שעושים מקליפטוס עבור המהגרים שאין להם מקום ביקב, אבל כיון שראה שאין לי כח לעבוד, כי עוד הייתי חלש ממחלת הטיפוס שהיתה לי בכפר סבא, אמר לי עצה טובה. באשר ששמע כי יש מהמהגרים שחפצים למכור חפצים כמו סדינים, מגבות, מלבושים ועוד, על כן הוא יאמר להם כי יוכלו למסור לי החפצים הנ"ל שאמכרם אני בהמקח שיקצבו לי, והעודף על המקח הקצוב שייך לי. וגם לא יפחדו ממני כי הועד יערב בעדי. הסכמתי גם אנכי על זה, במקום לית ברירה, והדבר יצא מכח אל הפועל. וכל יום ירדתי אל היקב, ולקחתי חפצים מהאשה מ' עטילקריינשטאד, ומהאשה העני, ובתה פרומה לאה, ומהאשה מ' בוכהאלטכר, ומהאשה לאה אפשטיין והאשה ובתה, שהיו מוכרות בשר תרנגולים, ומעוד נשים. וגם לקחתי חתיכות סחורה חדשה מהאדון זלמן פונדמינסקי, וסבבתי כל היום מבית לבית, ומה שמכרתי שלמתי לבעלי הבתים את כספם, ולקחתי אחרים תמורתם. כך סחרתי חודש ימים ובעזרת השם הרווחתי כדי מיחיתי. בצירוף עם התמיכה חיינו בצמצום, וצפינו בכל יום לעזרתו.

ואחר כך קבלתי משרה אצל ועד המושבה להיות שומר הגרנות בשוני, זה שעה וחצי רחוק מהמושבה, ומסדר חשבונות העשור שחייבים להממשלה התוקית, בסך מאה פרנק לחודש. בתוך כך נחלה רחמנא לצילן בתי מ' חנה במחלת קדחת חזקה, והכניסוה לבית החולים. ואנכי עזבתים וירדתי למשרתי שקבלתי עלי. הייתי שם כל השבוע, ביום אכלני החורב ובלילה הקרח, וביום הששי לעת ערב חזרתי לבני ביתי לשבות בהמושבה (כי כך התניתי עמם) ולמוצש"ק חזרתי לשוני. כך עבדתי לערך שני חודשים, כי כמעט שנגמרו הגרנות צוה עלי בעל דרתי, שהוא נחוץ לו הדירה עבור אוצר התבואה שצריך לאספה בקרוב, ואין לו מקום אחר עבור התבואה. ונתו לי זמן עד שמונה ימים ליתן לו הדירה ודירה אחרת היה אי באפשרות להשיג. על כן הסכמנו לעזוב את המושבה ולהעתיק מושבי לחיפא. הלכתי אל ועד ההגירה וספרתי להם את כל הענין והבטיחו לי שיעזרוני בזה באיזה סכום, ומה שיעלה ביותר מוכרח אני ליתן מכיסי. סכמנו על זה, זה היה ביום ש"ק, באתי שבאתי לביתי לשבות, בעזרת השם מצאתי בתי שיצאה מבית החולים. החלטנו שאנכי אהיה עוד שבוע בשוני ומשם אשלח כתב התפטרות להועד המושבה, ואספר להם את כל הענין, שאני מוכרח להתפטר ממשמרתי וישלחו איש אחר במקומי. וכך היה, הם שלחו איש אחר מקומי, וגמרתי השבוע, ללמד האיש החדש את כל עניני העשור, ולמסרו כל החשבונות בדיוק. וביום הששי לקחתי את חפצי שהיו לי בשם בשוני ועליתי אל המושבה באופן כי ביום הראשון הבא עלינו לטובה נקשור כל החפצים וניסע לחיפא בעזרת השם.

אבל רבות מחשבות בלב איש. רק כשקרבתי לפתח ביתי, והנה בתי הקטנה מ' יוכבד שתח' ונכדי שמעון רצו לקראתי, ובכו ואמרו כי נכדתי הקטנה שושנה מתה רחמנא לצילן. וגם בתי חנה נחלה רחמנא ליצלן, והובילוה לבית החולים. כמעט שיצתה נשמתי בעת ששמעתי הבשורות הטובות מהילדים. נכנסתי לביתי בבכיה גדולה וצעקתי מעומקא דלבא, מה היה פה? איך היה האסון הגדול פה היום? האם לא נקרא להרופא? כמעט שנשתגעתי מרוב יסורים וצרות, לא ידעתי מה לעשות, אם להיות בביתי ולנחם את בתי מלכה לח' על שנלקח ממנה בת יחידתה, בת שש שנים בריאה ויפה וחכמה, או לרוץ לבית החולים לראות בשלום בתי חנה תח'. אבל השם יתברך הוא הנותן ליעף כח הוא נתן לי כח וחזוק הלב, שהתחזקתי מעט, ורצתי תיכף ומיד לבית החולים, והתראיתי עם בתי בשם, ועכבתי שם כמו עשר דקים. ואחר כך הלכתי להתפלל לשפוך את שיח לבבי לפני השם יתברך, ובקשתי ממנו שיחזק את לבי, שלא אצטרך חס וחלילה לעזוב היתומים הקטנים בדמי ימי וחזרתי לביתי.

כשבאתי לביתי וישבתי ודוממתי מעט, והנה נכנסה שכנתי אשת האדון שוורצמאן ושאלתיה, היתכן בעת צרה כזאת לא יעזרו לי השכנים לקרוא לרופא, ולהציל מרדת שחור באיזה שעות ילדה משש שנים, ולא ישתדלו שום ב"נ להצילה. והשכנה ספרה לי כי את כל המעשה שהיה, ממש מסמר שערות ראש הקורא והשומע הספור הזה, איך שתחשבו על המהגרים. וכך היה המעשה. הילדה חלתה במעט קדחת ביום החמשי, ואכלה ושתתה ולא היה לה טוב. ביום הששי בבוקר השיגה הקדחת בחום גדול, וגם בתי חנה שכבה במחלת הקדחת ובחום גדול, על כן לא יכלה בתי מלכה לעזבה ולילך לקרוא להרופא. על כן נתנה להתימנית השכנה מטליק שתלך לקרא להד"ר יפה להילדה כי שכבה ממש כבול עץ ובחום גדול. הד"ר יפה לא רצה לבוא, כי אמר שהוא התפטר את עצמו מלבקר להמהגרים, ויש הגברת הדאקטערשי שהיתה בחדר, היא עכשו מקומו. שלחה עוד פעם התימנית להדאקטערשי, ענתה שבעוד שעה תבוא. מסתמא לא באה אפילו אחר שתי שעות. שלחה עוד פעם לקרוא אותה, ואמרו לה שהילדה היא רחמנא ליצלן מסוכנת, ותבוא תיכף ומיד. ואמרה שמקודם יקראו הגברת מהיקב שמבקרת את המהגרים בשם ברפואות, והיא תנסה החום של הילדה בהטערמאמעטער, ויבואו לאמור לה כמה מדרגות החום, ואחר כך תבוא. בקצור קראוה להגברת מהיקב ונסתה החום והיה החום חזק מאד יותר מארבעים גרד, ומהרו להרופאת שתבוא ולא באה. בין ובין כך, מחוזק הקדחת השיגה הילדה קאנווילסיאן. שלחו תיכף ומיד התימנית לקרוא לאדון ברונער הרוקח והחובש. וענה, להמהגרים אינני הולך. ושלחוה עוד פעם לאמור כי ילד מהקולוניסטין הוא מסוכן ותיכף יבוא. כששמע ילד מהקולונוניסטין רץ תיכף ומיד, אבל אחר הזמן כשבא כבר נסתלקה הילדה הנשמה הטהורה של מהגרת. התבינו איך התחשבו עם המהגרים, הוי אנשי סדום, הוי אנשים רעים רוצחי נפשות…

אחרי שיצאו הבנות מביה"ח הציק לי הבעל הדירה שאני מוכרח לעזוב תיכף ומיד הדירה, כי נחוץ לו עבור התבואה והייתי בצער מאוד, כי לא יכולתי לנסוע לחיפא, מפני כמה טעמים, ועוד כי דברו הרבה, כי קרובה ישועתנו לבוא, ולמה נרחיק יותק. והלכתי לחפש דירה אחרי רפת, בקשתי ליתן כסף כמה שידרוש ולא מצאתי. הקולוניסטין ישבו כל אחד בהרחבה בארבעה חדרים ולא חפצו  להשכיר, והתחשבו עם המהגרים כמו שאינם מבני אדם. ואם אחד היה לו חדר להשכיר היה חפץ על זה עכ"פ 40 פר' לחודש בלי בית המבשלות. יגעתי ומצאתי חדר אחד אצל בחור אחד, וגם הבחור היה ביחד עמנו, בלי בית המבשלות, בלי שום צרכי הבית, וגם על שמונה עשרה מדרגות בלי מעקה. פעם אחת היתה בבית בתי יוכבד חפצה בלילה לפנות, ונפלה מהמעקה על הארץ והיו שם אבנים גדולות, והיה נס מן השמים שלא נרסק אבריה. חרדתי חרדה גדולה, עד שירדתי במדרגות, ולקחתי אותה על ידי כמעט שהתעלפתי מצער. בעזרת השם לא הוזק לה כלום, זכות אמה ז"ל היתה מגנה עליה. בקצור ישבנו בבית הזה בדחקות עד שעזרנו ה' ובאו האנגלים לזכרון והיתה המושבה צהלה ושמחה".

אריה סמסונוב, מי שרשם את דברי ימי זכרון-יעקב בספר הנושא שם זה, כתב מאמר על פרשת גירוש היהודים מיפו-ת"א. המאמר התפרסם בעיתון "היום" ב-24 באפריל 1967, לרגל ציון 50 שנה לגירוש ונשא את הכותרת " בערב פסח 1917 נתרוקנה העיר מתושביה".  במאמר זה מופיע גם הקטע המתייחס לנעשה בזכרון-יעקב והוא מובא כאן כלשונו:

" כאשר נגזרה גזירת הגירוש על יהודי יפו ותל-אביב בשנת 1917, הוזעקה עזרה על-ידי ועד ההגירה בראשותו של מאיר דיזנגוף. ביום שבת אחרי הצהרים קרא ועד המושבה זכרון-יעקב לישיבה בה הוקרא מכתב מאנשי ועד ההגירה ביפו, המבקשים לשלוח להם עזרה בצרתם הגדולה שהם נמצאים בה עתה. הם מוכרחים לעזוב את העיר, והגולים האלה אין להם שום אמצעי תובלה להוביל את משפחותיהם למקום מקלט, לכן הם מבקשים להכין למטרה זו מקום (דירות) בשביל "הנודדים". "אחרי משא ומתן בדבר העניין הנכבד הזה, הוחלט לקרוא לאסיפה כללית, היום בשעה 4 ולדרוש מאת האיכרים שיתנו את עגלותיהם בשביל העניין הזה". באסיפה הכללית אחה"צ יתאר ראש הועד, אלתר אלברט, בפני האכרים והתושבים את חומרת המצב שהשתרר בקשר לגירוש יהודי יפו תל-אביב. המזכיר קרא לפני הנאספים את המכתב שהתקבל מוועד ההגירה, ואלתר אלברט מציע לפני הנאספים שיתנו ייפויי כח לוועד, שאם יצטרכו לקחת סוסים מהמושבה, לא יתנגדו ויתנו להם סוסים ועגלות. האסיפה הסכימה פה אחד לתת ייפוי כח כזה, והביעה את הסכמתה לקבל את המהגרים אל המושבה עד כמה שאפשר. האסיפה קיבלה את ההחלטות הבאות:

  • לבקש אישור מהממשלה לעניין הזה.
  •  לבקש בתים ומעונות למהגרים.
  • לשלוח עגלות בשביל המהגרים.
  • * הכנת מזון ומכירת תבואות.
עניין האישור מהממשלה נמסר לטיפולם של האדונים ניידרמן ואפלבוים שיעשו את הצעדים הדרושים בקיסריה ובחיפה.".
יריעה נרחבת של הפרשה כולה בזכרון-יעקב, נמצאת ב"ספר הפרוטוקולים" ( A.M.S 1027) מחשון תרע"ח 1917 עד כסלו תרפ"א 1920 וכן ב"ספר הפוטוקולים" ( A.M.S 991 ) של ועד-המושבה 14/7/1914 – 3/11/1917. הפרוטוקולים הללו הועמדו לרשות "כרמים" על-ידי הארכיון לתולדות זכרון-יעקב בהנהלת לירון גורפינקל:

בפרוטוקול מס' 263 מישיבת ועד המושבה מיום 29/9 אחה"צ כתב: בהשתתפות ה"ה אפלבוים, פיטלזווהן, ד. גולדשטיין, ט.קרופיק, י.טאמשיס, ד. שטרנברג, י. ניידרמן ולרנר.

הוחלט והוקבע מחיר העגלות ליפו בשביל המדריגההשניה (הבינונים) 140 פרנק לכל עגלה, בתור רשות יכול כל אכר לנסוע עם האנשים הנ"ל, ולא להכריח את האכרים כמו שהטילו עליהם "חוב" פא' מחויב כ"א לנסוע עם המהגרים העניים (מאה פרנק בעד כל עגלה), ומפני שלא ידוע עוד  אם נותנים יותר העגלות לצאת מיפו הוחלט לחכות עד שתשוב העגלה של "לויק" מיפו ואז יקרא הועד את בעלי העגלות לאסיפה ויסדר את הובלת המהגרים מיפו.

נבחרה ועידה בשביל שורת הסוסים והעגלות שלקחה הממשלה התורקית ביום הבחירה (19/9), חברי הועידה  הם האדונים: משה אריזון,  י. קרניאל, ש.גרופר, יוסף גולדשטיין וט. קרופיק.

הוחלט שה"ה א. גולדשטיין, ז. גולדשטיין ואפלבוים, ילכו להטחנה לסדר שם יחד עם  מר קזרנובסקי את עניין הקמח והחיטה הנמצא שם ואת הסכסוך עם המכונן עקיבא בחור."

בפרוטוקול מספר 96 מישיבת הועד ביום השבת אחה"צ, נכתב:" נקרא מכתב מועד ההגירה ביפו שבו מבקשים לשלוח להם עזרה ולעמוד להם בהצרה הגדולה שהם נמצאים עתה, בזה שהם נאלצים לעזוב את העיר יפו והגולים האלה אין להם שום אמצעי הובלה להוביל את משפחתם לאיזו מקלט ולכן המה מבקשים עגלות למטרה זו, ולהכין מקום (דירות)בשביל הנודדים" (ראה מאמרו של א. סמסונוב כפי שהובא להלן).

בפרוטוקול 97 מישיבת הוועד לעניני ההגירה מיפו, מוצש"ק , נרשם כי " נקרא הפר' הקודם ונחתם. נבחרו ה"ה אלתר גולדשטיין, ואביגדור אפלבוים לאסוף כספים בשביל עניני ההגירה. הוחלט  שה"ה אלברט ול. צוקרמן יסעו ליפו לשאת ולתת ולסדר את ענייני ההובלה.

נערכה רשימה מאלה שצריכים לתת סוסים או פרדות ועגלות בלי בהמות בשביל הובלת נוסעים וחפצים מיפו להנה:

א.אפלבוים-1 סוס.   אשכנזי-1 פרדה.

י.אריזון-1 סוס         בלומנפלד- 1 פרדה.

א. אלברט-1 סוס.    יצחק גולדשטיין-1 פרדה.

ל. אייזנשטיין-1 סוס.  וו.גרץ-1 פרדה.

נ.בלום-1 סוס.          ר. היילפרן-1 פרדה.

מ.בונשטיין-1 סוס.    ז.מנאלמודע-1 פרדה.

א.גולדשטיין-1 סוס.    טאמשס-1 פרדה.

ז.גולדשטיין-1 סוס.     ניידרמן-1 פרדה.

י. הויזר-1 סוס.          משה סירקיס- 1 פרדה.

ח. דוב-1 סוס.          יוסף אפשטין-1 פרדה.

י. לרנר-1 סוס.         ל. צוקרמן-1 פרדה.

י.לוינבוונטש-1סוס.   ט. קרופיק- 1 פרדה.

א. מזרחי-1 סוסה.    ו. קרניאל-1 פרדה.

ל. ניימאן-1 סוס.      יעקב שפירא-1 פרדה.

עדלשטיין-1 סוס.    ה.שצמן-1 פרדה.

קופרמן-1 סוס.       ד. חמלניצקי-1 פרדה.

א. שכטר-1 סוס.     יעקב פויזנר-1 פרדה.

שטרנברג- 1 סוס.   הפקידות-2 פרדות.

יצחק בונשטיין-1 סוס. דר' לויטה- 2 פרדות.

א. בלנק- 1 סוס.      תחנה לניסיונות-2 פרדות.

א.גולדמאן-1 סוס.

ח. קירשנבאום-1 סוס.

סה'- 23                  סה'-24

 

הוחלט לא לשלוח את כל העגלות בפא'. כשנשיג את הרשיון מהממשלה לשלוח קבוצה של 5 עגלות, ובעוד איזה שעות לשלוח עוד קבוצה כזו וכן הלאה"

 

בפרוטוקול מספר 98 מישיבת הועד ב-3 באפריל 1917 שהתכנס לעזור למהגרים מיהודהנוכחו חברי הועד והועידה והה' ש.לוי וה' וקסלר והשליח מר ל. גולדשטיין מרל"צ. נקרא שני מכתבים:

א)  מכתב מראל"צ שבו מודיעים להועד על הפקודה שקבלו מאת הממשלה לעזוב את ראל"צ. רק הגברים בעלי הכרמים יש להם רשות להשאר במושבותם, לכן המה מבקשים שהועד ישלח לראל"צ או לחצי הדרך(אם יפגשו באס"הד) את כל העגלות של המושבה כדי להביא את משפחותיהם לזכרון ולהכין מעונות בשבילם.

ב) מכתב פרטי להדר' יפה מאת הדר" הטאמן מנהל הגימנסיה העברית ביפו, שבו מודיע כי החליטו להעביר את כל תלמידי הגימנסיה לשפיה, ומבקש להכין לו מקום ולשלוח  לו עגלות אחדות.

השליח מראל"צ מר ל. גולדשטיין מסר בעפ' פרטי המצב בראל"צ.

ראש הועד הציג את השאלה של ראל"צ על הפרק. לרנר אומר אנחנו צריכים לתת את היתרון למהגר, ראל"צ מכל יתר המהגרים של יפו ועוד מפני: א)שעי' אופןחייהם עד עתה אי אפשר להם להסתדר ולהתרגל לחיי עיר. ב)מפני שבאים  מרלא"צ רק נשים וטף בלי גברים שיגנו עליהם.

דר' הלל יפה תמך בדברי הנ"ל, מר ש.לוי מציע כדי לגשת אל העבודה לבחור בועידה שמיגש תיכף לעשות רשימה מדויקת מכל הבתיםהפנויים הצבורים והפרטים הנמצאים בזכרון ובנותיה, ולסדר את חלוקת המעונות בין המשפחות מראל"צ,. ה' וו.גולדשטין מציע לבחור בועידה כללית שהיא תנהל את כל העסק של העזרה להמהגרים, מפני שועד המושבה טרוד ועסוק הרבה בעבודות המושבה והממשלה היום יותר והעניין של המהגרים יסבול עו'ד, הוצע להכניס בהועידה הנ"ל את הרופא בתור עומד בראש השרות הסניטרי ואת בא-כח הפקידות של היק"א, ההצעות הללו נתקבלו.

היו"ר מציע את החברים דלקמן, שיכנסו להועדה של העזרה להמהגרים הה': ה' דר' יפה, רפאל כהן, מ. קזרנובסקי, א.פיתלזון, א. גולדשטין, א. אפלבוים, ב. בלומנפלד, והמורה זכריה שפירה. האסיפה הביעה את דעתה שגם ה' אלברט ישתתף בועידה זו, ההצעה נתקבלה, כל יתר החברים עוזבים את האסיפהוהועידה הנ"ל ממשיכה את הישיבה".

בפרוטוקול מספר 123 מישיבת הועד מיום  24/6 אחה"צ נכתב בין השאר כי: "הה' ז.גולדשטן  וא. גולדשטן ילכו לאסוף נדבות בשביל הגולים מיפו".

בפרוטוקול מספר 146 של ישיבת הועד מיום יח' חשון נכתב: " שאלת המהגרים: הממשלה דורשת ממהגרי יפו שימלאו את זכרון. לכן מציע מר בן-נחום להועד שיתן עגלות לאלה מהמהגרים שאין ביכולתם לשלם- להוביל אותם הגלילה. הוחלט: לסדר עגלות בשביל המהגרים".

 

המהגרים שהגיעו בסופו של דבר לשפיה, התקבלו שם על-ידי ר' חיים דוב (קנטור), יליד 1865 שהיה מראשוני שפיה עם הקמתה בשנת תרמ"ז וסייע במסירות רבה לקליטת מגורשי יפו-ת"א. (מתוך:האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו/ דוד תדהר/ כרך-2/ עמ' 588/)

 

הרב יצחק וולפר (סגי נהור) כיהן באותה שנה כרב של המושבה זכרון-יעקב, אף שלא נשא בתפקיד רשמי ועשה זאת עד שנת 1918.

חיים דב קנטור, יליד 1865, בין ראשוני שפייה, סייע רבות בקליטת מגורשי יפו, שבאו אליה מזכרון-יעקב.

מספר התושבים בזכרון-יעקב באותה השנה לא עלה על  1200 וכך נותר מניינם עד תחילת המנדט הבריטי.

בכל הקשור למספר תושביה של זכרון-יעקב, נמצא סימוכין לנתון הזה, אף על-פי שהוא מתייחס לשנתיים מאוחר יותר:

מתוך אוסף חיליק לייטנר, מכתבים-יוצאים של ועד-המושבה בשנים 1920-1921, עמ' 1592, בשיתוף הארכיון לתולדות זכרון-יעקב:

נמצא מכתבו  של מפקח מחוז זכרון מיום יד' מנחם-אב תרפ"א וכותרתו " מספר ודת התושבים". המפקח ביקש לקבל מועד-המושבה נתונים על אודות מספר תושביה של זכרון-יעקב באותה העת ודתם. השיב לו י.קושניר, מטעם ועד-המושבה:

"בתשובה לדרישת ה' הננו מתכבדים להודיע כי במושבתנו נמצאים עד היום תושבים:

יהודים- 973 (מגדול ועד קטן).

ערבים מוסלמים- 137.

נוצרים-             –

סה"כ-  1110

ישנם עכשיו פועלים זמניים בנאים נוצרים במושבתנו ואשר אינם נכללים ברשימה זו כי אינם תושבים קבועים. המוסלמים הם גם כן פועלים זמניים העובדים אצל האכרים אבל משפחותיהם גם כן נמצאים במושבה ולכן נכנסו לרשימה".

 

בין הדמויות המפורסמות אשר הגיעו עם מגורשי יפו-ת"א למושבה זכרון-יעקב, נמצא גם הסופר יוסף חיים ברנר, יליד 1881 שעלה ארצה מאוקראינה ב-1909. בשנת 1914 נישא ברנר לחיה ברוידא ולזוג נולד בנם אורי ניסן, שנקרא על שמו של אורי ניסן גיסין, חברו הקרוב של ברנר, שנפטר שנה קודם לכן. בנם של הזוג ברנר נודע לימים כהיסטוריון.

בשנת 1914 'התעת'מן' ברנר ( תהליך ה' ההתעת'מנות' היה בבחינת קבלת אזרחות עות'ומנית ועדות לנאמנות לאימפריה העות'ומנית. בין התומכים המובהקים בכך היה גם אליעזר בן-יהודה וברחבי הארץ הוקמו 'ועדי התעת'מנות', הראשון בהם ביפו על-ידי מנחם שיינקין ב-1914. בסך-הכל נטלו כ-18 אלף יהודים בתהליך הזה) וכעבור 3 שנים, גורש עם אשתו ובנו מיפו-ת"א והגיע לפתח-תקוה, משם חולץ על-ידי אליעזר ברון, עגלון ה"סוכרה" שהביאו לגן-שמואל ומשם לחדרה. חיה ברוידא רעייתו מונתה לנהל את בית-היתומים בשפיה והמשפחה עקרה מחדרה לזכרון-יעקב ומשם עברה לשפיה. באוגוסט 1918 עברה המשפחה לחיפה וברנר חזר לת"א. שנתיים לאחר מכן התגרשה ממנו חיה ברוידא ונסעה עם בנם לברלין. יוסף חיים ברנר נהרג בפרעות מאי 1921.

 

 

בתוך כל אלה התרחשה פרשה מוזרה ובמרכזה "נעלמה" כמות גדולה של מטבעות-זהב:" בשיא פעילותה של מחתרת ניל"י הוברחו אליה מטבעות-זהב שנטבעו בשנות המלחמה, באוניה שהגיעה לחוף, סמוך לזכרון-יעקב. חלק ממטבעות-הזהב הועבר אל "הוועד הפוליטי" שהקימה הנהגת הישוב ובראשה מאיר דיזנגוף, לנוכח המצוקה הקשה בשנות המלחמה. כאשר נחשפה מחתרת ניל"י ונחשפו גם המטבעות הזרים בשווקי הארץ, הוחלט להחזיר לה 50 אלף פרנק אולם אנשי "השומר" התנגדו לכך וסברו שאין להחזיר לניל"י את מטבעות-הזהב.

צבי נדב ושמואל הפטר פנו לאפרים בלומנפלד, שהחזיק בהן בפתח-תקוה, בבקשה לקבל את מטבעות הזהב והבריחו אותן בעגלה לתל-עדש. חלק מהמטבעות שימש כפי הנראה לאסירים בכלא דמשק, אך בקרב אנשי "השומר" נשמעו טענות על שימוש לא ראוי בכסף. בשלב מאוחר יותר של המלחמה, דרש מאיר דיזנגוף לקבל בחזרה חלק מהכסף, אך לא נענה.

בעקבות פרשה זאת, החליטה מועצת מפלגת "פועלי ציון", בראש-השנה תרע"ט 1918 במחניים- להודיע על ניתוק הקשר עם ארגון "השומר" ועקבות מטבעות-הזהב לא נודעו.

זווית אחרת של הסיפר נמצא אצל אהוד בן-עזר בספרו "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבות, סדרת ראשונים, יד יצחק בן-צבי והוצאת עם-עובד, בפרק 14 משנת 1993: " במלחמת-העולם הראשונה נשלחה תיבת מטבעות-זהב באמצעות אנשי "השומר" מתל-אביב לטבריה ועקבותיה לא נודעו עד היום".

 

הפרוטוקולים והקטעים הבאים מהאוסף של חיליק לייטנר וארכיון תולדות זכרון-יעקב:

מכתב מועד-המושבה לזכרון-יעקב מיום ט' אייר, לכבוד ועד-המושבה וועד-ההגירה בחדרה: (מספר 232)

"בתשובה על מכתבכם, הננו מתנצלים לדאבוננו ולצערנו הגדול לענות לכ', כי אי אפשר לנו בשום אופן לקבל יותר מהגרים הנה. עפ"י החשבון של ועד ההגירה המקומי- כמבואר במכתב הרצוף של ה"ה קלבוריסקי וברזל- נמצאים בזכרון מהגרים מהגירת כפר סבא יותר משבע מאות נפש. הגירת כפר סבא ג"כ הביאה לנו, לא 160 נפש כמו שאתם כותבים, כי אם יותר משלוש מאות, בסה"כ נמצאים אצלנו יותר מאלף איש.

גם אצלנו הבתים, החדרים, הארוות, הרפתות והמקומות היותר קשים מלאים מהגרים. חצר היקב מלא מהגרים.

בית-החולים מלא חולים וכמספר המטות של בית-החולים כן הוא גם מספר החולים ששוכבים בבית. החולים על הרצפה. חוץ מזה מתגוללים יותר משלושים חולי-טיפוס. ומשום זה רוצה עכשיו הממשלה המקומית לעשות הסגר על היקב וזכרון העתיקה.

נוסף לזה יש עכשיו חשש שהממשלה תיקח את היקב בשביל ( לא מובן!) גדול לכל מחוז חיפה.

אחרי הדין וחשבון הזה תבינו בעצמכם, כי למרות שבתור יהודים רחמנים, היינו רוצים מובן לעזור לאחינו האומללים, אין לנו שום אפשרות לקבל יותר מהגרים. ואם אתם תשלחו הנה עוד מהגרים, אז עוד יותר מאשר תעזרו להם, תגרמו להם צרות וייסורים רבים (לא מובן) הצפיפות כבר מתחילה להתפשט ומחלת הטיפוס ביניהם מה גם כשהחום מתחיל להתגבר לא נדע מה שיהיה אז.

מר דיזנגוף (לא ברור) שיתר המהגרים מכפר סבא יסעו כבר ישר לגליל באופן שיותר מהגרים כבר לא יבואו לסביבתנו ועליכם בעצמכם לסדר את אלה המהגרים הנמצאים אצלכם. אם יש עוד רעיון לשלוח את המהגרים מכם והלאה אז רק לגליל ולא אצלנו.

על החתום: י. לרנר.

 

מכתב מיום כח'תשרי תרע"ט מועד המושבה בזכרון-יעקב לכבוד " האדון הנכבד קפיטן ולי, חיפה":(מספר 487)

" אדון מאד נעלה! הננו מתכבדים להוציא לכ' בזב רשימה מפורטת והוצ' הגיוס (ריקוזיצאן) בשנות 1915, 16, 17. את הסטטיסטיקה של המהגרים דפה מסר ועד ההגירה המקומי לה' דיזנגוף טרם שנסע לחיפה והוא ימסור אותה לכ'.

אדון נכבד! שוב פעם אנו מגישים לפני כב' את הבקשה שבקשנו אותו בעת האתנו בחיפה, להשיג לנו את ההיזק הגדול שסבלנו ביום שעזבה הממשלה הקודמת את מושבתנו וזה הוא כמות ההיזק:

7 זוג סוסים ופרידות עם רתמותיהם.

6 קרונות (עגלות משא).

1 עגלה אמריקנית.

6 חמורים.

על החתום: י. לרנר.

 

קטע מתוך הספר………..:

" הקשר הראשון שלי עם החברה קדישא היה בהיותי ילד בגיל שש, בכל אופןבטרם מלאו לי שבע שנים. יום אחד עברתי ברחוב וראיתי את אבי המנוח יושב על הספסל המפורסם של לייטנר, בחברת ר' אלתר לייטנר ומאיר דנקנר, שישב אז בזכרון יעקב עם המהגרים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אלתר לייטנר כיהן אז כראש החברה קדישא".

מתוךף 'רימון', הלב-הטוב, קווים לדמותו של אדם ישראלי (קופמן) ז"ל:

" את ידיד נפשי אדם ישראלי (קופמן) ז"ל היכרתי…בשנת 1918 כשהילכתי עם הורי, יחד עם מהגרים מכפר סבא בזכרון יעקב. היינו בין אלה שהוכנסו זמנית למרתף ביקבי-זכרון, בזכרון העתיקה. בין המגורשים מתל-אביב, לפי צו ג'מל פחה העריץ בכפר סבא, שם גרנו באוהלי אקליפטוסים כל חודשי הקיץ 1917, אך עם הפצצות אווירוני הבריטים על כפר סבא הועברנו על ידי ועד ההגירה לזכרון יעקב, סחוטים, סחופים ודוויים. סבלנו רעב ואכלנו מאכל עופות.

רק לילה אחד בילינו במרתף ביקבי-זכרון. היה מראה מזעזע וטרגי, על בסיסים מברזל רחבים ששימשו לעמידת חביות היין הגדולות, סודרו המשפחות על אנשים, נשים וטף, בסיס-בסיס לכל משפחה. כשהרמתי עיני וראיתי את המחזה המעציב והמדכא חשבתי בלבי, לב נער בן ארבע עשרה, איך וכיצד תבוא שועתנו. אבי שהיה חולה בראותיו נשם בכבדות, אמי שטיפלה בו במסירות לא ידעה …התיצבה בפני ועד ההגירה וסיפרה על מצב בריאותו הרופף של אבא. עוד בו ביום, הובאנו אל מיבנה שהיה שייך למשפחת קופמן, מול דלת מגורי אדם. אעפ"י שאדם היה גדול ממני בחמש שנים, נקשרה בינינו רעות נאמנה למן הרגעים הראשונים שהכרתיו. אדם היה ניחן בלב טוב, בעל מזג טוב, כולו ספוג רחמי אנוש וחמלת אדם. הוא התעניין בי, הייתי שופך לפניו את לבי. מגיפת טיפוס הבהרות שהתפשטה, לא דילגה על ביתנו, אמי חוה עליה השלום ניספתה….בבית-החולים של ד"ר הלל יפה. נשארתי אם כן בן ארבע עשרה עם אב חולה. הרעב הציק לנו אני ריחמתי על אבי החולה, כל אימת ששמעתיו משתעל, כל שיעול שלו זיעזע את לבי ההומה אליו.

היה זה פעם אחרי הצהרים, טיילתי עם אדם במורד ההר, בדרך המובילה לשפיה, לפתע נעצרנו ליד מעין מים חיים, ניגשתי ושתיתי מים לרוויה אך הרעב הציק לי. תפסתי את אדם ולחצתיו אל לבי, כשמעיני זלגו דמעות. אמרתי לו שאיני דואג לעצמי, אך מה יהא על אבי החולה. הוא הביט אלי ופניו לבשו ארשת רצינית, הוא הניח ידו על כתפי ואמר:"אל תדאג יהיה טוב". מאז מידי בוקר היה אדם יוצא עמי אל גן הירק של משפחת קופמן, ממלא את סלי הקטן מכל סוגי הירק והייתי מכין ארוחות בוקר וערב לאבי ולי. מאותו יום היתה אמו של אדם קופמן עליה השלום, שהיתה אשה אצילה טובת לב  ונעימת הליכות, מביאה לאבי תבשיל חם לארוחת צהרים.

מגיפת הטיפוס הפילה גם אותי למיטת דוי, לוקחתי אל בית-החולים, אבי נשאר לבדו ואדם ואמו השגיחו עליו. אדם היה מבקרני בבית-החולים. כשסכנת מוות ריחפה עלי והרופא התייאש ממני, הורידוני לחדר שלפני חדר המתים וחיכו למותי, אך באותו יום בלילה, ירדה אלי האחות הראשית ומצאה אותי בהזעה, לחשה לי באוזני "ניצחת" ומיהרה להודיע לרופא…העלוני שזה למעלה בין החולים החיים. יצאתי מבית-החולים חלש ורפה אונים ושוב היה אדם לצדי ששמח בשמחתי על שנשארתי בחיים. ברית אחים היתה כרותה ביני לבין ידיד נפשי אדם.

בין המהגרים לחשו מפה לאוזן שאנשי זכרון יעקב לא התיחסו יפה למהגרים. למען האמת אני ואבי לא הרגשנו בזה- לנו קרה שנקלענו למשפחת קופמן, דבורה ובנם אדם טובי לב להפליא. את דבורה, אמו של אדם, הערתי והייתי מתפעל מיופיה ומחינה האישי ואת אדם אהבתי אהבת נפש.

כשהחלו התורכים לברוח מזכרון-יעקב מחמת ההתקרבות צבאות ההסכמה, היתה דממה ברחובות המושבה. רק בחורי ההגנה התהלכו כשעיניהם פקוחות בשמירה מעולה. אותו יום עם ערב, הלכתי לבית-הכנסת היפה שבזכרון, לומר 'קדיש' לעלוי נשמת אמי, מצאתי את אדם רוכב על סוס לבן, לבוש חליפה כשמפגפיו האדומים נוצצים ומבריקים. הוא התקרב אלי והחלפנו דברים, אז ראיתיו בכל הדרו כאחד מבנינו הנועזים והאמיצים.

בשנת 1919 כששבנו לתל-אביב מת עלי אפרים אליעזר גרנט (רימון) והוא רק בן 48 שנה, הסופר והוגה דעות.

כשאדם עבר לתל-אביב ועבד במשרדו של עו"ד דוד מויאל כמנהל חשבונות, הייתי כבר לאחר נישואי והוא היה מבאי ביתי הקבועים. כשנסע לביירות ושימש בהוראה, היינו מתכתבים ומכתביו היו מלאים געגועים למולדת, אך הוא ראה בהענקת הלשון העברית לילדי היהודים שליחות חינוכית-לאומית ממדרגה ראשונה. מכתביו שנכתבו בסגנונו היפה והמנופה, היו חדורי אהבה לילדי ישראל, להם תיאר וסיפר על תחיית עמנו בארצו.

אדם היה ידיד נאמן וחבר טוב היה נעים הליכות תמיד היה חיוך על פניו בכל התנאים והמצבים. …התכופים בביתו הסבו לי ולעיתי לאחר מכן לילדינו שמחה רבה. תמיד אזכרהו באהבה ובהמית-לב".

בפרוטוקול משנת 1918 מופיעה רשימת נושאים המופיעים ברישומי הפוטוקולים ובסעיף-25 נכתב:" יחסים גרועים בין וועד המושבה וועד-ההגירה". בסעיף-209 נכתב:" מכתב מוועד-ההגירה יקרא בבית-הכנסת" ובסעיף-210:" הערכה כמה צריך לקבלת כדי לעזור לגולי כפר-סבא". בסעיף-212 נכתב:" תרומות ומיסים למען המהגרים. רשימה של מסרבים יש בעניין בית היתומים והתימנים". בסעיף-258 נכתב:" ארגון עגלות להחזרת המהגרים השבים ליפו".

מכתב לועד ההגירה ביפו מתאריך יום ד' יב' ניסן תרע"ז: (מספר 420) מועד קבלת המהגרים בזכרון-יעקב:

" לתשובת מכתבו שהציע מר דר' יפה…להשיבו כי לגימנזיה אכן של שפיה ואף לא בזכרון ובנוגע לפנסיון לבד אין אנו יכולים עכשיו לדעת עד שנסדר את קבלת המשפחות "הראשונות" (מראל"צ) הבאות הנה בלי הבעלי…עם מכתבו של….הגיענו מכתב מועד ראל"צ שנכין להם מקום לשלוש מאות משפחות, אמנם אין אנו יכולים למלא כל משאלותם, אבל לכל הפחות החלטנו לדאוג לאלה המשפחות שבעליהן נשארים בראל"צ מפני סיבות שונות ואם יעלה הדבר בידנו למצוא להן מקום ועוד ישארו מקומות. גם לפנסיון של הגימנזיה נבכר אתהפנסיון לפני אחרים ואם לעצתנו תשמעו מוטב לכם לשמוע לעצת מר דר' יפה לפנות ל…."

בפרוטוקול ועד-המושבה מיום….מספר…נכתב:

…אחרי מו"מ בדבר הענין הנכבד הזה הוחלט לקרוא אספה כללית היום בשעה ארבע ולדרוש מאת האכרים שיתנו את עגלותיהם בשביל הענין הזה.

אל האספה הכללית בשעה 4 באו חלק גדול מהאכרים ושאר התושבים. ראש הועד מר אלברט מבאר להנאספים את מטרת האספה ואת חומר המצב. המזכיר קורא לפני הנאספים את המכתב שבא מועד ההגירה, ה' אלברט מציע לפני הנאספים שיתנו יפוי כח להועד, שאם יצטרכו לקחת סוסים מהמושבה לא יתנגדו ויתנו סוסים ועגלות, האספה הסכחמה פה אחד לקבל את הנודדים אל המושבה עד כמה שאפשר. הועד הזמין את הה' דלקמן לעזור ולהשתתף בסדור העזרה שחפצים להגיש לנודדי יפו הה': ה. לינ…,מ. טאמשס, רפאל כהן, ב. בלומנפלד, י. האז…,י. בונשטיין,, ל.צוקרמן, ד. שטרנברג, יהודה קרניאל, פ.אהרונזון.

הישיבה נמשעת: ראש הועד מבקש את חברי האספה שכא' ימלא אתמשלחתו שיטיל עליו הועד כדי שנוכל להוציא אל הפועל את העבודה הגדולה ורבת…הזו. ה' לינימ… מציע לבקש רשיון מהממשלה המקומית לדבר הזה שנוכל לקבל את האנשים לתוך המושבה ושלא יקחו את העגלות. ה' רפאל כהן מציע להערוך תכנית להעבודה שאנחנו נגשים אליה, ההצעה נתקבלה והתכנית נערכה כזו:

א) אישור מהממשלה לענין הזה.

ב)לבקש בתים ומעונות להנודדים.

ג)לשלוח עגלות בשביל הנודדים.

ד)הכנת מזון ודבר מכירת התבואות.

ענין האישור של הממשלה נמסר להה' נידרמן ואפלבוים שהמה יעשו את הצעדים הדרושים בקסריה ובחיפה.

לבקשת….נבחרה ועידה הה' בונשטין, ב. בלומנפלד, ל.צוקרמן וי.הוזר. הועידה תבקש בתים בתוך המושבה וגם בשוני, אום-ל-עלק, בורו מרח, …………שפיה וחורבת חסן, ו…רשימה מכל מושבה כמה בתים יש הראויים להכניס בהם הנודדים וכל בית ובית את מספר הנפשות שנוכל. בדבר משלוח העגלות הוחלט להערוך רשימה בערב למטרה זו.

נתעוררה השאלה בדבר הכנות המזון ומכירת התבואות. אחרי מו"מ הוחלט להודיע במודעה לכל תושבי המושבה שמי שיש לו למכור תבואה ימכור אותה לועד הסיוע פה ולא ימכור את התבואה לסוחרי חוץ. הוצע ליסד פונד בשביל הנודדים, לשלם מהפונד הזה את ההוצ' היותר נחוצות, ההצעה נתקבלה".

 

מכתב של ועד-המושבה מיום ט' יסן תרע"ז לחברי ועד-ההגירה ביפו: (מספר 417):

" לכבוד האדונים הנכבדים חברי ועד ההגירה ביפו.

מכתבכם מיום ו' לחז' קבלנו היום אחה"צ. אספה רבתא של אכרינו החליטה לשלוח לכם עגלות כמה שאפשר. רק מפני רחוק המקום ומניעות מהממשלה המקומית תבואנה העגלות שלנו ליפו לא קודם מיום השני בערב. עתה אנו שולחים לכם את בא-כוחנו מר אלתר אלברט שיסדר אתכם את דבר כניסת העגלות ליפו ועוד ענינים שונים הנוגעים אל עסקי ההגירה. אם תמצאו שנחוץ להכין תבואה בשביל הנודדים נוכל לקנות פה איזו כמות של תבואה אם תשלחו את הכסף הדרוש לזה. את הכסף תוכלו למסור לידי בא כוחנו מר אלברט.

בכבוד רב י.לרנר, ו. גולדשטין, א. אפלבוים, א. פיתלזון.

מכתב לועד ההגירה ביפו  (מספר 421):

" את התלגרם מאתמול וגם המכתב מיום….קבלנו אולם למרות מה שגם השעה דחוקה וגם היינו רוצים לעזר לכם הננו בכל זאת מוכרחים ל…שאי אפשר לנו עכשו לשלח לכם עגלות מפני הסבות שהננו לבאר לפניכם.

המכתב מיום…הגיע אלינו רק ביום השבת אחר הצהרים עי' רץ מקרוב ןבהסכמנו את המצב הקשה שאתם נתונים בו, קראנו לאסיפה כללית והחלטנו לבא אליכם בעגלות. אבל הממשלה המקומית אסרה עלינו את היציאה ממקומותנו וע"כ פנינו בבקשה לממשלה בחיפה והיא הרשתה לנו אחרי כמה וכמה הפצרות לשלח רק 10 עגלות. ועד שקבלנו את הרשות הזאת הספיקו אנשים שונים  מפה להסתכן על דעת עצמם ולעשות מסחר בעגלותיהם בהובילם אנשים הנה במחיר גבוה. והננו מצטערים מאוד על המעשה שנעשה מצד האנשים האלה. לרשותכם אנחנו מסרנו 5 עגלות חוץ משלש שהקדימו ביום אחד.

עכשו העגלות שבו  והביאו מכם את מכתבכם שבו אתם כותבים שהעגלונים דרשו מכם 50 פרנק בעד עגלה. חקרנו ודרשנו ומצאנו שלא העגלונים שאנחנו שלחנו אותם דרשו הסך הנ"ל כי אם בעל עגלה אחת שעשה את זה על דעת עצמו ולא היתה לו שום רשותמ לדרש בעד כלם כי לא מלאנו לזה את ידו וגם לא חשבנו להקציב איזה מחירים שהם. ביחד עם מכתביכם הגיע אלינו מכתב מהמושבה ראשון-לציון שבו מבקשים אותנו לפנות להם פה דירות בשביל כל המשפחות משם שתבאנה אלינו בלי בעליהן. הועדה המקומית לעזרה למהגרים מיהודה כבר התחילה פעולותיו בענין זה ואחרי התאמצות רבה מצאה שאי אפשר פה לסדר הרבה משפחות כי חסרות דירות ואפילו חדרים גרועים לא ימלאו את הדרישה ואת המשפחות בלי הבעלים בראשון-לציון חובה עלינו לקבלן כי הרבה אנשים מפה עומדים אתם בקשר משפחתי, ידידותי וכדומה ונשתדל איפא להמציא רק מקום בשביל הפנסיון של הגימנסיה שמצבו ג"כ כמצב משפחות ראשון-לציון. יותר אין לנו היכלת להכניס למושבה וסביבותיה: שפיה, בת-שלמה, מרך. עגלותינו תצאנה במוצאי שבת הזאת לראשון-לציון כדי להעביר המשפחות- וזוהי הסבה העיקרית שבנוגע לעגלות אנו מבקשים אותכם להתחשב עם הסבות הנ"ל ולסדר את ההגירה שאופן שלא נהיה מוכרחים לאמר למהגרים שיגיעו אלינו אחרי דרך ארוכה, ללכת הלאה ולחפש מקום אחר".

 

(המאמר נמצא בשלבי כתיבה ועריכה)

 

 

 

 

י

 

 

 

 


בקרוב: המשחק החדש "אתגרי זכרון-יעקב"!

Posted by: | Posted on: יוני 6, 2016

20160131_120309

"כרמים"- מרכז התיעוד והמידע בזכרון-יעקב, עומדת להפיק בקרוב משחק חדש ושמו "אתגרי זכרון-יעקב".

המשחק יתנהל בדומה למשחק המקובל של "כרמים" והוא כידוע "חפש את המטמון" אלא שהמשחק החדש, ידרוש ממשתתפיו לעמוד באתגרים שיביאו אותם בהדרגה למקומות שונים ברחבי המושבה, בהתאם להצלחתם להשיב על שאלות היסטוריות ולהתמודד בהצלחה עם משימות שונות.

המשחק יותאם לגילאי 13 ומעלה ויהיו בו שלוש דרגות קושי ובהתאם לכך, יחולקו גם הפרסים לזוכים במשחק-התחרותי.

פרטים נוספים בקרוב!


מגורשי יפו ותל-אביב בזכרון-יעקב

Posted by: | Posted on: יוני 6, 2016

עותמנים

בשבוע שעבר קיבל ה'בונדסטאג' הגרמני החלטה היסטורית, להכיר בטבח שערכו העות'מנים בקהילה הארמנית כב"רצח-עם" ו'שואה'. על רקע ההחלטה הדרמטית הזאת, נחשפה לציבור, על-ידי ההיסטוריון הישראלי פר' משה צימרמן, עובדה מדהימה' ולפיה העות'מנים שביצעו את השמדת העם הארמני, ראו בכך רק שלב ראשון בתכנית הנרחבת שהגו וכי בדעתם היה לבצע השמדה דומה, הפעם של יהודי ארץ-ישראל! על-פי צימרמן, ביקשו העות'מנים לבצע את זממם ביהודים' שישבו אז בארץ' כחלק מהמאמץ שלהם למנוע מהיהודים שיתוף-פעולה עם האוייב הבריטי המר שלהם, בעת מלחמת-העולם הראשונה. צימרמן מגלה כי רק התערבות משלחת רמת-דרג, שהגיעה מגרמניה לארץ, מנעה מהעות'מנים לבצע את ההשמדה ההמונית וגם זאת מתוך שיקולים פוליטיים של גרמניה ואוסטריה, בעלות-הברית של תורכיה במלחמה.

מאחר שלא צלחה ידם לבצע 'ג'נוסייד' ביהודי ארץ-ישראל, החליטו התורכים לנקוט יוזמה אחרת, לבלום את סכנת שיתוף-הפעולה עם הבריטים המתקרבים לחופי הארץ: באביב 1917 הם הוציאו צו-גירוש כללי ליהודי יפו והשכונה תל-אביב. התירוץ לגירוש ההמוני היה בניסיון להגן כביכול על היהודים מפני סכנת המתקפה הבריטית הקרבה.

ב-6 באפריל 1917 התרוקנה העיר יפו מכל תושבי וכך גם תל-אביב הקטנה ויותר מ-10000 תושבים גורשו, כשבמקום נותר רק מניין של שומרים, אלה שכינו עצמם "הקבוצה היפואית".

המגורשים הגיעו לירושלים, לטבריה, לצפון הארץ ובתוך כך גם למושבה לזכרון-יעקב.

צריך לזכור כי עד לגירוש הזה, היה המצב בארץ-ישראל קשה מנשוא: ב-1914 שרר בארץ רעב קשה ושנה אחרי-כן, הייתה בצורת שלוותה במתקפת ארבה, שחיסלה את מרבית היבולים המעטים שנותרו ואז הגיע הגירוש, שרק לימים התברר כי היה 'חלופה' סבירה לתכנית-השמדה המונית, שהגו השלטונות התורכים נגד יהודי ארץ-ישראל!

באותה העת קבעו השלטונות התורכים גם את שיטת ה'עותומניזציה' ופירושה היה: על כל נתין זר 'להתעתמן' ולהתגייס לצבא התורכי, שאם לא כן, יגורש מהארץ. אגב, בשלב זה גורשו 40 אלף ערביי עזה מבתיהם, אירוע שכמעט נשכח מדפי ההיסטוריה. גירוש הערבים נועד מן הסתם 'לאזן' את המדיניות התורכית ולהסיר מעליה כל סימן של אנטישמיות או אנטי-ציונות.

המגורשים שגורשו סבלו מעוני וממחלות ומתנאים לא אנושיים. בטבריה נקלטו 1200 מגורשים, צפת קלטה 700 מגורשים, יבנאל 130 ועוד 200 מגורשים נקלטו בגליל. בסך-הכל ידוע על כ-450 ילדים וזקנים שמתו מרעב ומקור, במהלך הגירוש.

רק בשנת 1918 כאשר כבשו הבריטים את צפון הארץ, הורשו הגולים לחזור לבתיהם ביפו ובתל-אביב.

"כרמים"- מרכז התיעוד והמידע בזכרון-יעקב, מבקש להרחיב את היריעה בנושא עלום זה ומחפש פרטים אדות קליטת מגורשי יפו ותל-אביב בזכרון-יעקב. כמה מגורשים נקלטו בשנת 1917 במושבה? מי טיפל בהם? היכן התגוררו ובמה עסקו? כמה מהם נפטרו (אם בכלל) במושבה ואם כן, היכן נקברו?

כל פרט נוסף, הקשור לפרשה הזאת, עשוי לסייע ל"כרמים" זכרון-יעקב וכל היודע דבר על כך, מוזמן להעביר את המידע לדוא"ל  DAVID_KRAMIM@WALLA/CO/Il  ויבוא על הברכה. אגב, עידכון נוסף יתפרסם גם באתר "זכרונים"- מגזין החדשות של זכרון-יעקב" www.zichronim.com


מי השתתף בקבלת-הפנים לקיסר הגרמני וילהלם השני?

Posted by: | Posted on: יוני 3, 2016

הקיסר

הקיסר וילהלם השני

בשנת 1898 נערך בארץ-ישראל ביקור היסטורי, כאשר הגיעו לחיפה, הקיסר-הגרמני וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה. הזוג המלכותי הגיע לחיפה, שם הוקם במיוחד עבור הקיסר מזח מיוחד, שתוכנן על-ידי גוטליב שומאכר, איש קבוצת ה'טמפלרים' בעיר-הכרמל ובו גרם מדרגות שנועד לסייע לקיסר להתמודד עם מיגבלה ממנה סבל בידו.

קדם להגעת הקיסר, פרץ מאבק עז בין יפו לבין חיפה, בכל הקשור להגעת ספינת הקיסר לארץ-ישראל ולבסוף גברה ידה של חיפה, בעיקר משום הלחץ שהפעילו ה'טמפלרים' על השלטון התורכי, בטענה כי ראוי שעם הגיעו, ידרוך הקיסר קודם כל על 'אדמה גרמנית' שהיתה בבעלותם בחיפה.

מסעו של הקיסר החל בחיפה ב-11 באוקטובר 1898 , נמשך ביפו ובירושלים והסתיים ב-26 בנובמבר ,1898 כשיצאה ספינתו לכיוון ביירות. ב-25 באוקטובר 1910 הוקם במרומי הר-הכרמל 'אובליסק' לציון ביקורו של הקיסר וילהלם השני בעיר ולימים הוקם סביבו גן בשם "קייזרספלאץ". בכל 26 באוקטובר, נערכה סביב ה'אובליסק' חגיגה לזכר הביקור ההיסטורי.

עד כאן העובדות המתועדות של האירוע.

"כרמים" זכרון-יעקב, מנסה לבדוק ולברר, מי מתושבי המושבה השתתף בקבלת-הפנים לקיסר בהגיעו לחיפה? האם הייתה זאת משלחת מטעם המושבה ואם כן, מי קבע את הרכבה ומי היו חבריה?

כמו כן מבקשת "כרמים" זכרון-יעקב לחקור ולקבל תשובות לאותן השאלות, בייחס להקמת ה'אובליסק' האמור.

כל היודע דבר בעניין זה ויוכל לסייע ל:כרמים" זכרון-יעקב, יבוא על הברכה!

(אפשר לשלוח מידע במייל. ל-  DAVID_KRAMIM@WALLA.CO.IL


מה באמת מסתתר מאחורי סיפור משפחת אהרונסון?

Posted by: | Posted on: מאי 10, 2016

אהרונסונים

תולדותיה של משפחת אהרונסון בזכרון-יעקב, תועדו ונכתבו ונרשמו בפרקים ארוכים ואף קיבלו ביטוי ביצירות ספרותיות מגוונות. במרכז תולדות המשפחה, עמד כמובן סיפורה יוצא-הדופן של שרה גיבורת מחתרת ניל"י וסביבה נשזרו קורות המשפחה המפורסמת ביותר בזכרון-יעקב.

אלא שלמרות ההילה והתיעוד המדוקדק והמכוון של תולדות המשפחה, מתברר כי יש מי שסבור שהסיפור הזה, לא רק שאינו מושלם, אלא שנכתב ונמסר לדורות הבאים בצורה שגויה ומכוונת.

מדובר בניר טויב ז"ל, במאי סרטים שהסבא-רבא שלו, היה לא אחר מאשר צבי אהרונסון, האח הגדול והעלום של שרה אהרונסון. טויב, שמשפחתו מתגוררת במושב בן-עמי, סמוך לנהריה, התחקה אחר עקבות משפחתו וגילה להפתעתו כי הוא רשום היה בצוואה של סבא-רבא צבי אהרונסון, כיורש היחידי של הנכסים העצומים של משפחת אהרונסון.

הבמאי ייצר סרט תעודי שהוקרן בערוץ דוקו-YES ובו הציג את התחקיר המעמיק שעשה, מה שסדק באופן משמעותי את הגירסה הרשמית של משפחת אהרונסון. בהמשך מציג הסרט גם את כל המאמצים שהשקיעה כביכול המשפחה ובעיקר מי שניהל את מוזיאון בית-אהרונסון במשך שנים ארוכות, להדיר את ניר טויב מכל קשר למשפחה.

לאחר הקרנתו של הסרט התעודי הלך הבמאי הצעיר לעולמו אבל הספיק להותיר אחריו מסמך-תעודי נדיר וחשוב, המומלץ לכל מי שמבקש להתחקות אחר עוד צד, בסאגה הגדולה של משפחת אהרונסון בזכרון-יעקב.


קניה אהובתי- הפרק ה-26

Posted by: | Posted on: אפריל 11, 2016

דגל קניה

דגל "קניה אהובתי"

 

 

בדיעבד התברר כי ההחלטה הזאת הייתה בלתי נמנעת ואפילו טבעית, ולכן גם לא נדרשתי לזמן ממושך או להתלבטויות מיותרות, להגיע אליה: לבקש דרכון קנייתי!.

העיסוק המתמשך בחיבור פרקי "קניה אהובתי" העמיק, מן הסתם, את הסתירה הפנימית שליוותה אותי שנים כה רבות וגברה והחריפה, ככל אשר השכלתי לדעת, מה באמת התרחש בארץ-מולדתי. נולדתי וגדלתי במשפחה יהודית שמצאה בקניה מקלט, בחסות השלטון הבריטי ואלמלא פרץ מרד ה'מאו-מאו', סביר להניח שהייתי מתבגר שם ככל 'הלבנים' הבריטים ובהם גם אחי הגדול טומי. הורי מעולם לא הסתירו את התמיכה וההזדהות שחשו כלפי מציליהם הבריטים, וראו עצמם חלק בלתי נפרד מהקהילה הבריטית של קניה, נאמנים להוד-מלכותה בכל עניין ודבר.

הם הצליחו אומנם לשמור בתוך הבית פנימה, את המאפיינים היהודים וה"ייקים" של מורשתם, אבל כלפי חוץ, נהגו כפי שעשו כל שאר המתיישבים הלבנים בחוות הענקיות, שקיבלו מידי הבריטים. שאלת הזהות של הורי, מעולם לא עמדה על הפרק: הם היו יהודים "ייקים", נאמני כתר המלכות-הבריטי, נקודה.

אחי הגדול טומי, למד והתחנך על ברכי המסורת הבריטית ואף בילה מרבית חייו בפנימיה אנגלית בניירובי, ומאוחר יותר שירת בצבא הבריטי. מבחינתו לא עמדה שום שאלה של זהות על הפרק, הוא ראה עצמו בן-הלאום הבריטי לכל דבר, אף שהיו עמו עוד חברים יהודים בפנימייה. סביר גם להניח, שאלמלא ה'מאו-מאו', היה טומי אחי, ממשיך להתפתח במסלול השגרתי שהוביל את מרבית דור-ההמשך של המתיישבים הלבנים, לתפקידי-מפתח בממשל הלבן, או למקצועות-חופשיים. כך היה בקניה, באוגנדה, בטנגניקה, ברודזיה וכמובן גם בדרום-אפריקה: השלטון הלבן עשה בכל המדינות הללו כבתוך שלו, ואין ספק שמרד ה'מאו מאו' קטע בקניה את המסלול השגרתי שתוכנן להמשך השליטה של האדם האנגלי הלבן.

ממרחק הזמן והמקום, ברור היה כי עתיד דומה, צפוי היה גם לי ורק בזכות ה'מאו-מאו', נמנע הדבר ממני.

שנים ארוכות המשיכו חיי להתנהל, בתחושה שהאפריקנים של קניה, גירשו את משפחתי, על לא עוול בכפה. תמיד חשתי סיפוק וגאווה על היחס האנושי המיוחד והמתחשב (ויוצא הדופן) של אבא מקס, למאות העובדים בחווה הגדולה שניהל, ועל כך שבניגוד למקומות אחרים, זכו העובדים כולם לשכר הוגן, טיפול רפואי וחיים עצמאיים, בכפר שהקימו במרחבי החווה. הגירוש מהחווה ומקניה, צרב בתודעתי תחושה של עוול ובמקביל להיותי סוג של 'אנגלופיל' קנאי, חשתי סלידה וריחוק מכל דבר שסימל את קניה העצמאית, זאת שניתקה אותי ממולדתי ומאדמתי וממחוז ילדותי.

אלא שככל שעבר הזמן, והתחלתי ללמוד ולהחשף יותר ויותר, למה שבאמת התרחש בקניה, התחולל בקרבי השינוי. למדתי לדעת אודות מחנות-הריכוז שהקימו האנגלים בקניה, השכלתי לגבי האכזריות הברוטאלית של האנגלים כלפי מי שנחשדו בעיניהם כחלק ממורדי ה'מאו-מאו', גיליתי בהדרגה את הגזענות הנחותה הטבועה באנגלים ואחר-כך, למדתי כיצד התעמרו בקנייתים, הכחישו את מעשי הזוועה שביצעו, ניסו להסתיר מסמכים ועדויות והתנהגו כאחרוני הפושעים, המבקשים להמלט מעונש ההיסטוריה.

כל הגילויים האלה, לצד התעמקות בתולדות משפחתי, ייצרו בהדרגה את הזהות-הכפולה בה התנהלו חיי, ועמה התקשייתי להתמודד כאשר כל העת ריחף מעלי ענן שחור ומאיים, בשאלה בדבר האחריות שהייתה להורי למתרחש בקניה: האם ידעו על אודות מחנות-הריכוז הללו ועל המתרחש בהם? האם העדיפו להתעלם מהמציאות האיומה, שהזכירה להם במידה רבה, את אשר עוללו הנאצים לשארי-בשרם בגרמניה?

השאלות הללו, מעולם לא קיבלו מענה והמשיכו ללוות אותי עוד שנים רבות. במקביל חשתי כיצד העמיקה הסלידה שחשתי כלפי הבריטים ועד מהרה הצטרפו מעללי הזוועה שלהם בקניה, להיסטוריה עקובת-דמים שלהם במקומות שונים בעולם, מחוץ ליבשת-אפריקה, כמו במזרח-הרחוק, במלזיה, אירלנד וכלפי ניצולי-השואה שביקשו מקלט בארץ-ישראל.

האנגלי-הלבן, בן-התרבות, בעל המסורת הדמוקרטית והערכים האנושיים, הפך בהדרגה ליצור נאלח ומאוס, בעיקר משום שכל עלילותיו, עמדו בסתירה מוחלטת לתדמית שנוצרה לו ועד מהרה מצאתי עצמי, תומך בכל מי שהתנגד לשליטה אנגלית, בין שמדובר באיי-פוקלנד הסמוכים לארגנטינה, למחתרת ה-I.R.A. באירלנד ואפילו בגיברלטר, שנותרה עדיין תחת חסות בריטית.

הזהות-הכפולה שלי פשוט החליפה צדדים: ממי שהזדהה, מתוקף ילדותו ובורותו, עם בריטניה 'הגדולה' וכל מה שסימלה, הפכתי למי שסולד ממנה ומכל מעשיה ועברה. התהליך הזה התרחש, הודות לעובדה לפיה, למדתי לחקור ולנבור ולגלות את האמת, בדבר השלטון הבריטי האכזר בקניה ומכאן ועד להחלטה שקבלתי לבסוף, היה המרחק קצר.

בקשתי למצוא דרך, להביע קבל עם-ועולם את המחאה האישית שלי נגד 'בריטניה הגדולה', חיפשתי אמצעי להאחז בו, כדי להודיע לעולם כולו, על כך שלא רק שנולדתי בנאקורו קניה, אלא שאני מזדהה עמה, וחש חלק בלתי נפרד ממנה, או בשפה פשוטה יותר: אני קנייתי!

הדרך הטובה והיעילה לעשות זאת, מצויה במסמך בינלאומי מוכר וידוע בעולם כולו, ועל-כן החלטתי להגיש לממשלת-קניה, בקשה לאזרחות קנייתית ולקבל דרכון של קניה.

התקשרתי איפוא לשגירות קניה בישראל, בבקשה להיפגש עם השגריר.


קניה אהובתי – הפרק ה-25

Posted by: | Posted on: אפריל 5, 2016

לואיס ליקי

לואיס ליקי

 

במהלך עיסוקי בחיבור פרקי "קניה אהובתי", נזכרתי לפתע באחת הדמויות המרתקות ביותר שנקשרה לקניה ואשר ממש כמוני, נולדה שם ולימים נקלעה אף היא' לזהות כפולה' ומיד החלטתי לתעד פרקים מתולדותיה:

בשנת 1891 הגיעה מרי באזט, יחד עם שתי אחיותיה הצעירות, לעיר מומבסה, כשליחה של המיסיון הנוצרי, אשר הציב לעצמו מטרה להפיץ את דברו בקרב תושבי קניה. מרי באזט קבעה את מקומה בעיר-הנמל מומבסה, בעוד שתי אחיותיה חדרו לעומקה של קניה, לעסוק בשליחותן המשותפת. עד מהרה למדה מרי סוואהילית והשתלבה בנקל בחברה הקנייתית, כשהיא מקדישה חלק ניכר מזמנה ללמד נשים ונערות את השפה האנגלית, מה שכמובן הוסיף להידוק מערכת היחסים בינה לבין תלמידותיה, אלה שגילו עניין כלשהו בנצרות שהפיצה ביניהן.

אלא שמקץ שלוש שנים חלתה מרי באזט ונאלצה לחזור לאנגליה, לקבל שם טיפול רפואי. לאחר שהחלימה ממחלתה פגשה בהארי ליקי, כומר צעיר ויפה תואר ונישאה לו בשנת 1899. לזוג נולדו שתי בנות והמשפחה התגוררה בעיירה 'רדינג', שם המשיך ה'חיידק' האפריקני להציק למרי באזט שיכנעה את בעלה, כי הגיע הזמן לחזור למזרח-אפריקה, להמשיך בשליחות המיסיון. ואכן בשנת 1901 הגיעה המשפחה לקניה, במטרה להקים מיסיון בכפר קבאטה, לא הרחק מניורובי ("מים מתוקים" בסוואהילית, ולימים ניירובי הבירה).

כשנתיים ימים לאחר שהתיישבו בקבאטה, בחודש אוגוסט ,1903 ילדה מרי באזט את בנה, בתוך ביקתה של אנשי שבט ה'קיקויו'. מנהיג השבט בחן מקרוב את פניו והבעתו של הרך הנולד ולאחר שהתחבט ארוכות, ירק יריקה עזה ישר לתוך הפנים, שזה עתה הגיחו לעולם וכך הבטיח להסיר מהרך הנולד, כל כישוף או קללה אפשריים, שהרי על-פי מנהג ה'קיקויו', אם אתה מעניק משהו מתוך גופך לזולתך, הוא מבורך ולעולם לא יפול קורבן לכישוף.

בנסיבות מיוחדות אלה נולד בביקתה הזאת לואיס סיימור באזט ליקי.

המשפחה שמנתה כעת ארבע נפשות, המשיכה להתגורר בכפר קבאטה והפכה להיות חלק בלתי נפרד מהסביבה האנושית, אף שהיו הלבנים היחידים במרחב הזה. הם התערו בין אנשי שבט ה'קיקויו' עד כדי כך, שראשי השבט התייחסו לתינוק שנולד כאל ה"קיקויו הלבן". בני המשפחה הצליחו להתחבר גם לאנשי שבט ה'מסאי' וחייהם בקבאטה, התנהלו כאילו מאז ומעולם נולדה שם כל המשפחה, שהמשיכה גם להתגורר בבקתה גדולה.

בשנת 1904 חזרה המשפחה לביקור ב'רדינג' אנגליה, ויחד עמה נמצא גם 'סטפני', צעיר משבט ה'קיקויו' שהפך לחלק מן המשפחה והפליג איתם, במטרה מוצהרת למנוע ממנו לשכוח את האנגלית שכבר למד וספג. מקץ שנה וחצי חזרה המשפחה לקניה ולהפתעתה הגדולה, מצאה כי בהעדרה, בנו עבורה אנשי השבט בית-מגורים מאבן, שהחליף את הביקתה בה התגוררו עד אז.

ספק רב אם באותן שנים ידעו בני משפחת ליקי דבר וחצי דבר, על קיומו של הלורד דלמאר ה-3. בן משפחת אצולה בריטית, שחיפש להגדיל את עושרו ולהבטיח את עתידו במזרח-אפריקה. הוא עשה שם במסעות-צייד ובשנת 1903 חזר לקניה, יחד עם שניים מאחייניו, מתוך כוונה להגדיל את הונו הרב. הלורד דלמאר ה-,3 לא הסתיר את דעותיו הגזעניות וכאשר משפחת ליקי השתלבה באופן טבעי ומושלם בקרב שבטי ה'קיקויו' וה'מסאי' והייתה לחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית, חרף היותה בעלת צבע-עור לבן, הצהיר אותו לורד דלמאר ה-3 ,כי האפריקנים עצלנים, בורים, גנבים, מסריחים ועויינים וכי מזרח-אפריקה, הינה ארצו של האדם-הלבן וצריך לסלק ממנה את השחורים ולהציב בפני הממשל עובדות בנושא זה.

הלורד הגזעני דלמאר ה-,3 מצא עד מהרה שפה משותפת, עם סיר צ'ארלס אליוט, יליד 1862 אשר כיהן מאז 1900 כמושל קניה. המושל האנגלי, תמך בדעותיו של עמיתו הלורד ואף העניק זכיונות-יתר, למתיישבים הלבנים לבעלות על קרקעות של בני השבטים המקומיים, מה שלימים התברר כקצהו של פתיל המרד הקנייתי.

סיר צ'רלס אליוט, הציע ללורד דלמאר ה-3 ,לשמש בתפקיד יועץ-מיוחד לממשל הבריטי המקומי, אלא שהלורד נפצע בתאונת-דרכים ולא זכה בתפקיד. במקום זאת קיבל לידיו 100 אלף אקרים של אדמות-מרעה והיה לאחד המנהיגים הלבנים הבולטים בין המתיישבים הלבנים בקניה. בשנת 1904 התפטר המושל אליוט מתפקידו, ומונה לשמש שגריר בריטניה ביפן.

סביר מאוד להניח כי הארי ליקי ורעייתו מרי, היו מנותקים לחלוטין, מכל ההתנהלות הפוליטית-גזענית של הדמויות הללו, והמשיכו בחייהם ובשליחותם המיסיונרית בקהילה השבטית, בה חשו אהובים ורצויים. למרות העובדה לפיה הגיעו לקניה כמיסיונרים, במטרה 'לגאול' את הקנייתים ולהעבירם להיות נוצרים טובים ומאמינים, לא העלתה משפחת ליקי על דעתה, להתייחס לצאן מרעיתה כאל גזע נחות, כפי שעשו זאת מרבית האנגלים בקניה מאז ומעולם.

בשנת 1907 נולד דאגלס, אחיו הצעיר של לואיס ובשנת 1910 חלתה מרי באזט ליקי והמשפחה נאלצה לשוב לאנגליה, לשהות של שלוש שנים, עד החלמתה.

לואיס ליקי בן ה-,13 זכה אותה השנה במשהו שספק אם אדם-לבן אחר אי-פעם זכה בו: הוא הושבע להיות "לוחם קיקויו" מן המניין! לואיס למד בחריצות וביסודיות את כל כללי טקס ההשבעה, וכאשר הגיע הרגע הדרמטי, נשבע אמונים לשבט ה'קיקויו' וכך הפך בצורה רשמית וגם טקסית, ללוחם-לבן של ה'קיקויו'!

אחרי טקס-החניכה, צוייד לואיס הצעיר בכל האביזרים והציוד הנדרשים ללוחם 'קיקויו', אבל המשיך להתנהל כהרגלו בקרב אנשי השבט ורק עורו הלבן, הפריד בינו לבין חבריו הצעירים, כאילו היה אחד מהם.

בשנת 1920 החליטה המשפחה כי הגיעה העת להעניק ללואיס השכלה רחבה יותר והוא הגיע ללונדון, שם החל בלימודי אנתרופולוגיה ומקץ כארבע שנים, חל מפנה משמעותי בחייו, הפעם כצעיר משכיל: הוא זכה במינוי להיות חבר משלחת-מחקר לטנגניקה (לימים טנזניה) יחד עם החוקר הנודע  ו.א. קאטלר. בדרכו לטנגניקה, עצר לואיס לביקור משפחתי בקבאטה והתרגש מאוד לפגוש בבני משפחתו ובחבריו מבני השבטים, לאחר נתק של ארבע שנים. אחר-כך המשיך לטנגניקה והחל לעסוק בחפירות, לא הרחק מדאר-אל-סלאם ויחד עם החוקר קאטלר, זכה לחשוף ולגלות מאובנים של עצמות דינוזאורים.

התגלית הזאת החזירה את לואיס לאנגליה בשנת ,1925 והפכה אותו למרצה מבוקש באוניברסיטת קיימברידג', אלא שבתוך כך נוצר עימות קשה בינו לבין אביו:  הארי ליקי, כומר-מיסיונר, סבר תחילה כי בנו האהוב לואיס, יפרד במהרה מאותם רעיונות 'מדעיים' העומדים בניגוד לתפיסת-העולם הדתית-נוצרית שלו, אולם עד מהרה גילה לדאבונו, כי לואיס דבק בגישה המדעית ומאמין בתורת האבולוציה של צ'רלס דארווין, מה שגרם לנתק מכאיב בין האב לבנו.

דרכו של לואיס ליקי, נסללה להמשך עבודתו המדעית, כאשר בשנת ,1926 מונה להיות חבר ב"משלחת הגיאולוגית של אפריקה המזרחית" וחזר בספינת-קיטור למומבסה, משם המשיך לקבאטה, לעסוק סמוך לכפרו בחפירות. בשלב זה נתקל לואיס בבעיה, כאשר אנשי שבט ה'קיקויו', שסייעו לו בביצוע החפירות, סירבו לגעת בעצמות שנמצאו, מחשש שמא יפגעו ברחות-המתים ולכן נאלץ לואיס, להעזר רק באותם אנשי שבט, שכבר התנצרו והסכימו להמשיך במלאכתם עמו.

בשנת 1927 חזר לואיס ללונדון, שם פגש בסטודנטית צעירה וילפרידה אוורן, חברה במשלחת-חפירות, ונשא אותה לאשה. השניים חזרו לקניה, שם נפגש לואיס עם אחיו הצעיר דאגלס בקבאטה, והמשיך בחפירותיו עד שנת 1931. שנתיים אחר-כך, התגרש מאשתו וילפרידה אוורן והתחתן בפעם השלישית, הפעם עם מרי דוגלאס ניקול, מי שהפכה גם להיות שותפתו למחקריו הבאים.

לואיס גוייס לצבא הבריטי ואחרי מלחמת-העולם השניה, חזר לעסוק בחפירותיו, הפעם בהר אולורגסאילי ובהר לונגונוט, כ-55 ק"מ צפונית-מערבית לבירה ניירובי, יחד עם מרי דוגלאס, רעייתו.

המשבר הגדול בחייו של לואיס, פרץ בשנת 1952 כאשר החל מרד ה'מאו-מאו'.

לואיס מצא עצמו נקרע בין אהבתו ונאמנותו לשבט ה'קיקויו', האנשים איתם גדל מיום הולדתו, ואשר יצאו למלחמת-חורמה בשלטון הבריטי, לבין הממשל האנגלי של קניה. לא ברור אם היה מודע לפשעים הנוראים שביצעו האנגלים במחנות-הריכוז שהקימו בקניה ולא נמצא לכך ביטוי בכתביו, אבל הוא סבל קשות, נוכח הזהות-הכפולה שהייתה מנת חלקו: מצד אחד "קיקויו לבן" ומצד שני, אנגלי שאמור להיות נאמן לארצו.

כשקראתי את קורותיו של לואיס ליקי, חייכתי לעצמי, נוכח העובדה שלמעשה סבלנו שנינו מאותה תופעה של זהות-כפולה, אלא שניכר בכל זאת הבדל משמעותי. לואיס כבר היה אדם מבוגר, כאשר פרץ מרד ה'מאו-מאו' ונאלץ להתמודד עם משמעויותיו המעשיות והרגשיות, ואילו אני הייתי עדיין ילד קטן, שטרם  עמד על עומק השבר-הנפשי. זאת וגם זאת: לימים הבנתי כי סוגיית הזהות-הכפולה שלי, לעומת זאת של לואיס ליקי, הייתה מסובכת יותר, מאחר שהייתי בן למשפחה יהודית-ייקית, ניצולת-שואה, שמצאה מחסה בחיק השלטון האנגלי ולמרות שנולדתי וגדלתי, עד המנוסה מקניה, בקרב הקנייתים, החינוך 'האנגלי' אותו קיבלתי, כמו גם אחי הגדול טומי, אילץ אותנו לבחור בצד האנגלי במאבק הדמים שהתחולל סביבנו, אף שבאותה העת, כלל לא הייתי מודע לו. לואיס ליקי התקשה מאוד 'לבחור צד' אבל הצליח לתרום את חלקו המזערי לצידם של אנשי ה'קיקיו': כאשר נלכד ג'ומו קנייטה, מנהיג מרד ה'מאו-מאו', שימש לואיס מתורגמן-מתנדב במהלך משפטו, שהסתיים בגזר-דין של שבע שנות מאסר. לפחות בעניין זה, יתכן שיכול היה להשקיט את מצפונו ועדיין, מבלי שנדע עד היום הזה, אם היה מודע לפרטי ההתעללויות הברבריות של השלטון הבריטי 'הנאור' בקניה.

בחוכמה שלאחר מעשה, תמיד מצאתי קושי לקבוע מה הייתי עושה אילו הייתי בוגר מספיק, לדעת מה מתחולל במחנות-הריכוז האכזריים של הבריטים בקניה. עסקתי זמן רב בעניין והגעתי למסקנה בלתי מתפשרת, שאילו ידעתי אז על המתרחש בקניה, באותם מחנות-זוועה, הייתי עושה הכל להלחם בתופעה המחרידה הזאת, גם במחיר יקר שעלול הייתי לשלם, מול משפחתי, שלא לדבר על השלטונות הבריטים.

אלא שלמזלי הרב, לא נאלצתי להתמודד ב-,1952 עם הבעיות שקרעו את נפשו של לאויס ליקי. אלה החלו להעסיק אותי ולהטריד את מצפוני ונפשי, רק שנים ארוכות מאוחר יותר ובכלל זה, שאלות קשות בדבר המידע שהיה להורי על הנעשה במחנות-הריכוז הבריטים. אלא שנזהרתי לא להציב עצמי בעמדה שיפוטית בעניין הזה, שהרי ההחלטות שקיבלו הורי, באשר להתנהלותם בקניה, התקבלו על רקע האסון הנורא שפקד אותם, כאשר חלק ממשפחותיהם, נרצח על-ידי הנאצים בגרמניה. העדפת 'הצד הבריטי' בקניה, נראתה בעיני סוג של בחירה ברע במיעוטו, שלא לדבר על כך, שלא ניתן היה להעלות אז על הדעת, כי 'יחצו את הקווים' וינסו לפעול לעזרת השבויים הקנייתים המעונים במחנות-הריכוז הבריטים. בדיעבד וממרחק הזמן והמקום, ברור היה לי שמצאתי הצדקה מעשית להתנהגות של הורי והצלחתי איכשהו להכשיר את מצפוני, גם בידיעה שאילו לא הציל אותנו ג'רוגה אם-בויה, היינו נשחטים בידי מורדי ה'מאו-מאו'.

בשנת 1959 זכו לואיס ליקי ורעייתו מרי, לחשוף בחפירותיהם תגלית מרעישה, כאשר גילו גולגולת של נער כבן-14, אשר להערכת המדענים, חי בקניה לפני יותר מ-1.7 מיליון שנים! שנה לאחר מכן, זכה הזוג הזה לקבל מדליית הוקרה מטעם "החברה הגיאוגרפית הלאומית" של ארה"ב, על הישגיהם המיוחדים ובשנת 1970 שבו השניים ללונדון.

שנתיים מאוחר יותר, סבל לואיס ליקי מעוד התקף-לב, ממנו כבר לא התאושש. הוא נפטר בחודש ספטמבר 1972.

לואיס ליקי הובא לקבורה בלימורו ובין אלה שספדו לו, נמצא התובע הכללי של קניה שבין היתר אמר:" לואיס ליקי לא היה בן שבט כזה או אחר, או בן לאום כלשהו, אלא בן המין-האנושי".


קניה אהובתי – הפרק ה-24

Posted by: | Posted on: מרץ 30, 2016

קנייטה ונתניהו

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא קניה אוהורו קנייטה

 

מתברר כי לא אחת מדביקים האירועים את מהירות המחשבה ואף משיגים אותה. בדיוק כך אירע כאשר התכוונתי להקדיש את הזמן לכתיבת הפרק הבא ב"קניה אהובתי" ותכננתי להקדיש אותו לג'ומו קנייטה ולבנו אוהורו, כאשר זה האחרון נחת במפתיע בארץ.

למרות העובדה לפיה היה ג'ומו קנייטה, הגורם העיקרי לכך שנאלצתי לנוס עם משפחתי מקניה, עקב מאורעות מרד ה'מאו-מאו' שבהנהגתו, למדתי במרוצת השנים להכיר ולהוקיר את דמותו כלוחם למען עצמאותה של קניה ובמידה לא מבוטלת, אף נראה בעיני כדמותו של נלסון מנדלה האגדי בדרום-אפריקה. יתכן שההבדל היחידי בין השניים, נעוץ בעובדה לפיה לחם מנדלה ב'אפרטהייד' המוצהר של השלטון הלבן בארצו ואילו קנייטה ,לחם בגזענות הלא-מוצהרת של הבריטים בקניה.

בואו של אוהורו קנייטה לישראל, דווקא בעת הזאת, החזיר אותי לדמותו של אביו ולא בכדי, שהרי ה-20 באוקטובר נקבע תחילה כ"יום הגיבורים של קניה" ה- Mashujaa  Day , מועד שנקבע לזכר מעצרו של ג'ומו קנייטה ו-5 מחבריו על-ידי השלטונות הבריטים. לימים הוכרז התאריך הזה להיות "חג קנייטה" אבל בשנת 2010 הסבו אותו בקניה להיות "חג הגיבורים" ואפילו בנו אוהורו, הנשיא הנבחר, לא עשה להחזיר את שם המועד הזה לקדמותו על שם אביו.

ג'ומו קנייטה נולד ב-20 באוקטובר 1889 ושמו קמאו נג'נג'י  Kamau  Ngengi בן לשבט ה'קיקויו'. הוא למד, החל משנת 1914 בבית-ספר של המיסיון, התנצר והיה לג'ון פיטר ואחר-כך לג'ונסטון קמאו ועבר להתגורר בניירובי, אבל עד מהרה העתיק את מגוריו עם משפחתו לנאקורו, שם עבד כפקיד.

בשנת 1920 נשא קנייטה לאשה  את Edana ולאחר שנפרד ממנה, נשא בשנת 1946 את אשתו השנייה  Grace Wanjiku , עמה חי במשותף עד 1950 ושנה לאחר מכן, נשא את  Ngina, רעייתו השלישית ואם ילדיו, אוהורו ומרגרט. 

קנייטה חזר לניירובי הבירה, שם עבד במחלקת-המים של העירייה. המפנה הפוליטי הראשון בחייו התרחש בשנת 1924, כאשר הצטרף ל'אגודה המרכזית של שבט הקיקויו', ארגון שהתנגד בכל תוקף להעברת אדמות למתיישבים הלבנים הבריטים. מקץ חמש שנים, נשלח קנייטה ללונדון, לעשות שם נפשות לטובת הארגון ( KCA ), בכל הקשור לשטחי האדמה של ה'קיקויו' ואף פרסם מאמר חריף בעיתונות הבריטית.

בשנת 1930 חזר לקניה וכעבור שנה, שב לאנגליה ללמוד בקולג' בעיר ברמינגהם ומקץ שנה, עבר למוסקבה, שם למד במשך שנתיים כלכלה, עד חזרתו לאנגליה. בלונדון פגש קנייטה את ג'ורג' פדמור, פעיל קומוניסטי שסולק מהמפלגה הקומוניסטית, לאחר שביקש להקים את "ארצות-הברית של אפריקה". לפדמור זה נודעה השפעה רבה על קנייטה ולימים אף כתב את הספר "כיצד שולטת בריטניה באפריקה".

קנייטה המשיך להרחיב את השכלתו ובשנת 1935 למד אנתרופולוגיה-חברתית בבית-הספר לכלכלה של לונדון ושלוש שנים אחר-כך, אימץ לעצמו את שמו החדש שפרושו "האור של קניה". בלונדון נשא אשה כאמור את רעייתו הבריטית  Edna' ובשנת 1943 נטש אותה' וחזר לקניה.

ג'ומו קנייטה עמד מאחורי תכנון וארגון מרד ה'מאו-מאו', במטרה מוצהרת לגרש את הבריטים מארצו וכאשר נלכד בידי השלטון הבריטי-הלבן, נכלא משנת 1952 בבית-הסוהר למשך כ-7 שנים. עם שחרורו בשנת 1959 הקים את "התנועה לעצמאות קניה", אותה הנהיג עד קבלת העצמאות בשנת 1963, כאשר נבחר להיות נשיאה הראשון של קניה העצמאית.

ג'ומו קנייטה כתב את ספרו "מול הר קניה" ובו גולל את תולדות מולדתו ושבטו, מה שלימים היה למסמך אנתרופולוגי רב חשיבות.

ג'ומו קנייטה נפטר ב-22 באוגוסט 1978.

אוהורו קנייטה נולד ב-26 באוקטובר 1961 ועד מהרה מצא את דרכו בנתיבי הפוליטיקה של קניה, לא לפני שהרחיב את השכלתו ובשנת 1989 נשא את Nargaret Wanjiru Gakuo לאשה.

בניגוד מוחלט לאביו, ניהל אוהורו אורח חיים ראוותני ולפחות לפי פרסומים שראו אור במגזין "פרובס", נחשב לאיש העשיר ביותר בקניה והונו נאמד בכ-500 מיליון דולר. בבעלותו חברות-תקשורת, מחלבות ושטחי-קרקע עצומים בגודלם, אלא שעד מהרה, הסתבך אוהורו קנייטה, כאשר בשנת 2007 הואשם, כי יחד עם סגנו וויליאם רות'ו, ליבה מהומות-דמים אלימות, במהלך מערכת הבחירות. מהומות אלה הפכו למלחמת-אזרחים, בה נהרגו מאות קנייתים ולימים מצא עצמו אוהורו נדרש לעמוד לדין בפני בית-הדין הבינלאומי בהאג, בהאשמת ביצוע פשעים חמורים.

אוהורו צלח איכשהו את המיכשול הזה ומעולם לא עמד-לדין. בשנת 2013, כבר כיהן כסגן ראש-הממשלה והשיג יותר ממחצית קולותיהם של 14 מיליון מצביעים בבחירות לנשיאות, כשהוא מקדים את יריבו ושנוא נפשו, ראילה אודינגה. בתום מערכת הבחירות, הושבע אוהורו קנייטה לנשיאה הרביעי של קניה ובכך המשיך במקום בו פסקה שולשלת שלטונו של אביו.

באפריל 2015 נפלה קניה קורבן למתקפת טרור רצחנית שהתמקדמה במומבסה ובאוניברסיטת-ניירובי ואוהורו נאלץ להתמודד עם הטרור המוסלמי שאיים על ארצו. ביולי אותה שנה נפגש עם הנשיא האמריקני ברק חוסיין אובמה ואז הגיע מועד ביקורו בישראל, במסגרתו נפגש עם הנשיא ריבלין וראש-הממשלה נתניהו, שלא שכח להודות לאביו המנוח, על העזרה שהושיט בזמנו לישראל, כאשר איפשר למטוסים ישראלים לנחות בקניה בעת "מבצע אנטבה".

דמותו של ג'ומו קנייטה מעולם לא העסיקה אותי ורק לימים השכלתי להבין, כי בביקורי באנגליה וגם פה-ושם, בקרב בני משפחתי, מדברים עליו בלשון קשה, שהרי נחשב, כמי שגרם לגירוש הלבנים מקניה. הדברים הללו לא השפיעו עלי, בעיקר משום שטרם הייתי מודע למאבק האמיתי של קניה להשתחרר מהעול הבריטי ובמיוחד נוכח העובדה לפיה, טרם נתוודעתי למה שעוללו האנגלים בקניה.

רק בשלב מאוחר יותר, כאשר נחשפתי לפשעים הנוראים שביצעו האנגלים ברחבי קניה, ובמיוחד למחנות-הריכוז שהקימו ולהתעללויות הברבריות שלהם, בעיקר באנשי שבט ה'קיקויו', הבנתי לראשונה בחיי את חשיבותו ההיסטורית של ג'ומו קנייטה ועד מהרה מצא את מקומו בגלרייה הפרטית שלי, ובה לוחמי-חופש שהקדישו את חייהם למען עמיהם הנדכאים.

ג'ומו קנייטה הפך אז לסמל למאבקה המוצדק של קניה לעצמאות ודמותו הייתה בעיני, למי שראוי להערצה וכבוד, למרות שכאמור, היה הסיבה המרכזית לכך, שמשפחתי נאלצה לנוס על נפשה מקניה, אחרי יותר מ-20 שנה בארץ הנפלאה הזאת.

אבל משום ש"קניה אהובתי", אינו רק סיפור זכרונות-ילדות בקניה, או תיעוד תולדות יהודי המדינה הזאת, אלא בעיקר ניסיון אישי להתמודד עם זהויות-כפולות ולעיתים גם סותרות,נמצא למרבה הפלא גם בתולדות משפחת קנייטה, סיפור דומה.

אוהורו קנייטה, בו שבט ה'קיקויו', לכאורה ממשיך דרכו של אביו המהולל, דאג אומנם שאנשי שבטו, ימשיכו להחזיק במרבית התפקידים החשובים במדינה ואף העניק ל'קיקויו' העדפות מפליגות, בכל הקשור לשטחי-מרעה ולהמשך ההשתלטות על קרקעות שנטשו בזמנו האנגלים, אבל זהותו האישית של אוהורו, סטתה מרחק ניכר מהנתיבים של אביו.

אוהורו קנייטה הסתבך באלימות פוליטית נגד מתנגדיו וגרם למותם של מאות מאנשי השבטים היריבים ובמקביל, בניגוד לאורח-החיים הצנוע של אביו, ניהל כבר מצעירותו סגנון ראוותני ולא הסתיר את עושרו המופלג. לעומת ג'ומו קנייטה, מי שהשקיע את כל יהבו לאחד את מרבית השבטים למרד ה'מאו-מאו' נגד הבריטים, פעל בנו אוהורו ביד תקיפה נגד שבטים המתנגדים ל'קיקויו', גם במחיר דמים. בעוד ג'ומו קנייטה, בעת כהונתו כנשיא הראשון של קניה, שמר על מידה של צניעות ואיפוק בהליכותיו, התנהל בנו אוהורו בראוותנות יתירה ומנקרת עיניים וסיגל לעצמו זהות חדשה לגמרי.

זאת ועוד: תחת הנהגתו של אוהורו קנייטה, המשיכה קניה להיות מדינה מושחתת, שמתן השוחד בקרב מקבלי ההחלטות בשלטונה, היה לאבן-יסוד ובנוסף לכך, גדל והעמיק הפער העצום בין בעלי התפקידים הממלכתיים, לבין פשוטי-העם והכפריים וגם בכך, ניכר ההבדל התהומי שבין אוהורו לבין אביו.

ממרחק הזמן והמקום, קשה לשפוט את התנהלותו של האב-המייסד ג'ומו קנייטה, שהרי בראש ובראשונה, היה לוחם חופש שהצליח לגרש את השלטון הבריטי האכזר, לעומת בנו אוהורו, שלא נדרש למאמץ מהסוג הזה. אבל ההשוואה המתבקשת בין האב לבנו, אינה מותירה ספק, כי גם בסיפור הזה מדובר בסוג של זהות-סותרת.

משפחת קנייטה שמוצאה משבט ה'קיקויו', נותרה גרעין-משפחתי, מתוך קשרי-דם ועוצמה שלטונית שעברה מאב לבן ועל כן, לכאורה נותרה זהותה, כפי שהייתה בתחילת המאה ה-19. אבל קורותיה של המשפחה הזאת, מצביעים בהכרח על שינוי זהות, מתלכיד משפחתי שגדל ביערות ויצא למרוד בבריטים, לזרוע שלטונית, שאינה בוחלת במאבק במתנגדים-מבית ובמנעמי השלטון. האם מדובר בתכונה אנושית טבעית? האם  זאת תופעה מתבקשת, אצל מי שעולה לגדולה, הרבה בזכות אבותיו? האם הוויתור על הזהות הגרעינית-הבסיסית, הינו מחיר נדרש ומתקבל על הדעת?.

לפחות בשלב הזה של הדברים, לא מצאתי לכך תשובות וגם הניסיון לאתר אותן בקסם הנפלא והבלתי מתפוגג של קניה, עדיין לא הסתייע לאתר אף לא רמז לכך.

 

 

 

 


קניה אהובתי – הפרק ה-23

Posted by: | Posted on: מרץ 22, 2016

שבויי גיל גיל עצורי המחתרות במחנה גיל-גילעצורי המאו-מאושבויי המאו מאו שבויי המאו-מאוחיילי מאו מאומורדים במעצר   פשיטה בקניהמורדי קניה שחרור המסמכים "האבודים"

עצורים במחנהמעצר חשודים

שבויי המאו-מאו                                                                                                     שבויים במחנה-ריכוז בריטי

 

זמן רב מצאתי עצמי עסוק ומתחבט, באשר לתהום הגדולה שחצצה בין הזהות האנגלית, כפי שנתקבעה בנפשי, לבין הפשעים הנוראים שביצעו אותם אנגלים, בקניה.

לא הצלחתי לגשר על פני הפער הבלתי נתפס שנוצר, בין התרבות והמסורת הבריטית הידועה, לבין פשעים נגד האנושות, שעשו השלטונות הבריטים בקניה ולימים אף החריפו הדברים, נוכח המאמץ שהשקיעו האנגלים, להסתיר את עוולותיהם כלפי תושבי קניה בכלל ולוחמי מחתרת ה'מאו-מאו' בפרט.

תהיתי ארוכות, כיצד יתכן שאנשים מתורבתים, 'נאורים', בעלי מסורת ארוכה של חינוך מוקפד, לערכים אנושיים ודמוקרטים, כאלה שהציגו לעולם תרבות-שלטונית סדורה, מי שהמציאו בין השאר את מושג ה'ג'נטלמניות' וה-'פייר-פליי',- מסוגלים להפוך לפראי-אדם צמאי-דם והכל בשם ממשלת הוד-מלכותה?!.

הפליאה הזאת גברה שבעתיים, על רקע העובדה לפיה, לחמו הבריטים בגזענות הנאצית והיו שותפים בכירים למיגורה ואף נטלו חלק בשחרור שארית-הפליטה היהודית ממחנות-ההשמדה.

והנה דווקא על הרקע הזה, קשה היה עוד יותר להבין, כיצד הנהיגו הבריטים הללו, מחנות-ריכוז בקניה, ועסקו במשך שנים ובאופן שיטתי במעשי רצח, אונס, עינויים וענישה קולקטיבית של עשרות אלפי קנייתים?!

כל הניסיונות לגשר על פני התהום הזאת, עלו בתוהו והחידה הזאת, נותרה בלתי פתורה.

בריטניה 'הגדולה' התעטפה במעטה של השתקה וסירבה להכיר במעשי שליחיה בקניה, ממש כפי שלא הכירה בעוולותיה כלפי ניצולי-השואה, מהם מנעו חייליה לעלות ארצה ובמקרים אחדים, אף החזירה את ספינות-המעפילים, לכבשני אירופה הבוערת. מנגנון-ההכחשה הבריטי, בכל הקשור לפשעי הממלכה-המאוחדת ברחבי העולם, דומה במידה רבה למנגנון-ההדחקה של רוצח-סדרתי, שבוחר לא להכיר בגופות שהותיר אחריו, ונוהג כאילו מעולם לא שפך דמו של איש מקורבנותיו.

אחד הסדקים המאוחרים, במעטה ההגנה הבריטי, נפרץ בשנת ,2003 כאשר 650 נשים, בנות שבט ה'מסאי', הגישו תביעה נגד הצבא הבריטי, בטענה כי נאנסו על-ידי חיילים בריטים בקניה. בתביעה טענו הנשים כי הקצונה הבכירה של הצבא הבריטי בקניה, ידעה על המתרחש והעדיפה להתעלם מהאונס הקבוצתי של החיילים, מעשה שהוביל לא רק להשפלה ופגיעה נפשית וגופנית, אלא גם להריונות בלתי רצויים, לילדים-מעורבים ולאימהות בעל-כורחן, שנדחו על-ידי הקהילה וכך נפלו קורבן כפול.

חלפו כמעט 10 שנים נוספות, עד אשר הכריע בית-המשפט העליון בבריטניה, באוקטובר 2013, כי שלושה מתושבי קניה, אשר טענו כי עונו קשות במחנות-הריכוז של הבריטים, רשאים להגיש תביעה לפיצויים נגד ממשלת בריטניה. השלושה: ואמבוגו וא ניינג'י, פאולו מוקא נזיליאנד וג'יין מותוני מארה, נימנו על לוחמי מחתרת ה'מאו-מאו' ונכלאו באחד ממחנות-הריכוז שהקימו הבריטים, שם ספגו עינויים והתעללויות קשות. ממשלת בריטניה, ביקשה לבטל את הדיון בנושא, בטענה שאינה נושאת באחריות על אישומים כה ישנים וכי חובות הממשל הקולוניאלי, הועברו לידי ממשלת-קניה העצמאית, כבר בשנת 1963.

שתי הדוגמאות האלה הוכיחו, כי חרף הזמן שכבר חלף ולמרות ההכחשה הבריטית, להכיר במעשי שליחיה בקניה, עדיין נמצא מי שהצליח לפצח את ההכחשה הבריטית הצבועה, ואף לזכות בפיצויים כספיים מידי הממשלה, שבמקרה אחד, אף התנצלה על מעשי קודמותיה.

הרקע לכל אלה, מצוי בתגובה הבריטית לניסיונות של מורדי ה'מאו-מאו' ,לגרש אותם מאדמות קניה שגזלו. המאבק הבריטי במורדים, התנהל עד 1952 במידה סבירה, אבל בנובמבר אותה השנה, רצחו מורדי ה'מאו-מאו' את האירופאי הראשון ובתגובה לכך עצרו הבריטים 4324 אנשים, שהיו חשודים בעיניהם בהשתייכות למורדים. הם לא הסתפקו בכך, אלא גם פינו כפר שלם מיושביו והעלו אותו באש, כשהם מצהירים בפומבי על ענישה-קולקטיבית כלפי האוכלוסיה החשודה. ראש-הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, הכריז בלונדון על 'מצב חירום' בקולוניה הבריטית בקניה, ותגבורת מאסיבית של חיילים הגיעה למדינה, במטרה לשים קץ למרד הגדול.

הבריטים הקימו במהירות מחנות-ריכוז, בהם נכלאו אלפי גברים, נשים וילדים, רובם ככולם מבני שבט ה'קיקויו', הגרעין הקשה של מורדי ה'מאו-מאו'. למחנות הללו נועדה תכלית ברורה:סינון ומעצר של חשודים והשקעת כל מאמץ לבצע בהם סוג של 'רהביליטצייה' לאנשי ה'קיקויו'. הללו, על-פי הגישה הבריטית, אמורים היו בבוא העת להשתחרר מהמחנות, כשהם "נאמנים, חרוצים, יודעים את מקומם ונוצרים-טובים".

אלא שהדרך להשגת המטרה הזאת, עברה במסכת בלתי פוסקת של התעללויות, עינויים, עבודת-פרך, מעשי אונס, רעב, תשישות, מחלות ובהן שחפת, 'טיפוס', מלרייה והתייבשות. הבריטים סיווגו את אוכלוסיית השבויים במחנות לשלושה סוגים: "שחורים","אפורים" ו"לבנים". האחרונים "נוקו" מ'נגע המאו-מאו' ואילו האחרים, נגזר דינם להמשיך לסבול במחנות-הריכוז, מידם האכזרית והברברית של החיילים והקצינים האנגלים.

מרכיב מרכזי ב"שיקום" של השבויים, היה בהודאה שנדרשו לתת, ולפיה נשבעו אמונים ל'מאו-מאו'. האנגלים היו אובססיבים לקבל מהם "שבועה-כנגד" על-מנת להוכיח כי עברו 'טיהור' משבועתם המקורית ועל רקע זה, נהגו בשבויים הקנייתים באכזריות חסרת גבולות. ההתעללויות בעצורי המחנות, כללו מכות-חשמל, גרימת כוויות קשות ובכלל זה נאלצו נשים להלך ברגליים יחפות על גחלים לוחשות. עיניהם של רבים מהעצורים נוקרו  באכזריות, מעשי אונס היו לשיגרה יומית וכך גם התעללויות מיניות: החדרת קתות-רובים לפי-הטבעת, החדרת חול, חרקים ומכרסמים לאותו מקום, תלישת שדיים מנשים ותלישת אשכים מגברים, בצבתות ומעשי סירוס. באחד המחנות ("מארה ריבר"), הורה מפקד המחנה, לקטוע אצבעותיו של עצור שנחשד בכתיבת מכתב מחאה ומיד אחר-כך, ניתלה לעיני כל. עונש מקובל נוסף הוטל על השבויים במחנות-הריכוז, במהלכו נאלצו לשאת על ראשיהם דליים מלאי צואה, ונצטוו לאכול את כל מה שנזל מתוך הדליים. מי שסירב, נורה למוות!.

במחנה-הריכוז לנשים "קמיטי", מצאו דרך מקורית להעניש את האסירות, כאשר חלקן נשלח ל'יחידת הקבורה'. תפקידן היה לשאת לאתרי הקבורה משלוחי גופות, או חלקי גופות שהגיעו לשם כל יום וכן גופות ילדים שמתו . הנשים נצטוו לקבור את הגופות ולשיר בקול רם "זאת היא עצמאות!", כשברקע מושמעת כל העת תעמולה קולנית נגד ה'מאו-מאו', ברמקולים מחרישי אוזניים.

קצינת-המיון הראשית במחנה "קמיטי", הייתה קת'רין וורן-גאש, ששלטה בשפת ה'קיקויו' וכונתה "מאהורו", שפירושו 'נשר', משום שכל העת שיחרה לטרף. בחודש אפריל 1956 התראיינה הקצינה לעיתון "סנדיי-פוסט" ואמרה כי "הודאה ורהביליטצייה של העצירות ב"קמיטי", התגלו טובים יותר מקורס לטיפוח-יופי. נשים באות למחנה זעופות, חמוצות, מכוערות ולא סימפטיות, אבל אחרי ההודאה והשיקום, הן מרימות ראש ורבות מהן הופכות להיות באמת נאות מאוד".

חלק מן העדויות על אודות מעשי הברבריות הבריטית במחנות-הריכוז, הופיע בספר "זכרונות עציר מאו-מאו" שכתב אחד הניצולים, ג'וזיה מוואני קאריוקי, שאף כתב בזמנו למפקד-המחנה, כי הוא ואנשיו הינם "שבויי מלחמה" ורק בדרך-נס, לא נורה למוות על העזתו.

 

אין, כפי הנראה מנוס מהמסקנה, כי מעבר לאכזריות הברברית של הבריטים במחנות-הריכוז שניהלו, נמצאה בהם גם מידה רבה של גזענות תהומית, המזכירה לא מעט את הגזענות הנאצית כלפי היהודים. מעבר לדברים של קצינת-המיון במחנה "קמיטי", נמצאו לכך סימוכין רבים, כמו למשל אצל ד"ר ג'ון קרות'רס  John Colin Carothers פסיכיאטר בריטי (1903-1989), שתכנן חלק גדול מחקירת אנשי ה'מאו-מאו' במחנות. האיש הזה פרסם ספר בשם "הפסיכולוגיה של המאו-מאו" ובו טען, בין השאר, כי " בשל השוני בין התרבויות, סובלים השחורים ממחלות-נפש שונות מאלה של האירופאים ולמעשה, מרד ה'מאו-מאו', הוא סוג של פסיכוזה"!.

בהמשך 'יצירתו' של הפסיכיאטר האנגלי, הטעים כי ל"שבט הקיקויו יש 'פסיכולוגיה של יערות'. השבט הזה חי תקופה ארוכה בשולי היערות והיה נתון לתקיפות מבחוץ, מהשטחים הפתוחים…מרבית האפריקנים מפחדים משטחים כאלה ולכן היו היערות ל'קיקויו', גם מקום מוגן ותומך ומשום כך, לא פלא שהאלים שלהם צמחו מצמרות עצים קדושים ופסגות הרים…".

יכול להיות שהגזענות הטבועה בנפשם 'העדינה' של האנגלים, העניקה להם את היכולת לנהוג כברברים צמאי-דם מול אלפי אסירי ה'מאו-מאו' ואולי היה זה שכרון-הכוח, של מי שראתה עצמה כאימפרייה הנתונה תחת איום של ילידים נחותים, ואולי גם שני הדברים גם יחד, מכל מקום, מסכת העינויים וההתעללויות, נמשכה במחנות-הריכוז וגם אביו של מי שנחבר לימים לנשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, 'זכה' לטיפול הבולשת הבריטית, נכלא ועונה באחד ממחנות-הריכוז האנגלים, ובאחד התיקים שנפתחו נגדו, נכתב בין השאר כי הוא "חשוד בהסתה נגד הבריטים ונגד הגזע-הלבן…".

בתוך כך נמצאו גם בודדים ששמרו על צלם-אנוש, אף על-פי שלא היה בכוחם לשנות את המציאות. אחד מאלה היה אריק גריפיטס ג'ונס, התובע-הכללי של השלטון הבריטי בקניה, אשר ביקש כפי הנראה להזהיר את מעסיקיו מפני הצפוי להם, או שעשה לשמור על עצמו מפני תביעות עתידיות. בחודש יוני 1957 כתב ג'ונס לסיר אווילין בארינג, מושל-קניה, מסמך ובו תאור המצב במחנות-הריכוז הבריטים בקניה, אבל מעולם לא נענה.

במקביל פנתה ברברה קאסל, חברת הפרלמנט הבריטי, למינסטריון לענייני מושבות, והציגה נתונים קשים ומזעזעים על המתרחש במחנות-הריכוז, אלא שהמיניסטריון מיהר להשיב לה כי " נערכה חקירה מנהלית בנושא אולם היא לא העלתה דבר".

הבריטים השקיעו מאמץ רב ומתמשך, לא רק להסתיר את מעשי הזוועה שלהם בקניה, ולהכחיש אותם מכל וכל, אלא סירבו במשך עשרות שנים, להענות לדרישות מצד גורמים שונים, לחשוף מסמכים ותיעוד, על אשר התרחש במחנות-הריכוז שלהם, מודעים כפי הנראה, לתביעות שיוגשו נגדם בגין גרימת פשעים נגד האנושות.

הסדקים הראשונים בחומת ההכחשה וההסתרה הבריטית, נפרצו כאמור בשנת 2003, כאשר הוגשה התביעה-המשפטית של 650 נשות שבט ה'מסאי', נגד הצבא הבריטי וקציניו, בגין מעשי אונס קבוצתיים.

רק בחודש אפריל בשנת ,2012 הסכים משרד-החוץ הבריטי, להעמיד לראשונה לרשות הציבור מסמכים שעד אז הוגדרו "אבודים" ואף סברו כי הושמדו, בניסיון לטשטש ולהסתיר את מעשי הזוועה שביצעו הבריטים בקניה. המסמכים הללו "נעלמו" באורח פלא מעיני הציבור "כדי למנוע מבוכה מהוד-מלכותה".

עם חשיפת חלק מהמסמכים, על-ידי משרד-החוץ הבריטי, נחשף הציבור לראשונה לתיעוד הזוועות ולהיקף העצום של עונשים-קולקטיבים, עקירת תושבים מכפריהם, התעללויות, עינויים, מעשי אונס, חיסול התארגנויות ומעשי-טבח שביצעו הבריטים בקניה.

העיתונים "מורנינג סטאר", ה"גארדיאן" וה-"אינדיפנדנט", סיפרו בהרחבה על אודות המסמכים, ובעיקר על האופן בו תכננו גורמי מינהל בכירים, לשרוף את המסמכים, טרם העברתם לשלטונות. נחשפו בסך-הכל 8800 מסמכים מ-37 קולוניות בריטיות וכ-1500 מהם היו קשורים ל'מאו-מאו' בקניה והועלמו בתוך 300 ארגזים.

טוני באדג'ר, היסטוריון שמונה לעבור על אלפי המסמכים שנמצאו במשרד-החוץ, אמר כי "החשיפה הזאת תעמיד את המשרד בעמדה מביכה ושערוריתית" והוסיף כי "יש תיעוד על כך ששרי-ממשלה בריטים, היו מודעים למעשי רצח ועינויים של ה'מאו-מאו' בקניה ובכלל זה לפחות מקרה אחד עליו ידעו השרים, ובו ניצלה אדם בעודו בחיים!".

הנה כי כן, רק מעט מאוד מן האמת נתגלתה במשך השנים, אבל די היה בה כדי לחדד את השאלה הבלתי פתורה: כיצד זה יכולים היו אנשים שנחשבו מתורבתים, 'נאורים', דמוקרטיים ובעלי ערכים-אנושיים, להפוך להיות גזענים, ברברים צמאי-דם, כלפי האוכלוסיה שביקשה להשתחרר מהכיבוש הקולוניאלי האכזרי של אדמותיהם?!

לפחות עד מועד כתיבת הדברים הללו, טרם נמצא מענה לשאלה הזאת.